כבר ארבע מערכות בחירות שמנהיגה האוטוריטרי של רוסיה משגר מתנות ומחוות לישראל, ובאמצעות כך לקמפיין של הליכוד ובנימין נתניהו, רגע לפני שהישראלים הולכים לקלפיות. תחשבו על השנתיים האחרונות: אם יש מחווה רוסית, זה אומר שתכף הולכים להצביע. ואלה לא עניינים קטנים, או כאלה שאפשר להכחיש את צמידות התזמון שלהם להכרעה הדמוקרטית. בבחירות 2019 זו הייתה השבת גופתו של החייל זכריה באומל ז"ל. בבחירות שאחרי, נעמה יששכר. לאחר מכן, פגישת פסגה בסוצ'י עם נתניהו בשבוע הבחירות. השבוע אישר נתניהו בקולו לערוץ i24NEWS כי הרוסים מסייעים בחיפושים אחרי גופת המרגל אלי כהן. לאחר מכן הוציאה לשכת ראש הממשלה הבהרה שהחיפושים "אינם קשורים" לרוסיה. הבהרה שקרית במובהק: הרי שום דבר שמתרחש בסוריה, ולבטח לא השבת גופתו של מרגל ישראל, איננו מנותק מוולדימיר פוטין.
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה?
- טורים קודמים של נדב איל:
- איראן מקווה שעוד נתגעגע להסכם של אובמה
למה מסייע פוטין כל כך לנתניהו? זה לא מובן מאליו. נתניהו מציג את עצמו, גם בעידן ביידן, כמנהיג פרו-אמריקאי מובהק. הוא ללא ספק המנהיג האמריקאי ביותר בסגנונו שישראל ידעה. ביבי פועל באורח עקבי נגד איראן, בת ברית של רוסיה, וחיל האוויר מכה בסוריה של אסד – ששורדת על כידונים רוסיים – ללא סנטימנטים. המסקנה היא שתמיכת פוטין בנתניהו קשורה למשהו עמוק וחשוב עבור מוסקבה, חשוב אפילו יותר מאיראן ומסוריה.
העיתונאית וההיסטוריונית אן אפלבאום היא מהכותבים המוערכים בעולם על דמוקרטיה והאיומים עליה. היא עבדה עבור "האקונומיסט" ו"הספקטייטור" הבריטיים, זכתה בפוליצר עבור ספרה שמתאר את ההיסטוריה של הגולאג הרוסי וכיום כותבת עבור מגזין "האטלנטיק". הספר האחרון והמבריק שלה, "דמדומי הדמוקרטיה", עוסק בדרך שבה הדמוקרטיות הפכו לנצורות; לעיתים מותקפות מבפנים על ידי אליטות, ביורוקרטים ואנשי תקשורת שסללו את הדרך למנהיגות לאומנית. האישים האלה, מסבירה אפלבאום, הרוויחו באמצעות המנהיג האוטוריטרי גישה לכוח, קידום בתקשורת וכסף כמובן.
אפשר להניח שזה נשמע לכם מוכר.
הדוגמה שהיא מביאה בתחילת ספרה היא מסיבה שהיא ובעלה (פוליטיקאי ליברלי פולני) ערכו בביתם בסוף שנות ה-90, וכיצד חלק ממוזמניה אז, שחגגו את עידן הדמוקרטיה החדש, פנו ללאומנות ולגזענות; היום הם לא מדברים עימה, וגם ההפך.
דיברנו באמצעות הזום באמצע השבוע. הדברים שהיא אומרת הם חשובים, גם למי שלא יסכים איתם; לכל הפחות, הם מעידים על הלך הרוח בוושינגטון של נשיאות ביידן, מפי אחת העיתונאיות המשפיעות ביותר על השיח בארצות-הברית.
סיפרתי לה על המחוות שעושה פוטין, וגם על ביקורם של ראשי ממשלות הונגריה וצ'כיה השבוע, שניהם לאומנים-פופוליסטים שנויים במחלוקת; עוד אקט של סיוע בולט לקמפיין של נתניהו ערב הבחירות. אפלבאום לא התפלאה. "זו לא תעלומה גדולה. נתניהו תוקף מוסדות דמוקרטיים, הוא לאומן באופן גלוי, הוא דוחק ארגוני זכויות אדם ומוסדות בינלאומיים מכל הסוגים והם רואים בו בן ברית... לאומנים אתניים מרגישים בסדר עם נתניהו. הוא לא עומד על כך שיהודים הונגרים יזכו ליחס ראוי בהונגריה; אני לא יודעת, אולי הדיפלומטים שלו אומרים משהו כזה אבל התדר שהוא משדר לאנשים הוא כזה שהשימוש בתעמולה אנטישמית בהונגריה לא מטריד אותו". היא כיוונה, יש להניח, לאנטישמיות החבויה והגלויה נגד ג'ורג' סורוס במדינה שבה נולד.
בואי נדבר על פוטין, הצעתי. נתניהו לא מציג את עצמו כאנטי-אמריקאי. זו לא הנקודה, השיבה אפלבאום. "הוא (נתניהו – נ"א) מציג את עצמו כאויב ממסד זכויות האדם. הוא תקף את התקשורת ובתי המשפט הישראליים. אבל במקרה של פוטין יש פה עוד משהו כנראה – הפזורה דוברת הרוסית בישראל. אבל (נתניהו) כדמות שניצבת מחוץ לסדר העולמי הליברלי, הוא בן ברית אידיאולוגי".
אפלבאום מבהירה מה חשוב לפוטין. זה לא באמת המזרח התיכון. "מה שפוטין באמת שונא, באמת, זה את האיחוד האירופי ואת נאט"ו". היא מסבירה שכאשר פוטין מנהל מו"מ עם כל מדינה אירופית נפרדת, הוא חזק מכמעט כולן; אבל כאשר הוא נאלץ לנהל מגעים עם האיחוד האירופי, אז "הוא חלש וקטן יותר". לכן פירוק האיחוד עומד אצלו בראש סדר העדיפויות. איום אחר הוא הרוסים ששואפים לחבור לנרטיב של האיחוד האירופי, הדמוקרטי. "אני מעריכה שהוא רואה בישראל מדינה שאיננה בת ברית של האיחוד האירופי וזה טוב לו. נתניהו, עד כמה שיש לו אידיאולוגיה, הוא בהחלט לאומן. ולאומנות זה מה שפוטין רוצה לעודד – כי לאומנות יכולה לפרק בסופו של דבר את אירופה".
אבל נתניהו שונה מהמנהיגים האלה, אמרתי לה. הוא מוכשר יותר. בהחלט, השיבה אפלבאום, "העניין עם טראמפ היה שהוא היה נטול יכולת לגמרי". נדמה לי שאפלבאום, בנקודה הזו, מעריכה בחסר את נתניהו. ביבי אף פעם לא התאהב לגמרי בפופוליזם לאומני; הוא ניצל אותו. בשעה שמנהיג ברזיל בולסונארו וידידו טראמפ הכחישו את עוצמת המגפה, נתניהו היה בצד הנכון יותר של ההיסטוריה. שר בממשלה שאיננו מבני בריתו תיאר בפניי סיטואציה שבה ראש הממשלה שוחח בטלפון עם נציגי משרד הבריאות שניהלו מו"מ עם מודרנה. הוא היה בחדר, כאשר נתניהו התעקש שצריך לסגור יותר ויותר מנות. הוא אמר לשר "אתה תראה שכל העולם ירדוף אחרי המנות האלה, אז אנחנו קונים קודם". לא בדיוק טראמפ, כאמור.
שאלתי את אפלבאום על התפיסה שנתניהו מייצג את השכבות החלשות והמודרות יותר, ושדרכו הן השיגו שליטה דמוקרטית רבה יותר בגורלן. זו תפיסה שעמיתי, העיתונאי אבישי בן חיים, מפתח ומקדם ללא ליאות. התשובה שלה הייתה חותכת למדי. "דעתי היא שרוב המנהיגים הפופוליסטים האוטוריטרים של זמננו הם שקרנים. הם פופוליסטים מזויפים. רבים מהם הגיעו מרקע אליטיסטי ועשיר, כמו נתניהו. אורבן למד באוקספורד. הפופוליזם של טראמפ לא היה מתאפשר ללא אנשים מאוד עשירים וכך גם הברקזיט, שהיה תוצר של האליטה ללא ספק, כולל תרומות מבעלי קרנות גידור... אם הם רוצים לשנות משהו, המנהיגים האלה, אז מטרתם היא בדרך כלל לשים את עצמם ואת חבריהם למעלה. זו הנקודה: שהם צריכים להיות עשירים. או שהם צריכים להיות האליטה הספרותית. או האליטה העיתונאית. אז יש יעד מהפכני לעיתים, אבל אני מטילה ספק אם היעד הוא להועיל לכלל ההונגרים, או האמריקאים. היעד הוא לשים את האנשים שלנו למעלה".
בימים אלה בארה"ב, אמרה לי אפלבאום, מסופרים שני סיפורים דרמטיים. הקונגרס והסנאט העבירו את תוכנית הסיוע של ממשל ביידן בסך 1.9 טריליון דולר. זה עתיד לשנות את אמריקה מבחינת תשלומי רווחה, מערכת הבריאות ועידוד תעסוקה. הדבר השני, אמרה, הוא שההוצאה לאור של ספרי הילדים ד"ר סוס החליטה להפסיק להוציא כמה ספרים מעיזבונו בגלל דימויים לא הולמים (איורים שמראים אפריקאים כמי שדוחפים עצמות לאף שלהם, או מוטיבים אנטי־אסיאתיים). "ועל זה הרפובליקנים מדברים", אמרה אפלבאום. לטענתה, מי שרוצה שמנהיגים פופוליסטים־לאומנים לא ייבחרו, צריך להוביל לכך ש"אנשים יפסיקו לעסוק במלחמות תרבות ויתחילו לדבר על הסוגיות האמיתיות – איך מחזירים אנשים לעבודה, מתקנים את הכבישים".
למה, שאלתי. "כי פופוליסטים לעיתים קרובות מנצחים באמצעות כעס, זעזוע. אז דרך אחת היא שהטון של השיחה יהיה רגוע, ואז אנחנו לא כל כך כועסים ויכולים לדבר על דברים ברצינות. והעניין השני הוא ששמרנים (להבדיל מפופוליסטים – נ"א) ואנשי שמאל ינהלו קמפיינים טובים יותר. עם פטריוטיות, אופטימיות ולא חרדתיות מהעתיד". אין נוסחה שתקפה לכל מדינה, היא הוסיפה.
דבריה נשמעו הגיוניים. הם הידהדו את מערכת הבחירות הנוכחית: בפעם הראשונה, רוב ההתנגדות לנתניהו באה מסוג של ימין שמרני (גדעון סער), ימין פופוליסטי-מגזרי (ליברמן) וכמובן מרכז שמרני (לפיד). מצד שני, התותחים בחזית מלחמת התרבות בישראל אינם נחים לעולם. בשבוע הקרוב יירו שוב במלוא עוצמתם.
בתוך דייסת הבולשיט הסמיכה של הראיון המלכותי, ניפק הנסיך הארי את האמירה המעניינת באמת על חיי המלוכה
הראיון שהעניקו הנסיך הארי ורעייתו מייגן מרקל, דוכסית סאסקס, הוא לא איזו טלנובלה אנגלו-סקסית, עוד פרק בסאגה של סדרת הכתר והצהובונים הבריטיים. זה היה אירוע תרבותי, חדשותי, ובעיקר דורי יוצא דופן. הוא הכיל את פיסות חומר הנפץ שמרכיבות את הסוגיות העמוקות של זמננו: מבני כוח שהולכים ומתפרקים מהלגיטימיות שלהם, במקרה זה המלוכה. סוגיות של גזע. המרחב שבו משפחות משתנות, או חשות מאוימות, בגלל שבירה של מוסכמות ומסורת. וכמובן, דייסת הבולשיט הסמיכה שבה כולנו מבוססים.
נתחיל בבולשיט: ספק גדול אם מייגן מרקל לא עשתה גוגל על משפחת המלוכה והארי לפני שיצאה איתו לדייט ראשון, ובפרט לפני שהגיעה לפגוש את המלכה, כפי שטענה בראיון. אם היא לא ידעה שכולם קדים בפני המלכה, כולל ילדיה ונכדיה, אז ניתן לתהות אם היא עצלה או לא נבונה; מרקל עושה רושם של אדם נבון מאוד. יש עוד אפשרות: שהיא חשבה שזה עניין שכדאי לומר אותו בראיון, ובכך להציג את הנרטיב של משפחת מלוכה מנוכרת ופורמליסטית.
מתוך הריאיון של הארי ומייגן לאופרה וינפרי
מתוך הריאיון של הארי ומייגן (באדיבות: CBS)
מרקל והארי גם הבינו היטב את המשמעות של ההאשמה ששיגרו כי בן מלוכה - לפי כל הרמזים מדובר ביורש העצר צ'ארלס או אחד מאחיו - שאל על צבע עורו של בנם שטרם נולד. ההאשמה הזו הייתה ההרסנית מכל אלה שהושמעו בראיון, ובאופן יוצא דופן התאימה לנרטיב הנפיץ ביותר של השיח האמריקאי. לכן, כאשר מרקל הוסיפה בראיון שלא התכוונה לומר משהו שערורייתי, זו הייתה היתממות. באשר להצהרתה של אופרה ווינפרי כי הזוג לא קיבל תשלום על ההופעה, רק לאחרונה ווינפרי - מיליארדרית בזכות עצמה - קידמה מוצר שמייגן והארי השקיעו בו (אבקת שיבולת שועל לקפה) באינסטגרם, עניין ששווה הון תועפות. אפשר להניח שזה לא הסוף. בקיצור, בולשיט לא חסר פה. אבל היי, זו אמריקה.
חיי המלוכה הם עניין משמים. עבור אלו שאינם יורשי העצר, מדובר בכלוב שהוא איכשהו גם מוזהב וגם חלוד. מצד אחד, הם נרדפים בידי הצהובונים הבריטיים האכזריים והגזעניים לעיתים; אין להם שמץ של פרטיות. מצד שני, אין להם את העושר האגדתי של מולטי-מיליונרים ומיליארדרים רגילים; זה כואב כי זו קבוצת ההתייחסות שלהם ומושא הערצתם. הבושה שהמיט הנסיך אנדרו על משפחת המלוכה, בשל יחסיו עם המיליארדר הפדופיל ג'פרי אפשטיין, ממחישה היטב את הסכנות בהתחככות הזו. עבור האחרים, דוגמת וויליאם, אלה הם "חיים של חובה" אם לצטט את ההגדרה הבריטית. קיום עמוס באירועים משעממים, חיוכים מזויפים ושיחות שבהן עליך לשכנע כאילו אתה מתעניין בחיי זרים שמעולם לא ראית ולעולם לא תראה שוב. פעם ניהלתי שיחה של 15 שניות כזו עם הנסיך וויליאם. הוא נתן את הרושם שהוא מרותק באורח עמוק. התרשמתי שהוא שחקן נפלא.
לכן אמירתו של הארי שאביו צ'ארלס ואחיו וויליאם, שני המלכים הבאים של בריטניה, "כלואים במלכודת", הייתה המרתקת ביותר. היא סימנה את ההתנערות מהרעיון של חובה, ואולי של מוסדות בכלל. הקונספט של המלוכה קשור בחשיבות של סמליות, של תרומה לציבור, של אנשים שאינם נבחרים ולכן אינם חייבים בפופוליזם קלאסי של פוליטיקאים. הארי בא וניתץ את כל זה בכך שהוכיח שגם במקומות העמוקים והאינטימיים ביותר במשפחה צמח ספק בצורך להמשיך במיצג שהוא המונרכיה. החלוקה היא גילאית: סקר מהיר של YouGov הראה שבעוד הציבור נחצה לחלקים שווים בשאלה אם היחס למייגן והארי היה הוגן, הרי שההבדל האמיתי הוא דורי. 61 אחוז מבני 18 עד 24 היו בצד שלהם, אבל יותר מ-50 אחוז מבני ה-65 ומעלה צידדו במשפחת המלוכה, וחשבו שהזוג הצעיר זכה ליחס הוגן בהחלט.
הפרשנות המקובלת היא שבעידן של שינויים מהירים ויוצאי דופן, אנשים שואפים אל הקבוע, המסורתי והסמלי; מכאן הפופולריות העצומה של המלוכה הבריטית בשני העשורים האחרונים. ובעוד שהפרשנות הזו הייתה נכונה לילידי שנות ה־50 עד ה־80, עושה רושם שהיא מאותגרת כעת באורח עמוק; "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" מבטיח האינטרנציונל. במציאות של הדוכסים מסאסקס, הוא לא יוחלף במהפכה. מקסימום בעוד עסקה עם נטפליקס.
"אופרה, עכשיו תטפלי בבית המלוכה הסעודי"
(ג'ייסון פלדינו, עיתונאי אמריקאי, בטוויטר)
