כמעט תמיד זה מתחיל בטוב: אתם נכנסים לדירת שותפים. הם נראים לכם טיפוסים רגועים ושפויים, היגייניים באופן מספק, כאלה שמחזיקים בעבודה מסודרת. לפעמים תעבור בראשכם המחשבה שיכולה לצאת מכאן חברות, אולי אפילו סיפור אהבה. רבים מאיתנו גרים עם שותפים ורבים אחרים לא ישכחו את השנים שבהן חלקו חלל מחיה משותף עם אנשים זרים לחלוטין, לפעמים גם עם הדוברמן שלהם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כתבות נוספות למנויים:
בשנה האחרונה בכלל ביליתם איתם יותר זמן מתמיד. סגרים, בידודים. הדירה הפכה להרבה יותר מתקרה וארבעה קירות. אבל מה שהוא חיסכון כלכלי משתלם, עלול להפוך לפצצה מתקתקת. הרי אתה לא באמת מכיר מישהו עד שאתה לא גר איתו, ובעצם זה חתיכת הימור. רולטה אכזרית. כי גם אם השותף נראה לכם בסדר ואפילו נחמד מאוד בשלב החתימה וההיכרות הראשונית, כל כך הרבה דברים עשויים להשתבש בהמשך החיים המשותפים שלכם יחד. אתם יודעים איך תיכנסו לדירת שותפים, אתם לא יודעים איך תצאו ממנה. תשאלו את מי שהסיפור שלהם נגמר בדקירה, תלונות למשטרה או פשוט חוויה שתרדוף אותם לנצח.
"התנאי שבעל הבית הציב לנו נראה לנו תמים: לאפשר לבת שלו להתארח מדי פעם. היינו סטודנטיות עניות והדירה הייתה נחמדה, אז למה לא. הסכמנו. באיזשהו שלב היא פשוט עברה לגור איתנו. זו הייתה דירת שני חדרים וחדר נוסף קטנטן, מטר על מטר. היה בו מקום רק למזרן צבאי. זה נראה לנו מוזר שלא אכפת לה לחיות בתנאים כאלה, אבל בדיוק הגעתי לראשונה לתל־אביב אחרי שגדלתי בצפון, אז אמרתי לעצמי שאולי אנשים חיים ככה בעיר. לא התערבתי. אבל המצב הלך והחמיר כי היא הייתה בחורה נורא מוזרה. יום אחד היא שכחה את הטוסטר דולק והבית כבר התחיל לבעור אבל מזל ששמנו לב בזמן. אחרי זמן קצר זה קרה לה שוב. היא שוב שכחה את הטוסטר דולק ושוב כל הבית כמעט עלה באש.
"באיזשהו שלב היא גם התחילה להביא חברים מוזרים הביתה. הם היו משחקים בדרקונים ומפלצות, משהו הזוי. יום אחד אני מגיעה הביתה, אני רואה חבורה של אנשים מחופשים כמו במשחקי הכס, משחקים בסלון עם חרבות, הייתי בהלם.
4 צפייה בגלריה
''יום אחד אני מגיעה הביתה ורואה אנשים מחופשים כמו במשחקי הכס''. מתוך 'הבחורה החדשה'
(צילום: נטפליקס)
"השיא היה כשמצאתי גור חתולים בן כמה ימים ברחוב. אימצתי אותו. באחד הימים אני חוזרת הביתה, אני רואה אותה יושבת על הרצפה בלי חזייה, היא מרחה על עצמה טונה וכאילו נתנה לחתול לינוק ממנה. הייתי בשוק. חטפתי ממנה את החתול וצעקתי עליה. הזדעזעתי. באיזשהו שלב הרמתי טלפון לאבא שלה ואמרתי לו שאני לא מוכנה לחיות ככה יותר, שהיא שורצת יותר מאיתנו בבית ולא משלמת כסף. לא סיפרתי לו על הקטע עם החתלתול, קצת ריחמתי עליו ועל הבת. זה היה ביזארי מדי. האבא שהיה בעל הדירה היה בלתי נסבל, הוא קרא לי ערסית מעכו, כי דיברתי אליו בתקיפות, כנראה כי הייתי כבר על הקצה. בדיעבד אם הייתי מספרת לו על הסצנה עם החתלתול הוא היה מדבר איתי אחרת. סיכמנו שאשאר עד סוף החוזה, עוד חודשיים, והבת לא תתגורר שם עד סופו. זה היה פשוט מחריד ברמה בלתי נשכחת".
"לא היה לי מושג מהו שביל החומוס כשדרכתי בו לראשונה. לא, לא בהודו, ברחוב שינקין, תל־אביב. הדירה השכורה בת שלושת החדרים שלקחתי לעצמי במטרה מוצהרת להכניס שותפה - הייתי אז רווק מתחיל ועדיין האמנתי ביכולתם של גבר ואישה להיות שותפים לדירה מבלי להסתבך ביחסי שנאה־שנאה - הייתה חורבה נאה, ואני פירסמתי מודעה כמקובל ובחרתי, פחות או יותר, בשותפה הראשונה שהגיעה. קראו לה רוני, היא הייתה אדומת שיער, במכנסי חיתול שעדיין לא הוצאו מחוץ לחוקי הלגיטימציה, ונראתה לגמרי בלתי מזיקה כשסיפרה שחזרה זה עתה מטיול ארוך בהודו והיא מחפשת הזדמנויות נוספות להחמיץ את חייה. לחצנו ידיים, ויממה מאוחר יותר כל קירות הדירה כבר היו מכוסים באריגים, שטיחים, צעיפים, בדי סארי ושלל מתנפנפים אחרים שרוני סחבה איתה לכל אורך השיבה מהודו, רק כדי לקשט בהם את דירתה העתידית. 'איזה יפה, נכון?' היא חייכה אליי, ואני בלעתי רוק והינהנתי בצייתנות. 'מקסים', אמרתי והנחתי כי בהיעדר חיים, זה משהו שאני יכול להתרגל לחיות איתו.
אבל זאת הייתה רק ההתחלה, כי מיד הגיעו גם הבישולים ההודיים, הקטורת, המוזיקה ההודית שלא פסקה בסלון מעולם, וגם החברים מהודו, העישונים מהודו ובעיקר הזיכרונות הבלתי פוסקים מהודו. כל כניסה הביתה הפכה להליכה מעולפת למחצה בסמטאות דאונטאון מומבאי - מתקפת על־חושית משולבת המסוגלת לגרום לגבר בוגר לדמוע מבלי לדעת אפילו מה באוויר גורם לזה. כל פריט נוסף שנכנס הביתה - קערות קלועות, סלי נצרים, שבלונות מנדלה, פעמוני רוח, לוכדי חלומות - הפך לפרה קדושה שאין שום דרך להגיד מילה בעניינה מבלי להסתכן בריב שותפים גרנדיוזי.
בשלב מסוים לא עמדתי בזה יותר. 'רוני, זאת לא את', אמרתי לה (בלב), 'זה הטעם האיום שלך, השתלטנות, חוסר ההתחשבות וכנראה גם העובדה שלא שכבנו כי אנחנו שונאים מדי זה את זה, אז בואי ניפרד, ואני לגמרי אמשיך להיות שם בשבילך עד שהמובילים יפרידו בינינו'. בפועל אני מניח שאמרתי משהו מנומס, שלא לומר נמסטי, יותר, אבל בגדול זרקתי אותה ומעולם לא הסתכלתי לאחור בעיקר כי ראיתי מספיק בדים הודיים לחיים שלמים. הכנסתי שותף, סטודנט להנדסה, ויחד חלקנו קירות ריקים, חבילת שניצל טבעול, שני מעדני חלב וייאוש שקט. היה תענוג".
"הכרתי את השותף שלי בגינת כלבים. אני הייתי עם כלבת הזאב שלי ולו היו שני כלבים דלמטיים שהוא החזיק בשותפות עם חבר טוב שלו. הכלבים היו רוב הזמן בדירה של החבר, והוא התחלק איתו בטיפול בהם. סיכמנו שהכלבים יכולים לבוא לבקר אבל לא לגור איתנו בדירה. אין מספיק מקום לשלושה כלבים. די מהר התחילו בעיות שגרמו להרבה מרירות ביחסים שלנו. קודם כל, הוא עשה הרבה סמים ולא אהבתי את זה. הסמים השפיעו עליו, גרמו לו לחשוב שהכל מגיע לו. פתאום הוא התחיל לכעוס עליי על זה שהוא לא יכול להביא את הכלבים לחיות איתנו אפילו שזה היה הסיכום בינינו. אני חושב שהוא נטר לי על כך שאני עם הכלבה שלי כל הזמן. היו הרבה ויכוחים והגענו למצב שממש לא סבלנו האחד את השני.
4 צפייה בגלריה
''כתבתי לו שגיליתי שהוא ניסה להרעיל למוות את הכלבה שלי ושאני מבקש ממנו שיעזוב''
(צילום: GettyImages)
"יום אחד התחלתי לשים לב שהכלבה שלי לא שותה מים מתוך קערת המים הקבועה שלה במטבח, ובכל פעם שאני הולך לשירותים היא רצה אחריי כדי לשתות מהאסלה. אני מחליף לה מים כמה פעמים ביום, ואז היא כן שותה, אבל אחרי כמה שעות אני רואה שהקערה מלאה והיא ממשיכה לרוץ אחריי לשירותים, כל הזמן צמאה. "יום אחד יצאתי מהבית. באמצע המדרגות נזכרתי ששכחתי משהו, וחזרתי לדירה. איך שבאתי, ראיתי שהוא נותן לה מכה חזקה באף עם העיתון. שאלתי, 'מה פתאום?' והוא אמר לי, 'בגלל שאתה לא מחנך אותה אני צריך לחנך אותה'. זה הפריע לי וגרם לי לחשוב לראשונה שהוא מתנקם בכלבה בגללי.
"כמה ימים אחר כך שאלתי את החבר שלו, שאיתו הייתי ביחסים טובים בסך הכל, 'תגיד, מה יש לו נגד הכלבה?' ופתאום, למרבה התדהמה, הוא התחיל לבכות. הוא אמר לי שהשותף שלי שם סבון כלים בקערה שלה, מנסה להרעיל אותה. הוא לא היה מסוגל לשקר לי והרגיש נורא אשם. אחרי זה פחדתי להשאיר את הכלבה לבד בבית. הלכתי איתה לכל מקום. השארתי לשותף שלי מכתב שבו כתבתי שגיליתי שהוא ניסה להרעיל למוות את הכלבה שלי ושאני מבקש ממנו שיעזוב כמה שיותר מהר. הוא כמובן הכחיש, האשים אותי שאני משתמש בכלבה כדי להיפטר ממנו כי אין לי תירוץ יותר טוב, אבל אמר שהוא מתכוון לעזוב בכל מקרה. אחרי שבועיים־שלושה הוא יצא מחיינו".
"הדבר הראשון שאמרה לי השותפה שהכניסה אותי לדירה בירושלים, עם עוד שני שותפים חוץ משתינו, הוא שחשוב לה שאני אעבוד בעבודה מסודרת כדי שלא יהיו בעיות עם החשבונות. היא סיפרה לי שהיא עצמה עובדת בחברת היי־טק נחשבת. ממש שמה דגש על כל עניין הכסף מההתחלה. איך שנכנסתי לדירה התחילו לצוץ בעיות בחשבונות.
חודש כן הייתה משלמת חודש לא, רק שליש משכר הדירה בחודש אחר. פעם משלמת פעם לא, כל פעם ממציאה תירוצים למה היא לא יכולה או צריכה לשלם. זה היה נורא מוזר ומעצבן. ואז הכל התפוצץ. זה קרה כשכל השותפים בדירה אספו כסף לתשלום הארנונה שנה מראש, מדובר בהמון כסף. אספנו מזומן, ואז היא אמרה לנו שניתן לה אותו והיא כבר תבצע את התשלום. זה היה באזור ה־5,000 שקל. כשהתחלנו לקבל הודעות התראה על כך שלא שילמנו הבנו שהיא לא שילמה כלום אלא לקחה את הכסף לעצמה. בסוף התגלה שהיא במצוקה כלכלית אדירה, שהיא בכלל לא עובדת, ושהיא בחובות של חצי מיליון שקל. היא הייתה מהמרת. בחורה בת 28 בחובות של חצי מיליון שקל. למזלי הגדול מאוד, חבר ממש טוב שלי בדיוק עבר לירושלים ואמר לי שהוא מחפש דירה. בלי לחשוב פעמיים התחלנו לחפש דירה יחד. ואנחנו חיים בה, יחד, עד היום. אם הוא לא היה צץ לי ברור שהייתי מאוד הססנית לגבי השותפים הבאים שלי. אבל היה לי מזל".
"לא הייתי בשום קשר קרוב עם השותפה ההולנדית שחלקתי איתה דירה. לא אהבתי אותה, היא הייתה בכיינית, טיפוס כזה שכל הזמן צריך ממך משהו. אפילו לא דיברנו יותר מדי, אולי שיחה אחת בכל התקופה המשותפת. סתם חיינו באותה דירה. באיזשהו שלב היא נכנסה להיריון לא מתוכנן עם יזיז שלה שהיה מגיע אלינו כל הזמן. כשהיא נכנסה להיריון הוא כמובן נעלם והחליט לא לקחת אחריות בשום צורה. היא לא בדיוק התכוונה לבשר לי שהיא בהיריון, פשוט באחת הפעמים כשעישנתי בסלון, היא פתאום אמרה לי, 'את מוכנה לא לעשן לידי יותר? אני בהיריון'. אמא שלה הייתה אמורה להגיע ולהיות איתה בלידה, אבל בגלל שהלידה הייתה חודש לפני הזמן, ואמא שלה חיה בהולנד, היא לא הספיקה להגיע.
"אני האחרונה שרצתה להיות איתה בלידה כי לא היינו בקשר טוב, היה הייתה אנטיפתית, אבל הבנתי שאין מי שיהיה איתה, זה או שאני, השותפה שלה לדירה, אהיה איתה בלידה או שאף אחד. ריחמתי עליה, זה נראה לי נורא בודד ללדת לבד. הייתי היחידה בעולם שיכלה להיות איתה בנקודת הזמן הזאת. האמת היא שבאותו לילה שבו ירדו לה המים עשיתי מיני־מסיבה בדירה, ואחר כך עוד חשבתי שבגלל שעשיתי מסיבה הייתה לה לידה מוקדמת. אז היו לי קצת ייסורי מצפון על זה. היא התעוררה באמצע הלילה, באה אליי לסלון ואמרה לי, 'ירדו לי המים'.
"החזקתי לה את הראש כשהיא ילדה, דאגתי לה לכל הדברים שהיה צריך לקנות כי היא לא דאגה לכלום לפני, אני זו שהוצאתי את התינוקת מבית החולים, קילחתי את התינוקת איתה לראשונה, חיתלתי אותה, קניתי לה את כל הדברים שהיא הייתה צריכה כי לא היה מנשא, לא היה כלום. זה היה חתיכת סיוט. מצאתי את עצמי בחדר לידה, בהנגאובר, גם הכל היה בצרפתית, ולא הבנתי מילה ממה שהאחות או הרופאה אמרו לי. זה היה גיהינום שנמשך 40 שעות. כמה ימים אחרי הלידה היא מצאה דירה אחרת ועזבה. זה היה ברור שזו לא דירה שמיועדת לאמא ולתינוקת בת יום.
"בסופו של דבר האירוע הזה שינה לי את החיים. הבנתי במהלך הלידה שלה שאני רוצה להיות אמא בעצמי, בכל זאת. משהו בזה שהיא עשתה את זה לבד לגמרי, בדרך שלה. פתאום ראיתי שיש כל מיני דרכים להפוך לאמא ושזה לא חייב להיות סאחי כזה, שבעלך מחזיק לך את היד. הנה, אימהות יכולה לבוא בכל מני צורות".
"בדירה אחת ביפו עברתי מגן עדן לגיהינום. גרתי עם שני שותפים והיינו החברים הכי טובים. אידיליה. ואז אחד מהם עזב, ובמקומו נכנסה שותפה. מהרגע הזה השתנו יחסי הכוחות והוא התחיל להרגיש שהוא 'הגבר' בבית. התחיל לעשות לנו את המוות בלי סיבה מיוחדת. הוא החליט שהוא לא עושה כלים יותר, השאיר את הבגדים שלו זרוקים בכל מקום כי בא לו, ואז גם דברים התחילו להיעלם. עציצים ששמנו, אוכל מהמקרר, צנצנות מהמטבח. דיברנו איתו על זה והוא הכחיש. בשלב הזה החלטנו פשוט לנעול את החדרים שלנו. לשותפה ולי הייתה מרפסת משותפת ועשינו בה מטבחון קטן בשבילנו. אבל אז דברים התחילו להסתבך.
"יום אחד הגעתי הביתה ומול החדר של השותפה שלי היה כד מים עם תפוח רקוב בפנים. הוא היה הולך לכל מני מכשפות למיניהן, קוראות בכל מיני דברים, וממש הרגשנו כאילו הוא עושה לה איזשהו כישוף. ואז הגיע היום שבו זה עבר כל גבול. הוא השאיר כמה ימים דלי מים עם בגדים בחדר המקלחת, זה כבר ממש התחיל להסריח. אחרי כמה פעמים שביקשנו ממנו לעשות עם זה משהו והוא לא עשה, לקחתי את הדלי, עמדתי מול החדר שלו, ואמרתי לו 'תעשה עם זה משהו' תוך כדי שאני שמה את הדלי בחדר שלו. ואז הוא ניגש אליי, דחף אותי לחדר המקלחת, שהיה ממש ליד החדר שלו תוך כדי שהוא צורח עליי שזו הסגת גבול, וממש חסם לי את היציאה עם הידיים. אמרתי לו לזוז והוא לא הסכים, דחפתי אותו כדי לצאת ובזמן הזה הוא פשוט דקר אותי עם עט ברגל.
"דם ודיו השפריצו לי מהרגל. ירדתי עם השותפה למטה, מחוץ לדירה. החלטנו להגיש תלונה במשטרה, כל אחת הגישה תלונה בנפרד. לצערנו הרב המשטרה לא עשתה עם זה כלום אבל זה הספיק כדי להבהיל אותו. כמה ימים הוא לא היה בבית, הבין שהוא צריך לעזוב ומצא מישהי שתיכנס במקומו ועזב. זה היה זוועה. החלטתי שאני לא רוצה לגור עם שותפים יותר. וזהו, כרגע אני גרה לבד. ואני לא חושבת שאני אחיה עם שותפים יותר בחיים. זו הייתה חתיכת טראומה עבורי. השותף שלי לדירה תקף אותי, אם הייתה לו סכין זה היה יכול להיגמר אחרת".
"נכנסתי לדירה עם שותף במקום מרכזי. דירת קרקע. סימן האזהרה הראשון היה לגלות שהוא מתחבא בחדר רוב הזמן והיה יוצא מהחדר רק כשאני הייתי יוצאת מהדירה. למעשה, גרתי איתו שנה שלמה וראיתי אותו רק שלוש פעמים. בהתחלה זה היה מדהים, הרגשתי כאילו אני גרה לבד ומשלמת כמו שותפה, אבל מהר מאוד זה התחיל להדאיג. התחיל החשש שגם אם הוא לא מסוכן לי, אולי הוא מסוכן לעצמו. חששתי, אבל מצד שני לא רציתי להתערב ולהתעסק עם זה. ואז התחילו הדפיקות על החלונות בדירה ועל הדלת ואף אחד לא פתח. אני חשבתי שהוא אולי מעורבב עם דילרים וכאלה כי הייתה לו ונטה בחדר והחלון היה מכוסה קרטונים והוא בחיים לא היה יוצא מהחדר. ובמשך איזה חודש אנשים היו מגיעים ודופקים ואז פעם אחת הם דפקו בטירוף על הדלת, התחבאתי בחדרי מפחד ושלחתי לשותף הודעה אם הוא בבית ומה נסגר, ופתאום הוא יוצא מהחדר שלו עם זקן, נראה כמו איש מערות, וכשהוא פתח את הדלת שמעתי אישה אומרת לו, 'אפשר חיבוק? דאגנו לך, כבר הזמנו משטרה!'.
4 צפייה בגלריה
''הוא אמר לי שמזלי שאני אישה כי אם הייתי גבר זה היה נגמר באלימות''. מתוך 'חברים'
(צילום: יח"צ)
"זאת הייתה המשפחה שלו, שכבר חשבה שהוא מת כי כנראה הוא לא יצר קשר לא רק איתי, אלא בכלל עם העולם. אני עד היום לא יודעת ממה בדיוק הוא סבל, אבל ללא ספק היו לו בעיות רציניות וחרדות. ברחתי ברגע שמצאתי דירה אחרת. חיפשתי מישהו שיחליף אותי בחוזה. ניסיתי להביא בחור ולא בחורה, למרות שמלא בנות רצו להיכנס לדירה שנראתה מושלמת. אבל לא יכולתי לעשות להן את זה אחרי שבריב אחד הוא אמר לי שמזלי שאני אישה כי אם הייתי גבר זה היה נגמר באלימות. הוא התעלם מכל האנשים שהבאתי לראות את הדירה ולא שיתף פעולה. בסוף הוא אמר לבעלת הדירה שהוא שומר את החדר לחבר מחו"ל שאמור להגיע. אני חושבת שזה שקר, אבל עזבתי. החוויה הזאת הייתה מאוד דרמטית ומערערת בשבילי, אבל בעיקר הבנתי שזה פשוט לא שווה את זה. עדיף לגור בדירה לבד, דירה משלך, גם אם זה אומר להתרחק לשכונה פחות טובה ולא להיות בלב העניינים. השקט הנפשי חשוב יותר".
"השותפה שלי לא האמינה בלזרוק את הזבל. זאת לא הפרשנות שלי, זאת הייתה ההכרזה שלה: 'אני לא זורקת זבל'. היא פשוט חשבה שאין בזה טעם. במשך שנתיים גרתי איתה והיא לא זרקה את הזבל אפילו פעם אחת. השיא היה כשחזרתי מנסיעה של כמה ימים. הגעתי בלילה לדירה - נכנסתי ישר לחדר, למחרת בבוקר אני יוצא ורואה שכל הרצפה מלאה בתולעים. היא לא הורידה את הזבל כל הזמן הזה והיה קיץ, ואלוהים יודע מה היא שם בפח ופשוט התחילו לקפוץ ממנו תולעים שמילאו את כל הרצפה בדירה. ברמה שלא הייתה לי דרך להתמודד עם זה. בסוף ניקיתי את כל זה בעצמי. ככה נראו החיים שלנו בטינופת הזאת: אם היה נשפך לה קפה היא לא הייתה מנקה, זה פשוט היה נשאר ככה, כל הבית היה עמוס בכוסות שהיא השאירה בכל מקום כי היא לא אוספת אחריה כוסות, שוב, כאג'נדה. היא שתתה רק קולה זירו, אז כל בקבוק היה נשאר במקומו, כאילו סיים את תפקידו בעולם שלה, וכל הדירה הייתה מלאה בבקבוקים בדיוק היכן שהשאירה אותם.
"באחת הפעמים היא השאירה לי ערימה של כלים, שקיות זבל, היא עשתה מסיבה, אבל משהו מטורף, והיא טסה לעשרה ימים. כשהיא חזרה עשינו איתה שיחה שבה הבהרנו לה שזה או היא או אנחנו. ככה אי־אפשר להמשיך לחיות. הגעתי לרמה שלא יכולתי לסבול את הנוכחות, וכל דקה שהיא בבית, חדר לידי, במקלחת, לא משנה, אני לא יכול להפסיק לחשוב על הגועל שהיא מפזרת סביבה. הייתי במצוקה אמיתית. למזלי הרב מאוד, היא עזבה אחרי חודשיים בערך.
“היום אני עדיין גר באותה דירה. לשותפה החדשה שנכנסה במקומה עשינו מבחני איי־קיו והיגיינה (צוחק). לא באמת. אבל בואי נגיד שהתעכבנו איתה הרבה על עניין ההיגיינה על ההתחלה. גם זה היה הימור, אבל יצאתי מנקודת הנחה שעוד אחת כזו אין סיכוי בעולם שתיפול עליי. הסיטואציה הזאת גרמה לי לטפל במקום הזה שלא נוח לי להתעמת עם אחרים. כי בסוף גרתי איתה שנתיים, ושנה וחצי לקח לי עד שהחלטתי להתעמת איתה על הדברים האלה, וזה הוליד ויכוחים וריבים רבים. מעבר לרתיעה מהסירחון ומהלכלוך, הבנתי שיש לי פחד, להיות כזה אבוד כמו הבחורה הזאת. כי היא לא הייתה יוצאת מהבית, אלא פשוט התבוססה בתוך הזוהמה של עצמה כל היום. הזוהמה הפיזית הייתה לדעתי השיקוף של הבלגן שיש לה בפנים, בנפש. החוויה הזאת איתה צרובה בי כאילו היא עדיין גרה בחדר לידי".
