מכירים את מפעלי הייצור ההמוניים בארצות נחשלות באסיה ובמזרח אירופה? כאלה שיושבים בהם איש ואישה, ילד וילדה, סבא ונכדה, ומייצרים מוצרים עבור חברות ענק תמורת דולר ליום?
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- הכדור עובר אליכם: משחקי הפנטזי כבשו את אוהדי הספורט
ובכן, קבלו את גרסת הספורט ל"סדנאות יזע" - "ליגה פרו", הליגה הרוסית החצי-מקצוענית בטניס שולחן. מאז שפרצה הקורונה לחיינו, המהמרים הכבדים נותרו עם פחות אירועים שיספקו להם את הריגוש, אז הם גילו נישה מפוקפקת - ליגה שהסכימה שהשחקנים ישחקו 24 שעות, שבעה ימים בשבוע.
צפיתי השבוע במרתון המטורף הזה, במשך כמה ימים, בכל יום מספר שעות בפרק זמן אחר של היממה. מצלמה אחת שמשדרת כמו אייפון שהודבק בזווית, אין קריין ואין פרשן. שולחנות סטנדרטיים, מבנה רגיל של ליגה עם שופטים וניקוד. השחקנים ברמה נמוכה יחסית. תכונה גופנית בולטת: כרס. מכה מועדפת: פורהנד לרשת. טווח גילים: בין נערים לפנסיונרים. על דבר אחד המארגנים לא מתפשרים: רק נשים יפות מחליפות את המספרים.
חריקות הנעליים, קולות החבטות ושאגות הניצחון או האכזבה מהדהדים ברקע. החדרים אפופי עשן סיגריות ומלאים באנשים שמחכים לתורם - פעילות בלתי פוסקת של תחרויות בגרסה אפלה. אחרי כמה שעות אפשר היה ממש להריח את הזיעה מהמאמץ דרך מסך המחשב.
החדרים הללו הפכו בשנה האחרונה להוט-ספוט של מהמרי הספורט בארה"ב. הליגה, שעד לפני שנה אף אחד לא ממש הכיר חוץ ממשתתפיה, הפכה לבורסה שלמה שבה מתגלגלים מדי חודש עשרות מיליוני דולרים של מהמרים, בעיקר באמריקה, כאמור. למעשה, בכמה מדינות בארה"ב הליגה הפכה לפופולרית ביותר בקרב המהמרים - קצת אחרי הכדורסל והפוטבול, ולפני הבייסבול והכדורגל.
טניס שולחן לא היה הענף היחיד שמילא את החלל של המהמרים בתקופה שבה הספורט האמריקאי שבק חיים בשנה שעברה. המכורים שמו כסף על הוקי קרח מפינלנד, כדורעף מברזיל או כדורמים מסלובניה, אבל כולם קיפלו את הזנב מהרגע שבו ענפי הספורט המרכזיים בארה"ב חזרו לפעילות. ליגת טניס השולחן הרוסית, שבחודשים הראשונים לקורונה שלטה בקרוב ל-50 אחוזים ממחזור ההכנסות של סוכנויות ההימורים, איבדה חצי מהרווחים, אבל היא עדיין חיה וחובטת.
משחק בליגה המפוקפקת
הליגה הוקמה ב־2017 במטרה לקדם את הענף ברוסיה. היא מונה כ־1,000 שחקנים, אבל אין שום מקור מידע על ההכנסות שלה ועל שכר השחקנים. דבר אחד ברור: היא נבנתה עבור אתרי ההימורים, וכאן המנצחים והמפסידים הם בכלל לא השחקנים. אין שום היגיון ספורטיבי בליגה שחלק מהמשחקים בה משוחקים בשתיים או בארבע לפנות בוקר שעון רוסיה - שעות השיא של פעילות אתרי ההימורים בארה"ב.
"קודם כל זה כיף, הכל יכול לקרות. זו ליגה לא ממש מסודרת, ובעיקר ההרגשה היא כאילו אנחנו מהמרים על עצמנו, גם בגלל הרמה העממית, וגם בגלל שהכל רנדומלי, ולכן אתה בעצם מהמר על האינסטינקט שלך", כתב הגולש מקס מורמונט באתר "דראפטקינגס". "אתה צריך לראות בן אדם, לא לדעת עליו כמעט כלום, ולהמר לפי איך שהוא נראה לך".
על דבר אחד קיימת הסכמה גורפת בין המהמרים בחדרי הצ'אטים: אין דבר שדומה לזה בספורט האמריקאי. במקום להמתין יום אחד, או לפעמים שבוע, בין משחק למשחק, ליגת טניס השולחן הרוסית היא הימור אחד מתמשך. גן עדן למהמרים. מדובר במשחק יחסית מהיר המאפשר הימורים מהירים בין הנקודות: מי ייקח את הנקודה הבאה או האם הכדור ינחת מחוץ לשולחן אחרי שיפגע ברשת, ועוד מגוון אפשרויות. הריגוש הזה מיועד לשני סוגי המהמרים: המהמרים החדשים, המשועממים, שתקופת הקורונה הותירה אותם ללא תעסוקה, ואלה שהימורים כאלה מספקים להם בכל רגע מחדש ובכמויות עצומות את הטירוף שהיו רגילים לו.
כמעט שום דבר לא ידוע על הליגה. אי-אפשר לדעת מי עומד מאחוריה, אי-אפשר לעקוב אחרי התוצאות באתר, ואי-אפשר אפילו לדעת איפה מתקיימים המשחקים. התאחדות טניס השולחן הבינלאומית משכה את ידיה מהליגה, ועדיין מיליוני דולרים נשפכים סביב הפעילות הביזארית שלה. הרצון להמר, מתברר, גבוה לאין ערוך מהפחד לחטוף עקיצה מנוכלים.
ואם המהמרים מסתכנים ונהנים ממשחקים באפלה, הרי שלשחקנים עצמם נהרסה החוויה. מבט חטוף באתר האינטרנט של הליגה ובחשבון שלה ברשתות החברתיות מגלה שהתקיימה שם בעבר פעילות חברתית ענפה, עם תוצאות, לוח משחקים וטבלאות. הכל חובבני למדי. מהרגע שפרצה המגפה, בסוף מארס, הפעילות הזו שבקה חיים. אין עדכונים או תוצאות. כלום. כל השחקנים הפכו לחומר בידי המהמרים. עוד עדות למה שכסף יכול לעשות לספורט חובבני. השחקנים הפכו לעוד כלי שאמור לשעשע את המהמר המערבי.
אם כן, זו ליגה שלא מתקיימת באמת בשום הקשר פרט לאתרי ההימורים. ראשי הליגה, שאינה חייבת בשקיפות, מסרו בהודעה שמשחקי הליגה משוחקים בסין, בצ'כיה ובבלארוס כדי למנוע מגע עם השחקנים וניסיון להטות תוצאות משחקים. לזה הם דאגו.
מה שברור מהצפייה הוא שאין שם שום תקנות קורונה. בריאות השחקנים לא ממש נמצאת בראש מעייניהם של אותם ראשי ליגה. הקופות חייבות להמשיך לצלצל. יש שחקנים שמשחקים שעות על גבי שעות ברציפות בלי מנוחה, אוכל או שינה. אם הם לא שורדים את המאמץ הלא אנושי הזה, אל דאגה, תמיד אפשר להחליף אותם בזול.
