מחר, 2 באפריל, מציינים את היום הבינלאומי המוקדש לספרי ילדים. את הסופר מאיר שלו העניין מעט מצחיק וגם מפתיע. "אני לא יודע האם צריך יום בינלאומי לספרי ילדים, אבל מה שבטוח הוא שצריך ספרי ילדים, לא פחות ואולי אפילו יותר מספרי מבוגרים", הוא קובע, "בין היתר כיוון שספרי ילדים הם הכניסה של בני האדם לספרות בכלל, והם הכניסה של ילדים למה שנקרא אמנות מופשטת".
תסביר.
"כשילד קורא ספר, או כאשר מקריאים לו, והוא רואה על הנייר את המילה 'פרח' שמורכבת מהאותיות פ', ר' ו־ח' ומבין שהכוונה היא לאותו הפרח שהוא רואה בגינה, הוא עובר מהפכה קוגניטיבית. ההבנה ששני הדברים קשורים, הסימנים שעל הנייר והאובייקט שהוא רואה בגינה – זה מותר האדם". ובכלל, גם בגיל 4 וגם בגיל 40, אומר שלו, לכל בנאדם מגיע סיפור טוב.
תגדיר סיפור טוב, או סיפור ילדים טוב.
"סיפור טוב, לילדים או למבוגרים, הוא כזה שבו אתה לא סוגר את הספר באמצע, אלא ממשיך לקרוא בלי יכולת להתנגד. בסיפור טוב, אחרי כמה עמודים אתה מרגיש שהוא לוקח אותך על הידיים, וסיפור לא טוב שומט אותך. באיזשהו שלב אתה אומר לו בנימוס 'אוקיי, אתה בסדר, אני בסדר, אבל אנחנו לא שידוך'", מסביר שלו בהומור המאפיין כל כך את כתיבתו, בעיקר לילדים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בכלל, שלו אומר שהוא לא אוהב ספרים חינוכיים. "אין לי שום מטרה להפוך את הקוראים שלי לאנשים טובים יותר, או לספר סיפור כדי להביא שלום ולתקן את עוולות החברה. שכרי הוא הסיפור הטוב שסיפרתי, גם לילדים וגם למבוגרים".
באחרונה דווח כי אחדים מספריו של ד"ר סוס יפסיקו להימכר בארצות־הברית בגלל חוסר תקינות פוליטית. שלו פולט נחירה ארוכה ואומר שמדובר במהלך רע מאוד. "צריך לזכור שסיפורים נכתבו בתקופתם ונוצרו לאור מה שהיה המקובל והנהוג אז. אי אפשר לדון סיפור שנכתב לפני עשרות שנים באמות המידה של היום", הוא פוסק. "יצירה צריכה לנבוע מתחושת חופש של היוצר, שכן היא החופש בהתגלמותו, ואי אפשר להלביש עליה עול של דת או חוק או משפט. חופש האמן ליצור, וחופש הקורא הוא לקרוא או לא לקרוא, ואי אפשר להשתלט על היצירה. אבל הנה, אנחנו שוב רואים שהאמריקאים הם עם מוזר. מצד אחד הם מצנזרים ספרות, אבל מצד שני מרשים לאזרחים לקנות נשק אוטומטי בסופרמרקט", אומר שלו ומרגיע שכשם שלא הצליחו להוציא מהקנון את ספריו של מארק טוויין למרות שניסו בעבר ("ועוד הסופרת שכתבה את 'נשים קטנות'"), כך לא יצליחו למחוק את ד"ר סוס, שישרוד גם את מבחן הזמן וגם את מבחן התקינות הפוליטית.
לעניין של מבחן הזמן מתייחסת גם הסופרת המוערכת והוותיקה נורית זרחי, זוכת פרס ישראל, שלצד כתיבתה הנפלאה למבוגרים כתבה עד היום "הרבה ספרי ילדים, למעלה ממאה ומשהו", היא מעריכה, ומתרה שספרות הילדים של היום חייבת לעבור מהפך כדי להמשיך להיות חלק מהתרבות שלנו.
"הלוואי שהיינו מצליחים לשחרר את הקריאה ממה שקורה מסביב, בתרבות, בדיגיטל, ולהמשיך להתייחס אליה במנותק, אבל זה בלתי אפשרי. כולנו מרגישים שהקרקע התודעתית שאנחנו דורכים עליה רועדת, ועל כן הספרות גם היא צריכה להשתנות ביחד עם שאר התחומים, ובתוך כך כמובן גם ספרות הילדים".
באיזה אופן ספרות הילדים צריכה להשתנות?
"ספרות הילדים צריכה לשקף את התקופה שבה אנחנו חיים. עליה לספק לנפש הילד את הפנטזיה שהוא זקוק לה בימינו. כשהייתי ילדה", מפליגה זרחי בזיכרונותיה הטובים, "מיטב הסופרים העבריים עסקו בתרגום ספרות ילדים עולמית, והיו לנו ספרים מכל התרבויות – 'בילבי' ו'האי הירוק' ו'האסופית' וכל האינדיאנים למיניהם. דרך הספרים שקראנו בלי סוף הכרנו את האסקימוסים ואת תרבות מצרים העתיקה ואת ז'ול וורן מתחת למים ואת הרקיקים של מדאם דה סגיר ואת הכריכים של אניד בלייטון, ואני כל חיי רציתי להכין לילדים שלי את השוקולדה שעליה קראתי בספרות הצרפתית. ספרות הילדים של פעם הייתה שער לתרבות גדולה שצרכנו באותה תקופה. ובאותו האופן גם היום אי אפשר לדבר על ספרות ילדים במנותק מהתרבות העכשווית, שהיא תרבות דיגיטלית, תרבות של פייסבוק ושל משפטים קצרים", אומרת זרחי ומעלה נקודה נוספת והיא עצם פעולת הקריאה עצמה, שהיחס אליה השתנה. "לאורך הדורות עבדנו את המילים והאותיות. היהדות עבדה את הא"ב, אבל היום עברנו לעבוד את הדיגיטל וזה סוג אחר של עבודה".
מה זאת אומרת סוג אחר של עבודה?
"היא ויזואלית יותר, ולכן היום הקריאה היא פתאום מטלה, כיוון שהיא דורשת מאמץ והשקעה רגשית וגם פיזית, ומיומנות וזמן. ומספרות המבוגרים זה זולג גם לספרות הילדים", אומרת זרחי ומנתחת את האופן שבו הקריאה הופכת מקסם לנטל. כל עוד הילדים צעירים וההורים מקריאים להם את הספר, הם לא מזהים בקריאה עבודה שדורשת מאמץ, והם גם ממילא רגילים להתאמץ כדי ללמוד דברים חדשים כמו לדבר וללכת ולרוץ ולאכול. אבל הקריאה דורשת מאמץ גם בהמשך, וכאן הילדים נוטשים אותה כי הם כבר לא מוכנים לשלם את המחיר. ולכן ילדים – לא רק מבוגרים – קוראים היום פחות. "אני לא יודעת אם זה טוב או רע, רק מחקרים שייעשו יוכיחו בעתיד מה המחיר שאנחנו משלמים, אם בכלל, על כך שזמן הקריאה מוחלף בזמן דיגיטלי", מסכמת זרחי.
סופרת הילדים הוותיקה אלונה פרנקל חושבת שהקסם בספרות הילדים טמון באלכימיה שמתרחשת בין הכתוב לבין הציור, ורק כאשר הילד מקבל שילוב מוצלח של שניהם הוא נלפת בספר באופן שאינו מאפשר לו לשמוט את הקריאה לטובת גירויים סביבתיים אחרים, שכמובן אינם חסרים בתקופתנו.
"בחיבור בין הטקסט והאיור מתקיים בספר הילדים מפגש קריטי לתודעה של הילד, שאם הוא יוגש כמו שצריך הוא יהווה נכס לכל החיים", אומרת מי שלנצח תהיה מזוהה עם נפתלי שיושב על הסיר וגידל דורות של ילדים שנגמלו מחיתולים.
פרנקל, הידועה כמי שמתייחסת בכובד ראש לספרי הילדים שהיא כותבת, חושבת ומתעמקת בכל מילה ובכל משיחת מכחול – מדברת גם על הטון שספרי ילדים טובים צריכים לנקוט כדי להיכנס לנפש הילד. היא סולדת מהנטייה המתחנפת של ימינו להמתיק את העולם עבור הקוראים הצעירים. "יש ספרי ילדים שמנסים להפוך את העולם לקיטש של מוצי־פוצי סכריני, וזה לא מה שהילדים רוצים או צריכים", היא אומרת. "גם בספרי ילדים חובה להיות כנים ולהציג רגשות לא קלים לעיכול, כמו כעס ואכזבה וקנאה. יש סופרים שעושים את זה נהדר כמו מאיר שלו או דוד גרוסמן או יהודה אטלס, ויש מי שנדבקים למסחור ולמתיקות כוזבת. ולכן אין היום מספיק טקסטים טובים שיכולים ללוות את העבודות של המאיירים הנפלאים שיש לנו", היא אומרת ומציינת שמות של מאיירים מובילים. "אנחנו אימפריה של מאיירים גאונים שבכל העולם מכירים אותם, כמו דוד פולונסקי ורותו מודן ואורה איתן ובתיה קולטון – באמת כישרונות עצומים וגאונים, אבל אין מספיק טקסטים באותה הרמה שיכולים להשתלב עם הציורים. איפה מרים ילן־שטקליס החדשה? איפה ע. הלל של ימינו? אני לא רואה שום התקדמות בכתיבה לילדים, אבל לאחרונה קרה לי משהו ששנים לא קרה לי", היא מפתיעה: "עמדתי בחנות ספרים ופשוט צחקתי בקול מספר ילדים", היא אומרת ושולחת אותי לחפש את "מחכים לניסים".
"זה ספר ילדים שכתבו שירה גפן ואתגר קרת, והאיורים הם של מישהו שאני לא מכירה ששמו עובדיה בנישו, ואני מעיינת בספר הזה ופתאום באמצע החנות התחלתי לצחוק בקול רם", צוחקת פרנקל גם עכשיו.
8 צפייה בגלריה
שילוב גאוני בין טקסט לאיורים. שירה גפן ואתגר קרת
(צילום: מתוך סדרת דוקו "עוד סיפור אחד ודי")
מה כל כך הצחיק אותך?
"השילוב הגאוני בין הטקסט והאיורים. זה ספר מופלא שבו האיור מספר סיפור בפני עצמו ומשרת את הטקסט בצורה מצוינת, ולכן אני כל כך אסירת תודה על הספר הזה, שהייתה לי בזכותו התפרצות של הנאה וגם גאווה. נכון שגם קצת קינאתי, אבל בעיקר התמוגגתי וישר קניתי לי עותק כי הייתי חייבת שהוא יהיה אצלי בידיים", אומרת פרנקל, ומבקשת מכל הורה להקריא לילד שלו את הספר הזה. ובכלל, אם תשאלו אותה, ספר ילדים כחפץ כרוך לא יעבור מהעולם. "המצב הזה הפיזי שיושב מבוגר ועל הברכיים שלו הילד שמחזיק ספר, שהוא כמו חומה כנגד העולם אבל הוא גם כמו גשר, אלה הם רגעים אינטימיים שבין ילד והורה. הרי מה הורה עושה? מייצר מאגר של זיכרונות עבור הילד, וקריאת ספר תמיד תישאר זיכרון צרוב בתודעה, ולכן אם מקריאים לילד מגיל צעיר ספרים טובים הוא יפתח את הטעם וההעדפות שלו וידע לצרוך בעתיד ספרות טובה".
הסופר ומאייר ספרי הילדים הוותיק יוסי אבולעפיה מדבר על הצורך להרגיל את הילדים לצרוך ספרות ילדים טובה ולא כזו שנכרכת על הדרך. גם בעיניו הדבר הכי נוראי בספרות ילדים הוא החנופה וההתיילדות המוגזמת, לצד חריזה שהיא לא עד הסוף מדויקת. "לי יש אוזן מוזיקלית, וחריזה מאולצת משגעת אותי", הוא אומר. "אני אלרגי לזה. יש מעט מאוד כותבים לילדים שיודעים לחרוז כך שזה נעים לשמוע. מובן שהסיפור עצמו צריך להיות בנוי היטב, אפילו שהוא לילדים. וגם תעזבו את המסר, בחייכם", מתחנן אבולעפיה. "תכתבו, תציירו, תספרו סיפור, ואת הפרשנות תשאירו לקוראים. לפעמים הם יעניקו לסיפור פרשנות שאפילו אתם לא חשבתם עליה, אז למה להגביל ולהגיד להם מה דעתו של המחבר או המאייר על הסיטואציה. סיפור נועד להנאה, וכשהוא כתוב ומאויר היטב ומצליח לגרום הנאה, אז המסר עובר בלי שאתה בכלל יודע".
אתה גם מאייר ספרי ילדים. מה המקום של האיור ביצירה?
"האיור לא צריך להאכיל את הילד בכפית. הוא צריך רק לרמוז לו רמזים ולתת לו את החופש לדמיין מה שהוא רוצה. לכן כאשר מדברים למשל על ילדה יפה, אני אאייר את הילדה מאחור, אראה את הצמה שלה, ומולה אראה ילד שמתבונן בה, כדי שכל קורא יוכל לדמיין כאוות נפשו", אומר אבולעפיה.
מאירה ברנע־גולדברג היא אחת מהסופרות שמקפידות לא להאכיל את הקוראים שלה בכפית, ועוד יותר מקפידה לא להאכיל אותם בזיוף, פשוט מפני שהיא יודעת שהם יסרבו לצרוך את העיסה שתוגש להם. "הילדים בבית הספר היסודי במפגשי סופר הם חכמים ואי אפשר לעבוד עליהם, הם רוצים לשמוע את הדברים ממקום של אמת, ובעיקר בצורה שמכבדת את האינטליגנציה שלהם", היא אומרת. "לכן כשכותבים לילדים אסור להטיף ולחנך, אלא צריך לגרום להם להבין את הדברים לבד, לתת להם את התחושה שסומכים עליהם. ובעיקר – שייהנו מהסיפור בלי שאלות של מה הלקח ומה צריך ללמוד. מסֵפֶר צריך קודם כל ליהנות. אם נהנים גם לומדים. לי יש הסכם לא כתוב עם הקוראים שלי – אני מספרת לכם משהו מעניין דרך הרגשות והחוויות שלי, ואתם אם תרצו תקראו ותלמדו". עוד אומרת ברנע־גולדברג שחשוב לה מאוד שהילדים ימצאו את עצמם בתוך הספר בלי הרבה מאמץ ושתהיה להם דמות להזדהות איתה – וכאן היא מדגישה שהכוונה היא גם לילדים וגם לילדות.
"למשל, בספר הילדים שלי 'כראמל' כן כתבתי על אחים שהולכים מכות למרות שמבוגרים רבים אמרו לי 'מה את כותבת על זה? מה את מעבירה כזה מסר?', אבל אותי זה הצחיק. מה, הילדים לא יודעים שאחים הולכים מכות? הם לא הולכים מכות עם האחים שלהם? אז למה לא לכתוב את זה? אני פוגשת ילדים שכן רוצים לקרוא וכן מחפשים ספרים, אבל את הספרים שאומרים להם את האמת".
כלומר, לא לשנות עבורם את המציאות.
"ולא ליפול למלכודת של הניסיון לצייר עולם מושלם. זה קיים בספרות הילדים של השנים האחרונות, שיחד עם הצורך לייצר ילדים מושלמים נדמה לנו שצריך לייצר עבורם גם סיפורים מושלמים וגיבורים מושלמים, ואנחנו מעלימים מהם עוני ומחלות וכאב, אבל זה ממש לא מה שצריך לעשות. הרי אם נחזור לספרות הילדים הקלאסית, היא רוויה בעצב ובקשיים, כי הסופרים עצמם עברו את החוויות האלה. לי באחד הספרים יש גיבור שהוא ילד על הספקטרום, והילדים רוצים לשמוע עליו. בכלל, היום הילדים בחטיבה מצפים לגיוון. הם דור חכם וערני והם רוצים לקרוא על ילדים בגוני עור שונים ועל ילדים בכיסא גלגלים ועל גיבורים להט"בים. מבחינתם הם לא רוצים לראות רק את עצמם כל הזמן".
סופרת הילדים רינת פרימו מתבוננת על שוק הספרים גם ממקום מושבה בעשור האחרון כעורכת תחום ספרי הילדים והנוער בהוצאת "ידיעות ספרים". גם היא פוסקת שחייבים להתייחס להשפעת הדיגיטל, ומתוך כך לעובדה שהקריאה הפכה למטלה.
"היום בהחלט יש לנו מתחרים רציניים על הקשב והריכוז של הילדים, ולכן עלינו להיות הרבה יותר מעניינים מפעם. כשאני גדלתי הייתה שעה אחת של טלוויזיה ביום וכמה שעות של תסכיתי רדיו, וזהו. עכשיו אנחנו חייבים להיות נורא מעניינים כדי שספר לא יהיה מטלה, ואין סיבה שהוא יהיה מטלה כי זה הדבר הכי נפלא בעולם", היא אומרת.
כמו שלו ואבולעפיה, גם פרימו מדברת על כך שהחטא השני הוא ההתחנפות. "המחויבות של סופר ילדים היא לספר סיפור שאי אפשר לעמוד בפניו, וזה משהו שהילדים מחפשים גם עכשיו". פרימו מרגיעה שילדים עד גיל 12 עדיין קוראים, אבל אנחנו קצת מאבדים את הנוער בשנים האחרונות לאינסטגרם וליוטיוב.
ויש תקווה? מאז הארי פוטר לא קם קוסם חדש בסדר הגודל שלו.
"הארי פוטר פתח תקופה טובה בספרות הילדים והנוער, שגם 'משחקי הרעב' ו'דמדומים' היו חלק ממנה, וגם עכשיו יש ילדים ונוער שקוראים. יש לנו מתחרים חזקים מאוד – בעיקר היוטיוב, האינסטגרם והטיקטוק, וחובת ההוכחה היא עלינו. גם אנחנו, הכותבים, נדרשים להתאמץ, ועם הידיעה הזו אני יוצאת למלחמה, כי הקוראים לא חייבים לי כלום".
ספרי הילדים של ינץ לוי כובשים לא רק את קוראי העברית הצעירים אלא גם את אלה שמעבר לים. הוא מתייחס לכתיבה לילדים ברצינות מוחלטת, כמעט דתית, ואומר שבכתיבה לילדים יש אתגרים גדולים יותר מאשר בכתיבה למבוגרים.
"כשאני ניגש לכתוב ספר ילדים אני לא חושב מה ידבר לילדים, אלא כותב מליבי, מהפחדים שלי, מהפנטזיות והרגשות והכאב שלי, אבל בצורה שילדים יוכלו להתחבר לסיפור שלי. בעצם, בתוך הכתיבה שלי לילדים מתחבאת הביוגרפיה הרגשית שלי. גם אם אני כותב בסגנון פנטסטי על דוד אריה שהרובוטים רוצים לקחת את הלב שלו, המחשבות והרגשות אמיתיים".
והאמת הזו, הוא אומר, חוצה גבולות ותרבויות. "אני פוגש קוראים ילדים גם בסין וגם בקוריאה וגם בחברה העברית והערבית, וכולם פוחדים וצוחקים מאותם דברים", הוא אומר ומציין שליבו נקרע כשהוא רואה את היחס לו זכו הילדים והצרכים שלהם בשנת הקורונה. "אני לא מכחיש קורונה כמובן, אבל הסגרים הממושכים והפסקת בית הספר, החוגים וההצגות זה עוד דוגמה לאיך הילדים הם תמיד אחרונים בתור. סופרי ילדים הם אנשים שרואים את העוול הזה. אני כותב מהמקום שבו אני יודע וזוכר שילדות זה לא דבר קל, זה לא רק מחוז של משחק ודמיון ושעשוע, אלא זה לחיות בעולם שבו יש לך פחות זכויות ובחירה".
