יעל בר זוהר היא גדולת הבכייניות. מספיק שיר ברדיו - כמעט כל שיר - כדי שמישהו יצטרך להעביר סמרטוט על הרצפה. אבל אפילו היא הופתעה השנה כמה דמעות היא מסוגלת לשחרר. "בכיתי בחודשים האחרונים כמו שלא בכיתי כל חיי. באיזשהו שלב כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי מול הילדים. כבר לא הייתי במצב של שליטה". בר זוהר, אגב, בוכה גם עכשיו. כל זיכרון מהשנה האחרונה מפעיל אותה. הכל צף בבת אחת. בדצמבר האחרון, כשמבצע החיסונים בארץ יצא לדרך, אובחן אביה מנחם כחולה קורונה. מהרגע הזה החלה אחת התקופות המסויטות בחייה, אבל כמו שקורה לעיתים בתוך קושי בלתי נסבל, גם המשמעותיות ביותר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בכל שנת הקורונה מאוד נזהרתי על אבא שלי", היא מספרת. "שמרנו עליו כמו על אתרוג גם בגלל מחלות הרקע שלו. לא נתתי לו לצאת מהבית, עשיתי לו קניות, דאגתי לכל מה שהוא צריך. הקפדנו על ההנחיות. כשהוא חגג יום הולדת 70, הגענו מתחת למרפסת עם בלונים. זה היה מאוד קשה לא לפגוש אותו מקרוב, אבל עשינו כל מה שאפשר כדי להגן עליו".
כמה שבועות לפני שחלה בקורונה אושפז בבית חולים במצב קשה עקב זיהום בדם. "הוא היה אז ממש בין חיים למוות. מצאתי את עצמי בסיטואציות שהאחות קוראת לי ללכת לחדר, ומתחילה לשאול אותי על 'התערבות'. האם במידת הצורך, אני מאשרת לעשות החייאה? הנשמה? מה אבא היה רוצה שיקרה? עכשיו, אני עם החרדה שלי מהמוות, מעולם לא ניהלתי איתו שיחות כאלה. היו רגעים מאוד־מאוד קשים. הלכתי על האינסטינקט שלי ואמרתי, אבא רוצה לחיות, אבא לוחם, הוא שורד, הוא בן לניצולי שואה, תעשו את כל מה שאפשר לעשות בשביל להציל אותו".
והוא נלחם.
"ממש. באיכילוב היו מדהימים ובאמת הצליחו להציל אותו, לייצב אותו. כמה ימים אחרי שהשתחרר הביתה, הטלפון שלי צילצל בחמש וחצי בבוקר. יש לו 39.5 חום. הייתי בטוחה שזה מהזיהום. בכלל לא היה לי במחשבה שזה קורונה. כל כך שמרתי עליו, כך שזו בכלל לא הייתה מבחינתי אופציה. גם הרגשתי שזה לא קשור לחיים שלי. היו בקרים שכל פעם שהגיע נוטיפיקשיין עם מספר הנפטרים וחולי הקורונה, מיד העלמתי את זה. אבל לא הייתה ברירה, נורא פחדתי על אבא, הזמנו אמבולנס והגענו למיון".
בכניסה לבית החולים, עבר אביה בדיקת קורונה, הליך שגרתי לכל חולה שמגיע עם חום גבוה. כמה שעות לאחר מכן התברר שהוא נדבק. בר זוהר התרסקה. "חרב עליי עולמי. יש את הסצנות האלה בסרטים שהגיבור נוסע בתוך הערפל ולא כל כך יודע לאן. ככה בדיוק הרגשתי. די מהר הכל עלה להילוך גבוה. הוא היה מאושפז במחלקת קורונה חודש, במצב ממש קשה. כל מה שאתה עובר שם - אלה דברים שקשה לך לתפוס עד שאתה לא עובר בעצמך. לפני כן, זה נראה כמו סרט של מישהו אחר. פתאום זה הסרט שלך".
סרט אימה.
"ותבין, אני מרגישה שאני אחראית עליו, שניסיתי להגן עליו, ולמעשה נכשלתי במשימה ברגע האמת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
בחודשים האחרונים יצאה בר זוהר למלחמה על החיים של אבא שלה. ליוותה אותו יום־יום, שעה־שעה. חיה בתוך חליפת מיגון ענקית, ויצאה מתוכה רק כדי לקחת אוויר. "היינו שם מסביב לשעון. הילדים בכלל לא ראו אותי. פעם ראשונה שהבנתי מה זה אומר ששוכחים לאכול. הקורונה זו מחלה מטורפת. אכזרית. היו שם המון רגעים קיצוניים. לפעמים, פתאום, הוא היה שואל אותי, 'את עובדת פה?' לך תזהה את הילדה שלך מתחת לכל חליפת המיגון. היה לו חום גבוה, הזיות, הקורונה מייצרת גם בלבול גדול. באיזשהו שלב היה לו קשה לאכול, אז הכנתי לו מרק ורציתי להאכיל אותו. הרופא לא נתן לי. הוא אמר, 'את חושבת שאת מזינה אותו, אבל את הורגת אותו'. היו צריכים לבצע ניתוח חירום בשביל שהוא יקבל הזנה. היו סיטואציות מחוץ לחדר, שהייתי בוכה על הרצפה, לא מצליחה לעמוד. היו רגעים שממש נלחמו על חייו".
התכוננת לסוף?
"כן, ממש הכינו אותי לזה שזו אופציה, שעושים מה שאפשר, ונשאר רק להתפלל. אני זוכרת שהסבירו לי שהמצב קשה והתקשרתי לגיא, הוא היה צריך לנסוע לנווה אילן ל'אח הגדול'. אמרתי לו, 'תקשיב, אתה חייב לבוא להיפרד, אני לא יודעת אם יהיו לך עוד הזדמנויות'. נראה שאין סיכוי יותר. שאפסו כוחותיו, הוא כבר לא דיבר, נראה מותש, מחובר למכונת הנשמה".
על מה חושבים ברגע כזה?
"זה נשמע מצחיק, אבל את בעיקר שואלת את עצמך למה צריך להגיע למצבים כל כך קיצוניים בשביל להגיע להשלמה ולחיבור ולסליחה. הקורונה, ברמה המשפחתית נתנה לנו מתנה. איחדה את המשפחה. ביום־יום את במרדף של העבודה, ילדים, למי יש זמן להיות כל כך הרבה שעות עם ההורה שלך. בסדר, את עושה טלפונים, אבל זה לא אותו דבר. פתאום הרבה שעות שאני יושבת לידו, פשוט איתו. זה יצר לנו המון זמן עם אבא והתקרבות מחודשת. גם בין ההורים שלי, שנפרדו לפני שנים. זה היה חזק".
היו שיחות פיוס?
"דיברתי אליו הרבה באותם ימים. גם בלב וגם ישירות. אתה יודע, כילדים אנחנו טובים בלהאשים אחרים בכל, אבל עם השנים אתה מבין כמה החיים מורכבים. אז אמרתי לו, 'תודה על הכל'. על האבא המסור שהוא היה עבורי".
אלה לא דברים שנאמרו לאורך השנים?
"לא עם כזאת כוונה. לא באמת. לכל משפחה יש את הסיפור שלה, וגם לנו היה את הסיפור המשפחתי שלנו. היה פיוס גדול שם. זה לא שאת שוכחת הכל, אבל האהבה גוברת, ואת פשוט בוחרת באמת בסליחה, בקבלה, באהבה".
על מה הייתם צריכים להתפייס?
"אלה דברים אישיים, אבל אני הכי ילדה של אבא והוא השקיע בי והיה שם בשבילי המון שנים. כשאנחנו כבר בוגרים ויש לנו ילדים משלנו, וקריירה וחיים, אז אתה מזמין את ההורים לשבת. יש חגים, אתה מרים טלפון, לפעמים גם אין לך סבלנות, הם מתקשרים אליך ואתה, 'כן־כן, אני אחזור אליך', או הם שאומרים משהו ואתה חוטף עצבים ולא מצליח להיות בחמלה כלפיהם, ופתאום אתה סועד את ההורה שלך. עכשיו זה הזמן שלך להיות שם בשבילו. הוא נתן לך את החיים, הוא עשה את הכי טוב שהוא היה יכול, והרגשתי שאני עכשיו צריכה להיות שם בשבילו. ועוד במיוחד במחלה הזאת, בקורונה. במצב רגיל, כשאנשים נמצאים על סף מוות, בדרך כלל משפחות יכולות להיות שם והנכדים באים ומחבקים אותם ונוגעים, ופתאום אתה לא יכול. הנכדים הם בכלל מחוץ לתחום, הם בכלל לא רואים. כולם עם מסכות. איזו מין פרידה זאת? הנוכחות שלי שם לא הקלה את הכאב, אבל בידיעה שאני שם בשבילו, שאני איתו בכל רגע ואהיה שם בשבילו עד הסוף, היה משהו מנחם".
אחרי חודשיים וחצי, מצבו של האב השתפר, והוחלט לשחררו לביתו. "בגדול, בגלל כל מחלות הרקע שלו הוא לא יצא מכלל סכנה, אבל לפחות הוא רואה שוב את הנכדים שלו. ביום שישי האחרון, חגגנו לו יום הולדת. הייתה תוכנית אמנותית, וגיא הנחה. היה כל כך מרגש. אנחנו משפחה בכיינית, בכינו מלא".
ובמבחן המציאות, את מצליחה לדבר איתו היום באופן הפתוח שדיברת איתו כשהיה מאושפז?
"כן. יש לי היום הרבה יותר סבלנות. היו שנים, כשהייתי צעירה יותר, שלא הבנתי את זה. מגיע רגע בחיים שאתה פשוט לא יכול לכעוס יותר על ההורים שלך. מתבגרים, אתה יודע".
קשה לחשוב על בר זוהר במונחים של "דמות מבוגרת". תסתכלו עליה, כן, גם אתם כבר לא בני 16 יותר. 26 שנה חלפו מאז הפריצה הסנסציונית שלה לתודעה, יקום מקביל כמעט, תמים יותר, פרוץ הרבה יותר. כוח־העל של בר זוהר היה ונשאר היכולת לשרוד את כולם. כפי שמוכיחים העשורים האחרונים - אופנות מתחלפות, בר זוהר נצחית. הרבה בזכות אינטסטינקטים וניהול נכון, תמיד ידעה לשדרג את עצמה מחדש. קמפיינים, פסטיגלים, טלנובלות, פרסומות פרובוקטיביות, בני זוג לוהטים. את מה שנועה קירל עושה היום, בר זוהר כבר שכחה מזמן.
בעשור וחצי האחרונים, מאז הפכה לאמא לשלושה, הורידה משמעותית הילוך. החלטה מודעת, לטענתה, מתוך רצון להתמקד במשפחתה. היא הגישה את 'הדו"ח היומי', תוכנית פטפטת ברשת, ובשנה האחרונה, מאז ירידת התוכנית, היא מתחזקת ערוץ יוטיוב עם עשרות אלפי מנויים, ותוכן שהיא מפיקה בעצמה. ראיונות, סרטונים, חגיגות יומולדת משפחתיות. לא ברירת מחדל, לדבריה, אלא הזדמנות לקשר בלתי אמצעי עם הקהל שלה. באחד הסרטונים המדוברים שהעלתה בערוץ חשפה טראומת עבר ושיתפה את עוקביה במחיר הכבד ששילמה ככוכבת צעירה מדי - הראיון העיתונאי הראשון שקיימה בגיל 15. "יום אחרי הראיון, התקשרה אליי הכתבת, היא אמרה לי, 'הכל טוב, יש לי את כל החומרים, רק רק שאלה אחת קטנה: את בתולה?' אני זוכרת שהרגשתי כמו חץ בלב", סיפרה בר זוהר לצופיה. "הרגשתי שזה לא בסדר שהיא שואלת אותי משהו שחודר לי ממש לפרטיות. אבל הייתי כל כך קטנה והייתי מרצה, אז אמרתי לה, 'כן, ברור'. כמובן שאחר כך הכותרת הייתה 'הבתולה בת ה־15, סמל הסקס'. זו הייתה הכתבה הכי נוראית בחיים שלי כי לא שמתי שם גבול".
גבול היא מילת מפתח בקריירה של בר זוהר. למעשה סומנו כל כך הרבה כאלה עם השנים, כך שכל ניסיון לחזור איתה לימים ההם, מתחילת הדרך, נתקל בהרמת גבה ובכתף קרירה. "זה נראה לי כמו מסע קדום. די, אני כבר זקנה, מי זוכר?" היא מחייכת. "באמת, אני אמא לילד שהיה לו בר־מצווה. אתה קולט?! אני פרצתי כשהייתי בת 15 ויש לי היום ילד בן 13. אני לא אומרת שאין פצע, אלא שזה פצע ישן ובטח לא מה שאני זוכרת מהתקופה הזאת. יחסית לזה שהתחלתי בגיל צעיר במקצוע הזה, עברתי את זה בשלום. סוג של נס. נכון, היו שם נקודות אדומות, דברים שלא אמורים לקרות. כתבת לא תשאל נערה צעירה שאלות כאלה היום".
אלה חוויות מצלקות.
"'צלקות' היא מילה קשה מדי, אמא שלי בגיל חמש נשרפה והייתה מאושפזת במשך שנה ועברה עשרות ניתוחים, והתמודדה כל החיים עם צלקות פיזיות, אמיתיות. לכל אחד יש את המסלול שלו. בסופו של דבר אני מודה על המסלול שהיה לי. רובו היה טוב, וגם הפחות טוב הפך אותי למי שאני היום. כל הצלחה היא גם מאירה ומחממת והיא יכולה גם לשרוף. אני מאוד שמחה שהילדים שלי לא מתעניינים בעולמות האלה. אם יש משהו שנשאר מהחוויה שלי כילדה שפרצה מוקדם הוא שילדים צריכים להיות ילדים".
היית אז הילדה־כוכבת היחידה במדינה. היום כמעט כל כוכבי הנוער פורצים בגיל 15. מה את חושבת על ההצלחה של נועה קירל?
"נועה היא מדהימה. ובכלל, כל הצעירים והצעירות של היום הם תופעה מטורפת. ספציפית למקרה שלי, הכל היה תמים יותר. המשפחה שלי ניסתה לשמור עליי ולמצוא את הדרך, ולא 'ניהלנו' את זה. לא הייתה אסטרטגיה משפחתית עם השקעה כספית ועם מנוע גדול של 'הנה, אנחנו באים עכשיו לתפוס את העולם'. הכל שונה היום מאיך שדברים התנהלו אז, כמעט בכל הפרמטרים".
בשבוע הבא, במסגרת חגיגות יום העצמאות ה־73 היא תנחה לצד דידי הררי את טקס המשואות בהר הרצל, ונדמה שאין בחירה מתבקשת יותר ממנה. הישראלית היפה, הטובה, הנקייה מכל רבב. הזהירות שבה ניהלה את הקריירה שלה הפכה אותה לדמות ממלכתית כמנורה. נשיאת המדינה של היפים והנכונים. "זה כבוד מטורף להיות חלק מאירוע כזה, בשבילי זה כמו לקבל את פרס ישראל", היא צוחקת ובוכה. "כשהתקשרו ושאלו אם אני רוצה, אמרתי, אתם צוחקים עליי? ברור שאני רוצה. עד שזה לא נחתם ויצאה ידיעה, הייתי בטוחה שזה לא יקרה. כשהודיעו על זה רשמית, התחלתי לבכות".
על מה? על זה שמכירים בך כסמל?
"זה חשוב לי בעיקר בגלל סבא יוסף ז"ל, אבא של אמא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליו. המחשבה כמה הוא היה גאה בי, אחרי שאיבד את כל המשפחה שלו בשואה, חוץ מאחותו שעלתה לישראל וחיה בקיבוץ, מאוד ריגשה אותי. הוא סיפר שעם פרוץ המלחמה אמא שלו אמרה לו לרוץ ולשמור על נפשו. את ההורים שלו הוא לא ראה מאז, גם לא את שאר האחים, את כולם רצחו. כשהגרמנים נכנסו לוורשה הוא חצה עם חברה את נהר הוויסלה בשחייה והתקדם לכיוון השטח הרוסי. בגלל המראה שלו - הוא היה חסון וגבוה, שיער בהיר ויפה תואר - לא האמינו לו שהוא יהודי. חשדו בו שהוא בכלל מרגל גרמני, אז שלחו אותו לסיביר למחנה עבודה. למזלו, הגיעו למחנה שלו חיילים פולנים שביקשו לגייס אזרחים פולנים לצבא אנדרס, כדי שיילחמו בגרמנים במסגרת הצבא הבריטי. ככה בעצם סבא שלי הפך לחייל בריטי. הוא נלחם, נפצע קשה והצליח להחלים, ואז ניתנה לו האפשרות לבחור: לעלות לפלשתינה או להגר לאמריקה. סבא שלי בחר לעלות לארץ, להיפגש שוב עם האחות היחידה ששרדה. אני חושבת גם על סבתא רחל, אמא של אבא שלי, עם המספר הצרוב על היד. אני חושבת שהם היו גאים בנכדה שלהם אם היו זוכים לראות אותי בהר הרצל ליד מדליקי המשואות. בשבילי זו סגירת מעגל משפחתית והיסטורית".
עד כמה הם דיברו על מה שעברו?
"זה היה נוכח ברמת מה שהם ספגו ואיך שהם התנהגו. לא דיברו על זה הרבה. נגיד, סבתא רחל תמיד הסתכלה על המספר שהיה לה, אבל לא דיברה על זה. היא דיברה פולנית, בקושי דיברה עברית, ידעתי שהייתה לה משפחה, בעל וילדים, לפני שהיא הכירה את סבא שלי. גם סבא יוסף לא היה מהדברנים הגדולים. תמיד הייתי מנסה להוציא ממנו גם רגש. הייתי אומרת לו, סבא, אני אוהבת אותך. שתיקה. ואז, אתה גם אוהב אותי? הוא היה עונה, אני אוהב את כולכם. בשנים האחרונות אמא שלי דאגה לחלוב ממנו הרבה פרטים על מסלול חייו. הם היו ספוגי טראומה והם לא שיתפו הרבה. אני לא התעקשתי. ניסיתי לא להכאיב".
אחרי שנה כל כך מפולגת ומשוסעת, יש אנשים שטקס המשואות נראה להם כמו העמדת פנים לממלכתיות שאולי כבר לא קיימת.
"בעיניי הטקס הזה הוא האירוע הכי ישראלי שיש. הוא מאפשר פעם בשנה, בין כל הקשיים והקיטורים, לראות באמת לאן הגענו, וכמה יפים אנחנו יכולים להיות כל השנה. כן, יש כאן הרבה טוב. בתקופה האחרונה, עם כל מה שעברתי עם אבא שלי, ראיתי את ההתגייסות ואת מסירות הנפש. דווקא בשנת הקורונה גיליתי המון תופעות נהדרות בארץ, של ערבות הדדית, גילויי אחווה וקרבה יוצאת דופן. אפילו למדנו לעמוד בתור, עם רווחים גדולים ובסבלנות".
הטקס מעורר השנה דיון גם סביב הבחירה בשירה איסקוב להדליק משואה. יש כאלו שטענו שזו בחירה פופוליסטית וצינית. מה דעתך?
"הבחירה בשירה איסקוב מרגשת וחשובה מאוד. שירה איסקוב גיבורה לא בגלל שהיא קורבן של מעשה אלימות מחריד, ולא בגלל שהצליחה לשרוד את האירוע, אלא בגלל הבחירות וההחלטות שלה מאז אותו יום. היא החליטה באומץ רב לחשוף את עצמה, לא בצללית אלא בפנים חשופות, בפנים מוכות ורצוצות. היא גיבורה בעל כורחה שמעניקה קול לכל הקורבנות שבעליהן או בני משפחתן 'הצליחו להשלים' את הרצח. בחשיפה שלה היא נותנת כוח לכל כך הרבה נשים, ועושה זאת כשליחות ובתקווה להציל את הקורבן הבא. לשבור את מעגל השתיקה והבושה של נשים שנפלו קורבן לאלימות. היא גיבורה ששינתה את תמונת המאבק. הדלקת המשואה היא לא רק חלק בשיקום האישי שלה ושל המשפחה שלה, אלא גם ביכולת שלנו כחברה להעלות את הנושא לראש סדר היום הלאומי. אני גאה בהחלטה לשלב את שירה ואת עדי גוזי, השכנה שלה, בטקס".
זו העונה הזאת בשנה שבר זוהר שוב לוקחת אוויר ונפרדת מזו־ארץ לתקופה ממושכת. הוא טס ל'הישרדות', היא נשארת לשרוד שלושה ילדים וקריירה. "בימים שלפני אני תמיד בהדחקה. הוא טס בדיוק בחודש הכי קשוח שלי - גם המשואות, גם סדרה חדשה שאני מתחילה לצלם ל־HOT ('בעלת החלומות'). תמיד הוא טס בטיימינג הכי לא נכון. לידות, מעברי דירה, קלאסי".
הוא נמצא בשיא מקצועי. מגיש שתי תוכניות ריאליטי מצליחות בפריים־טיים.
"אין מאושרת ממני על ההצלחה של גיא. בשבילי להיזכר איך התחלנו, כשהוא היה שחקן בהבימה, כשהתאהבתי בו מהרגע ששמעתי אותו שר ומשחק, ועכשיו לראות את העולם מתאהב בו ורואה אותו, זו גאווה שלא תתואר".
וזה לא גורם לך לומר: אני גם רוצה?
"לא. קודם כל, הייתי בכל המקומות האלה, ונהניתי מהם. הייתה לי בחירה מודעת להיות עם הילדים שלי. אם קודם זה היה לנהל קריירה, אז עכשיו זה לנהל את הבית. אני בן אדם שעבד קשה מאוד מגיל 15, המון שנים, באינטנסיביות, ובמידה רבה גם רציתי להיות יותר בבית, עם הילדים שלי, נוכחת".
יש לזה מחיר. ברגע שיוצאים מהלופ, קשה מאוד לחזור לשם.
"בדיוק הילד שלי שאל אותי לפני הפסטיגל האחרון, 'אמא, את בכלל זוכרת לשחק?' אמרתי לו, 'יהלי, מה זאת אומרת? אני שחקנית. אתה זוכר לקלוע לסל?' הוא לא ויתר, 'פשוט הרבה זמן לא שיחקת'. אמרתי לו, 'וואללה, אתה צודק. אני תכף מתחילה לצלם סדרה חדשה'. זו פעם ראשונה שאני משחקת דמות שהיא אנטי טייפ־קאסט שלי. היא לא היפה או הזוהרת. היא מישהי שחזרה בתשובה, עם כיסוי ראש. יש לה ילד אחד גיי, שהיא מקבלת באהבה. זה מאוד משמח אותי, להתחדש. אם כבר לחזור לשחק, אז לחזור למשהו שמאתגר אותי כשחקנית.
"גיא עסוק נורא בליחצן אותי בבית. הילדים מאוד גאים בו, רואים אותו ב'הישרדות' וב'אח הגדול', אז הוא עושה לי קמפיין בחירות שאני לא מעוניינת בו. אומר לילדים, 'אתם יודעים שאמא הייתה מנחה בערוץ הילדים? אני רציתי להיות מנחה בערוץ הילדים, עברתי המון אודישנים, לא קיבלו אותי'. כל היום מרים לי. כל כך חיכיתי להיות אמא, ושתהיה לי משפחה. לא הראיתי להם אף פעם שום דבר ממה שעשיתי. היו לי המון שנים בדרייב מקצועי. עכשיו אני מרגישה שיש התעוררות מחודשת. זה שאני מצליחה לשלב עכשיו את הסדרה, את ההנחיה, את הערוץ, זה משהו שהרבה שנים לא התפניתי אליו, ובשנה האחרונה הרמתי הילוך. ובכלל, אני לא מרגישה שאיבדתי שום דבר. אני מרגישה רווח".
סיפרת בעבר שלימודי תורה עזרו לך בשיפור הזוגיות עם עצמך. לא מזמן פירסמת פוסט וכתבת שאת מנסה להתחזק באמונה. אפשר להגיד שאתם מתחזקים?
"הפוסט שאתה שואל לגביו נכתב בימים הקשים ביותר, שבהם אבא נלחם על חייו. ברגעים כאלה אנחנו מקווים שיקרה נס והנס אכן קרה. הרופאים עשו כל מה שאפשר, אבל במצבים כאלה צריך את המרכיב הנוסף: אמונה. לא גדלתי בבית דתי. סבא יוסף היה אדם קצת פחות מאמין. השואה שברה אותו. ככה גם במשפחה מהצד של אבא. כשנכנסתי למשפחה של גיא גיליתי מחדש את החיבור ליהדות ולמסורת. את הקידוש בימי שישי, את החגים, את בית הכנסת, התפילות. הייתי מחוברת לריקילינה, סבתא של גיא ז"ל, שהייתה מאמינה גדולה וצירפה אותי תמיד לעזרת הנשים בבית הכנסת בחום. זה עוזר בחיים, כשלא הכל הולך לפי מה שתיכננו או רצינו, לדעת שיש איזו השגחה פרטית. אני חושבת שמי שמאמין, יש לו חיים אולי קצת יותר קלים. לי זה לא בא טבעי, אני יותר צריכה לעבוד בזה. וברגעים שאני מתחברת זה עושה לי ממש טוב.
"שנת הקורונה לא עשתה טוב ללימודי הקבלה שלי. אבל באופן כללי השיעורים מתעסקים לא בהכרח בדת אלא בעולם הרוחני שלנו, בנפש שלנו. איך אנחנו יכולים להיות אנשים טובים יותר לסביבה, לחברים, להיות בנתינה, לרדת במינון האגואיסטיות. כל אחד לוקח משם מה שהוא מתחבר אליו. למשל בזוגיות זה עוזר פחות לחשוב מה אתה מצפה או רוצה מבן הזוג שלך, ולנסות לחשוב מה אתה נותן לו. במקום כמה אהבה אתה רוצה לקבל, כמה אהבה וחברות אתה יכול לתת".
היא וזו־ארץ כבר כמעט 20 שנה יחד, 16 מתוכן כזוג נשוי, אבל מדברים ומתנהגים כמו זוג שרק אתמול עבר את המאץ' בטינדר. היא אומרת ש"אסור לקנות את התמונה של אידיליה מושלמת - היא לא קיימת", אבל איכשהו אצלם גם האתגרים נראים פוטגניים מאוד. "חמסה־חמסה, אנחנו זוג ממש טוב. באמת חברים, באמת רוצים אחד בשביל השני, באמת אוהבים ומפרגנים אחד לשני. כן, אנחנו רבים, אבל גם משלימים מהר מאוד. אני משתגעת שגיא בדרך כלל לוקח את הצד של הילדים. אם אני שמה גבול יותר נוקשה, יש לו נטייה לרחם על הילד ולהגיד לידו משהו שהילד יבין שהוא חולק עליי. הוא תמיד גונב לי את תפקיד השוטר הטוב ואני נשארת הקשוחה. היינו פעם בייעוץ הורי. היועצת הסבירה לנו שחשוב שנציג חזית אחידה מול הילדים גם אם אחד מאיתנו חושב אחרת באותו הרגע. תנשום ואל תסגיר את זה ליד הילד. כשאנחנו רבים בינינו חשוב לי שנשלים ליד הילדים, שלא יישארו עם תמונה של ברוגז. זה בסדר שגם אמא ואבא רבים, אבל הם גם אוהבים ואחר כך משלימים".
בקיצור, אתם הזוג הדביק בחבורה.
"אנחנו מאוד רגשניים, אבל אנחנו לא דביקים. מעולם גם לא היינו. קודם כל, גיא ביישן מאוד בהבעת חיבה בפרהסיה. אם אני אנשק אותו מול אנשים, הוא תמיד יתפדח".
מה התלונה הכי שכיחה של גיא כלפייך?
"הוא טוען שהפרעת הקשב שלי השתכללה עם השנים. הוא יכול להתקשר אליי מהצילומים, מדברים־מדברים, ואז פתאום אני משתתקת. לא בקטע דרמטי, הוא כבר יודע שתוך כדי השיחה איתו אני פשוט עונה לווטסאפים. הוא למד להמתין. וכשהוא חוזר הביתה באחת בלילה, הוא רוצה להתחיל שיחות נפש. עכשיו, רגע נשמה, היום שלך אולי נגמר, אבל מה עם מחר? מי דואג להסעות לחוגים, ומי מעביר את הבוסטר מהרכב שלי לשלו, והבנים שוב הלכו מכות, והקטנה הלכה לישון לבושה כמו חד־קרן ועוד לא דיברתי על אבא שלי. יש לו מזל שיש לי הפרעת קשב, כי בין הדברים החשובים אני מוצאת קצת זמן גם בשבילו".
הורייך התגרשו כשהיית צעירה. את חושבת שהמסירות המשפחתית שלך היום היא תיקון למשפחה המפורקת שבאת ממנה?
"לא באופן מודע. אני זוכרת את עצמי כילדה, מאוד אהבתי את המשפחות החמות האלה, הגדולות. אני זוכרת שנכנסתי למשפחה של גיא, זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי קידוש. הכמיהה הזאת היא דבר שמאוד הידהד בתוכי. אלה היו צרכים שקיימים בי, אבל לא קיבלו מענה כנראה. הרבה פעמים חברה יכולה להגיד לי, 'וואי, איזה תיקון זה, תראי את המשפחה שבנית', ואז אני בכלל נזכרת ברקע שלי. זה לא משהו שמלווה אותי. בחוויה שלי התא המשפחתי שלי לא צלח, אבל הנה, ברגעים החשובים, כמו בתקופה הזאת, הוא היה מלוכד. את בר־המצווה של יהלי, בגלל הקורונה, עשינו הכי מצומצם ומשפחתי, והיה לי חשוב שתהיה תמונה של אמא שלי, אבא שלי, אני ואחותי, רק ארבעתנו. עכשיו כשחגגנו לאבא שלי, אמא שלי אמרה לו משהו מאוד יפה וחזק, 'תודה על האהבה הגדולה שהייתה בינינו, ועל המשפחה. הצלחנו'. וזה גרם לי להבין: החיבור המשפחתי הוא נצחי. הרגע של אבא שלי היה הרגע הכי קשה בעולם אבל הוא חיבר בינינו. אני מרגישה שבאופן מפתיע היה איזה קלוז'ר משפחתי, כזה שלא חלמתי שיהיה, גם בין אמא שלי לאבא שלי, גם בין אחותי לאבא שלי, וגם ביני לבינו. אם עד לפני הקורונה, החוויה שנחרתה בי הייתה של משפחה שהתפרקה, אז היום אני לא מרגישה ככה יותר".
