סגירת השמיים: מה ניתן ללמוד מפסיקת בג"ץ?
ההחלטה בתקופת הקורונה פגעה באלפי ישראלים השוהים בחו"ל. בג"ץ התערב וקיבל החלטה חשובה השומרת על זכותנו הבסיסית לשוב הביתה
העתירה הראשונה לבג"ץ נגד סגירת השמיים בשל מגפת הקורונה הוגשה על ידי משרדנו. עם סגירת השמיים, לאחר כמה ימים שבהם הבנתי שהסגירה היא לא זמנית או קצרה כפי שהוצגה בתחילה, החלטנו שלהגיש עתירה היא הדבר הנחוץ ביותר: אזרחים שווי זכויות נתקעו למעשה מחוץ לישראל בלי יכולת ממשית לשוב אליה. היו לנו כמה לקוחות שלא הצליחו לשוב לישראל: חלקם נסעו לשם ליווי של בן משפחה בעניין רפואי, חלקם בענייני עבודה, וחלקם לביקור משפחה בחו"ל. כולם נתקלו בחומת ועדת החריגים שלא נתנה מענה, וגם כשקיבלו מענה, לא הצליחו לקנות כרטיס טיסה.
לאחר הגשת העתירה, הוגשו עוד עתירות בנושא זה, וכלן אוחדו לעתירה אחת, שנידונה במרוכז. לאחר דיון בעתירות בית המשפט העליון קבע כי סגירת השמיים לא חוקתית. ביקורת נמתחה על הממשלה שקיבלה את ההחלטה הפוגענית ללא נימוקים הולמים ומבלי שהיו בידיה נתונים בסיסיים.
דבריו של השופט עמית בפסק הדין, משקפים היטב את המניע שהוביל אותנו להגשת העתירה: "ענייננו בפגיעה חוקתית קשה ביותר ופגיעה קשה גם באתוס הישראלי. מאז ומעולם האזרח בישראל ידע כי יש על מי לסמוך. מדינת ישראל אינה כמו כל מדינות העולם. המדינה תשלח מטוס לחלץ את אזרחיה ש'נתקעו' בנפאל או בתורכיה לאחר רעידת אדמה.. אכן אין ענייננו באזרחים שהיו נתונים בצרה, אך ענייננו באזרחים שהמדינה קלעה לצרה במדינות הים".
התקיפה המשפטית של חקיקה מתבססת על מבחני המידתיות. מבחנים אלו נקבעו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וקובעים שהמדינה לא יכולה לפגוע בזכויות יסוד שלנו, האזרחים, מבלי לקחת בחשבון את הפגיעה החמורה באזרחים מצד אחד והתועלת שתצמח ממנה מצד שני. השיקול לא יכול להתבצע באופן מעורפל, אלא בהתבסס על נתונים ועובדות; והמדינה צריכה להוכיח בנוסף שאין לה כל אמצעי אחר, פוגעני פחות, להשגת המטרה שבשבילה נחקקו ההגבלות.
שופטי בג"ץ אכן אינם רופאים, אבל הם רשאים לדרוש מראשי מערכת הבריאות להסביר מהם השיקולים ועל איזה עובדות מבוססת ההחלטה לפגיעה כל כך קשה בזכותם של אזרחי ישראל.
בזמן קבלת ההחלטה, המדינה אפילו לא בדקה כמה אזרחים נמצאים בחו"ל ועלולים להיפגע מהתקנות. גם בנושאים אחרים, סופקו נתונים חלקיים או לא בכלל. המדינה הודתה שהבעיה הרפואית אינה בכניסת האזרחים, אלא בכך שהבידוד לא נאכף. מדוע המדינה לא עושה זאת? מתברר שנוח וקל יותר לא להכניס את האזרחים, מאשר להתעסק עם אכיפה.
לסגור את דלת המדינה בפנינו רק כי זה יותר קל ונוח? מדובר בזלזול של ממש בזכויות שלנו ובכלל זה בזכות הכי בסיסית, לחזור הביתה. כל זאת בזמן שכולנו בתקופה כה קשה, פיזית, בריאותית ונפשית.
ניתן היה אולי לקבל זאת אם היה מדובר בפגיעה זמנית וקצרה, שבוע או שבועיים. אבל בדיונים חזרו ואמרו נציגי משרד הבריאות, שהם לא צופים שזה ייגמר בקרוב: בזמן מתן פסק הדין סגירת השמיים כבר נמשכה חודשיים ומשרד הבריאות והממשלה ממש לא התכוונו להפסיק אותה בחודשים הקרובים.
בנסיבות אלה מובן מדוע קבעו השופטים שהמצב לא יכול להימשך. מכיוון שהתקנות עמדו לפקוע ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין, נקבע בפסק הדין שלא ניתן יהיה להאריך אותן.
חשיבה על אופציות
השמיים אכן נפתחו ביום ראשון, 21 במרץ, לכניסת ויציאת אזרחים. אם הממשלה תשקול לסגור אותם שוב, היא תצטרך לוודא שהיא עושה את זה בהתאם לשיקולים שהיא עצמה כתבה בחוקים השונים, עם נתונים מבוססים, מספרים אמיתיים, ותוך הבנה של מי וכמה עומד להיפגע. בנוסף היא תידרש לחשיבה אמיתית בנוגע לאופציות חלופיות.
אני מאמינה שבג"ץ מילא את תפקידו החשוב ביותר: לוודא שהממשלה אינה מנצלת את כוחה לרעה מבלי לשקול באמת, באופן מלא, את ההשלכות והתוצאות לעומת התועלת. תפקיד זה של בג"ץ חשוב במיוחד בזמנים כאלה קשים וטרופים. תפקידו של בית המשפט הוא לוודא שהממשלה ומקבלי ההחלטות לא יוכלו לפעול רק על סמך "תחושות בטן" או בהתאם למה שהכי פשוט וקל להם לעשות, כאשר זה בא על חשבוננו.
לקוחותינו, אותם ייצגנו בעתירה, שילמו מחיר כבד מאד על סגירה זו: הם הופרדו מבני זוגם, ומילדיהם. הם שילמו אלפי שקלים כדי להגיע בסופו של יום לישראל ולהאריך את שהותם מחוץ לישראל, בכפייה. הם לא קיבלו כל התראה קודם לכן, ולא היתה להם שום סיבה להניח שבפעם הראשונה בתולדותיה, המדינה תסגור את שעריה בפני האזרחים.
בג"ץ אמנם לא ביטל את התקנות, אבל מנע את הארכתן. הגשת העתירות הבטיחה שלהבא, בתקופה קשה וחסרת וודאות זו שבה אנחנו מתמודדים עם משבר הקורונה, הממשלה לא תוכל שוב לבחור בדרך הקלה ביותר, תוך רמיסת זכויותינו.
- הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
- עו"ד נחמה עובדי ה ממשרד כהן, דקר, פקס וברוש, עוסקת במשפט מנהלי
- ynet הוא שותף באתר פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
