איילת חיכתה להם בסבלנות. ממש כססה את הציפורניים הפנימיות שלה והתאפקה לא להגיד להם כלום. קודם היא חיכתה שהם יעשו את החיסון הראשון. אחר כך שיעברו שלושת השבועות הארוכים כמו נצח עד לשני. גם אחרי שעבר שבוע מהחיסון השני ואמא שלה כבר העלתה בווטסאפ המשפחתי את תעודת המתחסן בגאווה של מי שצלחה את הרוביקון, היא המשיכה לחכות.
"רציתי שזה יבוא מהם", היא אומרת, ולרגע אחד היא נראית עצובה מאוד. "רציתי שהם יהיו אלו שיתקשרו ויגידו, 'אנחנו כל כך מתגעגעים לנכדים היפים שלנו. תביאי אותם אלינו ושכבר יישארו אצלנו שבוע. לא רוצים לשמוע ממך עד הוויקאנד, לכי לדרכך ילדה שלנו, תשתי קפה בשמש'". את המשפט האחרון היא אומרת בציניות כואבת כזאת של ילדה גדולה שכבר הבינה שהצהרת תמיכה לא תגיע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויים:
בסוף איילת לא יכלה לחכות יותר. כמה ימים אחרי שהסגר השלישי הוסר, הבוס שלה הודיע לה שעכשיו, "אחרי כל ההבנה שהפגנתי כלפייך בשנה האחרונה", הוא מצפה ממנה לחזור לחברה כמו פנתרה בוערת מאמביציה. בכלל לא הזיז לו שאיילת כרגע שבורה כמו ניצולת מלחמה, שאחרי שנה בבית עם הילדים ועם העבודה שלה שהמשיכה כרגיל מהזום היא הפכה רק למכונת הישרדות אומללה שעוברת ממשימה אחת לשנייה בלי חדווה ובלי סיפוק.
בשלב ראשון, הבוס רמז, היא צריכה להוכיח רצינות ולהשתתף בישיבת הערב הסופר-חשובה שהוא קבע דווקא בשעה שש בערב. להיות הורה לשלושה ילדים קטנים בתקופת הקורונה זה כמו להיות אקרובטית בקרקס סיני משוגע שבו מאזנים המון צלחות חרסינה על מקלות, שמים אותם על הכתפיים ומתפללים שאף אחת מהצלחות לא תיפול. כל צלחת שנופלת מפילה בהכרח את כל המגדל אחריה, וכזאת הייתה ישיבת הערב הארורה הזו, בלת"ם אחד יותר מדי.
"ישבתי וחשבתי באובססיה, מה אני אעשה, מה יהיה, הוא יפטר אותי", היא נזכרת, "לא רציתי להטריד את ההורים שלי כי רציתי שהם יבקשו, שהם יראו רצון לראות את הילדים שלי".
בסוף, כשלא היה מוצא, היא התקשרה לאמא שלה. "עשיתי את זה מאוד בעדינות", היא אומרת. "הקורונה לימדה אותי להתחשב יותר בהורים שלי, להבין שהם מפחדים ודי חלשים בעצמם, ואי-אפשר להמשיך לנגוס בהם ופשוט לפקוד 'קחי את רפאל לקרטה', כי הם לא הסופרמנים של פעם. סיפרתי לה בדיוק איפה אני עומדת. שאני חייבת עזרה נקודתית. היא הקשיבה לי, ושיהיה ברור שבאיזשהו שלב גם בכיתי בקול מרוב ייאוש אמיתי, ובסוף היא אמרה: 'תשמעי, אני עוד לא מרגישה בטוחה לצאת מהבית. קראתי שגילו איזה וריאנט חדש שלא עמיד לחיסון'.
"ניסיתי להסביר לה שאני פשוט חייבת, ושהידיעה הזו היא עדיין בגדר פייק ניוז, אבל אמא שלי המשיכה להתעקש שהיא לא מרגישה בטוחה. כמה ימים אחרי, גיליתי שהיא כבר נפגשה לקפה ועוגה עם חברות, ועכשיו אני פשוט לא יודעת איפה אני עומדת איתה. מה היא מנסה להגיד לי? שאין יותר עזרה עם הנכדים ושמהיום הסבתאות שלה היא לצפות בסרטון שלהם מחופשים לפורים ששלחתי לה בווטסאפ? בלי אמא ואבא שלי, שגם הוא לא מראה התלהבות, אני אבודה".
המונולוג הזה של איילת מייצג היטב תופעה חדשה שהופכת יותר ויותר שכיחה במדינה שלנו וגם במדינות אחרות בעולם. "סרבנות נכדים". סבים וסבתות סוררים שפשוט מסרבים לחזור לתפקיד הקודם שלהם, כלומר להיות סייעני הגידול של הילדים של ילדיהם הבוגרים. הם, שעד לפני שנה אספו מהגן ופיזרו לחוגים ואפילו הסכימו להקרבה הסופית, שזה לעשות בייביסיטר בשישי-שבת כשאבא ואמא נסעו לצימר רומנטי, פתאום גילו שהם מתקשים או פשוט לא מעוניינים לתת כתף, ומותירים את הילדים שלהם למצוא שיטת ארגון חדשה לחייהם העמוסים.
וזה חתיכת שינוי, כי בסקר שערכה ויצו ליום המשפחה לפני כמה שנים, היא מצאה שלא פחות מ-70 אחוז מהסבים ומהסבתות במדינת ישראל מעורבים מאוד בגידול הנכדים, ברמה שהם רואים אותם פעמיים בשבוע לפחות. מספיק שעשרה אחוזים מהם עומדים בסרבנות שלהם כדי שייווצר בור עמוק בשוק העבודה במדינה. נכון שרבים מהסבים ומהסבתות חזרו לחיים ולשגרת העזרה עם הנכדים שלהם, אבל לא מעט אחרים ממשיכים למלמל משהו על פחד או תור אצל רופא עיניים, ופשוט מתקשים להניע מחדש.
התופעה הזו עוד לא נחקרה כמו שצריך ובטח אין לה עוד שם רשמי, לא עבר מספיק זמן בשביל לימוד רציני ומגובה בסטטיסטיקות. אבל מעיון בטקסטים רבים שמגיעים מארה"ב ומארצות נוספות, נשים כמו איילת הן לגמרי לא נדירות.
"הצילו", כתבה בעלת בלוג אימהות אמריקנית, "אבא שלי לא מוכן לצאת יותר מהבית ולקחת את נטשה לשיעור בלט. הוא טוען שהוא לא מרגיש בטוח, אבל הוא כן מרגיש מספיק בטוח לשחק שחמט בפארק".
והנה משהו שכתבה ויקטוריה ביקל בראון, בעברה מרצה להיסטוריה והיום בעלת בלוג סבתאות פופולרי. "ב-2014 גילה מחקר ענק ש-22 אחוז מהסבים ומהסבתות בארה"ב סיפקו טיפול מתמיד ושוטף בנכדים שלהם", היא כותבת, "זה אומר בפועל מיליונים של בני הגיל השלישי שמהווים רשת הצלה לילדים העובדים שלהם. הקורונה בעצם באה ושמה סטופ לכל מפעל העזרה המאוד חיוני הזה. סבים וסבתות כמוני ישבו שנה לבד בבית, ומהרגע שנהיו חיסונים והסגר בוטל רבים מאיתנו פשוט מתקשים או לא רוצים לחזור לתפקוד".
6 צפייה בגלריה
אם אתה מבוגר, את הרפואה לא מעניין כמה נהדרים הגנים שלך וכמה פוש-אפים עשית במרפסת
(צילום: Shutterstock)
אבל למה בעצם הם לא רוצים לחזור לתפקוד? התשובה המיידית והמובנת היא פחד מהידבקות. "אבא שלי כאילו דפק פתאום ברקס לחיים", אומרת רוני, בת 39 מצפון הארץ. "הוא תמיד היה מאוד קרוב לבן האמצעי שלי ובאופן קבוע היה זה שלוקח אותו לקרטה ביום חמישי, אפילו הייתה להם גינה ניסיונית רק של שניהם, הם היו הולכים פעם בשבוע לשתול פטרוזיליה ועגבניות שרי ולעשות ניסויים בהרכבות. איך שנגמר הסגר, הייתי בטוחה שהוא יסתער על זה מחדש, אבל הוא כאילו הפך לאבן שלא מצליחה לזוז. הוא לא מוכן לצאת מהבית יותר, לא רק כדי לפגוש את איתי, בכלל, אפילו לא הסכים לבוא לפיקניק המשפחתי שניסינו לתכנן אחרי שנה שלא נפגשנו. הוא הסביר שהוא עדיין מחכה. מחכה למה? הרי הוא כבר חודשיים אחרי החיסון השני.
"אז בהתחלה הוא חיכה לראות מה יקרה עם הווריאנטים, ועכשיו כשפייזר הודיעו שהחיסון עמיד בפניהם, הוא מחכה לראות מה בליצר יגיד בחדשות על המוטציה הבאה. אני אומרת לו, 'אבא, אין לזה סוף, אתה עדיין צעיר יחסית, רק בן 70, מה - מהיום והלאה לא תצא מהבית? לא תלך להופעה של ריטה עם אמא? לא תפגוש חברים?'"
היא מסבירה שאבא שלה, טיפוס ריאליסטי בדרך כלל, מגלה חשיבה כמעט לא רציונלית כשזה מגיע לקורונה. "שנה בבית", היא אומרת, "והוא כאילו הזדקן בעשר שנים. הוא זז לאט יותר, הוא כבר לא יוצא לשדות ואפילו לא לצרכנייה, מבקש שיעשו לו משלוח. הוא היה הגבר הכי אנרגטי ומלא חיים שהכרתי, ועכשיו זה כאילו שהקורונה יימח שמה באה ודפקה לו על הכתף והזכירה לו, 'היי, אתה בעצם קשיש'".
תופעת הברקס הפתאומי הזה אצל בני גיל הזהב דווקא כן מגובה על ידי מחקרים רציניים. אחד מהם הוא מחקר איטלקי שנערך על ידי שמונה רופאים ופסיכולוגים ממכונים ברחבי המדינה. הם מכנים את זה "שבריריות פסיכולוגית על רקע הקורונה". המגפה העולמית הזאת, הם קבעו, העלתה באחוזים ניכרים את תחושת הפגיעות של הזקנים - בטח מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית.
נתחיל בזה שב-2020 ההורים האנרגטיים והמרשימים שלנו, שידעו איך להזדקן בכבוד, הוגדרו כולם כקבוצת סיכון אחת גדולה. ברגע אחד, לא הייתה יותר משמעות לזה שאמא היא אולי בת 78 אבל נראית כמו פרגית יפהפייה ומטופחת שעושה עמידות ראש ויוגה ומנהלת עמותה למען ילדים בסיכון. כי בחודש מרץ היא התיישבה כמו כולם מול הטלוויזיה ושמעה לראשונה שכל בני ה-60 ומעלה הם בסיכון גבוה, ושכל בני ה-75 ומעלה הם בסיכון אפילו עוד יותר גדול מזה למות. זה החדיר בה, "שבריריות ופגיעות מחודשת שכבר לא היה נהוג להתמסר לה בחברה שלנו אצל בני הגילים האלו", לטענת החוקרים. במילים אחרות, נקרא לזה שובו של הפחד למות.
הפחד הזה תמיד קיים, ומתגבר ככל שאת בעצמך מתבגרת, אבל בתקופה שבה יש בוטוקס וספורט וחוגי סיירות לפנסיונרים ואפילו טינדר לבני 60 פלוס, דומה שכמעט שכחנו ממנו. המבוגרים שבינינו נעטפו כמו כולנו במין אשליה של שפע מזויף. בדיוק כמו שאנחנו נסענו חמש פעמים לחו"ל באדיבות הטיסות המוזלות עד שכמעט שכחנו שאנחנו לא מיליונרים, ככה גם ההורים שלנו התכסו באשליה הזו שגיל זה רק מספר ו-70 זה ה-40 החדש.
הקורונה חשפה את כל האמת העירומה מאחורי השפע הקפיטליסטי הזה. אם אתה מבוגר, את הרפואה לא מעניין כמה נהדרים הגנים שלך וכמה פוש-אפים עשית במרפסת, מבחינתם אתה בהחלט בסיכון למות לבד במחלקה בלי שתזכה אפילו להגיד שלום אחרון לילדים שלך. ממנטו מורי, זכור שתמות, זה מה שהקורונה הגישה לנו בדליים במהלך השנה הזאת.
6 צפייה בגלריה
הקורונה טרפה את הכל, וסבתות וסבים מכל העדות גילו שהם רוצים לעשות דברים אחרים עם הזמן שלהם, ושהילדים יסתדרו
(צילום: Shutterstock)
"אני מודה שאני מסתכלת על הנכדים טיפה אחרת", אומרת רחל, פנסיונרית מקסימה בת 69, "פעם זה היה רק לנשק אותם ולהסניף אותם. היום אני מסתכלת עליהם לפעמים מהצד וחושבת, 'וואו, היא בטח פגשה היום 40 ילדים בגן, עם כמה מהם היא שיחקה צמוד בבובות? כמה מהם נושאים את הנגיף ולא יודעים אפילו?' זה קצת גורם לי להסתכל על הנכדים כעל מדגרות חיידקים, אני מודה.
"לפני שבוע הם רצו אליי לחיבוק וצעקו סבתוש ובמקום להתמוגג מאושר הם פתאום נראו לי מסוכנים. ואפילו קצת כעסתי. כי למי אכפת שאני אמות לבד בבית חולים ואחרי זה יארזו אותי בשתי שקיות ניילון כמו אשפה ביולוגית מלוכלכת, העיקר שלבת שלי יהיה סידור לילדים בשביל הפגישה החשובה שלה עם הספקית של חנות הנעליים שלה".
גם ההנחה הישראלית הדי-אוטומטית שמדובר בחלוקה הסטריאוטיפית של סבתות מזרחיות חמות שרק רוצות לבשל לילדים מול האשכנזיות שלא בעניין, מיושנת ולא רלוונטית לסיטואציה. הקורונה טרפה את הכל, וסבתות וסבים מכל העדות גילו שהם רוצים לעשות דברים אחרים עם הזמן שלהם, ושהילדים יסתדרו. "כל הדרישה הזאת של בני דורנו מהורינו לעזור בגידול הילדים? זה דבר שמההתחלה לא בא להורים שלי הכי טוב", אומרת איילת, "אמא שלי אומרת תמיד: 'אנחנו גידלנו אתכם לגמרי לבד. אז למה אני צריכה בגיל 72 לחזור להחליף חיתולים?'"
הפחד מהמחלה הוא כמובן מובן, אבל זה לא הכל, זה גם הפחד מלהתניע שוב. מלמצוא עוד פעם את הכוח. ואת זה כבר רואים אצל סבים וסבתות מאוד מעורבים, כאלו שהיו ממש שירות שמרטפות קבוע פעם.
"התרגלתי לא להיות סבא במשרה מלאה", אומר גד, בן 74, "אתה מתרגל ללבד. לא מארח, לא מזמין. זה חסך לי המון זמן, וגם המון כסף. אתמול אמרתי לידידה, 'נעשיתי עשיר בגלל הקורונה, הייתי רגיל להזמין אותם אליי ולהעמיד ארוחות גורמה, את יודעת כמה כסף נשאר לי פנוי עכשיו? בא לי לקנות מכונית'. נכון שבגלל הקורונה הילדים שלי מאוד נפגעו כלכלית. שניים מהם מובטלים, השלישית מסעדנית וכנראה תיאלץ לסגור, אז אני עוזר פה ושם בכסף, אבל מודה שקשה לי לחזור למה שהיה. אני פתאום לא יכול לראות את עצמי מזמין את כל המשפחה הענפה בשישי. סוחב סלים, עומד במטבח שעות.
"אומרים שקשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים, אבל לדעתי הפתגם צריך להיות שאחרי שהכלב הזקן כבר למד טריקים חדשים, אל תיתן לו שנה שלמה לא לעשות אותם. כי זה מה שקרה לי. שכחתי כל מה שידעתי על הנכדים, מי מהם שונא בולונז ומי גרוע במתמטיקה. האטתי את הקצב, ועכשיו רק המחשבה של להתרוצץ אחריהם כמו שהתרוצצתי קודם עושה לי בחילה. מאוד קשה לאנשים מבוגרים להתניע, את יודעת את זה?"
זה קשה גם לבנות כמעט 50 כמוני. להתניע. למשל, אני יכולה לרוץ שבועות ולכתוב אינספור כתבות ולהתרגל לקצב המטורף, אבל אם אני אעצור לשלושה ימים יהיה לי מאוד קשה לעשות ריסטרט שוב ואני רק אחלום על לפרוש לאיזה אי.
"בדיוק, זה מה שמבדיל בין הצעירים למבוגרים. הצעירים הם גמישים וזזים ולא מפחדים משינויים. ככל שאתה יותר זקן, ככה קשה לך יותר עם שינוי. שנה התרגלתי לשינוי של לבד, ועכשיו אני מעריך שתיקח לי עוד שנה לחזור להיות סבא פעיל".
אירוע קיצוני כמו מגפה עולמית מראה לנו בדיוק מי אנחנו ואיפה אנחנו עומדים. התחושות בקרב דור הסבתות והסבים מאוד מורכבות, במיוחד בכל הנוגע אליהם ואל ילדיהם. "זה כאילו חילק אותנו מחדש למחלקות", אומרת רחל, "הילדים הקטנים הם חופשיים, ואני לפעמים ממש מקנאת בהם שכל החיים לפניהם. הילדים הגדולים שלי כנראה גם ימשיכו להתקיים, ואני, אני כבר לא מה שהייתי פעם. אני צריכה לשמור על עצמי, אפילו שהתחסנתי, כי לאף אחד, בואי נודה, לא אכפת מהבריאות שלי כמוני, בטח לא כשהבנים שלי נואשים ופשוט חייבים למצוא סידור לילדים.
"החברות שלי ואני מדברות על זה כל הזמן - שנשארנו רק אנחנו לדאוג לעצמנו. כי הילדים הם יצורים אגואיסטיים. ראינו את זה במשך השנים כשהם שכחו להזמין אותנו לארוחות שישי אבל זכרו יפה מאוד לקבוע איתנו שנאסוף את הנכד. ואני מבינה, הדור שלכם עובד הרבה יותר קשה מאיתנו וגם יכול לשכוח מדירה משלו, אבל מצטערת, אני לא מוכנה יותר לסחוב אתכם על הגב, לא כשהמחיר הוא לא סתם מוות, הוא מוות מזעזע וכל כך בודד שאפילו כלב לא מת ככה".
"זה היה מעליב", מסכימה שרית בת 83 מחיפה, "פתאום אני בקטגוריה של זקנה, אני, שאני אישה שלא הכירה את הבית שלה בכלל קודם, כי כל היום הייתי בישיבות ובנתינה ובהפקת האירועים לעמותה שבה אני מתנדבת. ופתאום הכרתי את הבית שלי. אני זוכרת שבלילות הייתי מסתובבת בבית, מסתכלת על הוואזות ועל שטיחי הקיר, וחושבת 'וואללה, מעניין מי מהילדים ייקח את זה אחרי לכתי'. הלבד הזה מאוד מקרב אותך לזה שאת זקנה ואת בפרונט של המגפה הזו".
"זה סוג של משבר אקזיסטנציאליסטי", אומרת אירנה, רופאת שיניים לשעבר והיום סבתא לשבעה נכדים שגם מאוד פעילה בקבוצת אספני העתיקות שלה בפייסבוק. "אפילו אני, רופאה שמבינה שאחרי חיסון אני כנראה לא אמות, השנה הזאת עצרה אותי בכוח וגרמה לי לשבת בבית ולחשוב המון מחשבות קיומיות. כמה זמן עוד נותר לי לחיות? איך אני מתכוונת למלא אותו? האם אני באמת מעוניינת לבזבז את שנות הבריאות שנותרו לי על חיתול תינוקות וטיגון שניצלים? אני חולה על כל הילדים שלי, ומבינה שבלעדיי כל המשכורת שלהם תלך על בייביסיטר, אבל מפחיד אותי לחזור לעבדות שהייתה לי קודם ופשוט להיבלע בשגרת הטיפול של כל שבעת הנכדים שלי. אני רוצה להספיק עוד סיבוב של חיים. הנה עכשיו אני מתכננת להתחיל קורס צילום לילה".
יפה.
"כן, וגם לצאת לטיול שהבטחתי לעצמי בווייטנאם עם חברות. ואולי גם לנסות להכיר מישהו. השנה גם נפרדתי מבן הזוג שלי, אני אלמנה והיה לי חבר מקסים, או לפחות חשבתי שהוא מקסים. הייתה לנו פרידה קשה. איך שנהיה הסגר הראשון הוא אמר פתאום שבא לו סגר לבד, ואני בסיכון מוגבר ואפילו לצאת למכולת לקנות עגבניות לא יכולתי. והוא, לא אכפת לו. למה אני מספרת לך את זה? כי גם לנו יש חיי אהבה וגם לנו נשבר הלב, אבל לילדים שלי אפילו אין מושג שנשבר לי הלב. הקורונה חשפה להמון מאיתנו למי בעצם אכפת. זה חתיכת דבר, תשמעי, חתיכת אירוע שקורה פעם במאה שנה, בדידות משוגעת כזאת. ומהבדידות הזאת אני יצאתי אחרת. רוצה לדאוג לעצמי".
6 צפייה בגלריה
''אני מבינה שבלעדיי כל המשכורת שלהם תלך על בייביסיטר, אבל מפחיד אותי לחזור לעבדות שהייתה לי קודם''
(צילום: shutterstock)
"בסגר הראשון היה משהו חדש וראשוני ומפחיד, אבל גם מאוד מקרב ומרגש", אומרת שרי, בת 73 מתל-אביב, "כל הילדים והנכדים שלי פתאום כל כך התגעגעו אליי וחלמו על היום שבו ניפגש. ההתחלה של הקורונה הביאה גל כזה של התעניינות ואכפתיות, אני קוראת לזה האקזוטיקה של הסגר הראשון. הסגר השני והשלישי כבר החזירו את כולם לאדישות הלא-הרואית. יש לי חברות שהמשפחות שלהן המשיכו להתעניין, יחס וטלפונים, ויש כאלו שישר חזרו למחשבה שאנחנו חזקים.
"הילדים שלי חושבים שנגמר הסגר, יופי, אני חזרתי להיות וונדר וומן. הם לא לוקחים בחשבון שעבר עליי משהו חזק נורא. אחרי שהם נתנו לי את כל הדבש הזה של ההתחלה וציירו לי ציורים ותיכננו לבנות בועה מפלסטיק לבוא לראות אותי, הם פתאום מתקשרים אליי רק כדי לרמוז שהם מתים לקצת זמן יחד לבד ואולי בא לי לשמור על הילדים. הייתי גיבורה וסבתוש שמתגעגעים אליה, ועכשיו חזרתי להיות מובנת מאליה. חשבתי שהקורונה תלמד אתכם לקח לגבי החשיבות של הזקנים בחברה שלנו, מתברר שלא, שאנחנו שוב רק שמרטפיות פנויות בחינם".
אני שומעת שאת כועסת. אולי הכעס הזה על שלא למדנו להעריך אתכם גם במגפה שכמעט לקחה אתכם, הוא שגורם לך לסרב היום לילדים שלך עם הנכדים.
"תראי, אני מבינה שהבת הבכורה שלי למשל, עורכת דין ממש נחשבת, פשוט מתמוטטת עכשיו, כי הגרוש שלה לא ממש עוזר. אז שם אני נותנת גב והילדים שלה אצלי כל יום שלישי קבוע. מצד שני, לבן האמצעי שלי יש אישה טובה והוא חי בווילה מפנקת, אז לא כל כך דחוף לי לקחת ממנו את הילדים שלו כדי 'שתהיה לנו שבת'.
"כל מה שאני רוצה זה שיראו אותי, את השנה שעברתי לבדי, רק אני וארבעת הקירות שלי, מתגעגעת לבעלי ז"ל, בוכה כשמגיעה השעה שש בערב במוצאי שבת, כי עברה עוד שבת ולא עשיתי כלום. אני מצפה שאתם תבינו כמה לבד היינו וכמה זה הפחיד אותנו, מה יהיה רע אם תיזמו אירוע שכולו חגיגה לסבתא, שאני רק אבוא, בלי שתבקשו ממני להכין את הלזניה חצילים שלי? אני לא רק זקנה, אני גם אישה בדיוק כמוך וכמו הבת שלי. אישה שרוצה אהבה משלה, שמתגעגעת לחברים שאינם, ואם המחלה הזאת עדיין גורמת לכם לחשוב שאני רק האמא המעניקה, הכל יכולה, ושאני תמיד אהיה כאן, אז כבר לא תלמדו כלום".
אולי זו הבעיה. שלא ברור מי יותר חלש. הסבתא והסבא שהפכו פתאום לקבוצת סיכון אחת גדולה ומצאו את עצמם סגורים לבדם בבית, או הבת שלהם שמתקשה להתמודד עם כמויות העבודה והילדים הקטנים שמטפסים לה על קירות המוח? מי צריך לדאוג למי? מי צריך לעזור למי?
הקורונה עשתה שאפל ליחסי הכוחות, בילגנה אותם ככה שעוד לא ברור מה יישאר אחרי שהיא תלך. האם נראה פה אלפי זקנים זונחים את החובות המשפחתיות שלהם ונוסעים לנסיעה אחרונה להודו? האם נראה עלייה במחירים של בייביסיטרים ומטפלות כי סבא כבר לא זמין כמו שהיה? ואם הקורונה תחזור ובגדול, למי יהיה כוח להפיק פסטיבלים של געגוע ושיחות זום משפחתיות כדי להגיד להורים המבוגרים שלנו שאנחנו דואגים להם? מפחידה המחשבה שאחרי כל מה שקרה לנו, יקום פה עולם הישרדותי ואנוכי במשבר כלכלי שבו כל אחד לעצמו.
"אמא שלי אומרת שהיא נורא רוצה לראות את הנכדים שלה", אומרת שירה, בת 32, "אבל בפועל יש עובדות בשטח, וזה שכמעט לא ראינו אותה השנה. אני לא חושבת שזה במודע, אבל הקורונה סיפקה לה אחלה סיבה לשקוע בשלל הפעילויות האהובות עליה, כולל בחישה דרך הטלפון בחיים הפרטיים של הילדים שלה ורכילות עם חברות.
"היא אומרת ש'אין לי זמן לכלום, אני גם ממש מתגעגעת אבל זה המצב', ואז אני שומעת מאחותי שהיא קנתה מסכת פנים 'מדהימה' בסופר-פארם, שבו היא ביקרה השבוע חמש פעמים, ושבזמן שהיא טענה שהיא לא יכולה לקחת את יהלי היא צפתה בהרצאת זום על 'מושג החמלה בבודהיזם'. איפה החמלה שלה אליי? אני התקשרתי אליה בוכה, צרחתי שאני לא מזהה את עצמי או את החיים שלי יותר, שיפטרו אותי אם אני לא אגיע מחר לפגישה בנתניה בזמן, אבל מה, חשוב יותר ללמוד מאיזה דלאי לאמה דה לה שמטה איך לעשות טוב".
6 צפייה בגלריה
''היא הבינה יפה מאוד שהדבר היחיד שמפריד ביני לבין עוד יום בלתי נגמר עם הילדים בבית ואובדן שפיות מוחלט, זה היא''
(צילום: Shutterstock)
אז הקורונה היא תירוץ בשבילה לשמוט את מה שהיא שנאה לעשות קודם?
"להתחסן היא רצה יותר מהר מלבוא ולראות את הנכדים. הילדה הקטנה שלי לא מזהה אותה בכלל, אמרתי לפני יומיים משהו כמו 'סבתא קיקי' והיא התבלבלה ושאלה אותי 'מי?' אפילו בסגר השני הדי-מעפן, היא כבר יצאה לפגוש חברות, אבל כשאני התקשרתי אליה בדמעות, היא לא זזה במילימטר. היא הבינה יפה מאוד שהדבר היחיד שמפריד ביני לבין עוד יום בלתי נגמר עם הילדים בבית ואובדן שפיות מוחלט, זה היא. ובכל זאת, היא הקשיבה לבת שלה בוכה, אמרה רק משהו לא מחייב כמו 'הגלנט הזה, שערורייה', ולא הציעה עזרה.
"אני יודעת על עצמי שאם אחד מהילדים שלי יצטרך אי פעם עזרה, אין מצב שאני לא אגיע אליו עד פתח הבית, בטח אם הוא יבכה לי בדמעות ויישמע היסטרי כמו שאני הייתי. אז מה קרה לאינסטינקט האימהי שלה? הנגיף הזה מבחינתי הוא הרמת מסך למצב דפוק שכבר היה קודם. בדיוק כמו שגיליתי שעם כל הכבוד לזה שבעלי מגדיר את עצמו כפמיניסט, הוא זה שיצא לעבודה ואני נשארתי בבית לבשל בקורונה, ככה גיליתי שאמא שלי לא באמת מעוניינת לתפקד כאמא שלנו יותר. או שזו אני, שפשוט לא בא לה לעזור יותר?"
את חושבת שהפסיק להיות לה אכפת ממך?
"אני לא לגמרי מאשימה אותה, הקורונה גרמה לה להבין כמה מעט זמן נשאר לה לבלות וכמה שברירי הקיום שלנו פה, או משהו, אז זכותה לא לרצות להיות יותר סבתא שהנכדים מחוברים אליה באינפוזיה. רק שאני מרגישה שיש פה גם טיפה כעס עליי. אפילו נקמנות. אתמול היא אמרה לי, 'האמהות בדור שלכן כל כך מפונקות, גם לי לא הייתה עזרה כשגידלתי אתכם, אמא שלי כבר הייתה חמש שנים בקבר כשילדתי אתכם, ואני הסתדרתי'. גם ככה יש המון כעס בין-דורי, אנחנו על שהן לא חיבקו ונישקו אותנו מספיק, הן עלינו שאין לנו לתפיסתן מושג מה זה קושי אמיתי, והקורונה הקצינה את זה.
"במקום שנרוץ אחת לשנייה בסלואו-מושן כי הבנו כמה אנחנו יקרות זו לזו אחרי שהמגפה דפקה לנו בדלת, נוצר מין מצב כזה של הייתי לבד, הבנתי כמה אני יקרה לעצמי, אני לא מבזבזת עוד שנייה אחת נוספת על מישהי שהיא לא אני".
עצוב. איך את מתכננת לפתור את זה ביניכן?
"אני כל כך כועסת על שיחת הדמעות ההיא, שאני עדיין נוטרת לה טינה. אני כל הזמן נזכרת איך צרחתי ובכיתי על הילדים שלא עוזבים אותי לשנייה. על אפס העזרה מהבעל שלי. ואיך היא פשוט סירבה להרים את הכפפה למרות שהיא ידעה שהיא היחידה שיכולה להציל אותי. אני צריכה להבין שכנראה גם אני איכזבתי אותה. כלומר, אני קניתי לה מצרכים בסגר הראשון והנחתי לה שקיות ליד הדלת וגם בסגר השני באתי לבקר עם מסכה, העיקר לראות אותה. אבל אני משוכנעת שהיה רגע נוראי אחד במהלך השנה הזו שבו היא הייתה ממש לבד ומאוד בתודעת מוות, ואני או שלא הקשבתי לה או ששכחתי להתקשר. וזה יצר מצב שהיא כבר לא מאמינה שאני הבת האוהבת שלה, כמו שאני הפסקתי להאמין שיש לה כלפיי אינסטינקט אימהי".
המצב הקיצוני הזה הוא כמו מלחמת הישרדות, ובמלחמת הישרדות מגלים כמה אתה אגואיסט. אולי ייקח זמן לשכוח מה שראינו.
"קודם שתיקח לי את הילדים מהגן רק יום אחד בשבוע, ואז אני מבטיחה לא לבקש ממנה כלום ומצידי שתשרוף את כל הירושה שלנו על נסיעות לחו"ל".
פורסם לראשונה: 07:48, 26.02.21
