תמונות משלושה ניצחונות.
תמונה ראשונה. זה יום אחרי הבחירות. מהדורות החדשות נפתחות בראיונות עם מנסור עבאס. באולפנים יושבים פרשנים ערבים, שמסבירים את הרקע לצמיחתה של רע"מ. הכתבים הפוליטיים מסבירים מה יהיו דרישותיה. עבאס מתראיין. הוא מדוד ושקול; לא מוכן להתחייב לאף צד, וגם לא עושה טעויות. באדיבות משבר פוליטי ענק, בחסות המצוקה של בנימין נתניהו אבל בעיקר בזכות התעוזה הפוליטית שלו, הנוכחות הפוליטית של הציבור הערבי בישראל קיבלה סוף-סוף לגיטימציה גמורה. זה לא הערבים שהיו צריכים להשתנות: ארבע מערכות בחירות איפשרו אבולוציה מהירה של השיח הפוליטי אצל יהודים, וזה עבר מהדרה של סיעות עם רוב ערבי לחיזור אחריהן – מהימין ועד המרכז. אנחנו חושבים על השנתיים הפוליטיות האלה בעיקר כסיוט. הן היו סיוט. אבל בסופן קרה דבר נדיר: ישראל התקדמה למעט יותר שילוב ושוויון. דיינו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
תמונה שנייה. זה ליל הבחירות. הטלפון של יאיר לפיד מזמזם. זה וואטסאפ מתמר זנדברג. היא אומרת לו תודה ושהיא אוהבת אותו. "משהו כזה", אומרים במרצ. יהיו גם וואטסאפים מח"כים אחרים במרכז־שמאל. ללפיד הייתה אסטרטגיה: למנוע מנתניהו 61 בכל מחיר, אם צריך, כפי שאמר ל-ynet, גם באמצעות זה שלא יהיה ראש ממשלה. איך? לא להגיע לקרב ראש בראש שישאב מנדטים ממפלגות חלשות יותר כמו מרצ והעבודה ובמקביל יגרום להתחממות השטח הליכודי. האסטרטגיה של לפיד, בפשטות, עבדה. היא עלתה לו במחיר: פחות מנדטים למפלגתו שלו. כאשר אתה שליט יחיד, זה מחיר שאתה משלם יחסית בקלות.
תמונה שלישית: חגיגות במטה של סמוטריץ' ובן-גביר. הם על הכתפיים. הם רוקדים. זה מזכיר את חנן פורת בסבסטיה, אבל איפה הם ואיפה חנן פורת. זה הרבה יותר "חתונת השנאה". בן־גביר היה מהמוזמנים, כמובן.
ההישג של סמוטריץ', בן־גביר ומפלגת השנאה נעם יוצא דופן. הם יצרו יש מאין גוון חדש של ימין ישראלי, קיצוני. בממשל האמריקאי הביטו בדאגה בהצלחתם בקלפי. גורמים בוושינגטון העלו השבוע את האפשרות ששרי המפלגה יוחרמו בידי ממשל ביידן.
בעצם, המנצח הוא בעיקר בן-גביר, שסמוטריץ' והציונות הדתית, לפי דבריו בעבר, התייחסו אליו ב"התנשאות, יוהרה, שחצנות ופטרונות". הכהניזם היה לצנינים בעיניהם. עכשיו בן-גביר נישא על כפיים. על כתפיים.
היום לפני שנה בדיוק התפרקה כחול לבן. במהלך כמה שעות דרמטיות ועמוסות טינה במשכן הכנסת קרס האיחוד החזק ביותר שראה המרכז-שמאל מאז קדימה של אריאל שרון, וגנץ הצטרף עם סיעתו לממשלה בראשות נתניהו. במהלך השנה הזו, מתו 2.7 מיליון בני אדם בכל העולם ממגפה בשל נגיף חדש שלא היה מוכר למדע. מעבדות מחקר ברחבי העולם כולו עמלו לייצר את ההישג המדעי המרשים ביותר במאה הנוכחית, ולפתח חיסון במהירות שיא. ישראל איבדה למעלה מ-6,000 מאזרחיה למחלה, ועשרות אלפי בני אדם אושפזו. המציאות הגלובלית עברה שינוי יוצא דופן; טראמפ הפסיד את הבית הלבן. הקשר בין מדינות וכלכלות עבר טלטלה. עולמנו השתנה ללא היכר.
כל הדברים האלה קרו במשך שנה אחת, אבל דבר אחד לא קרה בה: לא קמה בה ממשלה יציבה במדינת ישראל הקטנה. בעיצומו של המשבר העולמי, החליט נתניהו שהסעיף הדחוף ביותר על סדר היום הוא הפרת הסכם הרוטציה עם גנץ. בעבר הכחישו בליכוד את הזדוניות של חתימה על הסכם בידיעה שהתכלית היא הפרתו. היום הם שינו גרסה, בגאווה: נתניהו הפר כדי להציל את מדינת ישראל מגנץ. הוא נשכב על הגדר. כשנתניהו נשכב על הגדר, כדאי תמיד לזכור, זה למען הרעיון הגדול ביותר בעולמו. הוא עצמו, כמובן.
כך נותרה ישראל הפוליטית קפואה בזמן, בשעה שהעולם נע במהירות גוברת. המערכת הפוליטית הלכה מבחירות אל בחירות. מכולן עלתה אותה מסקנה: רוב הציבור, כפי שמיוצג בכנסת, לא רוצה לתת אמון בנתניהו. בשום אופן. בבחירות 2019 הראשונות קיבל נתניהו 60 מנדטים שתמכו בו ללא סייג; בבחירות 2021 קיבל 52 שתמכו בו ללא סייג. זהו תהליך הידרדרות איטי.
רוב השחקנים הבכירים במערכת הפוליטית התרגלו: הם סובלים אך שורדים את מערכות הבחירות. ממילא נתניהו נותר ראש הממשלה, ומלחכי פנכתו סרים למרותו, מכוונים לרצונותיו. ביקום האמיתי, כמובן, המדינה התמודדה עם משבר כלכלי ובריאותי היסטורי. בחלק מהדברים, המערכת – הקפואה, הבלתי משתנה – התמודדה רע מאוד. אך עם החיסונים, היא התמודדה מצוין – והרבה בזכות נתניהו. בכל מקרה, הקורונה לא תרמה הרבה, פוליטית, לאיש: נתניהו ציפה כי בקרב הישראלים תחלחל ההכרה שהוא "מנהיג שהוא גדול על כל המדינה הזאת", אם לצטט את דבריה של שרה נתניהו מ-2002. שהישראלים יגיעו לקלפיות מלאים ברגשות הודיה על החיסונים שהגיעו לפני שאר מדינות העולם וייתנו בידיו ניצחון היסטורי. זה לא קרה. הליכוד נחלש. הקורונה גם לא הביאה דיבידנדים לאחרים: נפתלי בנט הימר שתחושות האכפתיות והרצינות ששידר בשיא משבר הקורונה יתרגמו את עצמן להכרה שהוא מועמד לראשות הממשלה ממש. התוצאה שקיבל היא בין הלא-מרשימות שהמותג שלו ראה מאז כניסתו לפוליטיקה.
אבל דברים זזים. הנה, לקראת סוף השבוע, החלו גישושים ראשונים בין יאיר לפיד וגנץ. הקשר ביניהם נשמר, בצורה כזו או אחרת, בזכות חבר משותף, השר חילי טרופר. הייתה גם פגישה חשאית בין מקורבים של שניהם לפני כמה שבועות. הציפייה היא כמובן כי גנץ ימליץ על לפיד לראשות הממשלה. אם יהיו בחירות חמישיות, במרכז־שמאל מדברים על הצורך לבצע איחוד, ולהגיע עם רשימה רחבה יותר להתמודדות. שוב מדברים על חיבורים. גם בימין.
העולם זז קדימה, או מתרסק. השיחה שלנו נמצאת בהקרנה חוזרת של סרט בינוני בבית הקולנוע המתמוטט שנקרא הפוליטיקה הישראלית.
אז ככה זה יעבוד עכשיו. היום אנחנו כבר יודעים את התוצאות הסופיות, כולל המעטפות הכפולות. תוך כדי סוף השבוע יתחילו השיחות הלא-רשמיות. יש תחושה של בהילות, בשני הצדדים. עוד בליל הבחירות, החל נתניהו בשיגור מסרים מתואמים שמכשירים את רע"מ – הסיכוי היחיד שלו להרכיב ממשלה כלשהי. ראשון היה השר צחי הנגבי בטלוויזיה. בבוקר החלו השלוחות ברשתות החברתיות לצייץ באובססיה. שמעון ריקלין, לדוגמה, הפך את עבאס – מנהיגה של מפלגה שיאיר נתניהו כינה סניף חמאס בישראל – לז'בוטינסקי מודרני ("המאבק שלו בהגמוניה, ובתרבות השקר"). בהמשך הגיע השמש היעיל ביותר של נתניהו בפוליטיקה הישראלית, אריה דרעי (גנץ לקח ממנו ערבות, אתם זוכרים, לקיום הרוטציה), שכמובן המשיך באותו קו. ייאמר לזכותו של דרעי שהוא אמר דברים דומים עוד לפני הבחירות, בניגוד לנתניהו שישב באולפן ynet ואמר למורן אזולאי שאין שום סיכוי שיקים ממשלה בתמיכת רע"מ, וגם לא בהימנעותה.
אגב. מה שוות ההבטחות של נתניהו כולם כבר יודעים, אבל נשאלת שאלה חשובה: מה הטעם שכולנו ניחפז לראיין את נתניהו ולשמוע את הצהרותיו אם בדברים המשמעותיים ביותר (רוטציה, פסילה או אשרור ישיבה עם מפלגה יריבה, קידום חוק צרפתי ונושאים אחרים) הוא באופן עקבי אומר ההפך ממה שהוא עושה?
בכל אופן, החיזור אחרי עבאס נמצא בשיאו מסיבה פשוטה: נתניהו חייב, פשוט חייב, שמנהיג רע"מ יעכב או יסכל את הדחת יו"ר הכנסת יריב לוין. הדחת לוין והעברת חוק שאיננו מאפשר לנאשם בפלילים להרכיב ממשלה החל בבחירות הבאות (שימו לב – לא כעת, אלא רק אם יהיו בחירות חמישיות) היא האופציה הגרעינית שעליה עמלים בגוש השינוי.
כדאי להזכיר אפיזודה דרמטית ממארס לפני שנה: יולי אדלשטיין סירב לקיים את פסיקת בג"ץ ולבחור יו"ר חדש לכנסת. הוא התפטר, ובכך באורח מעשי איפשר את ההצבעה להחלפתו; אך היו בימין ובליכוד כאלה שקראו לו פשוט לא לקיים את הפסיקה כלל (וגם לא להתפטר). אחד מהם היה לוין. העימות החוקתי שבו בג"ץ יגיד ליו"ר הכנסת לקיים הצבעה והוא יסרב ויישאר בתפקידו זה משהו שלוין לא בדיוק יירתע ממנו, שלא לומר יחגוג עליו. בכל אופן, ללוין יש יתרון מובהק: הוא אחד מאנשי הקשר החשובים של מנסור עבאס בליכוד, ועבאס מאותת כי הוא מבין שבחירת היו"ר היא קו אדום, ובמילים אחרות "אפשר לעשות את זה אחרי שמחליטים מה הכיוון, לאיזו ברית פוליטית", כלשונו של גורם מקורב לעניין.
גם אם נושא היו"ר יידחה מעט, הדחייה זמנית. במקביל, יחלו המגעים האגרסיביים במערכת כולה. בנט סירב לדבר ביומיים האחרונים עם עיתונאים ("אני במדרון אחורי", כלשונו), וכך גם לפיד. שניהם מבינים את המהות של האירוע כעת: הרכבת ממשלה איננה מעשה ציבורי, או קמפיין. בנט נחוש לגמרי בעניין אחד: "תרשום, לא יהיו בחירת נוספות. על זה החלטנו. המדינה לא תעמוד בזה", אמר אדם ששוחח איתו בימים האחרונים. רוב המערכת הפוליטית מבינה זאת כאיתות שילך עם נתניהו (הם עדיין זקוקים לעריקים או לרע"מ).
בהנחה שאף אחד לא יחצה את הקווים, על הפרק האפשרות של שלוש ממשלות מיעוט. כולן יזדקקו לתמיכה או הימנעות של רע"מ ו/או הרשימה המשותפת.
קואליציית נתניהו-בנט ועבאס מבחוץ (בימינה מעדיפים לשכוח את המסמך ההוא שבנט חתם עליו באותו לילה אומלל בערוץ 20, ובו התחייבות לא לשבת בממשלה שיש לה תמיכה כלשהי של רע"מ). הסיכוי לכך נראה קלוש אחרי הצהרת סמוטריץ' ביום חמישי, שפסל למעשה את עבאס. קואליציית לפיד-סער-ליברמן-עבודה-מרצ-כחול לבן, בראשות בנט עצמו ברוטציה עם לפיד. שוב, גם היא תזדקק לכל הפחות לאי־התנגדות של רע"מ או המשותפת. מדוע? משום שיש לה 58 מנדטים בלבד. הסיכוי, שוב, נמוך.
האפשרות השלישית היא קואליציה זהה, רק ללא בנט. כאן, הבעיה היא שגם אם בדרך כלשהי יסכימו ליברמן וסער לממשלה בהימנעות הסיעות הערביות, ספק אם יסכימו לממשלה בקולותיהם "מלא־מלא". הימנעות רע"מ והמשותפת תיתן לממשלה כזו בראשות לפיד רק 51 מנדטים (נכון לנתוני יום חמישי), ובמקביל נתניהו יחזיק 59; במילים אחרות, לא יהיו לה רוב.
אם כל זה נשמע לכם מסובך, אתם צודקים לגמרי: זו בדיוק הסיבה שבחירות חמישיות הן עדיין אופציה למעלה מסבירה.
במקביל, כמובן, יש את המציאות עצמה. במציאות הזו סובלות מדינות רבות מגל שלישי קטלני של קורונה. באיטליה מתו השבוע בכל יום מאות בני אדם מהמחלה. בברזיל מתים כאלפיים ביום. במזרח התיכון סביבנו, בלבנון ובירדן, בתי החולים מוצפים.
ואצלנו? מחר רבים מהקוראים יישבו לסדר פסח משפחתי. בישראל ירד השבוע שיעור המאומתים לשפל, והמגפה ממשיכה לדעוך כבר שבועות. מספר הישראלים המחוסנים במנה השנייה עבר את ה־50 אחוז, ויש סיבות להאמין שישראל מצויה עמוק בהגנת עדר כלשהי. החיסונים הם אכן הצלחה יוצאת דופן, ומה שמדינה מסודרת עושה במצב כזה הוא היערכות והגנה. כך עשו בדרום־קוריאה, באוסטרליה, בניו־זילנד ובמדינות אחרות; וידאו שההישג של דעיכת המגפה יתורגם למצב בר קיימא שבו אין תחלואה, לאורך זמן. אחרי מספרי המתים פה וההשקעה האדירה במבצע חיסונים, הדבר הנכון והמדויק לעשות הוא להיזהר: להיזהר בכניסות לישראל, להיזהר באמצעות תוכנית לאומית למעקב אחרי וריאנטים ומוטציות, ולזכור תמיד שאם צריך לבלום – זה חייב להיעשות במהירות, ותוך הכנת הציבור קודם לכן. ישראל לא מצטיינת בשימורם של קווי ההגנה שלה; קו בר לב תמיד יוזנח, עד הצפירות העולות והיורדות. במקרה של הקורונה, קו כזה כלל לא נבנה.
טוב, אסור להפריע במצעד לבחירות חמישיות.
ציטוט
"אנחנו עתידים לקבל חמישה מנדטים ועוד שני מנדטים של מתלבטים... אגיד לך מי לא הולך לעבור את אחוז החסימה - גנץ ומרצ"
(ירון זליכה, בראיון ל-103FM ב-15 במארס)
