"35 ק"ג שקלה אמי, העדה היחידה לסדר האחרון בגטו ורשה, בעת שחרורה מהגיהינום. בשנה שעברה עבר מספר צאצאיה את משקלה בעת השחרור. השנה נוספו ארבעה", משהו במשפט הזה, שפירסמתי מעל דפי העיתון בחול המועד פסח, נגע בנימי נפשה של עו"ד תמי האוזנר־רווה. בתו של עו"ד גדעון האוזנר, התובע האגדי במשפט אייכמן, התקשרה אליי. "השם של אבא שלך ליווה אותי בילדותי", אמרתי לה אחרי כמה דקות של שיחה. "אמא שלי, שראתה את אייכמן יורה למוות בצעירה באושוויץ, עקבה אחרי המשפט באדיקות".
דממה השתררה על הקו. האוזנר־רווה הייתה המומה.
112 עדים הופיעו במשפט ההיסטורי שביום ראשון ימלאו 60 שנה לפתיחתו. אף אחד מהם לא ראה במו עיניו את אייכמן רוצח – למרות שהייתה אז עדה כזאת, אמא שלי. וכך, משיחת טלפון מקרית, נולד מפגש יוצא דופן: הבת של מי שהיה פה לניצולים ולששת מיליון הנספים והבת של העדה הקריטית שלא העידה. הפושע הנאצי אדולף אייכמן, מי שהיה אחראי על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה, הורשע בפשעי מלחמה, פשעים כלפי העם היהודי ופשעים נגד האנושות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"נדהמתי מהסיפור ששמעתי ממך", מקדמת אותי האוזנר־רווה כשאנחנו מתיישבות ליד שולחן האוכל בסלון ביתה במרומי הקומה ה־16 של מגדל השופטים בתל־אביב, רחוק שנות אור מבית העם הקטן בירושלים. מתא הזכוכית. מהתורים בחוץ, והעדויות הקשות שנפרסו יום אחרי יום. "התקשרתי מיד גם למיקי (מיקי גולדמן־גלעד, ניצול אושוויץ, עוזרו האישי של האוזנר שריכז את החקירות בלשכה 06 שהקימה המשטרה לקראת המשפט - ש"ח). גם הוא היה המום. הרי הם חיפשו בנרות עד שיוכל לספר שראה שאייכמן הרג מישהו. חשבו שאולי הוא לא עשה את זה אף פעם במו ידיו כי הוא היה גם פחדן וגם רצה שאחרים יעשו את העבודה".
נופה של תל־אביב, עיר הולדתי שאליה הגיעו הוריי, אודים מוצלים מאש, נשקף מבעד לחלונות הענק המקיפים אותנו. השמש השוקעת והירח העולה הזוהרים מעל מי הים התיכון במהלך השיחה המתארכת, היו אותם אלה שהאירו על מראות וקולות האימה של מפגשה של אמי עם אדולף אייכמן על הרמפה בכניסה לבירקנאו.
זה היה ב־8 ליולי 1943. אמי, בלה בר לבית שרפהרץ ז"ל, ניצולת גטו ורשה, הגיעה לאושוויץ בטרנספורט ממיידנק אחרי יומיים דחוסים ברכבת. לא פעם סיפרה לנו על קבלת הפנים שהמתינה על הרציף: הזרקורים המסמאים, הכלבים הנובחים, החיילים הגרמנים עם המגלבים בידיהם, בליל הצעקות "ראוס", "ראוס", "שנלר", "שנלר" (החוצה, החוצה, מהר יותר, מהר יותר), הדמויות המפחידות של אסירי המחנה מגולחי הראשים בבגדי הפסים. ברוכים הבאים לפלנטה האחרת. על הרציף עמד ד"ר יוזף מנגלה. שטן בן 32, בידו מקל ארוך ודק שבו נופף פעם לצד זה ופעם לצד אחר: "לינקס" ,"רכטס", "לינקס", "רכטס" (שמאל, ימין, שמאל, ימין). שמאל לתאי הגזים – הכיוון שאליו הפנה אותה. בחושים המחודדים של בוגרת קרבות קיום רבים, חשה שהכיוון גרוע.
כששבה מבית העם בירושלים, מהמושב היחיד במשפט אייכמן שבו נכחה, אמרה "גם אני הייתי יכולה להעיד" וסיפרה לנו בפעם הראשונה על נוכחותו של אייכמן במפגש הגורלי ההוא, בסלקציה הראשונה באושוויץ. "הוא עמד שם, עם עוד קצינים, צופה במנגלה ובנו. בקצה היה שולחן ארוך ואליו ישבו הנשים הצעירות, שהטביעו את המספרים על זרועותינו. ופתאום ראיתי אחת מהן מסתכלת לעברי, ומזיזה במהירות את מבטה מצד לצד – אחר כך הבנתי שהתכוונה כנראה לחברה שזיהתה מאחוריי. אני קלטתי ראשונה את הרמז, זינקתי במהירות לטור הנשים שמימין, ונבלעתי בתוכו. בדרך לחיים. כמה שניות מאוחר יותר הבינה זאת האישה מאחוריי, שאליה כנראה כוונו המבטים, וניסתה גם היא לעבור, אלא שאייכמן הבחין בה. הוא שיסה בה כלב ואחר כך שלף את האקדח וירה בה".
"למה את חושבת שאמא שלך לא ביקשה להעיד?" שואלת האוזנר־רווה בעדינות.
"אמא רק אמרה שלא תלך להעיד כי לא תחזיק מעמד על דוכן העדים", אני עונה. ממה חששה? מפתיחת הפצעים בפומבי? מהמחיר הרגשי של החקירה הנגדית על ידי סנגורו של אייכמן, עו"ד רוברט סרווציוס, שאותו תיעבה? שאלות שאין לי תשובות עליהן. היא רק הוסיפה משפט שנחקק בזיכרוני: "אם מנגלה ייתפס, אני אגיע להעיד – אפילו בכיסא גלגלים".
"רוצח מסוג חדש", הגדיר האוזנר את אייכמן במשפטו. "זה המבצע את מלאכת הדמים מעבר לשולחן הכתיבה שלו. רק לעיתים רחוקות יעשה את המעשה במו ידיו. אך דברו היה מפעיל תאי הגזים. שיחת טלפון שלו מסיעה רכבות אל מרכזי ההשמדה. חתימתו גוזרת דינם של אלפים, רבבות ומיליונים".
מאחורי הקלעים ידע צוות החקירה שאייכמן לא יכול היה להסתפק בזה, הם האמינו שהוא בוודאי גם נטל חיים בידיו. "הם חיפשו עדים שיוכלו לספר סיפור, אבל לא היה מישהו שממש ראה את אייכמן רוצח", אומרת האוזנר־רווה. "רוב העדים הרי לא דיברו על פגיעות ישירות שלו. הוא הורשע ברצח עם. יכול להיות שהעדות של אמך הייתה מחזקת את התביעה, כי הוא כל הזמן ניסה להתנער מאחריותו. לטעון שהיה פקידון שהיה אחראי רק להסעות. נמצאו מסמכים רבים שבהם הוא חתום על טרנספורטים, והיה להם כל כך חשוב למצוא קשר ישיר אליו. ולא נמצא".
איך זה ייתכן?
"לדעתי ההסבר די פשוט – אנשים לא רצו לבוא. פחדו שלא יאמינו להם. אמרו שכשהם מספרים על מה שעברו לא מאמינים לזוועות. מיקי גולדמן עבד לצד אבא, ואבא לא ידע שכנער הוא קיבל בגטו 80 מכות ושרד. הוא אמר לאבי: 'סגרתי את ליבי ואני לא מדבר על זה מהרגע שבאתי לארץ. אז סיפרתי את זה לזוג שלא ידעו שאני מבין עברית ושמעתי את האישה אומרת לבעלה, הם כנראה עברו כל כך הרבה, שהם איבדו את היכולת להבחין בין דמיון למציאות. לא יכול להיות שנער קיבל 80 הצלפות ונשאר בחיים'.
"כמוהו הרבה אנשים לא דיברו. רבקה יוסלבסקה, שהצליחה לעלות בחיים מהבור שאליו הוטלה עם בתה אחרי שנורו, הגיעה אלינו הביתה ובכתה, 'במשפחה שלי לא מאמינים לסיפור שלי, איך אספר אותו בבית המשפט?' אבא התעקש: תספרי ויאמינו לך. והיא העידה".
אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממורדי גטו ורשה, היו העדים הראשונים שהצליחו לגייס. "הם הסכימו כי הם היו אז הגיבורים", אומרת האוזנר־רווה. "כשהם היו אצלנו בבית הם עשו עליי רושם כביר, הוא היה רחב גוף וכתפיים ושניהם דיברו בביטחון גדול. היו שונים כל כך מאלו שבאו אחר כך".
הם עשו עלייך רושם טוב בתקופה שמדינת ישראל היללה את מרד גטו ורשה אך גימדה והתעלמה מהמלחמה על החיים, על צלם אנוש, של שאר השורדים. אמא אמרה כבר אז שהמרד היה הגורם לחיסול המוחלט של הגטו, ושלמרות שגטו לודז' היה הגרוע ביותר, שרדו בו 800 איש עד השחרור. גטו ורשה נשרף כולו בגלל המרד.
"אני מבינה עכשיו ביתר שאת המחלוקת סביב המרד. אבל למי שלא היה שם אין את הזכות לשפוט", מסכמת האוזנר־רווה.
מההודעה על לכידת אייכמן אני זוכרת שפני הוריי החווירו. הייתה תחושה של דרמה באוויר, אבל לא ידעתי יותר מזה. לא שמעתי את שמו לפני כן. מה את זוכרת מתפיסת אייכמן?
"אני זוכרת את ההודעה של בן־גוריון. ידעתי שאייכמן היה אחד מראשי הנאצים, אבל לא בדיוק ידעתי מה היה תפקידו. אבא, שמונה ליועץ המשפטי שלושה שבועות קודם לכן, אסף אותנו במטבח דירתנו ברחוב שמאי בירושלים ואמר שהוא הולך להיות התובע במשפט, שהדבר ייקח הרבה מזמנו, לא נראה אותו הרבה. הופתענו. אבל לא שאלו אותנו. זמן מה אחר כך עברנו לרחוב ברטנורה ברחביה, לשם הגיעו העדים ואנשי הצוות.
"אני זוכרת שאבא אמר לנו שיש כמה עדים שיבואו הביתה כי הם לא מוכנים להעיד. הוא חשב שאולי האווירה הביתית תקל עליהם, וזה באמת עזר. כך היה עם ק. צטניק (הסופר יחיאל דינור – ש"ח) שאמר לאבי שלא יוכל לספק את הסחורה. אבי רצה מאוד שיעיד, כי הוא פגש את אייכמן במפקדת הגסטפו. כשאייכמן הגיע לביקור אמרו לו שיש יהודי שטוען שיש לו ויזה דרום אמריקאית".
אייכמן קרע את הוויזה שלו וצרח עליו, "יהודון מלוכלך אתה נשאר כאן".
"אבא הזמין אותו אלינו עם אשתו. הם סגרו את דלתות הסלון. אני ישבתי בחוץ, כשהאוזן שלי צמודה לדלת, הייתי בת 14, הייתי מבלה ליד הדלת עם כל עד שהגיע. שמעתי איך ק. צטניק, בלשון מאוד ספרותית, סיפר על המתים, התור לתאי הגזים, איך כל יום נעלמו אנשים ולא חזרו. זוכרת שאמר כמה שזה היה אחר, כל אחד היה בעצם לעצמו – לא היו חברים, לא היו משפחות. אבי אמר לי שעדותו חשובה מאוד גם כי הוא מדבר כל כך יפה. הוא השתכנע להעיד. בפועל העדות שלו הייתה קצרה מאוד כי הוא התמוטט. אני זוכרת גם את העדות שלו במשפט, כי זה היה היום היחיד שבו הגעתי לצפות במשפט".
העדות של ק. צטניק הייתה בעיניי המטלטלת ביותר במשפט, אני אומרת לה. למרות שהייתה מהקצרות, אם לא הקצרה ביותר, אמא טענה שהוא היה המשקף הנכון ביותר לא רק של הזוועה, אלא של תמונת המצב באושוויץ. הפלנטה האחרת. שאיש לא יכול ויוכל להבין. הוא הספיק להעיד רק שמונה דקות לפני שנפל על הדוכן ואושפז בבית חולים.
למה אביך לא קרא לו להמשיך את עדותו אחרי ששוחרר?
"זה כבר היה יותר מדי. זה כבר היה הופך להתעללות. הרי מלכתחילה הוא לא רצה להעיד".
הושמעו טענות שמשפט אייכמן היה משפט ראווה, שהעדים היו תפורים מעור אחד, ונבחנו לפי השתייכות מפלגתית נכונה.
"וזה לא הכל. היו חכמולוגים שביקרו את הניסוח של אבא שאמר 'העדים שלי', בטענה שמה זה, עסק שלו? שטענו שהאוזנר לא הצליח כי אייכמן לא הודה. אז אמרו. גם גבי בך (גבריאל בך, לימים שופט בית המשפט העליון – ש"ח) ומיקי גולדמן אמרו שמדובר בקשקוש מוחלט. יש בידיי התכתבות של אבא עם אייזיק רמבה ז"ל, מי שהיה עורך 'חרות', על השמועות שלא מזמינים בית"רים להעיד. אבא כתב שזה לא עולה על הדעת, פשוט ניסו למצוא עדים מכל אחד מהגטאות הגדולים. במקביל גם ח"כ לשעבר חייקה גרוסמן ז"ל (ממפ"ם והמערך) פנתה במכתב נזעם על שהיא לא הוזמנה להעיד.
"אבא ראה באירוע משפט היסטורי ועובדה שהיה חד־פעמי. שימי לב, העדים ברובם היו מאוד ורבליים. זה שהיית במחנה או בגטו לא אומר שאתה יכול לספר ולהעיד בבית המשפט. אבי גם לא היה אחד שמקבל הוראות ופקודות. היו לו ויכוחים עם בן־גוריון גם במהלך המשפט".
בזכות המשפט נכנס לביתנו לראשונה מכשיר רדיו. מכשיר אימתני שעד אז אבא לא התיר לקנות, כשם שלא התיר לקנות אף מוצר שהוגדר בעיניו כ"מותרות". הוא – שאיבד אישה וילדים, אבא, סבא וסבתא, אחים, אחיות, גיסים וגיסות, אחיינים ואחייניות – סבר שאת החיים צריך לנהל עם מה שנחוץ. משפט אייכמן פרץ את החומה. ההאזנה הייתה חלק מסדר היום. חלק מהעדויות אף הוקרנו אז ב"יומני הרצליה", אסופת חדשות מצולמות שהקדימה סרטים בבתי הקולנוע. לא פעם הלכתי עם אמא כדי לצפות, היינו מקשיבות לעדויות ויוצאות לפני הסרט. מי יכול לצפות בסרטים אחרי גיחה לפלנטה האחרת?
אמא שלי לא הסכימה בשום פנים שאגיע למשפט, למרות שהתחננתי. אמרת שאת כן נכחת באחד הדיונים. איך הרגשת כשראית את אייכמן באולם?
"תיעוב ודחייה מאוד גדולים. אני זוכרת את הפרצופים וההעוויות שלו. לא ראיתי בו אדם רגיל עם הבנאליות של הרוע, כמו חנה ארנדט. הוא היה מפלצת. בלי שמץ של אנושיות. המוטו שלו היה 'עד היהודי האחרון'. רודולף הס סיפר שכמה פעמים, ילדים שידעו שגורלם נחרץ לתאי הגזים, היו נופלים לפניו, מנשקים את רגליו ומתחננים שיחוס עליהם. וכשחש שליבו מתרכך, הוא היה נזכר בדבריו של אובר־שטורמבאנפיהרר אייכמן, שבעיקר יש להרוג את הילדים האלו כי הם הדור הבא".
את היית בת 14 אז, אני הייתי בת עשר. מה נשאר לך מההקשבה לעדויות?
"העדות הקשה ביותר בעיניי, שגרמה לי סיוטי לילה, לא הושמעה במשפט. שמעתי אותה מאחורי הדלת בבית שלנו. אישה שסיפרה שהגיעה לאושוויץ כשהיא בהיריון ומנגלה לקח אותה לניסוי, שמטרתו הייתה לבדוק כמה זמן יוכל תינוק בן יומו לחיות בלי אוכל. אחרי הלידה הוא תפר אותה באופן שלא תוכל להיניק. השכיבו את התינוק לידה. הילד כל כך צרח יום או יומיים עד שבסוף אחות או רופאה הזריקו לו רעל והוא מת".
אני הגעתי לעולם בין השאר, אני מספרת לה, כי מנגלה חס על אמי בפרץ התחשבות בלתי מוסבר. הוא בחר להשתמש בה בניסוייו ואחר כך אמר "את יפה מדי, לכי", ושלח אותה חזרה. "הוא לא רק התעלל, הוא הרס בקורבנותיו כל צלם אנוש", היא אמרה עליו.
לשתינו נותרו צלקות, פצעי דור שני. נולדתי עם עיניים כחולות ושיער בהיר, ואני זוכרת את עצמי בילדותי מתבוננת בראי ושמחה שאם תהיה שוב שואה, אוכל להסתתר בין גויים.
"שמעתי מאחורי הדלתות כל כך הרבה סיפורים שהשאירו בי שריטה עד היום. אני בעצם בת דור שני, למרות שהוריי לא היו ניצולים. זה לא מרפה גם בחלוף השנים. כשאני מגיעה לאולם גדול, היכל התרבות למשל, ומסתכלת על המושבים ועל האנשים, תמיד מהבהבת בראשי השאלה, 'כמה זמן היה לוקח לנאצים להשמיד כאן את כולם, עד שאף אחד מהנוכחים לא יהיה בחיים'".
אביך עזב את לבוב בגיל 13 עם בני משפחתו. יש להניח שנותרו לו קרובים בפולין, היו לו גם חברים. במשפט לא ראיתי עד אחד שסיפר על גורל יהודי לבוב, שרובם המכריע נספו. אביך לא התייחס ולו במילה אחת לאובדנים הפרטיים במשפחתו. מדוע?
"אני חושבת שהיה לו קשה. כשאבא התמנה ליועץ המשפטי, בן־גוריון אמר לו שעליו לעברת את שם משפחתו וכבר חשב על שם. בית הנר. אבא השיב בשלילה. 'לא אשנה את השם כי אני לא יודע מה קרה למשפחה המורחבת. מי נשאר בחיים', הוא אמר. אני זוכרת אותו מקשיב לרדיו לחפש קרובים, אבל הוא לא מצא אף אחד. אם כי אחרי המשפט פנו אלינו מכל העולם וגילינו משפחה גדולה בארה"ב, שאיתם אנחנו בקשר עד היום, ובן דוד באיטליה.
"אבי ביקר בלבוב אחרי המשפט. חיפש חברים, קרובים, אמרו לו שחלק חזרו מהמלחמה אבל פולנים מקומיים הרגו אותם. הוא חזר מאוד עצוב. לכן גם לא קיבלתי אזרחות כבוד מנשיא פולין כפי שהציע לי השגריר שלהם פה. הוזמנתי לשגרירות למלא טפסים, וכשהתחלתי ראיתי מול עיניי את פרצופו של אבי כשחזר משם, כל כך עצוב. אמרתי לשגריר שאמלא את המסמכים בבית, יצאתי לרחוב וזרקתי את כולם לפח הזבל הראשון שראיתי".
לשורדים רבים היה חוסר אמון וכעס כלפי מי שלא עברו את השואה, גם בגלל היחס שקיבלו עם הגיעם ארצה. האוזנר הצליח "לשבור" את המחסום כבר במשפטי הפתיחה שהפכו לאיקוניים. "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחיד", אמר במבטא הפולני שממנו לא נפטר למרות שעלה ארצה כילד. "עימדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מאשימה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים, מפני שעפרם נערם בגבעות אושוויץ, בשדות טרבלינקה וקבריהם פזורים ברחבי אירופה לאורכה ולרוחבה". כשק. צטניק פתח את פיו בעדותו נפתחו שערי התופת של הקרמטוריום, כשהאוזנר נשא את נאומו הוא קנה את אמונם של השרידים המבכים את האובדן.
"היה לו קשה לייצג את הנספים", אומרת האוזנר־רווה. "היה לו חשוב לדבר בשם ששת המיליונים, אבל איך עושים זאת? הוא לא היה בטוח שיצליח, הוא לא ידע אם יוכל לגרום שיבינו, כיוון שהוא עצמו לא היה שם. הוא הרי הגיע בעלייה של חמישה כוכבים – אביו, שהיה רב בלבוב וחבר ה"סיים" (הפרלמנט) הפולני, מונה לשגריר פולין בפלשתינה והגיע לכאן עם ארבעת ילדיו, אבי הצעיר ביניהם. הפולנים שלחו אותם עם משרתים וטבחים. מבחינה זו הפוזיציה שלו במשפט הייתה קשה לו".
לי לא היו לי מעולם רגשי נחיתות של בת "דור שני", אני מספרת להאוזנר־רווה. תמיד הסתכלתי על הוריי כעל גיבורים. אולי מכיוון שמנהלת בית הספר החרדי "בית יעקב" שבו למדתי הייתה ניצולת שואה ובכיתה היו לא מעט בנות לניצולים. אולי גם בזכות העובדה שאמי הייתה השריד האחרון ל"מחתרת הלומדים" – חסידי גור שלמדו בגטו ורשה תוך סיכון חייהם. העדות שלה על המחתרת התפרסמה והפכה לחומר לימוד במגזר ואותי לסוג של סלב. אבל אני זוכרת לא מעט בני ובנות ניצולים שהתביישו שהם ילדים ל"סבונים", שאפילו תקפו את ההורים ש"הלכו כצאן לטבח".
העדויות במשפט אייכמן הוציאו אותם לאור. זקפו את גבם, כלפי פנים וכלפי חוץ. ההיסטוריה של ההורים חדלה להיות מקור לבושה.
"בכיתה שלנו לא קראו לאף אחד סבונים. לא ידענו. לא התעניינו. כשם שלא ידענו מי ספרדי ומי אשכנזי. המשפט והמפגשים הרבים עם ניצולי שואה שבעקבותיו שינו לחלוטין את יחסי אליהם. אבא היה ללא ספק גיבור שלהם. כל ניצול שכתב ספר, חוברת, בא והביא לאבא. באיזשהו שלב פינינו חדר שלם לזה. כשנולדו לי הבנות, הגדולה הייתה קוראת נון־סטופ את הסיפורים. אבא התחנן שתפסיק כי היו לה סיוטים. חלמה שמזרימים גז לתוך החדר.
"במקביל למשפט אחי עמוס ואני הפכנו לסלבס. היו מצביעים עלינו כעל הילדים של. בתור נערה לא אהבתי את זה. כשבגרתי ועד עצם היום הזה אני מאוד גאה באבא ובאמא שלי, התומכת הגדולה. הערכתי גדלה כשלמדתי משפטים והבנתי מה גודל המשימה שנחה על כתפיו – ועוד בתקופה נטולת ארכיונים וגוגל – להתמודד עם טענות משפטיות כבדות משקל, שנמשכו עשרה ימים לפני שהעדים פצו את פיהם. הרי הסנגוריה טענה בין השאר שאין לקיים את המשפט מאחר שאייכמן נחטף מביתו שלא בארץ, וגם שלבית המשפט אין סמכות כי העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת. השופטים דחו את כל הטיעונים הללו".
אני זוכרת את ההלם שלי מתגובת אבי בעת ההודעה על פסק הדין. אבא, יהודי־חסידי פולני, רחום וטוב לב שלא הרג זבוב מימיו, חרץ: מוות בתלייה? פסק דין קל מדי. היו צריכים להוציאו להורג טיפין־טיפין. להוריד אצבע, להמשיך אחת־אחת, לכרות בזה אחר זה איברים מגופו, ואני הייתי מתנדב להיות הראשון. כילדה נבהלתי מזה. איך אביך הרגיש עם פסק דין המוות היחיד שנקבע ובוצע בישראל?
"אבא היה ליברל, כיהן לפני המשפט כיו"ר האגודה לזכויות האזרח, והיה מתנגד גדול לעונש מוות. במקרה של אייכמן הוא לא ראה דרך אחרת. מיקי גולדמן, שנכח בתלייה, צילצל לאבא מיד כשהסתיימה ואמר לו: זהו, הכל נגמר. אבא אמר בשקט, 'כל כך מעט וכל כך מאוחר'. זו הייתה הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו".
במשפט אייכמן הובא לדין אדם אחד, במשפטי נירנברג עשרות, אבל נדמה לי שמשפט אייכמן חקוק יותר. הוא לא יישכח? לא עייפו ממנו?
"אני מדברת הרבה לפני הפיקוד הגבוה בצבא, במשטרה, נענית לכל בקשה. ביום השואה שעבר דיברתי בזום עם הכיתה של נכדי איתי, ברעות. כיתה ח'. מורה ערבייה מדהימה שהתלהבה עד השמיים מהצעתו של איתי שאספר. המורה והילדים היו מופלאים. והבנתי, כמו שאני מבינה שוב ושוב כשאני מדברת על הנושא עם אנשים, שאין ציניות. שאין תאריך תפוגה לעניין שזה מעורר. השנה לקראת יום השואה יצא ספרו של אבי על משפט אייכמן במהדורה שלישית כי הקודמות אזלו מהשוק".
האוזנר־רווה היא יו"ר הדירקטוריון של חדשות 12. "התאגיד שלנו שותף בסדרה שתיקרא 'משפט אייכמן'", היא מספרת כהוכחה נוספת לעניין הבינלאומי בנושא. "מדובר להערכתי בעבודת המחקר הרצינית ביותר שנעשתה על משפט אייכמן. חברת אם־ג'י־אם הצליחה לרכוש את ההקלטות של הראיונות שערך וילם זאסן, עיתונאי אנטישמי הולנדי, עם אייכמן בארגנטינה בסוף שנות ה־50. הוא דובב אותו על חלקו בהשמדת היהודית והקליט מאות שעות. חלק מהדברים פורסמו במגזין 'לייף' בשנות ה־60 ועוררו הד עצום. אייכמן דיבר שם בגלוי על רגשותיו לעם היהודי. בין השאר התפאר שיקפוץ בשמחה לקבר כי יידע שימצא שם שישה מיליון יהודים. התהום הבלתי נדלית הזאת חושפת רבדים חדשים גם 60 שנה אחרי. הנה, עכשיו בשיחה של שתינו, למדתי דברים חדשים. אז יש הקשבה, ויש הרבה עבודה לפנינו", חותמת האוזנר־רווה.
אני מסכימה
פורסם לראשונה: 07:19, 09.04.21
