לפני שלושה שבועות ירדה שירה איסקוב במעלית של חניון גן העיר בתל־אביב. מישהי נכנסה למעלית. איסקוב הייתה עם לינוי בר גפן, שליוותה אותה לאחד מהטיפולים שהיא עוברת. הצעירה מולן שתקה. כאשר הגיעו לקומה מינוס אחת, שתיהן יצאו החוצה. "ופתאום היא אומרת לי, שירה? הייתי בטוחה שאשמע מילות תמיכה ואהבה, ואז היא אמרה, 'זאת אני', וציינה את שמה, ועדיין לא נפל לי האסימון. ואז היא אמרה לי, 'הייתי ארוסתו של אביעד לפני כמה שנים, וביטלתי את החתונה שבוע לפני האירוע'".
אני מנחשת שהופתעת.
"הייתי בשוק. אמרתי, 'אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך'. הכרתי את הסיפור הזה ואת שמה, אבל לא ידעתי איך היא נראית. עולם קטן. מה הסיכוי ששתינו ניכנס לאותו חניון, נרד לאותה קומה? היא סיפרה שהיא ביטלה כי הבינה שהיא נכנסת לסיר לחץ איתו ושהכל תמיד היה צריך להיות לפי המילה שלו, ושהוא היה נעשה תוקפני ועצבני, לא אלים אבל לא נעים. אמרתי לה, 'יש לך מזל גדול'".
6 צפייה בגלריה
שירה איסקוב, לפני התקיפה. ''אין אותה כבר, את השירה הזאת, ולא תהיה''
(צילום: באדיבות המשפחה)
עדיין אין שטיח סף בכניסה לדירתה הצפון תל־אביבית של שירה איסקוב (32), אבל בשבוע שעבר הותקנו מצלמות אבטחה מסביב, וטכנאים חיברו טלפון, אינטרנט ולוויין. מהדירה במצפה־רמון, שהפכה לזירת פשע, נלקחו ספת הסלון, פינת האוכל וריהוט חדרו של בנה בן השנתיים ושלושה חודשים. מכשירי החשמל וחדר השינה חדשים. "רציתי התחלה חדשה", היא אומרת, ומקציפה חלב במכונת אספרסו, תזכורת מחייה הקודמים שבהם הייתה פרסומאית תל־אביבית שעבדה עם המותגים הנכונים. כשהיא בגבה אליי היא נראית כמו נערת תיכון, צנומה ונערית. כשהיא מתחילה לדבר לאט ושוקלת מילים, היא נשמעת מבוגרת מגילה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
זו דירה נעימה לא רחוק מחוף הים, ומהמרפסת נכנסת בריזה נעימה. אחרי פסח היא צפויה לעבור לכאן. בינתיים היא מארגנת הכול כדי שתהיה נחיתה טובה לה ולבנה. "יש לי עוד כל כך הרבה טיפולים ורופאים. כשאני מגיעה לכאן, זה תמיד לסדר משהו, אין לי זמן לראות אפילו סרט טוב בטלוויזיה".
איסקוב מתיישבת מולי. המוח מתקשה לצמצם את הפער בין הצעירה הפצועה אנושות, מחוברת למכשירים ועטופה בתחבושות, לבין האישה היפה הזו. "אני מסתכלת על עצמי במראה ולא מזהה את עצמי", היא אומרת בעצב, "תראי איך הייתי". מהסלולרי שלה ניבטת אליי התמונה של 'לפני', שפורסמה בכלי התקשורת וצולמה חודש לפני מה שהיא קוראת לו "המקרה".
את לא חושבת שיעבור זמן ותחזרי לעצמך?
"אין אותה כבר, את השירה הזו. ולא תהיה. גם בנפש. כל החלק השמאלי בפנים נשבר, הלחי והלסת והאף והשיניים. קשה לי. אתמול הראו לי תמונות שהצטלמתי עם ח"כ עודד פורר (יו"ר הוועדה למעמד האישה ולשוויון מגדרי, אמ"ר). זו לא אני. צריך להתרגל ל'אני' החדש. כל החיים הייתי מישהי אחת ופתאום אני מישהי אחרת. מהפך בפנים, בשיער".
(צילום: אורי דוידוביץ | עריכה: דייויד וכניש)
שירה איסקוב התפרסמה בראש השנה האחרון. ב־18 בספטמבר, בעקבות מריבה, החליטה לעזוב את הבית עם בנה ולנסוע להוריה בצפון, ומצאה את עצמה נאבקת בבעלה, שלפי עדותה חבט בה במערוך, דקר אותה בסכין וניסה לחנוק אותה בידיו כשהוא אומר, ''תמותי כבר'', תוך שבנם צופה במתרחש. בעקבות התערבות השכנים, איסקוב הובהלה במסוק כשמצבה אנוש למחלקת הטראומה של "סורוקה" בבאר־שבע, ועוד בטרם הגיעה, בוצעו בה פעולות מצילות חיים על גג בית החולים והיא הובהלה לשני ניתוחים דחופים באותו הלילה. שבועיים לאחר מכן נותח אפה שהיה שבור ונוטה כלפי הצד השמאלי של פניה. שבעה שבועות הייתה מאושפזת.
טיפולי ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה היא עוברת בכל יום, חמישה ימים בשבוע. בקרוב תעבור ניתוח בלסת. "אני אצטרך לעבור עוד טיפולים ואולי גם ניתוח באצבע שיצאה ממקומה. הגוף מחלים לאט־לאט. היד נשברה והיו עליה דקירות, אני עוד לא מצליחה לכתוב ולומדת להחזיק עט מחדש. הכאבים החזקים הם בתפרים שעדיין לא נסגרו בראש. יש גלדים, ובימים מאוד קרים אני מרגישה את התפרים חזק. כל היום מרגישה עקצוצים".
את הטיפול הפסיכולוגי הפסיקה כשהמטפלת שלה חלתה, ובינתיים היא לבד. "אני זקוקה לזה, גם אם אני מתכחשת. בניתי המון חומות הגנה כדי להיות חזקה ולא להישבר, לא ליפול ולבכות כי כואב וקשה. למה אני צריכה לעבור את כל התופת הזאת?"
כמה היית מחוברת לנושא האלימות כלפי נשים? כשקראת על נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, מה חשבת?
"לא הרגשתי אף פעם שאני חלק מהנשים האלה. לא הייתי מודעת לכך שאני בתוך אלימות, גם כשהייתה אלימות בשנה שעברה והמשטרה התערבה ואביעד היה בצו הרחקה מהבית. לא משנה שהיו כל מיני עניינים של לבוש ושל 'אל תעשי ככה'. לכן הצטלמתי לתוכנית 'עובדה' (שודרה בקשת 12, אמ"ר), כדי שנשים יבינו את מה שאני לא הבנתי".
לא הבנת שאת אישה תחת אלימות, כי לא חשבת שאת בטייפקאסט של הנשים האלה.
"כן. אני גרה בצפון תל־אביב, עובדת במשרד פרסום, ואין שום קשר לפריפריה ולמצב כלכלי לא טוב".
אישה חזקה, אפשר להגיד?
"כן. אישה שעומדת על שלה, שזה עוד יותר מעצבן את הגברים (מגחכת). אישה עם דעה, שנותנת את הטון. בשום תסריט לא חשבתי שאהיה קרובה למה שעבר עליי. לפני קצת יותר משנה היה לנו ויכוח, ואמרתי אז שאני נוסעת לכרמיאל, ובפעם ההיא הוא רק לא הסכים שאני אקח את האוטו. הוא אמר, אין לך אוטו, איך תיסעי? אז לקחתי רכבת. את מבינה? חשבתי שאותו דבר יקרה עכשיו. רק כשנפרדתי מהרופאים בבית החולים הבנתי באיזה מצב הייתי. בא ד"ר איליה רפלנסקי שניתח את הריאות שלי. הוא רופא בכיר שבמקרה היה במשמרת, ואמר לי, 'היו לך בין אפס ל־20 אחוז לחיות. אני בשוק שאת יוצאת מפה על הרגליים ואת צועדת לאוטו'. אז הבנתי את גודל הנס שקרה לי".
מדינה שלמה התגייסה לעזור לצעירה האלמונית ששכבה בבית החולים וניצלה בנס. בקמפיין מימון המונים שארגנה היזמת חנה רדו, לשעבר משנה ליו"ר בקבוצת "מקאן תל־אביב", לצד אחיה של איסקוב, גויסו מיליון ו־200 אלף שקל. הכסף נמצא היום בחשבון נאמנות. "הייתי בשוק, לא ידעתי שגויסו כאלה סכומים", אומרת איסקוב, "אני רוצה להגיד תודה לציבור. ארצה לעשות מעשה טוב למען נשים אחרי השיקום". מקאן שכרו את שירותיה של לינוי בר גפן, מייסדת "חמ"ל בר גפן", עוד כששירה הייתה מאושפזת, כדי להכין את הקרקע לשחרורה. "בניגוד ללקוחות אחרים שלי, שבשבילם אני צריכה לחזר אחרי מומחים גדולים כדי להשיג תור, כאן המצב היה הפוך - מדינה שלמה הייתה מגויסת לשיקום", מספרת בר גפן. "מצד שני, המקרה הזה חשף אותי לדברים מפוקפקים שאנשים מנסים להשיג מהיצמדות לסיפור טראגי. היו התחזויות והצעות תמוהות, אבל הרוב באמת היה נדיב ונפלא".
שירה, מתי הבנת שאת אדם מפורסם?
"כשעיתונאים ביקשו לפרסם את שמו של אביעד, והשופט ג'ורג' אמוראי הסכים עם אביעד שלא לפרסם את שמו ואמר לו, 'אמרת דברים חשובים'. שמעתי את זה ואמרתי, 'אני לא מאמינה'. בערב בא סניטר כדי לקחת אותי לצילום רנטגן של היד, והוא זיהה אותי. אמר, 'קראתי על זה בפייסבוק'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. ואז גם הטכנאים זיהו אותי ואמרו, 'את בכל מקום'. שאלתי, 'אני?'. תשמעי, זה קרה לי בבום".
יש לך אח שמתגורר במוסקבה ששמע על זה בתקשורת.
"הדרך שבה הוא עודכן על זה הייתה טראומתית. אחי ניסה לתפוס אותי ואת ההורים שלי, והם לא ענו לו, כי מה יגידו לו? גיסך ניסה לרצוח את אחותך? אחי השני ניסה למרוח אותו, אמר שקרה משהו והם בדרך אליי. ואז הוא פתח במקרה ynet וקרא שגבר דקר את אשתו במצפה־רמון והיא במצב אנוש. הוא בכה המון. גם אני בוכה עכשיו", היא מנגבת את הדמעות, "כי אנחנו כולנו, האחים, קשורים, וזה כואב לי".
מתי בנך ראה אותך לראשונה?
"ביום ההולדת שלי, ב־15 באוקטובר. כמעט חודש אחרי הביאו אותי אליי. רציתי לראות אותו, אבל חיכיתי להתחזק, שאני אוכל קצת לעמוד לבד. בשלב ההוא לחץ הדם היה יורד כשניסיתי לעמוד והייתי מתעלפת. קיוויתי שאני גם איראה יותר נורמלי, כי התפרים היו בולטים והיו סימני מכות שהיו צריכים להיעלם. כשהוא בא, חשבתי, 'איך הילד שלי גדל תוך חודש'. הוא גבה והשיער ארך. הוא לא הסכים להתקרב אליי. אנשי המחלקה לגיל הרך בסורוקה הכינו אותי שזה עלול לקרות כי הוא כועס. מבחינתו נטשתי אותו".
בחודשים מאז שחרורה מבית החולים התגוררה איסקוב בבית הוריה בכרמיאל. בנה, שיתחיל גן חדש בתל־אביב אחרי פסח, ישן כרגע לידה, בחדר הנעורים שלה בבית הוריה. יש לו מיטה משלו, והיא במיטה הזוגית שהציבו שם הוריה לאחר נישואיה, כדי שיהיה נוח לבתם ולבעלה להתארח בסופי השבוע. בינתיים הילד הולך למעון בכרמיאל. כשאושפזה אמו, הועבר לאחת השכנות במצפה־רמון, משם אל השכנה עדי גוזי, שהצילה את שירה, ובהמשך לאחותה של שירה, מורה במקצועה.
לפני שלושה שבועות לקחה אותו למצפה־רמון בהמלצת פסיכולוגים כדי לעשות לו סגירת מעגל. "הוא פחד להיכנס לבית", היא מגלה, "עשה צעד אחד ושניים אחורה. הסברתי לו איפה אבא ושהוא לא יגיע. אמרתי, 'אנחנו שומרים עליך, ואמא עכשיו חזקה', ואז הוא הסכים להיכנס וראה את הצעצועים שלו. הבטחתי לו שחברת ההובלה תיקח את הכול לבית החדש".
למה את רוצה לחזור לתל־אביב כבר השנה?
"חייתי פה ב־11 השנים האחרונות. זה הבית. ברגע שאוכל להיות לבד עם הילד, אעזוב את הבית של ההורים. כרגע, למרות שאני מחייכת ונראית חזקה ומשדרת חיוביות, אני עדיין חלשה, עוברת טיפול אצל מומחה לסחרחורות כי קריסטלים באוזניים זזו. אחרי כל טיפול יש לי בחילות והקאות. ביד ימין שנפגעה עדיין קשה לי להרים את הבן שלי יותר מעשר שניות".
איך בנך מתמודד עם מה שהוא ראה?
"הוא הפסיק לדבר אחרי המקרה. הוא לא דיבר ולא צחק. רק לפני שבועיים חזר לדבר. משבוע לשבוע הוא במגמת שיפור. בחודשיים הראשונים בגן היה לו מאוד קשה. הוא היה סגור עם עצמו, פחות שיתף פעולה ולא רצה לשחק. עכשיו הוא צוחק ומשחק עם ילדים ומשתולל בחצר. חזר להיות כמו כולם".
את אמא חרדתית ומגוננת יותר היום?
"תמיד הייתי מגוננת, שלא תהיה עליו שמש חזקה ושישב טוב בעגלה, עם משקפי שמש קטנטנים, ותמיד קניתי לו את הבגדים הכי יפים. מגיל שלושה שבועות כבר התחלתי איתו חוג מסאז' לתינוקות וריתמוסיקה. הייתי איתו עשרה חודשים בבית, ולא יכולתי לחזור לעבודה מרוב שנקשרתי אליו. ועכשיו אני רגישה אליו יותר מתמיד. כשהוא קם בצהריים בבכי, אני לא יודעת אם הוא לא נזכר ב'אירוע'. זה מאוד קשה וכואב לי. באותו ערב הוא זעק ורעד וצרח לשמיים. הוצאתי צו איסור פרסום גם בשבילו, שלא ישמע אף פעם את הצרחות האלה, כי אביעד הקליט את האירוע. הוא בכה מספיק ועכשיו לא בוכים".
הוא שואל איפה אבא?
"הוא לא שואל, אבל כשהוא רואה אותו בטלוויזיה, כי מדברים עלינו הרבה, הוא נלחץ. 'אבא בא', ומתחיל להיות סהרורי. לימדו אותי להסביר לו שאבא לא פה בבית, שאמא שומרת עליך. בהתחלה אמרתי, כשהוא יגדל אני אספר לו, ופסיכולוגים אמרו לי, 'להפך, דברי איתו, הוא מרגיש שאת מסתירה ממנו משהו, זה רק לטובתו'. כשחזרתי לכרמיאל וקיבלנו את הטיפול הרגשי עבורו, סיפרתי לו על מה שקרה, והוא קפץ עליי ונתן לי חיבוק. חזר להיות הבן שלי. אני בונה מולו אמון. אומרת לו איפה אני. אסור להסתיר ואסור לשקר".
והאמת לעתים קשה ומכאיבה.
"כואב לי על הילד ועל מה שהוא עובר. כואב לי שהוא לא יגדל עם אבא, ושהוא צריך לספר מי זה אבא שלו. זה לא פייר. הוא לא אשם. אני כאילו יכולה להמשיך, להתחתן. הוא תמיד יהיה הבן שלו. לשמחתי, הסבירו לי שזה לא תורשתי. פחדתי שכן. הוא יגדל בבית חם ואוהב ויהיה בסדר גמור".
איסקוב, אחת מארבעה ילדים (שני בנים ושתי בנות) של פנסיונר של תע"ש ובעלת מכון קוסמטיקה מכרמיאל, הייתה ילדה שמחה ומקובלת. בתיכון עשתה חמש יחידות במינהל עסקים. אחר כך טסה עם שני חברים לארצות־הברית, החלה לעבוד בסלקום, ובגיל 21 עברה לתל־אביב, עשתה תואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה ושילבה עם עבודה במשרד מיתוג.
בשנת 2015 החלה לעבוד במשרד הפרסום "מקאן" וניהלה מערכות יחסים שלא הובילו להתמסדות. "היו לי בני זוג ותמיד סיימתי קשרים יפה, זה הבן אדם שאני", היא אומרת. "לפני שהתחתנתי היה לי קשר משמעותי של תשעה חודשים, אהבה גדולה, אבל נפרדנו כשהבנו שאנחנו לא משדרים על אותו תדר. אגב, מכל האקסים שלי שמעתי כשהסיפור שלי התפרסם. סימסו ושלחו חיזוקים. חלקם נשואים, וגם עם הנשים שלהם דיברתי".
שבוע אחרי שסיימה את הקשר ההוא, החלה לצאת עם אביעד משה (45), גרוש ללא ילדים, שאותו הכירה בגיל 27 כשהתגוררו באותו בניין בצפון תל־אביב ונהגו לעשות ספורט יחד. במרץ 2018 נישאו לאחר חמישה חודשי זוגיות. חודש אחרי החתונה נכנסה להיריון. הם רכשו דירה בתל־אביב וגרו בה פחות משנה בטרם עברו למצפה־רמון בשל עבודתו של אביעד. בעיר הדרומית נכנסה להיריון שני ועברה הפלה טראומתית. היחסים עלו על שרטון.
כשהחלו המשברים בזוגיות, מה חשבו בבית על רצונך להתגרש?
"ההורים שלי לא יכלו למנוע ממני להתגרש אם הייתי רוצה בזמנו, כמו שהם לא הצליחו למנוע ממני להתחתן איתו. הם הרי לא הסכימו לחתונה איתו, הרגישו שאני מתפשרת, אבל אותי אי־אפשר להכריח. זו אני שקיבלה רגליים קרות לפני שנה כשחשבתי להתגרש. אמרתי, נחכה שהילד יגדל. הילד היה בן תשעה חודשים. חשבתי, הוא ילך לאבא שלו כל שבת שנייה? אמרתי, אם תהיה עוד סטירה או דחיפה, בסדר, אני אקח את הרגליים ולא אחזור, אבל תני הזדמנות. גדלתי בבית חם, הורים נשואים, וערך המשפחה גבוה. ארוחות יחד בשישי. מה, מגיל תשעה חודשים הבן שלי יכיר הורים פרודים? רציתי למנוע את הכאב לילד. זה כמעט עלה לי בחיי".
תחת החופה עמדת מאוהבת?
"כן. לא עשיתי את זה בלי אהבה, בטח. השנה הראשונה יחד הייתה מדהימה, והיה לנו טוב עד שהילד נולד. בזמנו הוריי שאלו למה הוא גרוש, ועניתי, לא הסתדר ביניהם. היום אני חושבת למה לא גרנו ביחד שנה לפני החתונה כדי שאכיר קצת את הבן אדם".
הכרת את גרושתו?
"אני מכירה את אחותה. הבנתי מאחי שהיא מבקשת את השקט שלה ורוצה להישאר אנונימית. אני מכבדת את זה, אבל אני ממש רוצה לדבר איתה".
כשהדברים השתבשו בזוגיות, מה עשית?
"הלכנו לייעוץ זוגי. לא עזר. בייעוץ אומרים תמיד להגיד מה מפריע ולא לשפוט, והייתי אומרת לו, 'אבל היועצת אמרה לא לעשות את מה שאתה עושה עכשיו'. שאלתי את עצמי, אם זה לא עוזר, למה אני ממשיכה לשלם 400 שקל לטיפול? היינו במפגש אחד אחרון אחרי שסיפרנו על האלימות שהייתה בבית, כל אחד מנקודת מבטו. זה התחיל מזה שהטלפון שלו היה אצלו ביד, ולקחתי לו אותו ומחקתי הודעה שאני שלחתי לו, ואז התחילה התקוטטות והיו דחיפות ואלימות מצדו. היועצת אמרה שאני אלימה, כי לקחתי לו את הטלפון מהיד. אמרתי לה, 'תעצרי, איך את מעיזה, הוא זה שהשתמש בכוח שלו'. היא בלעה את הרוק, ואמרה, 'כן, גם הוא אלים'. הרגשתי שמשהו פה לא אמין".
בתשעה בפברואר קיבלה איסקוב גט לאחר שדיין בית הדין הרבני איים לכלוא את משה אם לא ייתן גט מיידי. "כשהדיין אמר לי, 'תראי שאחרי הגט תרגישי אחרת', חשבתי שהוא סתם אומר לי את זה. אחרי הגט באמת הרגשתי את השמחה ואת האושר הזה. הוא לא כובל אותי עכשיו אליו. אני יכולה להמשיך בחיים שלי. מרגע לרגע אני מתעצמת עם ההרגשה הזאת".
יש גם תחושות כואבות מול אובדן חלום המשפחה המאושרת?
"את זה אביעד אמר לי כשרציתי להתגרש בשנה שעברה. הוא אמר שבהתחלה יש תחושה, כן, אני אתגרש ואני חזק, ואחר כך אתה שואל, איך פירקתי, למה לא נתתי לזה הזדמנות. בבית הדין הוא אמר, 'היינו צריכים להיות משפחה של ארבע נפשות ועכשיו אנחנו כלום'. בלב אמרתי, 'אולי אתה כלום. אני והבן שלי זו משפחה'. ירדה לי דמעה כשהוא אמר את זה. כאב לי על העובר שאיבדתי ועל כל מה שאני עוברת.
"הוא ביקש להקריא מכתב שכתב לי, דרש ממני לסלוח לו כדי שאוכל להיות אמא טובה לילד. כאן לא התאפקתי ואמרתי, 'אתה שמעת את הצרחות שלו, התחננתי לפניך, כשיורד לי דם מהראש, שתרחיק את הילד, ואתה אומר לי את זה?'. עם זאת, יש לי בחירה. על אבא של הבן שלי לא מדברים בבית ליד הילד. הבן שלי לא יגדל בשנאה. שנאה היא דבר הרסני. אני שומרת את כל התמונות שלנו כמשפחה לפני ושל הילד עם אבא שלו, כדי שהוא יוכל לראות את זה".
ואם הוא ירצה בעתיד לפגוש את אביו?
"אז הוא יפגוש. הוא יקבל את ההחלטה, הכול יהיה פרוש מולו על מגש. אני לא אוהב את זה, וגם אחשוש, אך אני לא אמנע ממנו שום החלטה. אם הוא ירצה לדעת מי הבן אדם ואיך הוא נראה ומה הוא עובר היום, תהיה לו אפשרות הבחירה".
את בקשר עם משפחתו?
"הם לא בקשר וגם לא שואלים מה עם הנכד שלהם. הקשר היחידי שהם יצרו איתי זה כדי לקחת את הרכוש שלו מהדירה במצפה־רמון - בגדים, מחשבים, בובת האגרוף שלו. אין לי שנאה כלפיהם, אבל נראה לי שהם לא שואלים את עצמם איפה הם טעו".
באמצע ינואר חזרה לראשונה לדירה במצפה־רמון כדי לאסוף את מה שנשאר. "הזמן עמד מלכת. המצעים והמגבות שכיבסתי בערב החג נשארו על החבל. במכונה הייתה כביסה שלא הספקתי להכניס למייבש. התבוננתי מסביב, אבל אני לא בוכה. קשה לגרום לי לבכות. בניתי חומות הגנה. ארזתי כל מה שיכולתי וניסיתי להדחיק".
את מצטערת שהסכמת לעבור למצפה־רמון?
"לא, כי בבניין התל־אביבי אף אחד לא היה שומע אותי. שם היה בית קרקע עם גינה ענקית וחלון ענק לגינה. גם זה קרה לטובה".
לפני שבועיים התייצבה שירה איסקוב בבית המשפט מול בעלה לשעבר, והעידה באומץ על מה שקרה באותו ערב חג נורא. על פי כתב האישום שהוגש באמצעות עו"ד אירה ויימן־קריקון מפרקליטות מחוז דרום לבית המשפט המחוזי בבאר־שבע, מיוחסות לאביעד משה עבירות של ניסיון לרצח וחבלה בנסיבות מחמירות. אם יורשע בניסיון לרצח, יאבד רשמית (ולא זמנית, כמו עכשיו) את החזקה על בנו.
"אין הרבה נשים שניצלו מרצח בישראל", היא אומרת. "הוא עדיין מאשים אותי במה שקרה, אבל יש הקלטה. אנשים ראו. אני הייתי שם ואני חיה. אני עדה למה שהוא עשה לי. אני מספרת את כל מה שקרה לי בלי רגש. חומות ההגנה עוד יותר התחזקו".
הפרקליטות, נכון להיום, מתנגדת לעסקת טיעון. "אני לא צד בעניין", היא אומרת, "אין מה לעשות עסקה. נשארתי בחיים כדי לספר, לא חסרות ראיות, הניקובים בריאות והראש שכולו תפור".
בדצמבר האחרון אושר בכנסת חוק הכשרות המשפטית ושלילת אפוטרופוסות מהורה בשל עבירה פלילית חמורה. איסקוב נשמה לרווחה לאחר שהתמודדה עד אותה העת עם מצב אבסורדי שבו האיש שפגע בה לעיני בנה, מסרב לאשר לבנם המשותף קבלת טיפול רפואי. "בגלל החוק הזה אביעד לא יכול לדרוש לראות את הילד או לבקש משמורת ראייתית, כלומר להביא את בנו לביקורים בכלא", היא מסבירה.
איסקוב הפכה, בלי שהתכוונה, לדמות ציבורית, כמעט גיבורה לאומית. אנשים שולחים לה מתנות, והרחוב הישראלי רוצה לחבק אותה, חיבוק חזק מדי לפעמים. "החיבוק הזה תומך ועוזר, אבל אף אחד לא הולך לישון איתי בלילה וחווה את הרגשות והמחשבות שלי. אף אחד לא נמצא איתי בטיפולים שלי ושל הילד. בסוף את לבד עם הדברים".
מהצד נראה שאיסקוב עדיין אינה יודעת איך להתמודד עם תשומת הלב העצומה שהיא מקבלת, והיא חזקה ומבולבלת בו זמנית. "יש כבר ערך בוויקיפדיה (פרשת שירה איסקוב, אמ"ר), שלחו לי צילום מסך. הייתי בשוק".
הצעות לפוליטיקה הגיעו?
"המון הצעות. אין סיכוי. זה נכון להם, לא לי. אני עדיין צריכה לסיים את הניתוחים והטיפולים שלי, שהילד יחזור לשגרה בריאה, ואז אשב עם עצמי ואחליט מה יהיה הצעד הבא. כרגע המחשבות שלי במקום אחר".
ראיתי כמה את נבוכה כשאנשים מבקשים סלפי איתך.
"הסלפי הראשון היה בבית החולים. חשבתי שכאשר אחזור לתל־אביב כבר לא יעצרו אותי לסלפי כי רגילים לדמויות מוכרות. הפתיע אותי שכן עוצרים אותי. הרי רק רציתי שכל הנשים ידעו להיזהר ולשמור על עצמן, ולקחת צעד אחורה".
איסקוב אולי תחזור יום אחד לחיים מתחת לרדאר. כרגע היא נעזרת בפרסום כדי לחזק נשים אחרות, והשתתפה באופן מקוון בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת. "אני לא יודעת לאן אקח את הפרסום שלי", היא מושכת בכתפיה, "החיים הביאו אותי לנקודה הזו, אבל הרצון הוא לחזור להיות שירה שלא מזהים אותה. אני רוצה להגיד, 'נתתי לכן את הסימנים, אל תשתקו', ואז להיעלם".
מה הבנת?
"נשים שומעות את המילה 'רווחה' ואומרות, 'לא אתלונן, שלא ייקחו לי את הילד', אבל הרווחה עושה כל כך הרבה דברים אחרים. אתמול גיליתי שמקלט זו וילה גדולה, ענקית, ויש להן פסיליטיס שם. נשים חושבות שזה מקום מוזנח ואומרות, 'אני מעדיפה להיות בבית עם הגבר האלים, ושימשיך לקלל אותי או ייתן לי סטירה מדי פעם מאשר ללכת למקלט'".
ב"שבוע האופנה קורנית תל־אביב 2021" שנערך בשיתוף רשת 13 צעדה על המסלול לראשונה בחייה. המפיק מוטי רייף הזמין אותה לדגמן בתצוגת האופנה המרכזית. כל הנשים לצדה לבשו שמלות סטרפלס, בהשראת שמלת הסטרפלס שבעלה לשעבר אסר עליה ללבוש.
יש קריאה ציבורית לתת לך להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות של יום העצמאות.
"עדיין לא פנו אליי. בכל מקרה, גם אם כן, אני לא אדליק בשמי, אלא בשביל כל הנשים שעברו אלימות ולא נשארו בחיים".
