מאי 2015, הבמה בווינה, נדב גדג' בן ה־16 הוא הגולדן בוי של האירוויזיון, הכוכב הבוהק של הפופ הישראלי החדש. כותרות, שערים, הופעות, כסף, יומן סגור קדימה לשנה. מאי 2019, סט הצילומים בים המלח, נדב גדג' הוא הפעם כוכב סרט ישראלי חדש. אבל משהו משתבש. גדג' עובר התקף פסיכוטי מול הצוות והשחקנים. ההתקף פותח תקופה אפלה בחייו עם אלימות פיזית ורגשית שחווה בתוך המשפחה. בסופו של דבר הוא מתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. "הצטלמתי במדבר לסרט הנוער 'פול גז' של קובי מחט", משחזר גדג' את תחילת הנפילה הנפשית, "באותה תקופה הייתי אחרי פרידה מבת זוג, רציתי לבנות קרקע יציבה. אתה בוחן את הסביבה שלך מחדש ומבין מי האנשים שלך באמת, רוצה לפתוח את הדלת לאנשים חדשים. בכזה מצב הייתי, אבל לא היה לי את מי לשתף. מגיל צעיר אני לבד, גם לפני זה לא נשענתי יותר מדי על אנשים. אני יודע להסתדר עם הבלגן, לא משתף".
כתבות נוספות למנויים:
מה קרה בצילומים?
"קודם כל שתבין מאיפה זה בא: אני אדם מאוד אמוציונלי, בעוצמות גבוהות, רגיל להיות סולן, הולך לעבודה, מנהל את החיים רגיל, ובמקביל מרגיש שהעולם שלי לא בנוי טוב. הגעתי בצילומים למצב של התפרקות ואכלתי התקף פסיכוטי במדבר. ככה הגדירו את זה רפואית - אבל זה לא מה שחוויתי. מבחינתי הייתה בי זעקה למלא חור של אהבה, ללא אינטרס ותנאים. אבל האנשים שם שהיו סביבי באותה תקופה - שלא בחרתי להיות סביבם - סביר להניח שיגידו לך אחרת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אמרו שנפצעת והתנהגת באלימות עד שהובהלת לבית חולים.
"שקר, זה לא מה שקרה שם. כן צעקתי שם דברים שמעידים על חוסר אהבה של כולנו אחד כלפי השני, ללא תנאים. היה שלב שבו עמדתי רחוק מכולם וצעקתי דברים שהרגשתי שאני מדבר בקולי, אבל לא באמת אומר את הדברים שאני רוצה לומר. צעקתי: 'לא נמאס לכם לשקר אחד לשני, לאן אתם רוצים שזה יגיע?' בנקודה הזאת הכניסו אותי לרכב בכוח כשאני בפיק רגשי, והייתי צריך בסך הכול לנשום. ניסיתי להירגע. הסטרס הזה של כולם סוגרים עליך ומתקרבים היה גדול. הרגשתי שכולם חנקו אותי ממש. אבל לא הרבצתי לאף אחד, לא היה שם כלום".
אז למה נדרש פינוי לבית חולים?
"כי הייתי בהתקף פסיכוטי ואנשים לא נתנו לי לשבת ולהירגע. הגיע אמבולנס למדבר, הצוות משך אותי בכוח מהאוטו, למרות שהייתי גם ככה בעניין של לצאת. דחפו לי זריקת הרגעה, נרדמתי והשאירו אותי בבית חולים. אחר כך הרופאים החליטו שאני צריך לחזור הביתה. הטעות שעשיתי היא שלא חזרתי לדירה שלי, אלא לבית של אמא, ומשם כבר הרגשתי כמו בובה על חוט. הייתי צריך שקט, להיות לבד, לנוח, לחשוב. אבל שם היו אנשים סביבי וכשגורמים לך לדבר כשאתה לא במצב של לדבר, כי עדיין אין לך מילים להסביר מה אתה מרגיש - זה היה סיר לחץ הזוי".
מה זאת אומרת בובה על חוט? אתה אדם עצמאי, בוגר, איך זה יכול לקרות?
"נכון, אבל נכנסתי למצב מאוד עדין ורגיש. כדור השלג של ההתנהלות איתי בסיטואציה, החל מההתקף הפסיכוטי שעברתי, הפך להצפה. אחרי שנים שהייתי סוליסט, במשפחה ניצלו את ההזדמנות להיכנס לחיים שלי. אמא שלי רצתה לנהל אותי, לא נתתי לה כי אני יודע לנהל את עצמי. ואז היא לקחה אותי בכוח לבית חולים פסיכיאטרי במרכז. ככה הגעתי לאשפוז ראשון, הייתי שם שבועיים".
מה היה סוג הטיפול שעברת?
"דחפו לי מלא כדורים וזה שיבש אותי. רק כשהפסקתי לקחת את הכדורים, הרגשתי טוב. גרתי עם אחד ההורים וטיילתי הרבה בחוץ, חיפשתי מקום לעצמי, ואז אתה קם בבוקר, נפתחות לך העיניים ואתה רואה את הפרצוף של אבא שלך עם כדור ביד. ומה נסגר? תן לקום רגע. את כל הכדורים לקחתי רק בשביל אבא, רציתי לרצות אותו ולהמשיך להיות אצלו כי לא היה לי איפה להיות. הרגשתי שזאת הייתה 'השכירות' שלי. הכנסתי לגוף הכול עד שהפסקתי".
בדיעבד, מה הייתה הטעות? כי כדורים פסיכיאטריים עוזרים להרבה מאוד אנשים להחלים ולצאת מסיטואציות קשות.
"בגדול הייתי צריך להיות יותר לבד בתקופה הזאת, להירגע מהעומס, לסדר את החיים שלי. בני המשפחה שלי החליטו איפה אהיה. אחי הגדול די ניהל את זה. חוויתי חודשים שלמים של יחס קשה כלפיי, הייתה גם חדירה לפרטיות ברמה קיצונית, ברמה של אחי מדבר עם אנשים שהתקשרתי אליהם לפני חמש דקות".
משם הסיפור מסתבך והופך אלים ומדמם, לדבריו של גדג'. "הגענו לסיטואציה מאוד פיזית. אחי הגדול נתן לי מכה בראש", הוא דומע, "כל הבית מפורק דם ממני, ואחי הכניס אותי בכוח למקלחת. נפלתי על הגב. ואז אני יוצא, עירום ומרגיש סמרטוט. אני בפיל הישרדותי כמו חיה. הגיעו שוטרים, כנראה שמעו צעקות. שלחו אותי ואותו למעצר בית של כמה ימים".
אחרי התקרית הזאת, גדג' עבר לגור אצל אבא, בנתניה. "ואז הגיעה הקורונה. עישנתי פייסלים, ואז הייתי במאנצ'יז, ואין הופעות ואין כלום אז אני רק משמין. אם אבא לא ראה שאני לוקח כדור, הוא לא היה רוצה לדבר איתי".
למה בעצם לא רצית לקחת כדורים?
"זה עשה לי רע ושיבש אותי. אז הפסקתי. לרופאים ולמשפחה הכי קל היה להאשים במצבי את הוויד, אבל זה לא זה. אחרי המקרה בבית עברתי אשפוז נוסף של קצת יותר משבועיים, האחרון שלי. הגעתי לשם פצוע־פצוע, הרופאים הבינו את העניין ושאני חייב להתרחק מהמשפחה. בתקופת הקורונה הלכתי גם לסבתא שלי, הבאתי לשם את האולפן, הבאתי חברים לתקופה של חודש־חודשיים. הרגשתי מאושש".
ובינתיים כולם שואלים, לאן נעלם נדב גדג'.
"היו מלא שמועות שאני על קוק, חברים פחדו ממני, חוץ משניים שהתקרבו אליי. לקחתי תקופת התאוששות לעצמי. החיים שלי היו מוזיקה, אוכל, הלכתי לים מלא. אמרתי לעצמי נדב, עכשיו אתה בשלב של להיזרק, אל תעשה כלום, הכול יחזור לאט־לאט".
הוא לוקח הפסקה. הדמעות עולות לו בעיניים ויוצאות בבכי של שחרור. "דודה רחוקה שלי אומרת לי יום אחד, 'אני זורקת תופים שיש לי בבית. בא לך לקחת?' הלכתי אליה. ישבנו לסיגריה, ואז היא אומרת לי, 'בא לך לעבוד עם שחר (בעלה) בשיפוצים?' אני מסתכל עליה ואומר לה, תסגרי אותי ליום רביעי. ככה התחלתי לעבוד".
קריירה חדשה.
"בהתחלה הייתי הולך לעבודה עייף, בכבדות כזו. אחרי חודש וחצי הרגשתי שאני חוזר לעצמי ומתרגל לקום בבוקר. כבר כמה חודשים אני עובד בשיפוצים, מבסוט רצח וישן אצל המשפחה בחדרה. אני גם בקשר עם אבא ואמא".
אנחנו לוקחים הפסקה לקפה. לחדר נכנסת לפעמים גם המנהלת האישית רונית ארבל, שראתה כמה דברים במוזיקה הישראלית בעשרות שנים של עבודה. "קשה לי לספר את כל זה", מדגיש גדג', "ואני מספר את הסיפור שלי לא ממקום של לבקש רחמים, אלא לחזק ילדים שעוברים חוויה כזו ואני רוצה להגיד להם, אל תוותרו. אני מספר את זה כדי לתת כוח לילדים שעושים ארגזים של כסף בגיל קטן, ויש מי שמנצל את זה".
עכשיו, ממקום הרבה יותר טוב, גדג' מתחיל את המסע חזרה גם במוזיקה. ביום ראשון ייצא שיר חדש שלו, 'שני מטר', שכתב, הלחין ועיבד, ומבצע יחד עם עידו בי וצוקי, סינגל מופק לעילא, ברמת פופ חו"לי לחלוטין, אבן יקרה להתחיל איתה את הקאמבק. השיר שייצא אחריו, 'רץ על מים', כבר יספר גם על מה שעבר. "וכולם שאלות, 'תגיד הוא בסדר'", כותב גדג' בשיר, "בכל פינה מרגיש לי צפוף החדר. אומרים הבן־אדם הזה חי בסרט ומה הם יודעים?! כל המרחק הזה עשה אותי משוגע. כדורים כבר לא עוזרים להירגע. כשנדלקו עליי אורות נפתחו העיניים, המסך ירד הם לא נשארו לכפיים. ובחשכה כמעט שהרמתי ידיי".
איך אתה היום?
"אני מאושר ומתפקד ורץ והכל קורה וסבבה".
הוא נולד ב־1998 בפריז, לאב צרפתי־יהודי, שעסק במחשבים, אמא, במקור מבאר־שבע, עברה לצרפת בצעירותה, עשתה צבא וחזרה לצרפת. בגיל ארבע המשפחה עלתה לישראל. כשהיה נער נפרדו הוריו. "אחרי שעברנו מכפר־סבא לנתניה, התחלתי לראות את הסדקים. הם התגרשו ואתה מבין בהתנהלות שכנראה קורה משהו לא טוב. לאבא הייתה חברה של חלקים למחשבים, שנפלה. אמא לא עבדה. התחלתי להרגיש שאין כסף כל כך. וזה לא רק הכסף. אתה אוסף את המסקנות כשאתה רואה את האווירה בבית. אתה רואה הרבה ריבים, גם קיצוניים. אכלתי חרא מהגירושים שלהם. הייתי חלק בריבים, בצעקות. בבית גם היו זורקים דברים. כשעוצמות רגש מתנגשות ככה, זה יוצא בצעקות. היו לי גם סיטואציות פיזיות מול אבא".
כלומר?
"התחככנו פיזית, זה אומר מכות בידיים ודברים לא כיפיים. הוא לא היה אב מכה, ואני לא הלכתי מכות איתו, אבל אתה מתמודד עם סיטואציה שבה הקרקע בבית רועדת, ויש סדקים. הייתה אלימות רגשית. אמירות קשות כלפיי. הייתי ילד, תפסתי את הצד של אמא. לא דיברתי עם אבא שלי שנה וחצי בכל התקופה הזאת של הגירושים".
איך חזרתם לדבר?
"הייתי צריך את השקט הזה ולא השתמשתי בעזרה של אבא יותר מדי. יום אחד פשוט התקשרתי וחזרנו לקשר. המשפחה שלנו עברה משהו גדול, אני כבר אז למדתי להיות עצמאי, ברחתי לאוזניות שלי ולאופניים, נוסע לטבע רחוק, לפעמים עולה על הכבישים המהירים".
בתיכון חייו מקבלים תפנית של ממש. הוא מתקבל לתוכנית ''הכוכב הבא'' והכול משתנה. "לא הלכתי ל'כוכב הבא' בשביל הפרסום. לא הזיז לי. אמרתי לעצמי, אתה לא לומד מוזיקה, לא בסביבה, פעם אחת תעמוד על במה של 100 אלף שקל. הגעתי ואומרים לי שאין בסוף נגנים בעונה הזאת. התחרפנתי. לקח לי שלוש תוכניות להרגיש בנוח באולפן".
גדג' בלט מתחילת הדרך, בזכות יכולת קולית גבוהה מאוד, התחברות אוטומטית לבמה וכישרון מופלא של הגשה שמנוסים ממנו מייחלים לה. היה ברור, כמו שם התוכנית בעבר, שכוכב נולד. גם בני המשפחה של גדג' הבינו את זה. "רק שבינתיים המשפחה שלי הסתנוורה מכל מה שהולך סביבי. הרגשתי שאמא קצת עפה מזה, גאה בי. אתה הופך יעני כוכב וגם אמא פתאום נהיית כאילו כוכבת בעיני עצמה, בגלל הבן שלה. פתאום היא מכירה בזכות זה אנשים חדשים מסביבות לא מוכרות, גם מהברנז'ה".
ואבא?
"בינתיים ב'כוכב הבא' מכרו שאבא שלי לא בתמונה בכלל, וזה סתם היה שקר. דווקא אז חזרנו לדבר. הם צריכים להרים רייטינג לתוכנית, אני מבין, אבל זה לא היה מדויק".
נפגעת?
"כן, כי זה הוסיף לבלגן בזוגיות המתפרקת של ההורים. אבא שלי רואה שאשתו לוקחת קרדיט עליי, והרי זה גם הילד שלו. הוא כנראה הרגיש שהיא מטיילת בכל המקומות ו'אמא של נדב איזו מגניבה את', וזה עושה דברים. היום הייתי דואג לתקן את מה שייחסו לו בתוכנית".
גדג', כצפוי, זכה בתוכנית והתחיל להתכונן לאירוויזיון 2015 בווינה. "פחדתי מאוד, אבל לא מהאירוויזיון אלא מההמשך - כי 'גולדן בוי' היה השיר הראשון שלי, חשבתי שאולי זה יכתיב את הטעם שלי לבאות, כי יש בשיר מזרחית וזה הלחיץ אותי קצת, היה לי קשה עם זה. אבל עם הזמן התרגלתי לשיר, אמרתי שאני יכול לעשות את זה בנזונה. עפתי עליו בסוף".
המסע לאירוויזיון מוכתר בהצלחה גדולה. אחרי שישראל לא הצליחה להעפיל ארבע פעמים ברציפות לגמר, גדג' שובר את התקרה ו'גולדן בוי' הופך להיט ענק והוא מסיים במקום התשיעי. "למרות שבהופעה השנייה באירוויזיון כבר קצת זילזלתי, אווירה של טיול שנתי, הייתי באהלן־אהלן. ההופעה הראשונה לדעתי הייתה יותר מדויקת ואם הייתי יותר מקפיד אולי היינו לוקחים מקום יותר טוב".
האירוויזיון הוא אירוע די קיצוני. חשיפה, הכנות מאומצות, לחץ. זה יכול להביא לטלטלה אישית.
"האירוויזיון הוא אירוע חלומי. יש אנשים שזה מעלה להם שתן לראש, אבל לא אצלי. אני אוהב לקבל את כמות האהבה שמגיעה לי. כמו מה שקרה לי בכוכב הבא, זוכר שהייתי הולך לחברים של חברים והם היו קצת רועדים כשמדברים איתי ושוב הייתי מנמיך אותי למקסימום. אם עדיין היו רועדים, לא הייתי מתחבר איתם. אני מבחינתי ילד שרוצה לעשות מוזיקה. היה לי כיף, שלחתם אותי לבמה של מיליון דולר, איך אני לא איהנה?"
אבל הגעת לשיא לפני שהתחלת את הקריירה.
"שום שיא, עזוב. זה שיר של המדינה, אני ייצגתי אותה. התנדבות. לא ראיתי את הכוכב כמטרה. המטרה שלי הייתה 'בוא נעבור את התוכנית ואני מת כבר להיכנס לעשות מוזיקה של ממש'. האירוויזיון לא הלהיב אותי. להפך, חשבתי, פאק צריכים לעשות אירוויזיון, אבל אני חם כבר לעשות את המוזיקה שלי".
הצלחת לעשות כסף?
"עשיתי הרבה כסף, לא יודע כמה, אבל היה, אולי מיליון שקל. אבל גם הוצאתי מלא כסף. חייתי בכיף. קניתי את כל מה שאני צריך, פינקתי את עצמי ואת מי שהייתה חברה שלי אז במסעדות, נסיעות, בגדים".
בנובמבר 2016 התגייס ללהקה צבאית, אבל אחרי שנתיים מסרו בצה"ל כי הודח. "בוא נחזור לטירונות. עברנו סדנאות ומתחילים לסגור אותנו ללהקות. אני הייתי בצמד עם נופר סלמאן. הופענו בבסיסים בלי הפסקה. באיזשהו שלב קצת נמאס לי מההתנהלות, שעיצבנה אותי".
למה?
"נחשפתי לעבודה הזאת בגיל צעיר, אז רציתי לייעל. עיצבן אותי להגיע 80 שעות לפני הופעה ולא לעשות כלום כי רציתי לתת עבודה, להיות מפוקס ולבוא ולתת הופעה מדויקת, את כל כולי, וזה לא התאפשר ממש. בשלב כלשהו נמאס לי ואמרתי שאני רוצה לחתוך מהלהקה לטובת משהו אחר בצבא. אם לא הייתי הולך למוזיקה בגיל 16, סביר להניח שהייתי עושה משהו קרבי. התחלתי לעבוד בלשנות מסלול".
ומה אמרו לך?
"התחלתי להגיד למנהלים שלי בטדי הפקות שלא בא לי על הלהקה. באותם ימים סגרו כתבה לחדשות בטלוויזיה עם הצבא על אלבום של שירים חדשים של הלהקות הצבאיות, והמנהלים שלי החליטו שאנחנו לא מעוניינים להיות בראיון הזה, רצינו לתפוס מומנט אחר, אסטרטגיה של יחסי ציבור. יצאנו להופעה ביום שלישי, הגענו לבסיס ואמרתי למפקד, אני נשאר באוטובוס ולא יוצא. המפקדת אמרה לי, סבבה, אני מחייגת כשנגמר ותבוא להופיע".
אבל זה לא בדיוק נגמר ככה.
"שכבתי באוטובוס. הכתב עולה לצלם אותי ככה. אני במירכאות מפורסם, אז תמיד צריך לייצג טוב את הצבא ולא היה מתאים לראות ככה חייל. הוא התחיל לצלם ואמרתי לו, 'אחי למה אתה מצלם, אם אתה יודע שזה לא מאושר'. ירדתי מהאוטובוס בעצבים קצת, והם עשו את שלהם והרימו כתבה. כנראה שיותר עניין אותם להשחיר אותי כי הפוקוס של הכתבה היה יותר על זה שנדב יוצא מהלהקה, כי בדיוק ביקשתי את זה".
מדובר צה"ל נמסר אז שהודחת.
"מבחינתם יגידו שהודחתי, אבל אני יצאתי משם ועברתי לתפקיד אחר. כמובן שאם הייתי מעוניין להישאר, אז הייתי לוחץ על הגז ונשאר בלהקה. עברתי אז להיות נהג בשלישות. היה לי כיף. הרגשתי קצת יותר צבא".
בגיל 19 התאהב במיכל, המבוגרת ממנו ב־14 שנה. "יצאתי למועדון בת"א, הכרתי את מיכל, הגענו אליה כמה אנשים הביתה, לאט־לאט נשארנו לבד וזה התחיל לרוץ".
פער גילים גדול.
"מגיל 16 אני רגיל להיות בסביבה של אנשים מבוגרים. הייתה אהבה גדולה, נפרדנו קצת לפני השחרור מהצבא. היה לי טוב אבל בא על חשבון דברים אחרים שאני צריך לדרך, עוד כלים. במקביל השקעתי בעסק של אמא שלי ודוד שלי, חוף ים בחדרה, והלך הכסף, מאות אלפי שקלים. מיכל ואני חיינו במגדלי יו בת"א, לא מעט כסף. לקח לי הרבה זמן להצליח לעזוב אותה. רציתי לשלב את החיים של שנינו יחד למרות הפער בגיל. אבל נגמר לי בסוף".
חשבתם על ילדים וחתונה?
"חשבנו על מלא דברים. באופן כללי מגניב אותי להיות צעיר עם ילד. אני אוהב לחשוב על ילד שלא במסגרת חתונה, ויש מצב. אבל אלה היו יותר פנטזיות".
גדג' הוציא אלבום ראשון באנגלית אבל הלהיט הגדול שלו אחרי האירוויזיון היה ''אולי נדבר'', שלא ירד מהרדיו והודהד ברשתות. "כמעט כל הזמן המשכתי במוזיקה אבל עד שאתה מוצא את הפמליה הזאת סביבך, מפיק, כותבים, לוקח זמן. אני מחפש מוזיקה שהיא אר אנד בי ומוזיקה שחורה ועולמות של ג'ז והיפ הופ וסול, כך שלמצוא את האנשים הנכונים זה לא פשוט. אבל היום אני מוקף באנשים הנכונים לי".
הוצאת שירים גם לפני.
"אבל הם לא נתנו בראש כמו 'אולי נדבר'. אם הייתי במוכנות להיות ספק סחורה והייתי מצליח לייצר מוזיקה, אז הייתי יכול להמשיך במומנטום. הוצאתי שירים למרות שידעתי שלא יעבדו. זה לא היה שלם".
בגיל 19 גם עבר מניהול של טדי הפקות ל־NMC יונייטד. "אתה מהר מאוד מבין מה אתה רוצה לייצר. בטדי קצת פחדו עליי, אז הרגשתי חסמים".
כסף נשאר?
"לא נשאר לי כלום מאז אבל יש לי כסף ממה שאני עובד".
תחזור גם להופיע?
"רק אחרי שלושה סינגלים בחוץ. אף פעם אף אחד לא ידע מה עבר עליי. עכשיו כולם יידעו את האמת. אז אני לא ממהר. במה אני יכול להחזיק כל החיים".
אחיו של גדג' מסר בתגובה: "לצערי נדב החליט לחלוק עם מדינה שלמה את הבעיות המשפחתיות שלנו. סכסוכים משפחתיים זה לא העיתון ולא המדינה שתצליח ליישב, אלא רק אנחנו. חשוב לי להדגיש שנדב היה במצב נפשי גרוע ולא יציב. הרבה דברים לא היו כפי שאמר. הרגשות שלי כלפי נדב שונים ממה שנאמר כאן אבל אספוג את זה. אשמור על הפרטיות שלי ושל משפחתי ושל נדב בעיקר. אני נאלץ לכבד את עמדתו ולאחל לו בהצלחה למרות העוול שנעשה לנו בכתבה".
אביו של גדג' מסר: "אני מוכן לדבר רק על המוזיקה שהבן שלי עושה. מעבר לזה, סוגיות משפחתיות יישארו פרטיות ובצנעה".
מהפקת ''הכוכב הבא'' נמסר: "כל מתמודד בוחר את מי להביא לאולפן. לא מנענו מהאבא לבוא לצילומים ומעולם לא עסקנו במערכת היחסים של ההורים".
אמו של גדג' ודובר צה"ל סירבו להגיב.
