החוכמה נולדה במצרים
חכמי מצרים הם החכמים הראשונים המוזכרים בתורה, וזאת בשעה שהם נקראים עם החרטומים לפתור את חלום פרעה: "וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה". קשה להאמין שהחכמים מתקשים בפיענוח החלום הפשוט, הם כנראה מפחדים לספר למלך שכלתה עליו הרעה.
המשימה הקשה מגיעה לפתחו של יוסף, והוא נענה לה בגלל שהוא זרוק בכלא ואין לו מה להפסיד - ובגלל שהוא חושב שני צעדים קדימה, ויחד עם הבשורה המרה מציע גם פתרון. "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם". יוסף תכנן להיות הפתרון, ולעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
החוכמה עושה עלייה
ביציאת מצרים לוקחים בני ישראל את החוכמה כשלל נסתר, ומשתמשים בה בבניית המשכן. אחד המאפיינים של החוכמה המקראית היא שייכותה לנשים ולגברים כאחד (שמות, ל"ה): "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים".
במקביל, באותו הפרק, מופיעים גם הגברים החכמים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי... וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה". ובפרק הבא, "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ".
מהי חוכמה?
בלשוננו היינו קוראות ל"חוכמה" המקראית "מקצוענות". יש חכמים בתחום פתרון החלומות, יש חוכמת ניהול מדינה, יש חוכמת טווייה - ויש חוכמה רחבה שמתאימה לכל מלאכות הכנת המשכן.
החוכמה המקראית היא לא מנת משכל גבוהה, אלא ידע ויכולת מקצועית בתחום שבו את עוסקת. את יכולה להיות טבחית חכמה, אינסטלטורית חכמה, תופרת חכמה ופותרת חלומות חכמה.
ההבדל בין חוכמה נשית לחוכמה גברית
שני הבדלים מצערים נמצאים בפרשת השבוע בין החוכמה הנשית לגברית. הנשים החכמות מצוינות רק כקבוצה, בלי שמות פרטיים, ואילו הגברים מוזכרים כקבוצה עם מנהיגות מקצועית: בצלאל בן אורי ואהליאב בן סמך. ההבדל השני הוא שהנשים חכמות רק בתחום אחד - הטווייה, ואילו הגברים, מנהיגי חוכמת היצירה, חכמים בתחומים רבים ולכן הם זוכים בתפקידי הניהול.
ואולי פשר ההבדל טמון בכך שהגברים מתארגנים מקצועית בצורה היררכית ולכן יש להם מנהיגות מובחנת והנשים מתארגנות כחבורה שוויונית בלי מנהיגה.
האיגוד המקצועי של הנשים החכמות
חוכמת הטווייה עוסקת בשזירה של סיבים לחוטים בעזרתם יתפרו, יסרגו וירקמו בדים לבניית המשכן וגם לחיי היומיום. חוכמת הטווייה מלמדת להפריד בין העיקר לטפל, לאגוד חומרים יחד ולייצר מחוטים דקים אריגים גדולים שיגנו מפני החום והקור ומפני נזקי הטבע, וגם יקשטו את החיים.
עם הזמן יתגלו בקהילה נשים חכמות שיועצות ופותרות בעיות. בעזרת יואב שר צבא דוד, נפגוש שתי נשים שזכו לכינוי "אישה חכמה". נראה שהן חלק מחבורה של נשים שיודעות לרקום פתרונות. אני מוכנה להמר שיכולתן להבין את העולם נוצרה בזכות דורות רבים של נשים שטוו את הצמר.
רגע של נחת פמיניסטית
לפני שנכיר אל הנשים החכמות של יואב, כדאי להשוות בין האגדה העממית "בת הטוחן" לגלגולי האישה החכמה במקרא. על פי הסיפור המקראי שנטווה כאן, נשים חכמות שעסוקות בחוכמת הטווייה הפשוטה, העממית, החוזרת על עצמה, מפתחות מיומנויות שמאפשרות להן להבין כיצד נטווים אירועים - ולמצוא פתרונות מצילי חיים ברגעי משבר.
אגדת בת הטוחן מציעה סיפור הפוך, שהרי ראשיתה של האגדה ברמייה: הטוחן משקר למלך ומספר לו שבתו יודעת לטוות קש לזהב. טוויית קש לזהב היא ההיפוך הגמור של מלאכת הטווייה הסיזיפית, העמלנית ונטולת ההילה. עבודה קשה של טווייה יכולה להפוך אותך לאישה שמבינה את החיים האמיתיים. לעומת זאת, התחברות לממלכת הכזבים שמציעה להפוך קש לזהב, מרחיקה אותך מהמציאות, מנטרלת את התבונה הטבעית שלך וקושרת את חייך בחסדיו של גמד מרושע.
אני בעד מסלול ההכשרה הנשי-מקראי: שנות טוויית צמר - ולאחריהן הקמת חבורות של חכמות.
האם נשמעו בדבריי רמיזות פוליטיות?
אם שמעתן בדבריי השוואה בין אישה שטוותה את הצמר הפרלמנטרי במשך שנים רבות, במסירות, באחריות ובירידה לפרטים - לבין "בני טוחן" שהונחתו מגורדי השחקים של הגנרלים, הבטיחו להפוך קש לזהב ולמעשה התמסרו לשליטתם של עריצים והאכילו אותנו קש, המון קש, שמעתן נכון, ושמעתן מרב מיכאלי.
המקצוע: חוכמה
דם נשפך כמים בממלכת דוד ובמשפחתו. דוד שולח את אוריה אל מותו ולוקח לעצמו את בת שבע. החטא מוביל, כהבטחת הנביא, לחורבן משפחתי: אמנון אונס את תמר, אבשלום נוקם והורג את אמנון ואז נשלח לגלות בבית של סבא. אלא שדוד, המלך הפרוע והרגיש, מתגעגע לבנו ויואב מחפש דרך להשיב לב אבות על בנים.
זו הפעולה הראשונה שעושה יואב בדרך לפתרון הבעיה במשפחת המלוכה (שמואל ב', פרק י"ד): "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה". לא מדובר באישה שיואב מכיר, או באישה שפונה אליו מיוזמתה ולכן אפשר להניח שמדובר בבעלת מקצוע. מדובר באישה מתוך חבורה של נשים שמקצוען היה "חכמות". חבורות של "חכמות" השתכנו במקומות שונים. אחד האתרים שלהן היה תקוע (עד היום יש שם חבורה שכזו, אני מכירה את חלקן).
האישה החכמה עשתה את שליחותה, ובמסווה של מי שמבקשת את עזרת המלך בפתרון בעיה במשפחתה - גרמה למלך לפתור בעיה במשפחתו.
נשים טוות שלום
האישה החכמה ניצחה במערכה, אבל לא הצילה את דוד מהקרב. היא גרמה לדוד להביא את אבשלום הביתה, אבל לא היה בכוחה להפוך את המלך לאחראי ומאוזן. היא לא הצליחה למנוע את המלחמה האיומה והמיותרת (ככל המלחמות) שהתנהלה רק משום שדוד לא ידע לשים גבול לאבשלום. במחשבה שנייה, אולי עדיף היה לא לתת לדוד עצות חומלות וחכמות, שהרי הוא לא ידע מה לעשות איתן.
שישה פרקים מאוחר יותר יפגוש שוב יואב באישה חכמה אחרת, שגם היא תציל אותו ובעיקר את בנות ובני עירה מצרה. ברגע בו חוסל מרד אבשלום, קם נגד דוד מורד ששמו שבע בן בכרי. הוא התבצר בעיר ששמה אבל בית מעכה. יואב ולוחמיו צרו על העיר. רגע לפני עוד מלחמה מיותרת, אישה חכמה קוראת ליואב מעל החומה. היא מגדירה את עצמה באופן מרגש ונועז (שמואל ב', כ'), "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל". בנועזות לא פחותה היא מגדירה את יואב: "אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
במהירות מגיעה האישה להסכמה עם יואב שאין צורך להשמיד עיר שלמה בשביל להרוג מורד אחד. קל לה גם לשכנע את אנשי עירה: "ויכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב... וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו".
כך אישה חכמה מסיימת מלחמה. תנו לנו עוד מהשלום הזה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על האחריות של אהרן לחטא העגל, ורונן מנתניה הגיב בבית המדרש: "חבל שאת רואה רק את הטקסט והפשט. בשביל זה יש את התורה שבעל-פה, על מנת להסביר את התנהגויות אבותינו הקדושים... ומדוע לא שאלת הכיצד לא נענש אהרן על חטא חמור כזה? וכי הקב"ה סלח לו רק בגלל קומבינות?... פשיטא שלא... אהרן התנהג בצורה הכי אחראית שאפשר, כי אהרן ידע דברים שאת ואנחנו לא ידענו... ציטטתי לך את המקורות בגמרא ומדרשים שממחישים את תשובתי".
רונן יקר, תשובתך ארוכה ומפורטת, תודה שכתבת וגם גיבית את דבריך בפירושי חז"ל. אני קוראת את התורה עם ובלי התורה שבעל-פה. להבנתי, גדולתם של הכתבים העתיקים שלנו היא באנושיותם. אני קוראת אותם על מנת לגלות התפתחות, שינוי וביקורת, ולא על מנת לייצר הרמוניה. כנראה שלא נוכל לשכנע זה את זו ונסתפק בהבנת נקודות המוצא השונות. אני מקווה שנצליח ליהנות מההבדלים בקריאות שלנו.
שבת שלום!
