חמש דקות לתוך השיחה שלי עם עינת נתן, אני מזהה את טעות ההורות הראשונה שלי. לא ציפיתי שזה יקרה. האמת היא שהגעתי לפה עם מדליית "האמא הטובה ביקום" שהענקתי לעצמי בטקס רב-רושם במקלחת. אתמול חזרתי מחיפה עם שתי שקיות מפוצצות בבגדי יד שנייה שקניתי למאיה. המתבגרת. היא אפילו לא גירשה אותי מהחדר לשם שינוי.
כתבות נוספות למנויים:
"זה מושלם", היא הסתערה עליי בחיבוק, והלב שלי הרגיש כאילו הוא מתמלא בדבש. אחרי כמעט שנה של הרעבה, של נחירות בפרצופי, פתאום קיבלתי שוב את מזון המלכות הטהור הזה שבגללו נהייתי אמא. אהבה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל אז אני מספרת לנתן, כנראה יועצת ההורות המפורסמת בארץ, על תופעה מוזרה שקורית אצלנו לאחרונה. הילדות המתבגרות שלנו באות הרבה פחות אלינו הביתה. "באמת?" נתן אומרת ונראית לראשונה מודאגת. היא לא שיפוטית כלפי אמהות, זה אחד מהדברים שהפכו אותה לגורו הורות כל כך מצליחה ומבוקשת. התחושה החמימה הזו שהיא נותנת לך שלמרות שהיא נראית כמו דוגמנית של קרם פנים יוקרתי שעשוי מפנינים, היא בדיוק כמוך. כבר עשתה את הטעות הזאת על אחד מחמשת ילדיה, והנה היא פה כדי לספר לך איך יצא בסוף נפלא, ובואי, קחי חיבוק.
אני כל כך נבהלת מהעננה הפתאומית על פניה, שאני מתחילה לגמגם. "פשוט אנחנו גרושים, אז בטח קשה להן להתרוצץ בין שני בתים". "את צריכה לשים לזה לב", היא מפתיעה אותי, "ילדים בגיל הזה מצביעים ברגליים, ואם הן מצביעות כרגע נגד הבית שלכם, סימן שמשהו שם לא עובד".
אבל איך זה יכול להיות? הרי תמיד היינו ההורים שעובדים קשה כדי שיהיה כיף. יש מוזיקה ואוכל טעים במקרר ואני עוקבת במיוחד אחרי כמה אושיות באינסטגרם כדי לדעת איזה מאפים טרנדיים עכשיו, ובסוף שמה בראוני קרמל מלוח דוחה על השולחן. אין יותר מדי גבולות, אין תורנות כלים ואת הכלבה הקשישה אנחנו מורידים לבדנו, כי גם אנחנו כלבים זקנים מאוד שאף אחד לא רוצה לצאת איתם. "אפילו את חדר העבודה שלנו נתנו להם" אני אומרת לה, די מופתעת לגלות איך כמה פרשי דמעות מתחילים להתאסף בזווית העין שלי, "הן רצו שלכל אחת יהיה חדר משל עצמה".
אני כבר מזהה את הלך הרוח הזה, אני מחכה לאוסקר שלי, אבל נתן לא מתרשמת מהכינור ששלפתי. "את לא יכולה לצפות שהן יעריכו את זה. ובכלל, תוציאי לעצמך מהראש את המילה הזו 'תודה'", היא פוסקת. "זוכרת שאמא שלך הייתה צועקת עלייך: 'מה לא עשיתי למענך? את הנעורים שלי ביזבזתי עלייך, וככה את משיבה לי כגמולי?". זוכרת איך הרגשת אז, כאילו שסוחטים אותך רגשית? אז עכשיו את יותר מתוחכמת, את אומרת משהו של אישה חזקה ומודעת כמו 'אני לא הפראיירית שלך, תתנהגי אליי יפה אני אתנהג אלייך יפה חזרה'. תאמיני לי שמבחינת המתבגרים זה נשמע בול אותו דבר. בכיינות. סחיטה. רצית ילד, עשית ילד. למה אני צריך להגיד תודה על זה?"
היא מבקשת ממני לעשות הבדלה בין בית שיש בו שני הורים מרוטי מגפה שממשיכים לתת מלא שירותים ופינוקים, שזה פחות או יותר רוב הבתים במדינת ישראל, לבין בית שיש בו את התחושה הנעימה והחמקמקה הזו של קבלה, החופש להיות אתה גם כשאתה מתבגר שמעלה ניחוחות של משחק כדורגל בחירייה.
"אני שומעת כל הזמן הורים שמרירים על כל השפע שהם נותנים לילדים. אנחנו משקרים לעצמנו שאנחנו הורים מדהימים כי אנחנו נותנים לילדים שלנו כל כך הרבה. עם אמא שלי, למשל, היה לי קשה להזמין אלינו הביתה יותר מחבר אחד. הייתי קולטת שהיא בחרדה שהם יפתחו את המקרר, כי יש אוכל שמור וספור למחר, שלא יחסלו. אז הייתי בדפיקות לב לאורך כל האירוח, מה יהיה אם יגמרו לאמא שלי את העוגה. אני בתור אמא היום? מצידי, שכל הילדים של השכונה יבואו לאכול אצלנו, יאללה חמודה, לארוז לך בפלסטיק לקחת הביתה? כך שהרבה פעמים אנחנו גם מפצים על המקום שכאב פעם. אבל בואי לא נתבלבל בין פיצוי על מכאובי הילדות שלנו לאהבה".
בית זה מושג חשוב מאוד אצל עינת נתן. כל כך חשוב, שהיא אפילו הקדישה לו פרק שלם בספר החדש שלה, "משלנו - מתבגרים סיפור אהבה". ספר שלא רק שהוא כתוב בכישרון רב, הוא גם מנחם כמו מרק עוף שעשוי מאותיות. נתן נוגעת שם בנקודות הכי כואבות, מתסכלות וסודיות של ההורות למתבגרים. בפרק ששמו "מה אומרים הקירות", היא תוהה מה היה קורה אם הקירות בבית שלנו היו יכולים לדבר.
"האם הם מספרים על אמא עצבנית וטרודה, כזאת שנותנת הרגשה שהילדים מפריעים לה. אולי בבית שלכם שומעים את הצליל של הדרישה להצטיין. ואולי זה פשוט בית שקט מדי, שרבים בו בדממה, או בית שקירותיו ספגו חרדה".
עכשיו אני מבינה, אני רק משלה את עצמי שנעים אצלנו בבית כי יש בו קרמל מלוח ושירותי כביסה. בפועל אני לא יכולה להגיד בכנות שבתור מתבגרת הייתי שמחה להגיע אלינו בתקופה האחרונה. אולי זו השנה הארוכה של הקורונה שהחמיצה את האווירה בבית. פתאום רבנו לא מעט. פתאום לא רקדנו על השטיח. והתחלנו לפתח מין מרירות כזו גם כלפיהן. אנחנו כועסים עליהן שהן כבר לא נחמדות ולא מחמיאות על הבישול, אלא פשוט לועסות אותו בעגמומיות של יתום שלוגם דייסה אפורה.
מה שכן, יש מלא ספייס, מספיק ספייס לתוכנית החלל של נאס"א. רוב הזמן כל אחד מאיתנו בחדר שלו, עמוק בתוך המכשיר הדיגיטלי שלו, ורק מדי פעם מתפוצצת איזו מריבה עם אחת הבנות. אם אני צריכה לענות בכנות מה מספרים הקירות שלנו? הם מספרים על ויתור שקט. פשוט ויתרנו עליהן. על להיות איתן. איש-איש לנפשו.
אני מסתכלת על הבית של עינת ויובל נתן, בעלה, עורך ואיש טלוויזיה בכיר. הדבר הראשון שרואים כשנכנסים אליהם זה חצר ענקית, גינה של משפחה, מלאה בסימני חיים. יש שם אופניים ורודים זרוקים וערסל ושולחן שאף אחת לא ממרקת באקונומיקה ושרואים כמה ארוחות לילה ספונטניות נערכו עליו במהלך השנים. מדי פעם אחד מחמשת הילדים חולף בפריים. לפעמים בתלונות, לפעמים בהתרגשות. הבית של הנתנ'ז הוא כזה שאת חשה בתוכו בדחף לחלוץ את הנעליים שלך אחרי חמש דקות ודי מקווה שיזמינו אותך לארוחת הצהריים. אולי זה הגיוני. עינת עצמה גדלה עם אמא חולה בטרשת נפוצה שנפטרה בגיל צעיר, היא לא כל כך ידעה מה זה בית שלא צריך להיות בו רק ילדה מתחשבת ומצטיינת. מי שגידל אותה זה אבא שלה, שהיא מגדירה כאיש נפלא, ושנמצא פה ברגעים אלו ממש ופורק שקיות מהסופר עם שירה הקטנה.
כזה בית הייתי רוצה. הרי סוג כזה של בית, מינוס המטרז', היה לנו פעם, כשהן היו ארבע פיות מתולתלות בגילי הגן. ועכשיו נשאלת השאלה הגדולה - איך מחזירים את הבית להרגיש כמו מקום חופשי ואוהב ומלא צחוקים ושיחות כשאת מגדלת ילדים מתבגרים?
נתן התחילה כמו האמא הכי סימביוטית בעולם. "הייתי כל כך מחוברת לילדים כשהם היו קטנים שידעתי בגוף שלי מתי השלפוחית שלהם מלאה", היא אומרת. "עד כדי כך שכשהם נולדו היה לי כל הזמן רוק בפה. לא הבנתי מה זה עד שקלטתי שאני פשוט מתה ללקק אותם כמו גורים. מזל שהתחלתי לטפל וללמד. היה שם משהו לא מופרד, סימביוזה כמעט לא בריאה ביני לבין הילדים".
בגלל זה היא מבינה היטב את באר העצב שנפערת בתוכך כשהתינוק שלך עובר את גיל 12 ופתאום, כמעט במכה אחת, נעלם. כשמישהו דוחה אותנו, רובנו לא מגיבים בנחמדות. אנחנו דוחים אותו בחזרה, נוקמים בו על שלא רצה אותנו. לכן זה טוב שקראתי את "משלנו", כי לנתן יש חשיבה חדשנית ומאוד מאפסת על מתבגרים. לא רק שרצוי לא להיעלב מהם, היא אומרת, גם אין בעצם ממה. הם מתנהגים ככה לא כי הם שונאים אותנו במיוחד או כי נכשלנו כהורים או כי יש להם את הגנים של הסבתא הביצ'ית, אלא פשוט כי הם מוכרחים להתנהג ככה. בשביל ההישרדות שלהם.
"התפתחותית הם יוצאים למשימת חיים קשה שבקצה שלה, הנה אני הולכת לכווץ לך עוד יותר את השחלות, הם אמורים לקיים חיים מאושרים גם בהיעדרנו. גם כשנהיה מתחת לאדמה. כלומר הם לא רק רוצים ללכת מאיתנו, הם גם חייבים, כדי לשרוד. לכפור בנו ולמאוס בנו כדי לעמוד עצמאית בסופו של דבר. גיל ההתבגרות? זה דבר חדש יחסית. פעם היו ילדים, והיו מבוגרים. כשהגעת לגיל 14, היית עוזב את הבית, מנופף להורים ולאנשי הכפר לשלום והולך למצוא עבודה. או מתחתן. היום כל הפרידה הזו נעשית בתוך הבית. והם עושים את המסע הזה עם הקומפרסור הטורדני שלנו, שלא מרפה לרגע. לא נשמה, לא ככה פועלת הביולוגיה. את אמורה להעמיד צאצאים, כלומר להביא לזה שהם יצליחו לעמוד לבד".
את גיל ההתבגרות היא מכנה "מנהרה מאוד חשוכה לשני הצדדים", אותה אפשר לצלוח רק באמצעות הפעלת חמלה. "זה קשה, כל כך קשה. אבל בקצה של המנהרה, בהנחה שאנחנו מצליחים לאפסן את האגו, לסגור אותו עם הריצ'רץ' בתיק ולזרוק לים, יש פרפרים יפהפיים שיצמחו מהגולם הזה של עכשיו. וזה לא אומר שאת מוותרת עליה. זה אומר שאני אדפוק לך על הדלת ואחבק אותך, אולי בכוח".
לא להניח לה? יש ימים ארוכים שאני פשוט מרפה ממנה. אולי כי נמאס לי להיעלב.
"ממש לא, אמרנו שחייבים לאהוב אותם. תנכיחי את עצמך כל הזמן בצורה קרצייתית ביותר. תנג'סי לה בקטע טוב. שלא תעזי לתת לה ספייס, שמעת? אוי ואבוי. מכירה את השאלה הזו של האם כדאי לבקש מהם לחזור עד שעה מסוימת הביתה? מחקרים מגלים שמתבגרים אמנם מגלגלים עיניים, אבל הם מפרשים את השאלה הזו כהורים שאכפת להם. החיזור הזה שאני מדברת עליו, הוא אחד הקשים, כי בואי, זה כבר לא חמוד הדבר הזה, והריחות שעולים מהם, מאיפה נתחיל בכלל, אבל את חייבת להכריח את עצמך לחזר אחריהם, ולא באופן קורבני, ולא באופן שמצפה לגמול או חלילה לנשיקה, פשוט להיות שם בלי אגו ולחבק".
תני דוגמה ממך.
"יום אחד יואב הבן שלי קם והחליט שזהו, הוא לא מוכן לאכול אוכל לא טרי יותר. פתאום זה הצריך ממני כל יום, בשביל האדון הנכבד הזה, להעמיד סיר חדש. אין של אתמול, אין עשיתי פשטידה ממה שנשאר. נכנסתי איתו לריב באופן עקרוני, שזה באופן עקרוני משהו שאני לא ממליצה לעשות, כי בסוף הם תמיד מנצחים. הוויכוח הזה אצלי, הוא לא היה ויכוח של הורה מול ילד. הוא ויכוח של אישה עם בן הזוג. משום שהילד הזה, אני מתבלבלת בו לפעמים. אני כל כך אוהבת אותו, הוא כה משמעותי בחיי, יש בינינו כימיה כזו בשאר המקומות שהוא מבין אותי".
את לא מאלו שבעד לקרוא לילד המאהב הקטן שלי, נכון?
"לא, ברררר. אבל בריב ההוא אני קולטת שאני מגיבה אליו כמו אישה נבגדת. צורחת עליו כאילו יוצאת מדעתי, מה אתה חושב שאתה מקבל במסעדה? אוכל שלא חיממו אותו? באמת יוצאת ממני גם האישה מול הבעל המתרחק וגם ילדה בת חמש סלאש נערה מתבגרת. מסתיים הריב, הוא יוצא מהבית, כי הוא פה המבוגר האחראי ואני לא יכולה לנשום. אני יושבת ומחכה, עוד שנייה הוא יסמס, ואין שום סמס. הוא חוזר הביתה, נכנס לחדר והוא לא אומר כלום, הכל בסדר מבחינתו. ואני מתפוצצת, מה זאת אומרת, אתה לא חווית את הריב הזה כמוני? נכנסת לחדר שלו, ועכשיו אני כבר סופה, אומרת לו מאמי שלי, נורא חשוב לי שנדבר על הריב המשוגע הזה שהיה הבוקר. נלחמתי בו כמו בת זוג שמצפה שהוא יראה כמה הוא מכאיב לי, לא כמו אמא. אגב, הוא לא אוכל מזון שחיממו אותו מחדש עד היום".
אל תיקחו את זה אישי, זו העצה שלה, תזכרו שעמוק בפנים הם רוצים את האהבה, את המילה הטובה שלנו, וגם אם הם מתנהגים אלינו כאילו שאנחנו מצורע הודי שנתלה להם הצוואר ומרייר "ספרי לי מה קורה איתך נשמה". זה קשה, בטח כשהיא מסבירה מה מתבגרים באמת מרגישים כלפי ההורים שלנו. "יש שם גועל אמיתי כלפינו. בחילה עמוקה. יש כל מה שאתם כן, אני לא".
מוזר, אני מסתכלת עלייך, ואת מצחיקה, ולבושה יפה, ויש לכם זוגיות מדהימה. קשה לי לדמיין שהילדים שלכם נגעלים מהורים קולים כמוכם.
"נראה לך? אני עושה להם בושות מעצם קיומי. מה את חושבת, שהם אומרים לחברים שלהם 'בואו תכירו את האמא שלי'? הם אומרים לי בדרך לבית ספר, 'תורידי אותי שני בלוקים לפני'. רוצה לדעת איך מתבגרים רואים אותך? תכניסי את הקלטת של החתונה, תסתכלי על הדודה המבוגרת שרוקדת, זאת את. לא משנה כמה את מגניבה, לא משנה כמה את עושה יוגה, לא משנה שכשאת מדברת עם החברות שלה הן הכי נפתחות".
אז צריך לקבל את זה שאין דבר כזה אמא מגניבה.
"ברור שאין. תקבלי את זה שאת עושה בושות. אז בדור שלנו זה היה אבא שיוצא עם הגופייה הלבנה, עם כל השיערות מבצבצות ומתיישב עם בקבוק בירה מול החברים שלנו - נו, אז מה קורה עם בנות? אנחנו לקחנו את זה למחוזות עלק יותר קוליים. אבל תאמיני לי, אנחנו לא רוצים לגלגל איתם את הג'וינט ולא רוצים לבוא ולהתיישב כשהחברים שלהם בסלון, ואנחנו גם לא רוצים להיות החברים הטובים של החברים שלהם. לא, אנחנו לא מעוניינים. אנחנו ההורים שלהם".
באותו היום היא הייתה כל כך אנטיפתית שאפילו רן התלונן עליה. הוא זינק עליה בגעגועים כשהיא חזרה הביתה, הציע לה צלי טעים. הילדה אפילו לא ענתה אלא פשוט נעלמה בחדרה. מצאתי אותה בוכה בדמעות גדולות. אני לא מההורים האלה שמשלים את עצמם שהם יודעים על החיים של הילד. כשזה מגיע למתבגרת שלי אני במנטליות של השב"כ, להיות מוכנה לכל תרחיש. בסוף הצלחתי להוציא את זה ממנה - היא עוד פעם שברה את המסך של הסלולרי שלה. היא תיכננה להסתיר את זה ממני, אבל הבוקר היא ראתה שהתפשטו עליו שני כתמים שחורים. כמובן שהיא התייחסה לזה כאילו היא מצאה שני גידולים ממאירים על הלב שלה.
"הבעיה היא", אני אומרת לנתן, "שזה כבר הסמארטפון ה-16 במספר בערך שהיא שוברת". ובכל זאת לא הצלחתי לכעוס עליה, לא כשהיא מתייפחת מולי ככה. "אידיוטית", אמרה לי חברה שלי בערב, "קיבלת הזדמנות פז לתפוס אותה בביצים, במקום שהכי כואב לה, בטלפון. כבר חודש שהיא מתנהגת מזעזע, יכולת לנצל את זה כדי לחנך אותה".
"לנצל את ההזדמנות?" נתן אומרת בתימהון אמיתי. "הילדה בוכה, זו לא הזדמנות לשום דבר אחר חוץ מלחבק אותה ולאהוב אותה". "אבל", אני אומרת לה, "אבל מה?", היא מחייכת, "את הולכת לדבר איתי על גבולות, נכון? הסיפור של גבולות, חשוב לי להבהיר אותו. תביני, זו טרמינולוגיה של מלחמה, חזית הורית, בעיית גבולות. מה? בואו נוציא עכשיו טנקים ונשטח את הילד, כמו בעזה".
אני חושבת שזה נובע מפחד. איזה מבוגר הם יהיו. דואגים שהוא יגור לבדו במרתף ליד רעננה וישחק במשחקי מחשב בגיל 60.
"בסדר, יש פחד ממה יהיה איתם, למרות שאני מבטיחה לך שרובם יסתדרו. אבל בואו נבין שנייה מה זה גבולות. גבולות זה לא לנדנד, ולא להטיף, ובטח שלא להגיד משפטים כמו "מה יהיה, אתה כל כך חסר אחריות", כי זה מקבע את הילד. אני כל הזמן מתעסקת פה בבית במלאכה אחת, לחפש מה טוב בילדים שלי, במה הם מוצלחים. אם הילדה נראית לך אנטיפתית, תחפשי מקום שבו היא דואגת לחברות שלה, קונה מתנה למדריכה בצופים, ואז תשבחי אותה על זה".
למה אנחנו כל כך מאוכזבים מהם? את כותבת בספר שלפעמים אנחנו כמעט שונאים אותם מרוב שהם לא מספיק בעינינו.
"ילדים הם המפעל שלנו. אנחנו בנינו מפעל, הבאנו את המכונות הכי שוות, הבאנו מעצבים, תיכננו לוגו ועכשיו זה מתחיל לצאת ואתה מסתכל על מה שיוצא, ואתה אומר מה? תעצרו את המכונה, אני לא מפיץ את הדבר הזה. אבל אנחנו מגדלים בני אדם, לא סחורות מבריקות. אז אוצר המילים שלו דל, והיא לא מתלבשת כמו שאת אוהבת, אז אין לו מספיק חברים או שאת פשוט לא מבינה איך יש לה חברות מרוב שהיא מדברת איתם בשתלטנות, תעצרי שנייה את האכזבה ממה שיצא לך. א, כי זה עוד לא יצא, זה בתהליך, ולכי תדעי מה יקרה בסוף. וב, כי את רואה את הילדים בעיניים של אגו, של כרטיס הביקור שלך".
אני כמעט מתבלבלת, כמעט חושבת שהנה, היא נתנה לי רשות רק לאהוב ולא לדרוש מהבת שלי כלום, כשהיא מספרת לי את הסיפור הבא. "לפני שנה ליהי ביקשה שאסיע אותה לתל-אביב לפגוש חברה. זה רחוק, זה לוקח לי זמן, אני אומרת לה - אני מוכנה להסיע אותך כיוון אחד, בחזור, את לבדך. אוטובוס, ברגל, זה לא ענייני. כמובן שבדרך אני נותנת לעצמי את אות אם השנה בקול רם, ואני אומרת לה, 'פאקינג 40 דקות בפקק, אין אמא כזו בעולם'.
"ואז היא מתקשרת אליי מתחנת אוטובוס, יש יום חם בטירוף, ואומרת - אמא, הקו השני שלי עבר, לא עצר לי, תבואי לקחת אותי. אני אומרת לה 'אהובה שלי, איזו באסה'. באמת משתתפת בצערה, בשיא האמפתיה, 'אני לא באה לקחת אותך. תתחילי לצעוד. אם את רוצה אני נשארת על הקו, מארחת לך חברה'. והיא - 'אני שונאת אותך!!!'. אבל אני אומרת רק 'אני יודעת מאמי שלי, זה אחד הדברים הכי מתסכלים'. וככה אני מלמדת אותה שהיא יכולה להתמודד. עוד שנייה מה היא תפגוש? לא אוטובוס, את המשאית של החיים. את לא יכולה להחליש ילד, לעשות בשבילו הכל, לנסוע להביא לו שק שינה לטיול כי הוא שכח, ואז להתלונן שהוא לא עצמאי. לא אחראי".
אז את כן מציבה גבולות.
"גבולות זה לא להגיד לו תלך לעשות רישיון נהיגה או שאני לוקחת לך את הטלפון. שלא יעשה רישיון נהיגה, הוא יתמודד עם ההשלכות של זה בעצמו. זה רק לסמן בשקט על מה את לא יכולה לוותר. כשאת יודעת לסמן איפה את נגמרת, רוב הסיכויים שמי שעומד מולך יידע איפה הוא מתחיל. הודעתי להם שבשמונה וחצי בערב נגמרים שירותי ההסעדה ואין יותר אמא, ואני עומדת בזה, בשמונה וחצי אני לא עושה יותר כלום. הורים היום לא זוכרים את זה".
מה עושים עם זמן מסך?
"כשאנחנו גדלנו, אז מצד אחד לא היינו כל עולמם של הורינו, לא הזמינו לנו שמלות יום הולדת מעוצבות ולא הסתכלו שעות באלפי התמונות שצילמו אותנו בטקסי חנוכה, הייתה תמונה אחת, שלנו לבושים בקורדרוי החום הזה של שנות ה-70. ומצד שני, הם היו הרבה יותר נוכחים. זאת אומרת, הם לא היו כל הזמן בסלולרי. זה נורא משעמם, בואי נודה בזה, לנדנד ילד בתנועות, או לשחק מסירות בכדור, ושם, במסך שלנו, החיים קורים".
אנחנו משקרים לעצמנו, שאנחנו הורים מדהימים ולא אנוכיים כמו דור ההורים הקודם. בעצם אנחנו אנוכיים הרבה יותר.
"נכון, אנחנו הורים של דור האני. אתה מספר לעצמך שאתה הורה מעניק כי אתה כל הזמן מספק שירותים ומצלם מסיבות בגן. אבל בפועל כמה פעמים באמת היית עם הילד הקטן שלך בגינה בלי שהלכת לטלפון? ועכשיו הילדים האלו גדלו, והפלא ופלא, הם בדיוק כמונו. עכשיו אנחנו נזכרים לייבב שאיפה הם ולמה הם כל הזמן במסך, ממי אנחנו חושבים שהם למדו את הדבר הזה? זה התחיל אצלם בשבת ההיא שהיינו כולם בפיקניק על הים ואבא לא הפסיק לבדוק מיילים.
"ועוד דבר שחשוב שנבין. כשאנחנו התבגרנו השיעמום שלנו מהבית וההורים היה לוקח אותנו החוצה. הילדים יצאו מהבית, והיה איזה שקט מההורים שלנו אחר צהריים שלם. והיום העולם שבחוץ הוא במסך, בתוך הבית. אז בכל פעם שאת נכנסת אליה לחדר, זה כאילו הגעת באמצע איזו פגישה חברתית שלה עם החברים בגינה. ותשמעי, אנחנו יושבים להם על הוורידים עם גונדולות. באמת. וכשאנחנו לא עושים את זה אנחנו מודאגים ממה עשינו פחות יותר, או יותר מדי. את מבינה כמה רחוק זה מהאידיאל הפשוט הזה של רק לאהוב אותם שאני מדברת עליו?"
אמרת לא לטרחן, אבל הם שותים אלכוהול כבר בגיל 14 היום.
"כל הזעקה הזו 'הוא שותה אלכוהול בגיל 14'. 'מצאתי לו ג'וינט בתיק'. אני לא חושבת שצריך לעשות סיפור מעצם הג'וינט והאלכוהול. אנחנו לא יכולים להישאר בקלישאה של 'לא לסמים'. נתחיל בזה שבסוף, רובם ילמדו לבד. רוב הילדים יחזרו שתויים הביתה ויקיאו על הדשא ורק אז הם ישבעו לא לשתות ככה יותר. אבל אם הילד מגזים בשתייה או בסמים, כן הייתי שואלת את עצמי, אם כבר יש לו ג'וינט בתיק, למה הוא צריך אותו? איזה חור אצלו הסם אמור למלא? כי זה לא הסמים ולא הפרעת האכילה, זה הכאב שלהם שהם ממסכים, ואנחנו מפחדים מדי להתבונן בו.
"במקום לבכות הילד מעשן, בואי נגרום לזה שעוד חודש הוא לא יצטרך להסתובב עם ג'וינט בכיס. אני רוצה להוכיח לילדים שלי שזה אולי נראה נורא מגניב להיות יתומה, לא סתם בכל סדרות הנעורים אין הורה, אבל בסופו של דבר, כן נחמד שיש אמא".
בספר את כותבת שאנשים מאשימים אותך שאת חופרת מדי. אני כולה מגדל ילד, מותר לי לצרוח עליו, מה זאת חופרת להם בשיחות כל היום?
"אני רוצה הורים חופרים. אבל חופרים אהבה. חופרים חיזור ומחמאות. מה שנקרא הורים שחופרים מטוב הארץ. אני רוצה ליצור את הבית שאומר, בוא, אני אעשה לך נעים. צריך רק להחריב את הציפייה הזאת, של הקשבתי לה, ואז היא תקשיב לי. לפעמים אני מתחילה לספר לה משהו על עצמי, ואז אני מרימה את הראש ואני רואה שוואלה, היא לא איתי. אז להבין שזהו, נגמר. את רוצה לספר לה משהו, האחריות היא עלייך, והיא לא חייבת להקשיב".
יש לך טיפים לאיך גורמים להם להקשיב לפעמים, פעם בירח כחול?
"ההורים צריכים להבין שמתבגרים נורא גרועים בשיח פרונטלי. הוא מאוד מאיים עליהם. נגיד כשאנחנו מטיילים עם הכלב והולכים ומדברים, זה טוב. אבל לשבת מולם על המיטה ולעשות שיחת נפש? זה חודרני להם מדי. יותר מדי אינטימיות. תתעקשו על הנסיעות האלו באוטו, בוא איתי לסופר, בואי איתי לקחת מחוג, אני קוראת לזה זמן השמשות. כי הוא רוצה לדפוק את הראש בשמשה שלו כשאת מדברת".
לנתן יש פרופורציות כל כך בריאות שלידה את מרגישה שכל הבעיות מתגמדות. אבל הפרופורציות האלו נקנו במחיר גבוה. היא שילמה בכאב. בדרך להיות אמא, היא עברה הפלה של עובר עם תסמונת דאון, ולידה שקטה של תאומים בחודש מאוחר. הבן הראשון שלהם, אייל, הוא על הספקטרום האוטיסטי. "הורות זה דבר בודד באופן כללי, אני תמיד אומרת את זה גם לאמהות לילדים קטנים", היא אומרת.
אפילו בקורונה, כשהן היו איתנו כל הזמן, הרגשנו בודדים.
"ראשית, לנו בתור הורים למתבגרים היה פחות קשה ברמה הטכנית. הורים לקטנים סבלו ברמה שהודיתי לאלוהים שהיה לי מזל ואין לי תינוקות. הורים למתבגרים סבלו בעיקר ממלא חרדות לגבי הלימודים. מה יהיה עם השנה האבודה הזו? איך הם יעשו בגרויות? ולא הבנו מה החלק שלנו במשוואה - להכריח אותו להיכנס לזום? איזו סנקציה אני אמורה להפעיל עליו כדי שיודה לי בשנה הבאה כשבית הספר יחזור. מצוקה נוראית. לדעתי צריך לשחרר את הדבר הזה ששמו לימודים בשביל לנרמל את היחסים שוב".
למה?
"כי פרופורציות. הקורונה הייתה הדבר היחיד שהצליח לייצר משהו שמנוגד לחוקי הטבע. מתבגרים שכלואים בבית. העולם בחוץ נדם, ועכשיו כל מה שיש זה מה שנמצא בין ארבעת הקירות שלנו. היינו אמורים להגיד לעצמנו, 'הנה, גם קיבלנו מתנה, שנה בבית עם הילדים שלנו שלא יכולים יותר לצאת עד ארבע בבוקר'. ובמה אנחנו מתעסקים במקום זה? אוי, איזה דור אבוד, איזה מסכנים, אין להם פרום.
"יואבי היה אמור לסיים תיכון השנה, במקום ללכת לטקס צפינו בזה בזום, ברמה שיובל ואני אומרים 'זה יואב? זה לא יואב?'. אני אומרת לו 'תצלם', 'מה לצלם? זה המרפק של המורה'. אוקיי, זה מעציב, אבל בחיי שהם לא מסכנים ולא דור אבוד. בטח לא בגלל הקורונה. יש לנו מחקרים ממלחמת העולם השנייה שמראים ילדים ששרדו שם רגשית פיקס, רק כי ההורים שלהם היו סבבה. ילד יכול ללכת איתך יד ביד, ויורים עליכם מכל עבר, ועדיין הוא ירגיש בטוח, זו הכל שאלה של מי אתה בשבילו. ילדים הם אבודים כי משהו לא עובד להם בבית, הם לא מקבלים שם מספיק אהבה. אין קשר למגפה. וגם בואי נזכיר לעצמנו, בסופו של דבר איזה כיף שהם עברו את זה בעידן המסכים וכל העולם החברתי שלהם עדיין נוכח שם".
אני מבינה שאת בסקאלה של איזה כיף, עצרו לי את העולם.
"האמת? אני חושבת שאני אישית קצת הבאתי עלינו את הקורונה עם התפילות שלי. בשנה שעברה קיבלתי חוזה בינלאומי להוציא את הספר הראשון שלי, 'חיימשלי' בהוצאה מאוד נחשבת באמריקה.
"בדיוק במרץ לפני שנה, נסענו לשם לחתום. בשני במרץ הייתה לנו פגישה ב'האשט', שזו ההוצאה המטורפת הזו, כמו 'סקס אנד דה סיטי' שעולים במעלית לחדר ישיבות. אני יושבת שם, ובחוזה אני מגלה שאני מתחייבת לסיבוב יחצנות עם הספר, פעם בחודש לשבועיים. הם יטיסו אותי לכל חור בארצות-הברית, ואני אעשה פ-אר לספר. אני אומרת לעצמי אלוהים, תעשה משהו, לא משנה מה, שזה לא יקרה. אני רוצה שהספר ייצא בעולם, אבל אני לא אעמוד בזה. אני אוהבת את הבית שלי, ואני אוהבת את עצמי בבית שלי, ויש איזו התנגשות נורא גדולה בין הרצון שלי שהספר יגיע לכמה שיותר ידיים, לחרדה ולחוסר הרצון שלי להופיע. לנאום מול אנשים. לא הפסקתי להתפלל, ואז הגיעה הקורונה".
היו לכם גם ילדים שהיה להם קשה בבית?
"לרונה, שרק התחילה כיתה ז' בבית ספר חדש, ועוד לא פגשה אף חברה. היא לקחה את עצמה בכוונה לבית ספר אחר, כי היא אמרה, 'אני רוצה להמציא את עצמי מחדש', ופתאום מגיעה הקורונה, ופוף, כלום. התנתקה מהחברות הישנות".
אז עם מי היא דיברה כל הזמן?
"איתי, ישבה לי פה על הווריד בצוואר, עד לרמה של די. אני לא יכולה יותר. אבל מתוך המצוקה הזו היא התחילה לתפור, אף אחד לא תופר אצלנו בבית, סבבה, התפירה איננה ערך. אז זה לא שאני אמרתי - אולי תתפרי שמלה? בדיוק כמו שליהי קוראת, ואני מעולם לא אמרתי לה תקראי. היא פשוט לקחה מכונת תפירה צעצוע שהייתה לה, התחילה לתפור, ועכשיו היא עושה בגדים יפים שאי-אפשר להאמין. איזה קונספט באמת, כשנותנים להם להשתעמם, ולא פותרים להם את הבעיות, הם מוצאים עיסוק".
יש לי חברה שבוכה כל לילה כבר שנה כי הילד הפסיק לגמרי לפגוש חברים מאז הקורונה.
"יש בעיה עם הלחץ הנורא גדול שיש במדינה שלנו על השדה החברתי. כנראה שזה בגלל הצבא שמחכה להם שם בקצה. אתה מדמיין את הילד שלך חוטף מכות באוהל, ילד כאפות, בודד. מהר מאוד אתה מרגיש את הפחד שם, או כי אתה היית שם בתור ילד בלי חברים ופתאום אתה מקבל את הסיבוב השני, או כי אתה היית מקובל. ופה מתחילה הפאניקה.
"ישבו אצלי זוג הורים שהם אנשי חברה ומארחים מושלמים, אין מסיבה בעיר ומקום נכון שהם לא פותחים אותם ראשונים. ואז הילד שלהם פורש מהצופים והם כבר רואים אותו גלמוד כל החיים. האמא אומרת לי - מה זאת אומרת? אם אני אתן לו לפרוש, מה יהיה. 'אם אני אתן לו', הנה משפט שצריך להפסיק להגיד. אתם לא 'נותנים' לו. אתם אוהבים אותו לא משנה מה ונותנים לו להתמודד עם ההחלטות שלו".
כלומר?
"אמא שהילדה המתבגרת שלה בוכה שהיא לבד בקורונה, ואין לה חברות. אז זה התפקיד של האמא, לשמוע אותה מתלוננת, וגם לתת לילדה לצאת מפרופורציות לגבי הכאב שלה. מדהים איך אנחנו נסערים מכאב שלהם, ישר מחפשים פתרון, עצה, פאניקה. כולם ממהרים לדלג מעל מצוקות רגשיות, ממהרים לייצר לעצמנו שקט מהילד, הנה, פתרנו לנו את הבעיה. שקט מהילד מתחבר אצלנו עם הרמוניה. אני לא רוצה שקט, לא מעוניינת בשקט. רוצה שהם יבכו וישתוללו ויקוננו. התפקיד שלי הוא להבין שאם היא בוכה כרגע שאין לה חברים, זו תפיסת המציאות שלה וזה נורא איום. אז שנייה להקשיב, שנייה ספרי פרטים".
מה בדיוק אומרים לה?
"הנה שוב, המנגנון ההורי הזה של מה אומרים? מה עושים? תגידי לה מה שהיית אומרת לחברה הכי טובה שלך. לפעמים אני אומרת ליובל בדמעות, 'אני לא רוצה לחזור לבמות, לא רוצה לעשות הרצאות והופעות יותר'. כי באמת, לפעמים כבר אין לי כוח להכניס את הבטן, להזדקף, לדפוק את השואו הזה. להתחבק עם אנשים. וכשאני עושה את זה, אני לא צריכה שהוא יגיד לי 'אין ברירה', או 'את תיהני בסוף מההרצאה, את תראי'. ובטח לא 'תקני חגורת בטן'. אני צריכה שהוא יגיד לי 'ספרי לי עוד איך את מרגישה'".
מה דעתך על לשלוח את הילד לפסיכולוג, בטח עכשיו, אחרי השנה הזו.
"יש לי המון כבוד למקצוע הזה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיות קצת צנועים לגבי זה. בסוף פסיכולוג זה 50 דקות בשבוע, ולנו יש כל כך הרבה שעות ביממה עם הילדים שלנו. זה קצת לאהוב דרך קבלני משנה, לעשות אאוטסורסינג לדימוי העצמי של הילד שלי. אבל בסוף מה עם הבסיס? אהבה. תקשיבי, בסוף? באמת? כל פצע ניתן לרפא באמצעות אהבה. זה כל כך פשוט".
