"חרדים מעולם לא היו נעבעכים מסכנים", זהו המסר העיקרי שאותו מבקש להעביר הסוציולוג ד"ר יעקב לופו. "הם תמיד היו קבוצה חזקה ומאורגנת פוליטית וכלכלית, עם מטרות ברורות וסדר יום". לאורך המחקר שלו, שבמהלכו הוציא שני ספרים, הוא משרטט את השיטתיות שבה הזרם הליטאי ממזרח אירופה השתלט על הדתיות המסורתית הצפון-אפריקאית, הוליד את החרדיות המזרחית והנהיג את עולם הישיבות שאותו אנחנו מכירים כיום. ובניגוד לדעה הרווחת, ד"ר לופו מוכיח שזו לא תופעה חדשה שהתחילה עם הקמת מפלגת ש"ס, וגם לא בתקופת המעברות, אלא הרבה קודם לכן – כבר בתחילת המאה הקודמת, וביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה.
עוד כתבות
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
ב-1995, בעקבות רצח רבין, ד"ר לופו מצא את עצמו חוזר לאקדמיה בגיל 49 כדי לבחון מחדש שאלות הנוגעות לקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, וכך הוא גם הגיע לסיפורה של חברה החרדית. "הלכתי ללמוד אצל פרופ' עמנואל סיוון על פונדמנטליזם ומחקר השוואתי של יהדות, נצרות ואיסלאם. לעבודת הסיכום בחרתי לעסוק בנושא שהטריד אותי - תופעת ההתחרדות, המכונה גם 'הש"סניקיות', של המזרחים".
ספרו הראשון של ד"ר לופו, המבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב "ש"ס דליטא - ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו", עסק בתהליך ההיסטורי והתרבותי שבמהלכו, לאט-לאט, נושלו יהודי צפון אפריקה מתרבותם הדתית לטובת אימוצה של החרדיות האשכנזית. "זו הייתה תופעה עולמית ולא רק ישראלית", הוא מדגיש. "ישראל, המעברות ואריה דרעי הם רק קצה הקרחון של סיפור גדול שחבוי מתחת למים. זו לא רק תופעה סוציולוגית-פוליטית מקומית, אלא חלק אינטגרלי ממאבק כולל בתוך העם היהודי על רקע חילון ומודרנה. גם ציונות ואנטי-ציונות שהתערבבו יחד נוספו לתוך התערובת הזו".
4 צפייה בגלריה
יעקב לופו. ''ישראל, המעברות ואריה דרעי הם רק קצה הקרחון של סיפור גדול שחבוי מתחת למים''
ואכן תחילת הדרך המחקרית של ד"ר לופו התמקדה במה שהוא מכנה "קולוניאליזם תורני". "ההתחרדות של יהודי צפון אפריקה החלה בכלל לפני הקמת מדינת ישראל. זה היה יצוא וכיבוש של 'יהדויות' שלא היו בתוך העולם החרדי המזרח-אירופי".
לדברי ד"ר לופו, ההתמערבות והמודרניזציה של יהודי צפון אפריקה תחת חסות הקולוניאליזם הצרפתי היו מהירות: "השלטון הצרפתי הביא קולנוע, נשים מעשנות, ומצד שני גם פריחה כלכלית של מסחר ובנקים שיהודים תמיד היו חזקים בהם. יהודי צפון אפריקה התמסרו לתרבות הצרפתית, אבל נשארו שומרי מסורת עם כבוד לרבנים ולמשפחה. כלומר, אנשים שיכולים לדוגמה לאכול שרצים בחוץ אבל בבית רק כשר. להתפלל בבית כנסת בשבת, אבל לצאת החוצה מדי פעם לעשן סיגריה. זה מאוד אופייני לתרבות שגם רצתה להיות קשורה קשר עמוק למסורת וגם להתמסר למודרניזציה".
לדבריו, המציאות הזו נתנה רוח גבית לזרם הליטאי לעצור את הסחף. במהלך המחקר, ד"ר לופו הגיע עד לפרוטוקולים של הוועידה המפורסמת בעיירה קטוביץ (אז בגרמניה, כיום בפולין) ב-1912, שבה הוקם הארגון האורתודוקסי אגודת ישראל. במהלך הוועידה עסקו, בין השאר, במתרחש מחוץ למדינות מזרח אירופה, ובמיוחד בארגון כל ישראל חברים (אליאנס). הארגון, שהוקם בפריז כדי להגן על שלומם של היהודים, פתח במרוקו, בטריפולי, באיראן ובישראל מוסדות חינוך שבהם לימדו גם מקצועות כלליים ולא רק יהודיים, במטרה להקנות לחניכים מקצוע ופרנסה. "בפרוטוקולים של הוועידה מצאתי את הציטוט: 'צריך להציל את יהודי צפון אפריקה מהציפורניים של האליאנס'. לא היה נציג אחד מצפון אפריקה מסביב לשולחן, אבל הם החליטו שצריך".
במסגרת ספרו האחרון "ועד ההצלה החרדי 1955-1945, בין אירופה, מרוקו וארצות הברית", מבקש לופו להתמקד במה שהתרחש לאחר השואה בזירת השליטה ביהדות, וכיצד התארגנו החרדים באופן פוליטי, כלכלי ואידאולוגי, וכל זה באמצעות מימון של ארגון הג'וינט. לדבריו הארגון, שהוקם ב-1914 כדי לעזור ליהודים ברחבי העולם, הפך למממן העיקרי של עולם הישיבות כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
רגע לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, קמה ועלתה מתוך האפר התארגנות פוליטית וכלכלית של ימי טרום המלחמה - ועד ההצלה. קבוצה שלא רק היוותה משקל נגד משמעותי לציונות, אלא הצליחה לבסס במדינת ישראל את עולם התורה המזרח-אירופי שנחרב במלחמה - והיא עשתה זאת בעזרת ארגון הג'וינט האמריקני.
"למעשה ועד ההצלה החרדי קם עוד לפני שפרצה השואה, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב", אומר ד"ר לופו ומסביר, "המטרה הייתה לראות איך מצילים את תלמידי הישיבות ורבניהם ואחר כך את השאר. כבר בשנת 1939 היה ועד, והוא גייס כוח פוליטי וכספים בארצות הברית. כשהתחילו השואה וההשמדה היה להם בסיס אופרטיבי הרבה יותר פעיל מכולם בשווייץ. הוא היה כבר מובנה, היו לו שלדה, פעילים, אנשים. היה גם משא ומתן עם הימלר על החלפת יהודים תמורת משאיות. הם היו גוף עצמאי, שפעל פעמים רבות במנותק מארגוני ההצלה היהודיים האחרים. ב-1944, בגלל הנסיבות ההיסטוריות, הם הצטרפו למאמצי ההצלה הכלליים, אך מיד כשנגמרה השואה הם חזרו לסדר הקודם, כלומר לדאוג לתלמידי ישיבות. כי אם אין תלמידי ישיבות, אין עולם תורה".
לדברי ד"ר לופו, לאחר השואה מצאו עצמם אנשי הוועד בבעיה קשה: "עד 1957 היו חוקי הגירה נוקשים בארה"ב, ובאותה עת לא ידעו אם הגבול ייפתח בעתיד. הם לא רצו להישאר על אדמת גרמניה, אבל אי אפשר היה לזוז מזרחה בגלל הקומוניסטים, ולכן הכיוון היחיד היה מערבה, לצרפת ומקצתם גם לאנגליה. אז עולם התורה קם בעיקר בצרפת. אבל גם שם נתקלו בבעיה: היו רבנים, היה סיוע, היה כסף, אבל דבר אחד לא היה: ילדים. הם נספו בשואה. איפה כן היו? במרוקו".
לקחו אותם מהמשפחות?
"כן, אבל לא בכוח. הילדים שנשלחו היו בגילי ישיבה קטנה (14-17), בנים למשפחות שומרות מסורת, אוכלי כשר, עם גרעין יהודי בסיסי. פנו גם למשפחות רבנים שישלחו את הילדים שלהם. האיש המרכזי שניהל את המבצע הזה היה הרב אברהם קלמנוביץ, שהיה יד ימינו של הרב קוטלר (המנהיג המרכזי של יהדות האורתודוקסית בארצות הברית באמצע המאה הקודמת). אני קורא לו הקמב"צ. הוא חי הצלה בצורה טוטאלית. אני קראתי למה שהוא עשה 'הצלה כפולה' – הוא רצה להציל את הילדים מציפורני אליאנס ועליית הנוער, ולהציל את עולם התורה עם ילדים, כי אין ילדים באירופה".
אז אתה טוען שהארגון הפוליטי האשכנזי אגודת ישראל, עם הזרוע הביצועית בשם ועד ההצלה, הצליח לשקם את עולם התורה של מזרח אירופה באמצעות כסף אמריקני של ארגון הג'וינט וילדים יהודים ממרוקו?
"כן. הכסף אצל חרדים תמיד קשור לאידיאולוגיה, לא בהכרח במובן השלילי. הרע המוחלט היטלר רצה לפגוע בטוב המוחלט, שזה עולם לומדי התורה, ולכן החשיבות שמוענקת להם. לכן העולם היהודי שלא נפגע, כלומר האמריקנים, אוסף כסף לשקם חיים יהודיים – כי לאלו שנפגעו הכי הרבה מתוך הרע המוחלט מגיע יותר.
"אבל עובדתית זה לא נכון. החשיבה שחרדים נפגעו יותר מכולם ולכן מגיע להם יותר מכולם לא הייתה מבוססת על עובדות, אבל הם ידעו לעשות עבודת לובי נהדרת וקיבלו כסף די צורכם. הם באו בטענות כמו מדוע אלה שעושים ספורט בשבת מקבלים כסף, או למה הג'וינט הביא אוכל לא כשר למחנות ניצולי השואה. היו להם קשרים פוליטיים, הם ישבו עם סנאטורים, הם עבדו בצורה בלתי רגילה ובהצלחה להוצאת ויזות לתלמידים. והם הקימו ישיבות לא רק בצרפת אלא גם במרוקו, עם מסגרת חרדית מקבילה של רשת האולפנות לבנות 'בית יעקב', כדי להביא כלות מתאימות לבחורים מהישיבות שהם פתחו".
לכאורה היה אפשר לחשוב שבקרב אותם ילדים שנשלחו ממשפחותיהם כדי לאמץ את עולם התורה האשכנזי יתפתח מרמור, אך ד"ר לופו מסביר שההיפך הוא הנכון. הוא מספר על שיחת טלפון שקיבל מאחד מאותם ילדים: "הוא מרוקאי, למד בלונדון ומדבר יידיש יותר טוב ממני. הם לא מתכחשים לעניין הזה, להיפך - הם מהללים אותו. הנרטיב של הקבוצה המרוקאית ה'משתכנזת' הוא שהם חייבים לחרדים את הכול. שבלעדיהם הם לא היו קיימים. הם הצילו אותם. בלעדיהם הם היו הולכים לאיבוד. הוא מספר שבמרוקו לא למדו תורה כמו שצריך, ולכן את הכול הם למדו מהאשכנזים. והוא לא היחיד, יש הרבה כאלה. קראתי הרבה מאוד מכתבים של ילדים מרוקאים שעברו את אותו תהליך, ועדיין חושבים שהתורה ניתנה רק לאשכנזים. עד כדי כך הם העריצו אותם. מה שטרף את הקלפים זה עצמאות מרוקו ב-1956, והעזיבה ההמונית של יהודי מרוקו את המדינה".
על האופן שבו ראתה אגודת ישראל את המדינה היהודית הצעירה ניתן לדברי ד"ר לופו ללמוד מהסיפור הבא: "מתיו מילר היה הנציג הבכיר של אגודת ישראל בפריז, עורך דין עם סמכויות פוליטיות. בזמן המלחמה נמלט לשווייץ וכך ניצל. הוא כינס את אגודת ישראל העולמית בפריז באוגוסט 1948, באולם הכי יוקרתי בסורבון. היו שם מאות יהודים חרדים. הנושא המרכזי של הכנס היה שיקום עולם התורה מחדש אחרי השואה. באותה שעה ממש היישוב היהודי בארץ נלחם על חייו. תש"ח הייתה מלחמת קיום אמיתית לחיים ולמוות. היא לא הוזכרה אפילו פעם אחת בכנס החגיגי. מה שמראה שבפועל זה לא היה מה שהעסיק אותם. היו להם אג'נדה ומטרות אחרות והם חתרו אליהן".
היעד המועדף של אגודת ישראל לא היה מדינת ישראל. לדבריו של ד"ר לופו, "רוב החרדים באירופה לא רצו להגיע לישראל. הם רצו אמריקה. אך בפועל, עם גלי העלייה מצפון אפריקה בשנות השישים, אגודת ישראל החלה לבסס את עולם התורה המזרח-אירופי גם בישראל הצעירה. וגם פה הפעולה עבדה באופן משולש: הבאת רבנים ניצולי שואה שילמדו את התלמידים, תמיכה כלכלית במוסדות התורה מכספי ארגון הג'וינט וגיוס ילדים מצפון אפריקה, והפעם מהמעברות".
התמיכה הכלכלית של הג'וינט נפסקה ב-1977, כשבגין עלה לשלטון והמפלגות הדתיות הגיעו להסכמים קואליציוניים שאפשרו להן לממן את המוסדות שלהן בכוחות עצמן. אבל גם אז עדיין שלטה היהדות האשכנזית. המפה הפוליטית השתנתה רק ב-1982, כאשר הרב עובדיה ואריה דרעי פנו לרב שך האשכנזי וביקשו את אישורו להקים מפלגה שתייצג את המזרחים. הם היו צריכים את הגושפנקא שלו כדי לגלות עצמאות. הרב שך הסכים מתוך מחשבה שהיפרדות כזו תקרוץ לעוד קהלים, ותביא קולות של אנשים הנרתעים מהחרדיות האשכנזיות. אפשר רק לתהות מה היה קורה אם הוא היה אומר להם לא.
לאור כל התהליך שפרסת, איך אתה רואה את מפלגת ש"ס כיום?
"ש"ס נאמדת בשמונה מנדטים במערכות הבחירות האחרונות, לדעתי הקהל שלה הוא יותר מכפול. חלק ממצביעי ש"ס נמצאים בליכוד. ראינו את הכוח שלה כשהייתה הצבעה בשני פתקים, אחד למפלגה ואחד לראש ממשלה, אז היא פתאום זינקה ל-17 מנדטים. אבל למרות זאת, ש"ס כל הזמן מסתכלת מהם הקווים שמוצבים על ידי אחיותיה, המפלגות החרדיות האשכנזיות, ומדי פעם מנסה לחרוג מהם במידת מה. בסופו של דבר, אפילו הרב עובדיה לא הצליח להתנתק לגמרי. לדוגמה, רצו להקים בבר-אילן פקולטה ל-BA כללי, ובמסגרת ההסכם מי שאמור היה לתת את החסות הרוחנית לפרויקט היה הרב עובדיה. אז היה הסכם, נחתם, וכמה ימים לאחר מכן, הרב עובדיה נסוג מההסכם החתום בעקבות התקפות ופשקווילים מצד האשכנזים. אותה הגמוניה אשכנזית אוחזת בהם עד היום".
ראשי המפלגה דואגים לאינטרסים של הסקטור בצורה מעוררת הערכה. כך למשל, עד שנות ה-80 הייתה "בית יעקב" הרשת היחידה של החינוך העצמאי שפעלה בקרב הציבור החרדי-ספרדי, אך אופי החינוך בה היה בסגנון חרדי-ליטאי, מה שהעלה טענות על קיפוח על רקע עדתי. רק ב-1984 הוקמה על ידי ש"ס רשת "בני יוסף - מעיין החינוך התורני", הכוללת בתי ספר, תלמודי תורה וגני ילדים שהנוסח הנלמד בהם הוא בהתאם לפסקי הרב עובדיה יוסף.
אבל לדברי ד"ר לופו, עם כל ההישגים של ש"ס, יש בקיום שלה גם טרגדיה. "ש"ס היא היחידה שבאה ממסורת שאפשר להיות יהודי דתי, להקפיד קלה כחמורה, ועדיין להיות עם רגל אחת במודרנה. הם חיו ככה בצפון אפריקה ובצרפת. ולצערי, עם האיבוד של החלק הזה לטובת החרדיות, אנחנו מאבדים פה את האיזון. התהליך שקרה להם במאה השנים האחרונות הוא משהו שכולנו כעם עשויים לשלם עליו את המחיר".
