היה רגע אחד השבוע שבו התברר עומק המשבר של גוש השינוי וראש הממשלה המיועד שלו, נפתלי בנט. זה היה אחרי הסצנה המביכה בבית הנשיא, שבה ראובן ריבלין נזף בחברי הכנסת זאב אלקין ויפעת שאשא-ביטון שניסו לשכנעו לשמש כמתווך בין לפיד ובנט. כנשיא, ריבלין נמצא באווירת סוף קורס. כאזרח, נשבר לו. לאז מיך אופ פון די בובקעס, תפסיקו עם השטויות, הוא התרה באלקין ושאשא-ביטון הנבוכים. כל זה שודר בשידור חי – וגרם לעליזות מסוימת ברחוב בלפור, מקום לא עליז בעליל בתקופה האחרונה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
- האם זה המשבר של המאה?
- בחירות חמישיות הן אופציה למעלה מסבירה
ואז, והנקודה הזו זכתה לפחות תשומת לב, הם שינו גישה. ואם נשכנע את הצדדים לבקש ממך ארכה עד יום רביעי בחצות, הם תהו. ריבלין לא שלל זאת. לא מול המצלמות, החלה שורה של התפתחויות: אנשי תקווה חדשה הלכו לבנט וללפיד ושאלו אותם אם הם יכולים להודיע, כעניין משותף לצדדים, שהם מבקשים כי הנשיא יעכב את החלטתו עד הרגע האחרון. בבית הנשיא, ריבלין המתין למענה שלהם – כנראה מוכן ומזומן לדחות עד יום רביעי בשעה 23:59. בערב הגיעה התשובה: לא, תודה. אין צורך.
למחרת הוטל המנדט על בנימין נתניהו. ללא טקס וללא הדר.
זה דבר מטורף, אמר בכיר בגוש לאחר מכן. תבין מה קרה פה השבוע. ביום שני נפתח משפטו של ראש הממשלה באישומים של מעשי שחיתות חמורים. הרוח נגדו. במקביל, הנשיא מוכן ללכת לקראתם, לתת להם עוד זמן. מה אתה חושב, שאל הבכיר, שנתניהו היה עושה במצב כזה? הוא היה לוקח כל דקה שנותנים לו. כל שנייה. שואב אותה. רק שלא יוטל מנדט על המועמד האחר. הם? "לא תודה".
כל ראשי הגוש ביצעו טעויות. ואכן שלישיית סבל (סער, בנט, לפיד), כפי שמכנה אותם נתניהו בטינה בחודשים האחרונים, ספגה מכה. זו עדיין מכה יבשה, לא אנושה. לנתניהו אין ממשלה. לפי שעה.
יו"ר יש עתיד קרא את המפה באורח שגוי. ראשית, הוא העריך שיוכל לגרום שהמנדט יוטל עליו ולכן ינהל מו"מ עם בנט מתוך עוצמה. לכן לא בער בו לפתוח במגעים לפני מוצאי שבת. ביש עתיד מסבירים שבנט היה במצדה ושהוא "נעלם במדבר". זה נשמע קצת כמו קלישאה של תל־אביביות: מצדה איננה פלג מים נידח על משולש הגבולות באמזונס.
לזכותו, לפיד ידע להתגמש מהר מאוד. הוא אימץ את מה שסער הבהיר לאורך השבועיים האחרונים: שצריך לסגור לפני הטלת המנדט. עובדה שפצח במו"מ נמרץ בשבת. רק שלפיד לא העלה על דעתו שאחרי שיציע לבנט ראשות ממשלה ראשונה ברוטציה, בנט יתחיל להיאנח ולדבר על ממשלה פריטטית ותפקידי שרים. לפיד הניח, והאמת היא שזו הנחה נורמלית למדי, שמי שמציעים לו ראשות ממשלה יאמר מיד – איפה חותמים.
הטעות השנייה של לפיד, שהייתה קשורה לראשונה, היא ההערכה שסער חייב להמליץ עליו – מסיבות פוליטיות שקשורות להישרדות תקווה חדשה. לפיד היה כה משוכנע שסער יתקפל לבסוף, שעד שהוא ראה בטלוויזיה את אלקין ושאשא־ביטון מודיעים אחרת, הוא לא האמין שתקווה חדשה תימנע.
סער מצידו, מחושב כתמיד, אולי צדק אלקטורלית כשהחליט לא להמליץ על לפיד – אבל נמצא במצב המסוכן ביותר מבין השלושה. תקווה חדשה נבנתה להחליף את נתניהו כימין ליכודניקי ישן־חדש. ואם הוא יישאר, המפלגה תצטרך לעדכן את הזהות שלה. הסיכון הזה היה שווה את ההימנעות בבית הנשיא? לא בטוח.
בכל אופן סער לא רואה את זה כך; מבחינתו הוא לא מתעתד להישכב על הגדר עבור שני האדונים הנ"ל. המפלגה שלו רק נולדה, קולות מצביעיו גמישים. והם לא אוהבים את לפיד, בחלקם הגדול.
הגענו לשחקן השלישי, בנט. ב-2001 אירעו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, ללא פיזור הכנסת. נתניהו היה אזרח פרטי, ושרון שימש כיו"ר הליכוד. לפי כל הסקרים, נתניהו היה אמור לנצח את שרון – ואז את ראש הממשלה אהוד ברק, שחווה את האינתיפאדה והקריסה של קמפ דיוויד. נתניהו קיבל את ההחלטה המוטעית בחייו הפוליטיים: הוא הודיע שללא פיזור הכנסת, לא יתמודד לראשות הממשלה, כי אי־אפשר יהיה לשלוט באפקטיביות עם כנסת שבה הליכוד כה חלש. השאר היסטוריה. שרון הסתער, ניצח, היה ראש ממשלה לשנים ארוכות, ניצח שנתיים מאוחר יותר עם 38 מנדטים וכמעט סיים לנתניהו את הקריירה. נתניהו למד לקח: כשנותנים לך, תיקח וכשמרביצים לך תברח. לא מעקמים את האף על ראשות ממשלה.
בנט, השבוע, הבין שהוא יקבל את ראשות הממשלה, אבל עם הרוטציה בא התיאבון. שהוא ישלוט בממשלה ("זו לא פריטטיות אם בנט יכול להכריע לטובתו בקול כפול", העיר גורם בקואליציה העתידית, "בנט ביקש משהו שביבי לא העז לבקש, עם 30 מנדטים, מבני גנץ"), שהתיקים המשמעותיים כמו משפטים וחינוך יישארו בידי הימין ועוד ועוד.
עכשיו, אולי בנט עושה בשכל. אולי הוא לא ביבי מודל 2001. אולי יו"ר ימינה רוצה להבהיר לימין שאיפשר לנתניהו להרכיב ממשלה, ורק אם האחרון כשל – יקים ממשלה בעצמו. ייתכן. אבל הטעות שלו השבוע היא שהוא יחצן את הדרישות הללו בהתלהבות, שיגר תדרוכים ואז גם הוסיף הצהרות לעיתונות שיקים ממשלת ימין, משל שכח שיש לו שבעה מנדטים ולמרצ ולמפלגת העבודה, רק למען הסדר הטוב, 13. עכשיו הוא גם ייאלץ לנהל מו"מ עם נתניהו, וגם יושב על עץ גבוה לקראת המגעים עם לפיד. יו"ר יש עתיד משוכנע שבנט זקוק לזמן להבשיל, כמו אבוקדו שנקנה טרם זמנו. אם נתניהו לא יצליח להרכיב, הוא מעריך, בנט יגיע מוכן יותר בעוד שלושה שבועות למו"מ. אם.
בנט, לפיד וסער לא שיקרו אחד לשני בשבוע האחרון; הם לא רבו ריבים שאין מהם חזרה. בידידות־מה, באדיבות, הם איבדו את הכדור לטובת נתניהו, המנהיג השרדן ביותר במערב. האיש שמוכן לתת צ'ק פתוח לתנועה האיסלאמית; רק שמפלגת נעם, הרב דב ליאור והרב דרוקמן יסכימו. אך הרגע המכריע ביותר בשבועות הקרובים לא קשור אליו, או ליריביו. מתישהו יפורסמו סקרים בכלי התקשורת, ויתברר האם נפתלי בנט נפגע מהפלירט שלו עם גוש השינוי; יתקבלו נתונים על מצבו של גדעון סער ועל ההתחזקות האפשרית של לפיד או סמוטריץ'. אם יהיו בהם תנודות, הסקרים ישנו הכל: הם ידחקו את הנואשים יותר אל ממשלה והרחק מבחירות, ויתמרצו את מי שחושבים שירוויחו מעוד התמודדות. הפוליטיקאים יעטפו את החלטותיהם בסיסמאות, אבל המספרים יזרמו בעורקיהם.
ההנהגה הישראלית עסוקה בלשווק את הישגיה במקום לקטוע שרשראות הדבקה עדיף ללמוד מהעדויות המדאיגות מברזיל
בעת מגפה, אשרי נבחר הציבור המפחד תמיד; לא מתייהר תמיד. ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל, הוא מכחיש קורונה שמזלזל במסכות ובריחוק החברתי; דונלד טראמפ של אמריקה הלטינית. ביום רביעי השבוע שוחחתי עם רופאים בברזיל, בלב המאפליה של המגפה העולמית. מאות אלפי בני אדם מתו במדינה הענקית הזו, והשבוע היה יום אחד שבו מתו 4,200 בתוך 24 שעות. מכחישי וממעיטי המגפה דרשו לראות גופות ברחובות, אחרת לא יאמינו שזו מגפה. שייקחו מטוס לברזיל להתנדב במשמרות הכפולות בבתי הקברות. הם הבטיחו שהכל יהיה בסדר אם כולם יידבקו ותיווצר חסינות עדר; שינחתו בסאו-פאולו וייקחו טיסה לבירת האמזונס, מנאוס, שם האוכלוסייה נדבקה שוב ושוב, וחסינות עדר – אין. שבעה אחוזים מכלל הגברים בעיר בשנות ה־70 לחייהם מתו מהמגפה.
ד"ר מרסלו אלטונה עובד בבית חולים פרטי גדול בסאו־פאולו, א.איינשטיין, אבל גם בביה"ח הקליני, הציבורי. "אני רואה את שני הצדדים", הוא אומר, "יש פה חלקים של המדינה שהם אירופה. וחלקים אחרים שמרגישים כמו אפריקה. הפער ביניהם הוא כסף וכמה מאות מטרים". אלטונה הצביע לבולסונארו, כי הוא נואש מהשחיתות של מפלגת העם הסוציאליסטית. הוא גם לא חושב שהם היו מביאים תוצאות טובות ממנו. "זה לא יעבוד פה, סגרים", הוא אומר, "הבעיה היא חינוך, היענות לאמצעי הזהירות ועטיית מסכות. וגם זה שאנשים – עוזרות בית, חקלאים – צריכים להביא לחם הביתה. קל להגיד לעשירים להישאר בבית".
אלטונה מזהיר כי הזן הברזילאי, ה־P1, פוגע יותר בצעירים. אין לנו עדיין מחקר מדעי שמוכיח או מפריך זאת. מה שבטוח הוא שבחודש מארס הוכפלו מקרי המוות והגיעו ל־67 אלף. שיעורי ההישרדות של צעירים מתחת לגיל 45 שמחוברים למכונות הנשמה צנחו. הברזילאים לא יודעים למה. אלטונה מבהיר שהוא לא היה צריך, עדיין, לעשות את הבחירה הנוראה בין חולים שיטפל בהם ובין כאלה שלא. "בוודאי שלא בבית החולים הפרטי, אבל כרגע גם לא בציבורי. הרופאים עובדים כל כך קשה, ללא הפסקה, ללא חופשות, מקריבים את עצמם". ולשאלה המתבקשת: ההערכה הגוברת היא שהחיסון של פייזר יעמוד בפני הווריאנט הברזילאי.
ד"ר מתיאוס פקין עובד בקשיאס דו סול, בדרום ברזיל. הוא אומר שהם חשים כעת שזה "וירוס אחר", כי החולים צעירים יותר. יותר אנשים מגיעים עם דלקת ריאות מפושטת וחריפה, "בערך מחצית מהם, ויותר, צריכים להיות מאושפזים מיד בטיפול נמרץ". אשתו של פקין היא אחות אונקולוגית, יהודייה. הם מתעתדים לעלות לישראל. הם שקלו גם את פורטוגל, אבל פקין אומר שאשתו רגילה לישראל "ושהדרך שבה ישראל נלחמה בקוביד־19 העצימה את ההחלטה שלנו לעלות".
זה מחמם את הלב לשמוע. זה גם מזכיר שברזיל היא אזהרה; אזהרה מפני פחדנות ושאננות. בישראל נפוצה ההנחה ש"הקורונה נגמרה". זה נכון בניו־זילנד, באוסטרליה, בטייוואן, אולי גם בסין לפי שעה. בישראל אולי זה יהיה נכון, אבל כרגע, השבוע, זה איננו המצב. כיום, שיעור התמותה בישראל המחוסנת למשעי ביחס לשיא המגפה גבוה יותר משיעור התמותה בבריטניה.
ממשלה מתפקדת הייתה נערכת, במקום לטפוח לעצמה על השכם ולשווק את הישגיה עד זוב דם. מה זה להיערך? לדוגמה, תוכנית לאומית לאיתור מהיר של וריאנטים, שמשרד הבריאות רוצה להפעיל והיא מתעכבת. להיערך זה גם להבין שהשלכות הקורונה טרם חלפו: מחקר שהתפרסם השבוע ב־The Lancet Psychiatry, המשויך למגזין היוקרתי לנסט, הביא קביעות יוצאות דופן לגבי מחלימי הקורונה. הוא בחן תיקים רפואיים של למעלה מ־200 אלף בני אדם וגילה כי כשליש מהם סבלו מבעיה נוירולוגית או פסיכיאטרית חצי שנה לאחר שנמצאו כחולים. החוקרים השוו לשכיחות של בעיות דומות אצל מחלימי שפעת, וגילו שקוביד־19 אכן חמורה יותר בהשלכותיה – מתופעות של שיתוק, שבץ ואינסומניה במקצת המקרים, ובחלקם הגדול – הפרעות חרדה, דיכאון, אירועים פסיכוטיים. חוקרים אחרים מקווים שהתוצאות האלה מנופחות אבל לכל הפחות, מערכת הבריאות צריכה להיות מוכנה.
בעיקר, נשאלת השאלה מדוע ישראל לא מחסלת לגמרי את המגפה כפרויקט לאומי. היא איננה מדינה של עשרות מיליוני בני אדם, אלא מדינה קטנה, עשירה למדי ומחוסנת מאוד. מפקדת אלון של פיקוד העורף, שעליה הוצא ממון רב, הבטיחה שברגע שמספר הנדבקים היומי יירד, הם יוכלו לקטוע את כל השרשראות באפקטיביות רבה – מה שאי־אפשר היה לעשות עם אלפים רבים של חולים בכל יום. לאחרונה הציגו במפקדה את הנתונים של ביצועיהם מהשבועות האחרונים לבכירים במערכת הבריאות, והבכירים היו מופתעים – ולרעה. ביקשתי מדובר צה"ל את הנתונים על קטיעת שרשראות ההדבקה, נתונים שצה"ל מסר לי ברצון בעבר; עד מועד סגירת הטור לא התקבלה תשובה.
כך, במקום שהממשלה תסתער על האפשרות לדכא לחלוטין את הנגיף, ראש הממשלה עוסק בזיהום טקס יום השואה בתעמולת בחירות על החיסונים. במקום לדפוק על השולחן ולומר – השגנו חיסונים, יש מעט נדבקים, יש בדיקות ויש מערך חקירות, עכשיו תגמרו את האירוע הזה, אנחנו שוב עמוק בביזנטיון של הרכבת ממשלה או של בחירות. שהחיסון יהיה בעזרנו.
ציטוט
"אז אחמד, מוסלמי אמיתי חייב לדעת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ולאורך זמן ערבים כמוך שלא מכירים בכך לא יישארו כאן... נדאג לכך".
(ח"כ בצלאל סמוטריץ', בטוויטר. ערב יום השואה, השבוע)
