הרבה פסקי זמן עברו על הפרקט של וושינגטון וויזארדס מאז שדני אבדיה זכה ברגע המרגש של חייו: הבחירה בדראפט של ה-NBA במקום התשיעי, הגבוה ביותר לכדורסלן ישראלי אי פעם. בימים רגילים, יש זמן קצת לחגוג, לעשות סיבובי שואו־אוף, להתרגל לסביבה חדשה ולקבל תקופת הכנה יסודית לעונה הקרובה. אבל אלה דברים שקורים בימים רגילים. הקורונה השליכה את אבדיה ישר לקצב המסחרר של הליגה הטובה בעולם, כמעט בלתי נתפס, בטח כשאתה ילד בן 20.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- מפטרוביץ' עד דונצ'יץ': האבולוציה של השחקן האירופי ב-NBA
"תשמע זה לא פשוט, מה שהיה לי", הוא מספר, "במיוחד אחרי שחייתי כל השנים האלה בארץ, ואתה יודע, כל החברים שלי נמצאים בארץ והמשפחה שלי, וזה פתאום לעזוב הכל ולהגיע לליגה גדולה, פתאום אתה אחד מ... פתאום זה שחקנים מהרמות הכי גבוהות בעולם. זה מאוד מורכב וזה דורש ממני חוסן מנטלי. אז צריך למצוא בית לבד, ואוטו לבד, ולנהל חשבונות, דברים שלא הייתי דואג להם לפני".
בגילך המופלג לא הספקת.
(צוחק). "אבל המזל שלי הוא שיש לי מעטפת מחבקת וטובה שעובדת איתי ועוזרת לי להתמודד עם הלחצים האלה, ומורידה לי הרבה מהלב. הסוכנים שלי עושים עבודה נהדרת, בכל העניין של להסתדר בארצות-הברית, יש לי את ההורים, שהם יותר בשביל המנטליות, לדעת שיש שם מישהו בשבילי, גם אוכל. אמא שלי כל הזמן איתי, אבא הצטרף. ותראה מה זה, הוא בא לביקור, חלה בקורונה, החלים. והוא עדיין איתי פה. זה כיף שהם לידי".
איפה אתה גר?
"לקחתי בית בווירג'יניה, מחוץ לוושינגטון, כי לא רציתי לגור בתוך כל הבלגן והרעש, העדפתי את השקט. פעם ראשונה שיש לי בית עם גינה, מאז הילדות. אני מרגיש טוב בו".
זמן לבלות, נשאר לך?
"האמת שלא, כלום. וגם צריך לזכור שזו תקופת קורונה. אסור לנו להסתובב יותר מדי. אני הולך פה ושם לבית קפה או לסופר אבל לא פוגש חברים ואנשים חדשים, והעיר די שקטה במצב הזה. אני לא מבלה. כשיש זמן, אני מדבר די הרבה עם חברים, קצת פלייסטיישן, שזה הכי קל, רואה טלוויזיה. חוץ מזה, באמת שאין כל כך מה לעשות. אתה כל כך הרבה זמן באימונים, במשחקים, כך שכשיש לך זמן לנוח אתה יושב ואומר לעצמך, תנו לי לישון, אני לא רוצה עכשיו לרוץ הלוך חזור, ימינה שמאלה. לוקח את הזמן שלי להירגע".
פחות מחודש אחרי שנבחר בדראפט, אבדיה כבר התייצב לאימון הראשון בוושינגטון. "זה באמת היה וואו. נכנסתי להיכל שלנו ואני כזה מסתכל מסביב ואומר לעצמי, 'פעם ראשונה אני במגרש אן-בי-איי. ישר לקחתי את הכדור ורציתי לעשות את הסל הראשון שלי. מה עוד יכולתי להגיד? נזכרתי שבאתי מהרצליה לשחק כילד במגרשים בחוץ, אחר כך בנוער של מכבי תל-אביב בהדר יוסף ומשם בהיכל ביד אליהו שזה האולם הכי טוב שיש, שתמיד יישאר בלב שלי. חוויתי שם הרבה רגעים טובים. פתאום לעבור ל'קפיטל וואן ארנה', הבית שלנו, היה דבר עצום. ותחשוב שעוד לא ראיתי אותו בשיא תכולתו. עדיין אין קהל אצלנו במשחקי הבית".
איך אתה עם זה?
"באסה שזה ככה. אני אוהב קהל, את המגע עם האוהדים ולראות אנשים חדשים ואיפה כולם יושבים, וזה מאוד חסר לי. יצא לי לשחק בחוץ מול קהל וזה פתאום היה כיף לא נורמלי".
מה קורה באימונים הראשונים?
"אתה בא בתור רוקי, אז מסתכלים עליך, בוחנים אותך, מדברים איתך, רוצים לראות ממה אתה עשוי, מאיזה חומר, אם אתה קשוח, מקשיב, אם אתה לא מקשיב. עברתי סדרה של מבחנים כאלה".
למשל?
"מעמידים אותי בכל מיני סיטואציות ורוצים לראות איך אני מגיב. נניח, לשחק אחד על אחד, להביא אותי למרכז המגרש ולבקש ממני לבחור שלושה שחקנים שאני רוצה לשחק מולם אחד על אחד. אני בוחר את השומרים שלי. דברים כאלה. נדמה לי שבחרתי את ראסל ווסטברוק לשמור עליי, וזה היה רגע מאוד מאוד מצחיק כי רצו בינינו בדיחות תוך כדי. הוא מנסה לשמור עליי, וחשבתי לי באותה סיטואציה שזה די מגניב. היה טוב. אני חושב שקלעתי עליו סל או שניים".
מה עובר בראש?
"עוד לפני שמתחילים האימונים הראשונים ראיתי את התנאים, ושמע, זה דבר לא נורמלי. אמרתי לעצמי בוא'נה אני בגן עדן! יש לי אולם כזה לעשות מה שאני רוצה בו ובאמת כל כך הרבה אנשים שעוזרים לי, אמצעי אימון, אין סוף דברים שאתה יכול לעשות בשביל להשתפר. מאמנים בכל פינה, באמת תנאים מדהימים".
מה עוד הפתיע אותך?
"הרמה של האימונים, היכולת האישית של כולם מאוד-מאוד גבוהה. אני חושב שהצלחתי להשתלב מהר מאוד. אני לא שחקן רע, אתה יודע. אני אוהב למסור את הכדור, לשתף אותו. זה עזר לי".
הקצב המסחרר לא הותיר לו זמן לנוח. כבר ב־14 בדצמבר 2020 הוא עלה למשחק הראשון שלו ב-NBA, בקדם העונה מול ברוקלין נטס, קבוצה שאותה הובילו אז שני כוכבי-העל קווין דוראנט וקיירי אירווינג ובהמשך הוסיפה את ג'יימס הארדן. אבדיה עלה בחמישייה ונתן הופעה די מדהימה: 15 נקודות ללא שום החטאה, בכורה חלומית. "זה היה כיף במיוחד", הוא משחזר, "מאוד מרגש. חשבתי לעצמי: זו פעם ראשונה שאני על פרקט של האן-בי-איי עם שחקנים כמו קווין דוראנט או קיירי אירווינג, לא מישהו שאתה רואה כל יום".
קל.
"מה זה קל, פשוט. בהתחלה לא הייתי בטוח איך אני אסתדר עם זה שאני בברקליס סנטר ודוראנט מולי. אמרתי וואו־וואו־וואו תעצרו, תעצרו, זה מהר מדי. ואז, אתה יודע, קלעתי את הזריקה הראשונה, וסוג של אבן השתחררה לי מהלב, אפילו לא יודע איך להסביר לך. הייתי מאושר: הזריקה הראשונה שלי באן־בי־איי נכנסת, ואז המשכתי וקלעתי עוד שלשה ועוד שלשה, ואני מסתכל למעלה ואני רואה שאני קולע 15 נקודות בלי החטאה. מה הסיכויים שזה יקרה? שבמשחק הראשון שלי אי פעם אני לא אחטיא? ואז נפתחה הליגה, והגיעה פילדלפיה ושם קצת יותר התקשיתי".
אחרי המשחק מול ניו ניקס השבוע, שבו קלע 14 נקודות, לאבדיה יש שורה סטטיסטית של 6.2 נקודות למשחק, 4.5 ריבאונדים, 1.2 אסיסטים. כל זה ב־22 דקות בממוצע. פרשנים שמלווים את הוויזארדס טוענים שהקבוצה לא מוציאה מדני את מלוא הפוטנציאל וכמעט תמיד תולים את הטענה שלהם בהחלטות של המאמן סקוט ברוקס ולאו דווקא ביכולת של אבדיה עצמו, שקיבל מאז בואו הרבה מאוד מחמאות, בוודאי יותר מביקורות. על רקע העובדה שהכישרון הישראלי לא יכול היה לקבל את ההכנה הרגילה לעונה – והוא עצמו לא נוטה להשתמש בתירוצים כאלה - המספרים שהוא מעמיד, כמו גם הצורה שבה הוא מתפקד על המגרש בדקות שהוא מקבל, בנוסף ליכולות שהוא מציג בהגנה, יכולים להכתיר בהצלחה את העונה שלו עד כה.
בישראל אולי התרגלו אבל זה לגמרי לא עובדה טריוויאלית. דני אבדיה, בעונתו הראשונה, בגיל 20, הוא חלק נכבד מהרוטציה על הפרקט בליגה הכי טובה שיש. הביקורות לעתים מגוחכות. "שום דבר שקרה פה עד היום לא עירער לי את הביטחון. אני בן אדם שלוקח לו זמן להיכנס למערכת חדשה בכל מקרה. זה גם להבין את הטקטיקות ואת המשחק שלך ואת הסגנון האמריקאי. באתי ממסגרת שונה לגמרי, ואני חושב שעשיתי עד עכשיו עבודה טובה. אני לומד מאוד מהר, ממשחק למשחק, אני יותר מבין מה שקורה פה, וצובר ניסיון ועם הזמן יהיה לי הרבה יותר קל".
בחלק הראשון של העונה עלית בחמישייה. עד כמה הופתעת נוכח ההכנה הקצרה?
"לא יכול להגיד לך אם הופתעתי או לא. לא ידעתי מה יהיה, עבדתי נורא קשה, רציתי את זה מאוד־מאוד והמאמן נתן לי את ההזדמנות להיות בחמישייה. הערכתי את זה כי לא מובן מאליו לרוקי להיות בחמישייה ולשחק הרבה דקות. עבדתי מאוד קשה בשביל זה, מרגיש שנלחמתי אפילו".
אחרי 16 משחקים רצופים, ירדת לספסל. מאכזב?
"אתה יודע, זה דינמי, ואני תמיד מוכן לכל תרחיש. פעם אחת אני אפתח, פעם אחרת לא. פעם אחת אני אשחק, פעם אחת אני לא אשחק בכלל. אלה דברים שהייתי מוכן אליהם עוד לפני".
איפה היו בעיקר הקשיים?
"קודם כל הקצב, זה לא נורמלי, זה ריצה הלוך חזור, ואתה גם רוקי אז כל הזמן מביאים אותך למהלכי 'פיק אנד רול', רוצים לסחוט ממך עבירות ואתה לפעמים שומר על השחקנים הכי טובים של הקבוצה השנייה. זה לא פשוט, אני לא מכיר אותם. נכון שיש דוח סקאוטינג שאני תמיד קורא לפני כל משחק, אבל לא תמיד זה הכי עוזר בעולם לרוקי שעוד לא כל כך מבין את החוקים ואיך לוקחים פאול פה ופאול שם. השאר הרבה יותר מנוסים ממני, זו האמת".
מה בכל זאת היתרונות שבאת איתם?
"שיחקתי במכבי עם שחקנים שהיו באן־בי־איי, שידעו מה זה, והרבה פעמים גם במכבי לא הייתי האופציה הראשונה או השנייה או השלישית, והייתי סוג של שחקן משלים. שיחקתי ביורוליג, שהיא נורא אגרסיבית עם אנשים גדולים שלא פשוט לשחק מולם, כשאני צריך להתחרות כל יום ולהיות מקצוען, ואין לי שום הנחות. זה חישל אותי. בהתחלה גם במכבי לא היה לי הכי כיף בעולם ואז לאט־לאט קיבלתי יותר דקות וביטחון ואמון מהמאמן ואתה מתחיל לפרוח. ואז זוכים באליפות וסוף עונה ואתה מרגיש שאחרי כל מה שעברת זה מטורף, זה עזר לי להיות אופטימי ולדעת שלא הכל מגיע בהתחלה בקלות. המחשבות האלה על ההתפתחות במכבי עוזרות לי להתמודד גם היום".
הנחיתה של אבדיה בליגה הטובה בעולם הפכה אותו גם לילד של כולנו. עומרי כספי היה הישראלי הראשון באן־בי־איי, דייויד בלאט אימן את לברון ג'יימס בקליבלנד ונדמה שאבדיה זוכה לסיקור כפול משניהם יחד, גם כי הכל מקבל עכשיו ווליום הרבה יותר גבוה ברשתות החברתיות, וגם כי וושינגטון וויזארדס מנגישים את המידע באופן פעיל, לאחר שפתחו יוזר מיוחד בטוויטר בעברית והשיקו פודקאסט רשמי בעברית, ‘וויזראלי’. כל זה כמובן זוכה גם לביקורות מכמה נשמות יותר ציניות בישראל, שטוענות לפרובינציאליות ולסיקור מוגזם.
"אני מודע להתייחסות שאני מקבל בישראל", אומר אבדיה, "ואני מקשיב אך ורק לאנשים שליוו אותי כל השנים, אנשים שהיו איתי בטוב וברע. זה החברים הקרובים שלי, ההורים שלי, הסוכנים שלי, אנשים שיודעים מי אני ומה היכולות שלי. אבל גם הם, עם כל זה, לא בנעליים שלי, ולא יודעים מה זה להיות שחקן אן־בי־איי וכמה לחץ זה ומה הסיטואציה בקבוצה באותו זמן, ומה אמרו לך באותו משחק ולמה פתאום אתה לא משחק, למה כן, ואי־אפשר לנחש".
כמו ששרה בריטני פעם: כולם רוצים חלק ממך.
"כולם רוצים לעזור וזה בא מכוונות טובות, אבל אף אחד לא באמת יודע מה קורה איתי. אז אתה מקשיב, לוקח את הדברים שהם טובים, אבל באיזשהו שלב אתה צריך להיות עם עצמך, לדעת מה עשית לא טוב ולתקן את זה. יש לי מספיק אנשים בתוך הקבוצה שאומרים לי מה לתקן".
והטענות על סיקור מוגזם מדי?
"מבחינתי, המשחקים שלי צוברים לא מעט עניין ואנשים רוצים לדעת מה היה באותו ערב וכמה קלעתי ומה מצבי, ואכפת להם ממני אז אני מבין את כמות הסיקור. אבל אתם כן צריכים לדעת משהו: לפעמים ברגע נתון באמת שאין מה לעשות, שלא הכל תמיד בא בקלות. לוקח זמן וצריך להיות אופטימי. לא אחרי כל משחק שאני קולע בו 0 נקודות צריכים לדאוג לי, כי במשחק שאחרי אני יכול להיכנס ולקלוע 16 נקודות".
מטלטל?
"בהחלט. זה מאוד רכבת הרים לרוקיז, בשנה הראשונה, במיוחד שבגלל הקורונה זו שנה עוד יותר מטורפת. כלום לא אותו דבר בהשוואה למה שהיה לפני הקורונה ואני לומד מכל משחק. זה סוג של טירונות בשבילי. ברור שאני רוצה להיות טוב ולקלוע הרבה, וכולם רוצים הכי טוב בשבילי. אבל גם שוכחים שזו הדרך שלי להתחשל וללמוד. אז אני מבין את הסיקור ואת הציפיות, אבל צריך להיות סבלניים ולהחזיק את עצמנו. זה מה שאני עושה".
היה קשה להסתגל לזה בהתחלה?
"כן, לא אגיד אחרת. אני תחרותי מאוד, רוצה הכל מהר מאוד. בהתחלה היה לי קשה להבין איפה אני בדיוק ומה הדרך שעומדת לפניי, אבל עכשיו אני מבין שזו הדרך שלי לגדול. אני מסתכל על שחקנים שעברו בליגה והפכו אולסטארים, או על הגבול של אולסטארים, ואתה רואה שהרבה שחקנים התקשו בהתחלה. שנה ראשונה זה משהו לא נורמלי, והרבה שחקנים עוברים דרך לא פשוטה בהתחלה. אז כשהסתכלתי על הדרך שעברו אחרים זה כן הרגיע אותי והבנתי שאני לא צריך לדאוג. אני סבלני, וכל עוד אני עובד קשה ונשאר חיובי, אז אתה יודע, דברים טובים יגיעו".
איך אתה מסביר את ההבדלים בכניסות שלך למשחקים? יש כאלה שאתה נכנס אליהם מהר, קולע, מוריד ריבאונדים, יש כאלה שלוקח לך זמן להתניע בהם. או שבכלל לא.
"האמת היא שגם אני לא הצלחתי להבין. כמובן שאני לא הכי יציב כל משחק, אבל בסופו של דבר כשאני נכנס למגרש אני מנסה להיות הכי מרוכז ומוכן שאני יכול, לשחק במאה אחוז ולא לשמור כוחות אף פעם. חוץ מזה אין לי כל כך שליטה על מה שיהיה. אני מנסה לקלוע את הזריקות הפנויות שלי, לשמור חזק, לרוץ הרבה. אני לא מחליט אם אני נכנס טוב למשחק או לא. ברור שאני מכין את עצמי הכי טוב שאני יכול, אבל על המגרש קורים דברים שאתה כמובן לא ממש מתכנן".
אחד הדברים שהוא בטח לא תיכנן זה להגיע לקבוצה שיש בה שני כוכבי-על כמו ראסל ווסטבורק וברדלי ביל. במקור היה אמור להיות שם ביל, מכונת סלים משוכללת, לצד ג'ון וול, אמנם כוכב גדול, אבל כזה שחוזר אחרי פציעה ואמור היה להיות יותר "נוח" בהשתלבות של אבדיה. ווסטברוק הוא אחד מהכוכבים היותר גדולים שמשחקים בליגה בעשור האחרון, ושילוב שלו עם ביל משאיר מעט מאוד זריקות פנויות לשאר השחקנים, בטח לרוקי. כך יצא שבלא מעט משחקים אבדיה נראה מחכה שוב ושוב בפינה לכדורים שיבואו, בעוד ווסטברוק וביל לוקחים את המשחק עליהם. "תקשיב, אני אהיה כן ואגיד שזה לא פשוט. אבל שניהם שחקנים כל כך טובים ומנוסים ותחרותיים, וגם אני בן אדם מאוד תחרותי ורוצה לנצח, כך שאני מבין את הסיטואציה. ובסוף, בשורה התחתונה, בשבילי לנצח זה הכי חשוב, ואני רוצה להיות בקבוצה מנצחת".
כלומר?
"אם זה מה שזה דורש, כלומר שהם לוקחים את רוב הזריקות, ואם הטקטיקה של המאמן, שלנו, מתבססת עליהם, אז אני אסתגל לזה ואשחק בהתאם. אני עושה את התפקיד שלי הכי טוב, כדי שהקבוצה תיראה הכי טוב שיש וכדי שנגיע הכי רחוק. אז אני מכבד את שניהם מאוד".
אבל יש תסכול לפעמים? אתה מחכה בפינה, ואין כדורים.
"יש תסכול לפעמים, ברור. יש תסכול כשאני יודע שאני יכול לעזור באותו רגע ושיכולתי לקלוע את הזריקה הזו או אחרת. אבל אי־אפשר לחשוב יותר מדי על דברים שקרו במשחק הקודם. אני תמיד עם הפנים למהלך הבא".
ברדלי ביל התרגז במשחק שבו עשית עבירה שטותית בסיום. זה לא היה נעים לראות.
(צוחק). "כן? שמע, שניהם מדברים איתי על דברים רעים שאני עושה ועל הטובים כמובן. שניהם מנהיגים, מדריכים אותי, אומרים לי על מה אני צריך לעבוד. אתה יודע, אלה שיחות שוטפות. אנחנו בקשר טוב, והם מדברים איתי המון".
דוגמה?
"ראסל למשל אמר לי במשחק נגד הניקס, אחרי שש עבירות, שאני לא צריך לדבר עם השופטים, כי אז יעשו לי את זה עוד יותר קשה, וזה היה מצחיק לשמוע את זה ממנו. בתחילת השנה ברדלי ביל אמר לי: 'דני, יהיו לך ימים טובים, יהיו לך ימים בינוניים ויהיו לך גם ימים לא טובים. אבל תחבק את כל הימים האלה כי זה מה שיהפוך אותך לשחקן הרבה יותר טוב, וזה מה שיחשל אותך'. אני לוקח את זה לגמרי".
לא מעט פרשנים שואלים: למה אתה לא מתקיף את הסל יותר.
"תקשיב, גם אני רוצה להיות אגרסיבי ולעשות את זה, אבל זה לא תמיד יוצא, וזה המצב. הרבה אנשים ששואלים את זה לא נמצאים בנעליים שלי. קודם כל יש היררכיה בקבוצה, אני עושה את התפקיד שלי וכשיש לי הזדמנות לחדור, אני חודר. אבל זה קצת קשה לי. אנשים רוצים שאני אצליח וצועקים עליי לחדור ולהיות אגרסיבי, אבל לא תמיד, אתה יודע, זה התרגיל שלנו. אולי באותה סיטואציה במשחק יש תרגיל שבמסגרת שלו אני אמור לעמוד בנקודה מסוימת, או למסור? אצלנו יש הרבה תרגילים שבהם אני צריך למסור במקום לחדור, ואני עושה מה שצריך. כשיש לי הזדמנות לחדור, אני חודר".
אז אתה מבסוט מהאגרסיביות שלך?
"כשאני מפעיל אותה כן. כן, אני חושב שאני עושה עבודה טובה עם הגוף שלי. באתי מישראל אחרי עבודה יפה עם רגב פנאן, עכשיו במיוחד אין לנו הרבה זמן להרים משקולות בגלל כל המשחקים, אבל אני משתדל כמה שיותר לשמור על עצמי ולהכין את עצמי למידה גבוהה יותר של אגרסיביות".
סביב ההגנה של אבדיה מתפתח קונצנזוס. דווקא בנקודה שבה היו אמורות להתגלות החולשות שלו, הוא מצליח להיות יציב וכמעט בכל משחק מספק מהלכי הגנה מרשימים מול שחקנים אתלטיים וגדולים ממנו פיזית. גם במתחם הריבאונד הוא מגלה יציבות מפתיעה לטובה."גם במכבי הייתי צריך לקנות את המקום שלי בקבוצה דרך ההגנה. יאניס ספרופולוס (המאמן) היה ממש קשוח איתי בהיבט של לשמור בהתחלה ונהיה לי מיינד־סט אחר בהגנה. אני חושב שאני שומר עם הלב, לא נותן לאף אחד לעבור אותי, עד כמה שאני יכול, נשאר סולידי ותמיד מרים את הידיים ומנסה להקשות כמה שיותר על כל שחקן. הפכתי את זה אפילו לתחביב".
כלומר?
"אני נהנה מזה, לראות את מי אני יכול לעצור ואת מי אני יכול לשמור. זה כיף לעשות הגנה בשבילי וזה נותן לך צד אחד למשחק. יש לך את ההתקפה ומצד שני יש את ההגנה ששיפרת. אני תמיד רוצה להיות טוב בשני צידי המגרש. בתחילת הקריירה זה לא היה ולאט־לאט שיפרתי את זה ואני מרגיש שזה מאפשר לי להיות שחקן הרבה יותר שלם. לגבי הריבאונדים, אני מרגיש ככה מאז שהתחלתי לשחק כדורסל. תמיד היה לי חוש לזה".
איך היה לשחק נגד לברון ג'יימס והלייקרס? המאמן שלך אמר: דני היה ענק.
"נהניתי מאוד לשחק מולו. כמו שאמרתי אחרי המשחק, אני לא מפחד מאף אחד. תשמע, הכל זה בגדר חוויות כי זו פעם ראשונה שאני עושה את הדברים האלה, אבל ראית שלקחתי את האתגר וזה לדעת שאתה מצליח ויכול לעמוד בפיזיות. אני לוקח מהמשחק מולו את השלשה ברבע הרביעי שקלעתי, שהייתה חשובה, לפני ההארכה שבסופה ניצחנו. בקבוצה היו מבסוטים בשבילי באותו משחק. סמכו עליי, מסרו לי את הכדור לפינה וקלעתי".
עם קיירי אירווינג וקווין דוראנט של ברוקלין נפגשת יותר.
"באמת נפגשתי איתם המון השנה. לפני המשחק האחרון קיירי אמר לי שלום בעברית, אתה מאמין? פשוט אמר לי שלום. הייתי בהלם, החזרתי לו שלום גם. צחק. זה היה רגע מגניב כזה. לא פשוט לשחק מולם במיוחד מול דוראנט שעושה דברים במשחק באופן מיוחד מהגובה שלו".
עד כמה אתה משווה את עצמך לרוקיז האחרים?
"לא משווה את עצמי לאף אחד, כי שאר הרוקיז לא נמצאים בסיטואציות שלי, לא מאותו רקע ואין להם סגנון משחק דומה לשלי, כך שאין שום סיבה להשוות למי מביניהם שבעונה טובה. זה שהם משחקים איך שהם משחקים, שאפו גדול להם, זה לא פשוט. אבל כל אחד עם הדרך שלו וכל אחד סולל לעצמו את הדרך ויש כאלה שהכניסה שלהם לאן־בי־איי יותר חלקה. אני דווקא נהנה מזה שלא הכל בא לי בקלות ושאני צריך לעבוד. אחרי שאתה סוג של שובר את המעגל הזה ואתה יוצא מהסיטואציה שבה אתה לומד ומתקדם, אתה מעריך את הדרך שעשית. אז אני לא מתעסק בהשוואות האלה. מפרגן להם".
מה עם טראש־טוק במהלך משחקים?
"אני חווה את זה לא מעט, ברור. יש הרבה מקרים של טראש־טוק קטן כזה. לא היה לי טראש־טוק ברמות כאלה שאתה רואה כמו מווסטברוק לפעמים. אני בסך הכל רוקי. אני לא כל כך מקשיב למה שאומרים לי על המגרש. יכולים להגיד לי מה שהם רוצים, זה לא מעניין אותי. אז לפעמים אני כן זורק בחזרה מילה־שתיים. לפעמים לא עונה".
אתה חושב לפעמים במהלך משחקים: זה באמת קורה לי, אני חי את החלום?
"אני לא חושב על 'הנה אני פה, וואו'. אני רוצה להיות הכי חד ומפוקס שאני יכול, אז לפעמים קשה לעצור ולחשוב מאיפה באתי ומה עשיתי ואיפה אני עכשיו. המחשבות האלה רצות בראש יותר אחרי המשחק".
את אבדיה מלווה במסע הסוכן והמנהל האישי מתן סימן-טוב. נכון ליום רביעי, אחרי המשחק נגד הניקס, וושינגטון התרחקה מהפלייאוף עם הפסד נוסף למרות משחק טוב של אבדיה. המאזן אחרי המשחק עמד על 15 ניצחונות מול 27 הפסדים. "אנחנו ניתן את הכל וניאבק עד הסוף כדי להיות בפלייאוף", הוא אומר. "אחרי המשחק נגד הניקס המאמן דיבר איתי ואמר לי דברים טובים מאוד. ניסינו לנצח ואפילו שהיה לי משחק טוב זה לא משנה כי לא הפסדנו. אנחנו קבוצה מאוד תחרותית ורוצה להיות בפלייאוף".
שנת ההסתגלות עימתה את אבדיה בינואר גם עם בידוד ארוך של כשלושה שבועות בגלל נוהלי הקורונה של האן-בי-איי. פעילות הקבוצה נעצרה בגלל התפרצות המגפה וגם כשחזרה למגרש אבדיה נאלץ להמשיך להיות בבידוד. "זה היה מטורף, לא היה פשוט בכלל לשבת בבית, ולא לצאת, ולראות את הקבוצה שלך משחקת מרחוק ולדעת שאתה לא שם. זה הוסיף לכל הטירוף. אלה היו ימים מאוד קשים".
היו רגעי שבירה?
"לא יכול להגיד שנשברתי, אבל כן היו לי רגעים שהיה בהם מאוד קשה, רגעים מדכדכים. גם בגלל שהיינו באמצע של שרשרת משחקים, שהתרגלתי, ועד שנכנסתי לעניינים והרגשתי חלק, פתאום יוצאים להפסקה. אז אתה לא יודע איך תחזור אחרי השבועות האלה ואם תחזור באותו כושר ואתה לא יכול ללכת לאולם. אז הרגשתי שקשה לי והיה לי בודד בבית בלי הקבוצה"
והרגע המאושר?
"השבוע נגד הניקס, כששמעתי את האוהדים צועקים את השם שלי במדיסון סקוור גארדן. זה היה רגע אדיר בשבילי".
