הטלפון של רותם סלע לא מפסיק לצלצל. על הקו פוליטיקאים, הוגים, עסקנים ואנשי רוח מהצד הימני של המפה. עד לפני כמה שנים לא היה מי שיענה - אבל אז נוסדה סלע מאיר, הוצאת ספרים שמגדירה את עצמה בית להגות לאומית־שמרנית־ליברלית. מה שהתקבל בהתחלה כחצי קוריוז בחוגי המו"לות הוותיקים, הפך לתופעה שאי־אפשר להתעלם ממנה.
מביתו שבצפון תל־אביב נלחם סלע בבית המשפט העליון, בהסתדרות, בקצבאות, באקדמיה וב"תקשורת השמאלנית" באמצעות כלי נשק אחד: מילים. "מפלגת בג"ץ", "למי קראת פשיסט?" ו־"11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה" הם כמה משמות הספרים שיצאו בסלע מאיר מאז 2014. רק בשבוע שעבר התפרסמו שם ספרו החדש של גדי טאוב, וגם קובץ שיחות עם הטוען לכתר גדעון סער. במילים אחרות, סלע הוא היום שחקן עם נוכחות אמיתית בזירה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"רוב הציבור בישראל הוא שמרן, ימני ואמוני, אבל אין לו קול. לציבור החילוני הכללי, עם הזיהוי הפוליטי 'ליכוד' לצורך העניין, אין מוסדות מחשבתיים. בשמאל אפשר ללכת לתקשורת, לאקדמיה, למכוני המחקר - ובימין אין אלטרנטיבה. ככה נולדה הוצאת סלע מאיר. כשרציתי פלטפורמה שתפרסם את הרעיונות של רוב הציבור", אומר סלע. את השיח ההגותי שהתקיים כאן עד שהגיע ושינה את מפת המו"לות כינה בעבר "טרור רעיוני ומחשבתי".
הכתובת, במקרה של סלע, דווקא לא הייתה על הקיר. הוא נולד בחדרה לפני 38 שנה וגדל באשקלון במשפחה חילונית, תוניסאית־אוקראינית, נטולת תודעה פוליטית מפותחת. בסוף שנות ה־90 היה פעיל בנוער העבודה, אבל תמיד הגדיר את עצמו כתומך שוק חופשי וגם תיפעל במשך שנים את הבלוג ''הקפיטליסט היומי''. "לימין הגעתי דרך הקפיטליזם. אם אתה חושב ישר בדבר אחד, אתה תתיישר גם בשאר הנושאים".
ההבנה התחדדה כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית וגילה שאחד מקורסי המבוא בכלכלה נקרא "הצד האפל של עושר העמים". "עוד לא למדנו כלום, לא מי זה אדם סמית ולא מהי ההגות הכלכלית שלו, וכבר התחילה האינדוקטרינציה". סלע הרים טלפון למרכז שלם, גוף אקדמי עם זיקה יהודית שמרנית, ובגיל 22 הקים שם עם עמית נוסף תוכנית סטודנטים. אחר כך עבד כעיתונאי ב''מעריב'' וב''דה מרקר'', וגם הספיק ללמוד קצת בישיבה בירושלים ולפלרטט עם העולם הדתי. כשרצה לקרוא בעברית את ספרו של דיוויד פ. גולדמן, 'גוועות'', גילה ששום הוצאה לא רוצה לתרגם אותו. אז הוא קנה את זכויות התרגום בעצמו והשאר היסטוריה. כלומר, כזאת שנכתבת על ידי היסטוריונים מימין.
"הדור הראשון, של הסבים שלנו, טרק את הדלת על העולם היהודי בשביל ההגשמה הציונית. אבל היו להם ידע ותוכן. הדור של ההורים שלנו קיבל בעיקר צורה, אבל לא תוכן. והדור השלישי של החילונים, הדור שלי, הוא סתם דור נבוך. הוא יודע שהוא חי במדינה יהודית, אבל אין לו את הידע ואת ההיכרות. בכלל, אנחנו שונים מאוד מההורים שלנו. אם בני הדור הקודם היו מגזריים וממלכתיים מאוד, ומבחינתם רמטכ"ל זה שם קוד לראש ממשלה, ושופט עליון בהכרח שופט לפי החוק - הדור שלנו בעט בזה. אדם צעיר יצחק לך בפרצוף אם תגיד לו דברים כאלה. אז אני סוחר רעיונות בזירה הזאת ואני כל הזמן באינטראקציה עם הדור של 'הימנים הצעירים' - בכנסים, בהשקות, בקמפיינים, במכירות. אני רואה מה מעניין אותם".
מה מעניין אותם?
"הם לא מגזריים ולא ממלכתיים והאוריינות הפוליטית שלהם גבוהה פי כמה מזו של ההורים שלהם. הם מבינים יותר בכלכלה, מכירים טוב יותר את הזכויות שלהם, יש להם אינדיבידואליזם שיכול ללכת למחוזות של אנרכיזם בגיל צעיר, אבל בגיל 30 הם שמרנים. אין להם אמון במוסדות ולכן הם לא יצביעו למישהו רק כי הוא שייך למגזר מסוים. הפוליטיקאים לא מבינים אותם. אבל אני לא מתלונן כי כרגע אני שחקן יחיד על המגרש, ואני רק מרוויח מזה. אם רק אני נלחם על הוצאת אחד הספרים הכי נמכרים בעולם, '12 כללים לחיים' של הפילוסוף השמרן ג'ורדן פיטרסון, אז כיזם הרווחתי בענק".
כמי שמבין את קהלו, סלע יודע לגייס סוכנים אפקטיביים. רק השבוע הצטלם נתניהו לחשבון הטוויטר שלו כשהוא קורא בספר ''הסדנה להנדסת תודעה: 6 דרכים של התקשורת הישראלית לעבוד עליכם'', של הוצאת סלע מאיר. נפתלי בנט המליץ בעבר בעמוד הפייסבוק שלו על "הספרים המעולים" של ההוצאה. שלא לדבר על צבא העם - אברי גלעד, אראל סג"ל, גלית דיסטל אטבריאן ואחרים - שפועלים כמקדמי מכירות נלהבים.
60 ספרים הודפסו עד היום בסלע מאיר בעזרתה האדיבה של ''קרן תקווה'', גוף שמרני שמממן את ספריית הבת ''שיבולת'', ספרים שנשלחים בכל חודש ל־3,000 מנויים. הנמכרים ביותר עד כה - לרוב דרך אתר ההוצאה - הם 'תפוס ת'יהודי' של טוביה טננבום ו'ביום בו תקרא לי אבא' של אביעד פרידמן, שחצו את קו 20 אלף העותקים.
בשנתיים האחרונות, שכללו ארבע מערכות בחירות, הוציא סלע את ספר המצע של מפלגת זהות, את ''איך לנצח מגפה'' של בנט, את ''כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה'' מאת עקיבא ביגמן, וכאמור את ''שיחות על הדרך'' של סער. המטרה: ספרים שמציגים אידיאולוגיה ותפיסת עולם, ומוותרים על ביוגרפיה. "כל מי שעושה קמפיין על זהות ולא על מהות - חי בניינטיז. פוליטיקת הזהויות מתה. הקמפיינים שאנחנו רואים עכשיו הם קמפיינים מיושנים שמנסים לייצר הזדהות עם האופי של הפוליטיקאי או עם המגזר שלו. פוליטיקאים בורחים מהצגת רעיונות כי זה תמיד ירגיז מישהו. לכן אנחנו בהוצאה עוזרים להם לנסח את עצמם ומעודדים אותם להוציא ספרים. אנשים לא רוצים פוליטיקאי להזדהות איתו אלא פוליטיקאי כפונקציה לפתרון בעיות. כמו אינסטלטור".
זה קיים בשמאל?
"לשמאל יש בעיה כי אין לו רעיונות חדשים. הוא התחתן עם רעיונות לא טובים ולא רלוונטיים, ומאז לא חידש את עצמו. החתונה עם אוסלו הרגה את המחנה. אם הדיון בישראל היה כלכלי, או דיון על החובות של אזרחים למדינה או על אינטגרציה של ערביי ישראל - השמאל יכול היה לתת פייט. אבל עכשיו הם בוורטיגו. אין להם חזון חיובי למה ישראל צריכה להיות. זה שהשמאל הפך למגן של בית המשפט והפרקליטות זה הזיה. בעולם הרחב השמאל הוא נציג זכויות האדם, הוא נלחם עבור האזרח הקטן שנרמס על ידי המשטרה או בית המשפט. רק פה זה הפוך. אז אולי להם יש קרנות ותורמים, אבל מה שיש לנו במרחב הימני־שמרני זה בעיקר מזל. כי יש פה ציבור שהוא יותר אמוני מההורים שלו, יותר קפיטליסטי, יותר מתעניין ברעיונות כמו חירות - אבל אין לו כלים לנסח את עצמו. אני נותן כלים לסנטימנט קיים".
את הסנטימנט של המפגינים בבלפור אתה יכול להבין?
"את תאצ'ר שונאים ואוהבים עד היום, וכך יהיה גם עם נתניהו. זה לא כתבי האישום המתפוררים או השטויות עם הגלידה פיסטוק שמעוררים זעם. זו הדרך. הלהט שמייצר נתניהו מוצדק - אחרי למעלה מעשור בשלטון ברור שהוא מחולל את הסיטואציה הכלכלית, החברתית והמדינית שישראל נמצאת בה ואת הדימוי שלה בעולם. כל מי שמרגיש חלק מהארץ הזאת לא יכול להישאר אדיש לאדם כזה. לא הביביסטים ולא הבלפוריסטים".
ובכל זאת כמו"ל אתה פונה רק לסקטור אחד. לא היית רוצה לפרוץ את הגטו הזה?
"המוציא לאור 'בבל' או 'רסלינג' לא מרגיש שהוא בגטו. הוא מוציא את מה שמעניין אותו, וגם אני מוציא את מה שמעניין אותי. אני היחיד בישראל שמוציא ספרות לאומית־ליברלית־שמרנית, כי אני חושב שיש שיחות שחשוב שיתקיימו. אם ספר נמצא 17 שבועות ברשימת רבי־המכר של גרמניה, ובישראל אף אחד לא רוצה לתרגם אותו חוץ ממני - זה אומר משהו על מוקדי הכוח".
כמעט מצחיק להתייחס להוצאות ספרים היום כעל "מוקדי כוח". ספרים הם לא פורמט גווע?
"ממש לא. אנשים שקוראים ספרים תמיד ינהלו אנשים שרואים טלוויזיה, ובעיניי ספרים משפיעים היום יותר מבעבר. אולי פעם קראו יותר ספרים, אבל אדם מן השורה שוחח על ספר שקרא עם חמישה חברים. היום כמות הקוראים אולי ירדה, אבל כל קורא מדבר לאלפי עוקבים. בעבר היו 25 עיתונאים וכותבי טורים שהינדסו את השיחה ואת התודעה, והיום יש לנו עשרת אלפים משפיענים ברשתות. רעיון טוב הופך לוויראלי מיד, ומנגנוני ההפצה חזקים פי כמה. ספר הוא אולי הדרך היחידה להעביר רעיונות מורכבים, והמטרה שלי היא להגיע לקורא האינטליגנטי שיספר את זה למאות אינטליגנטים שעוקבים אחריו. לא סתם יש לנו שלושה אנשי שיווק בהוצאה, לא כולל אותי.
"העניין הוא שנתניהו באמת קורא ספרים ולומד, אבל כל השאר בליכוד התחנכו תחת הצל שלו, ולכן הם מתעסקים במניירות ולא ברעיונות. אני לא יודע מה יקרה שם אחרי שנתניהו ילך".
איזה רעיונות היית רוצה לשמוע שם?
"מדהים אותי שאף אחד לא תוקף בבחירות את הוועדים, למשל. זה מטורף שאפילו מירי רגב התחנפה אליהם. ההסתדרות היא הגוף הכי שנוא בישראל, שנוא אולי קצת יותר מחיזבאללה, אז למה לא לתקוף אותם כמצע רעיוני? למה לא להגיד בקמפיין שההסתדרות גונבת לך כסף ופוגעת לך בביטחון? בישראל יש שני סוגים של אנשים - בני אצולה שהם הסקטור הציבורי או חברות ממשלתיות. השכר שלהם גבוה פי 1.5 משלנו, הוא עולה בקצב כפול מזה שלנו, ויש להם קביעות לא משנה מה. הם חיים מכספומטים שהם אנחנו. כל השאר מרוויחים פחות מהם ויש להם חרב של פיטורים מעל לראש. אבל הפוליטיקאים פחדנים. הם חושבים שלכל ועד יש צבא של מצביעים.
"זה שהיינו שנה עם הילדים בבית ואף אחד לא יוצא נגד גברת יפה בן דויד, שלא מוכנה שמורים ילמדו בחופש הגדול, מוכיח כמה הדיון הפוליטי עקום. היא הרי האישה הכי שנואה במדינה, אבל אף פוליטיקאי לא עמד מולה. אם נסראללה היה אומר שילדי ישראל לא ילמדו בקיץ כי הוא יירה על בתי ספר, כל הפוליטיקאים, מימין ועד המשותפת, היו יוצאים למלחמה. אבל כשיפה בן דויד דיברה - אף אחד לא צייץ. חוסר האמון של הפוליטיקאים בציבור הישראלי מונע מהם להיות קמפיינרים אפקטיביים בקרב על ההנהגה. הם לא מוכנים להכריז מלחמה על המערכת או להציע רפורמה שמזיזה למישהו את הגבינה. ההסתדרות היא היום המטרה הפוליטית הכי טובה בישראל. בטח אחרי ששלחו ילדות בנות שלוש ללמוד בזום".
אתה חושב שזה חוצה מפלגות?
"בטח. כלכלה היא הנושא היחיד ששובר את הדיכוטומיה הפוליטית. היום הרוב המוחלט מימין ומשמאל שונא ריכוזיות ולא שייך לתאים אדומים. בנושא של כלכלה גם ההוצאה שלי משחקת על כל המגרש - אני יכול למלא חדר בהשקה עם מצביעים ממרצ ועד סמוטריץ'".
למי אתה מצביע?
"אני כל פעם מצביע למישהו אחר בימין. באף אחת משלוש מערכות הבחירות האחרונות לא הצבעתי לאותה מפלגה. למי אני אצביע הפעם? אני מעדיף לשמור את זה לעצמי. כמו"ל אני הרי עובד עם כולם".
יש היום בפוליטיקה הישראלית מישהו שיודע לנסח את הרעיונות שלו?
"במחנה הימין זה נתניהו. בכנסת הראשונה שנבחרה היו 12 חברי כנסת שפירסמו 12 ספרים. אני חושב שהיום אין 12 ח"כים מכהנים שפירסמו ספר אחד. בספריית הכנסת יש כמה אלפי ספרים שנכתבו על ידי חברי כנסת או על חברי כנסת. כמה מהם לדעתך נכתבו על ח"כים שמכהנים היום? אפילו לכתוב עליהם אין מה. מחוץ למחנה הימין, יאיר לפיד הוא מי שמנסח את עצמו הכי טוב בכנסת. הוא גם כתב לנו הקדמה לספר בשם 'להיות שמרן'".
איזה ראש ממשלה הוא יהיה לדעתך?
"הוא לא יהיה ראש ממשלה. אין לזה היתכנות".
ואיפה אתה עומד בסוגיית בן גביר? אתה חי בשלום עם ההלבנה שלו?
"בן גביר לא מזהה את עצמו עם כהנא יותר. הוא רץ כבר כמה כנסות והוא לא קרא לעצמו כהניסט. לא הייתי מצביע למפלגה שבן גביר בראשה ולא הייתי מצביע לו לראשות ממשלה, אבל אין לי בעיה שהוא יהיה שר או ראש ועדה. זו התייפייפות. בראש מפלגת העבודה עומדת מרב מיכאלי, שאמרה שמוסד המשפחה פוגעני לילדים. זה יותר גרוע מבן גביר. הוא עשה דברים נתעבים כשהיה צעיר, והוא הצטער עליהם".
אשתו, ענבר, היא אפרו־אמריקאית יהודייה שגדלה בווירג'יניה. הם הכירו כשהגיעה לישראל במסגרת תוכנית מסע, והיום הם מגדלים שתי ילדות, בנות ארבע ושנה וחצי. זה לא גורם לסלע להסס כשהוא מכריז, "אני מאוד מעריך את מה ששפי פז עושה". בכלל, הוא אומר, "היהדות והציבור הישראלי הם הכי לא גזענים שיש. בגרמניה יש דבר כזה 'להיראות גרמני'. בארצות־הברית המדינה באמת מאורגנת בצורה גזעית. שפי פז מדברת על חוקי ההגירה הישראליים - אני לא רואה בזה ממד של גזענות. ברור שיש פאשלות, וברור שצריך לבקר את ההכללות, אבל בסופו של דבר אנחנו חברה לא גזענית".
גם בעידן של ערוץ 20, ''ישראל היום'' וכמעט שני עשורים של שלטון ימין, סלע מחבב את עמדת האנדרדוג. את הוצאת הספרים שלו הגדיר פעם כאוונגרד. "מי שמייצרים היום סדר יום תקשורתי בימין הם עמית סגל וקלמן ליבסקינד, אבל הם די לבד. התקשורת בישראל נשארה מוטה שמאלה, אבל זה כמעט לא רלוונטי בעידן שבו כל אחד יכול למיין, לפרש ולשדר מידע".
בהוצאה שלך, ובכלל אצל הימנים הצעירים, יש איזה ממד של טרוליזם. משהו מתריס, דווקאי, טראמפי.
"כולנו כאלה, מכל הצדדים, כי יש דבר כזה שנקרא טוויטר וזאת הסוגה. הרשתות החברתיות יצרו מציאות שבה זה הקוד. יש בדור הזה לא מעט שמאלנים שהתפכחו, והם דוברים את השפה ויודעים לתת פייט. חשבנו אפילו להוציא ספר כזה בשם 'התפכחות', ולראיין שורה של דמויות: גדי טאוב, שטייניץ, אברי גלעד, עירית לינור, גלית דיסטל. מה שאתם קוראים לו 'טראמפיזם' זה הלאומיות החדשה. טראמפ עלה מול האוניברסליות האירופית ואמר, 'קודם כל אמריקה'".
שמעתי אותך מכריז שהוא בטוח ייבחר שוב.
"נכון, אפילו התערבתי על זה והפסדתי. מבחינת האמריקאי הממוצע הוא היה נשיא מוצלח. הוא הרים את הכלכלה ומימש את החלום האמריקאי של אמריקה גדולה. הוא גם הביא חיסונים, אבל בגלל שהוא אדם עם נראות ציבורית לא משהו, וחלק ממה שאנשים צריכים בשביל להגיע לצד השני של המשבר זה אמון, הוא נכשל בחלק הזה. כנראה לא הייתה רמאות בבחירות, אבל הדמוקרטים שיחקו את המשחק יותר חכם ולכן הם ניצחו".
אתה אינטלקטואל. טראמפ הוא ההפך הגמור.
"טרמאפ לא מתנהג כמו שאני חושב שכדאי להתנהג, הוא מדבר בחוסר כבוד, אבל כשאני מסתכל בצורה קרה על ההחלטות שלו לגבי האבנים הגדולות שמשפיעות על מיליוני אנשים - מה שהוא עשה במזרח התיכון, מה שהוא עשה באמריקה - אני חושב שאלו דברים טובים באופן יחסי. יש מי שמסתכל על הדור הזה וחושב שחוסר הממלכתיות הוא אנרכיזם או פריקת עול. זה לא נכון. זה פשוט דור מפוכח. הוא דורש שקיפות, ושסמכות תהיה מחוברת לאחריות".
קצת הופתעתי שההוצאה שלך יושבת בתל־אביב ולא בירושלים. לא יותר טבעי לך להיות ליד ''מקור ראשון'' וערוץ 20?
"יותר טבעי להיות בירושלים אבל יותר מעניין להיות בתל־אביב. אי־אפשר להתכחש לזה שכאן הכול קורה. זה אזור נוחות מטורף. אני נמצא במוקד של תרבות ותקשורת וכוח, ואני יודע שאני קצת מוזר בנוף, אבל אני חושב שהחיכוך הזה הוא טוב".
פורסם לראשונה: 07:42, 26.02.21
