4 צפייה בגלריה
ההילולה התקשורתית מופרזת בממדיה. נתניהו, ביידן וצנטריפוגות באיראן
(צילום: הדר יואביאן, EPA, AFP)
מתברר שהפסקת החשמל שהייתה בנתנז נגרמה כתוצאה מפיצוץ גדול שפער בור בעומק של שבעה מטרים, באזור הגנרטורים והשנאים של מתקן הגרעין האיראני הראשי. עובדה זו, שהאיראנים פרסמו אותה, מעידה על יכולת יוצאת-דופן להביא כמויות ניכרות של חומרי נפץ ואמצעי פיצוץ לתוך המתקן, בין השמורים ביותר באיראן, וליזום אותם כדי להפסיק את החשמל במתקן בדיוק בעיתוי הנכון.
הפיצוץ שגרם נזק ניכר למערכי הצנטריפוגות להעשרת אורניום אירע שעות אחדות אחרי שנשיא איראן חסן רוחאני, ביום הגרעין שמצוין במדינה, הודיע על הפעלת צנטריפוגות מדגמים חדישים במתקן, בהתרסה ברורה כלפי ארה"ב והעולם כולו. פיצוץ כזה אי אפשר לתכנן ולעשות בתוך זמן קצר. ניתן להעריך שהכנת המבצע נמשכה חודשים רבים והוא תוכנן כך שאפשר להוציאו לפועל ברגע שהמוסד, כך לפי פרסומים זרים, יחליט שהעיתוי מתאים.
ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי וד"ר אור רבינוביץ' באולפן
(צילום: שמוליק דודפור)
לא צריך להגזים במשמעות הנזק שגרם הפיצוץ. אין ספק שהוא יחייב את האיראנים לעשות בדק בית של אמצעי הביטחון, להחליף את הצנטריפוגות והמתקנים האחרים שנפגעו, אבל הידע כבר קיים באיראן והם יתגברו עליו תוך כמה חודשים. אי אפשר להעריך בדיוק אם זה יהיה חודשיים או ארבעה חודשים, אבל הם יתגברו על זה.
גם לא צריך להגזים במידת המסוכנות של התגובה האיראנית שתבוא. יכול להיות שהאיראנים יגיבו, אבל הם כעת מעוניינים בהסרת הסנקציות האמריקניות ובהקלת המצוקה הכלכלית הקשה, ולכן לא יעשו משהו שישבש את המשא ומתן. השורה התחתונה היא שההילולה התקשורתית סביב מה שמתואר כפיגוע של המוסד בנתנז שבאיראן, בהחלט מופרזת בממדיה. עם זאת, מתחייב דיון בתוצאה אחרת שצפה ועלתה בשבועות האחרונים - והיא שבירת העמימות והנכונות של ישראל לקחת אחריות על מבצעים חשאיים המיוחסים לה.
עמימות ואי-לקיחת אחריות על מבצעי צה"ל והמוסד בעתות שלום, אינה ציווי קדוש. זה אמצעי, או יותר נכון מדיניות ישראלית שנועדה לא לפגוע בכבודם של אויבינו ולגרות אותם לתגובה, שעלולה להתדרדר למערכה גדולה או למלחמה. המדיניות הוכיחה את עצמה במשך השנים ואפשרה למוסד, לצה"ל ולעיתים רחוקות יותר גם לשב"כ, לבצע פעולות חבלה, סיכול ושיבוש אצל אויבינו גם בעתות רגיעה. התוצאה נטו הייתה קידום הביטחון בלי לשלם מחיר, או ספיגת תגובות מינוריות מצד הנפגעים.
4 צפייה בגלריה
התיאומים הביטחוניים הדוקים ואינטימיים כמו בעבר. גנץ עם שר ההגנה האמריקני
(צילום: Matty Stern/U.S. Embassy Jerusalem)
לעמימות ולשתיקה הרועמת של ישראל, גם במקרים שבהם איראן, סוריה או חמאס הם שמודיעים על התקיפה, יש לפעמים עוד מטרות - למשל הסתרת שיטות פעולה, מקורות מודיעין ומניעת גינוי בינלאומי ושיבוש יחסים מדיניים עם מדינות נוספות. כל אלה הם רק אמצעים שנועדו לקדם את ביטחון ישראל ולהחליש אויבים או לשבש את כוונותיהם.
הצדקה אחת לנטישת מדיניות העמימות היא הצורך להציף את נושא חתירת איראן לנשק גרעיני ופעולותיה החתרניות במזרח התיכון, כדי לשמור אותן גבוה בתודעה העולמית
ישנם בהחלט מקרים שבהם יש עניין למדינת ישראל לקחת אחריות. או ישירות על-ידי הכרזה, או בעקיפין, באמצעות הדלפות לתקשורת הישראלית והבינלאומית. לצורכי הרתעה, למשל. כאשר ישראל רוצה שלא רק גורמי הביטחון של האויב ידעו מי עשה את הפעולה, אלא כשיש עניין, לדוגמה, להוכיח למנהיג חמינאי בטהרן שאנשי משמרות המהפכה שלו, בראשות קאסם סולימאני המנוח, לא כל כך מצליחים בסוריה, וכי ישראל מסכלת את כוונותיהם פעם אחר פעם והם מוציאים לשווא תקציבים גדולים אך אינם מצליחים.
4 צפייה בגלריה
פחריזאדה. שבירת העמימות העקיפה על חיסולו נועדה להרתיע את האיראנים
(צילום: AFP, HO / KHAMENEI.IR)
הוא הדין במבצעי חיסול שיוחסו למוסד, כמו של ראש תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פחריזאדה, בתחילת השנה. שבירת העמימות ולקיחת האחריות העקיפה מצד ישראל באמצעות הדלפה לכלי תקשורת אמריקניים, נועדה בראש ובראשונה להרתיע את האיראנים ולהוכיח להם שישראל לא תניח להם לנהל באין מפריע את תוכנית הגרעין שלהם, אף שבארה"ב התחלף ממשל. והממשל של ג'ו ביידן, בניגוד לטראמפ, רוצה לחזור להסכם הגרעין עם המעצמות.
לישראל היה חשוב להבהיר לאיראנים שמבחינתנו שום דבר לא השתנה - ולכן שבירת העמימות ולקיחת האחריות העקיפה הייתה בהחלט במקומה בעניין פחריזאדה. מה גם שעצם היכולת לפגוע במדען גרעיני בלב איראן, היא כשלעצמה פעולה מרתיעה שהאיראנים מבינים מצוין מה היא אומרת לגבי יכולות ישראל וחדירותם למודיעין הישראלי.
בקיצור, צריך לבחון כל מקרה לגופו ולא צריך לצעוק "געוואלד" בכל מקרה שבו מופרת העמימות. אולם לאחרונה נראה שגורמי ביטחון, בעיקר ראש הממשלה וראש המוסד, החליטו על שינוי מדיניות מהותי בנושא העמימות ואי-לקיחת האחריות. בעוד צה"ל מקפיד מאוד על העמימות והחשאיות לגבי מבצעי המב"מ בסוריה, ניכרת גם במערכת הביטחון מתירנות מסוימות בנוגע למבצעים הימיים נגד הברחות הנשק האיראניות לסוריה ולבנון.
לאור כל אלה, עולות כמה שאלות מהותיות:
- האם אכן מדובר בשינוי מדיניות וכי מדינת ישראל החליטה סופית להיפרד מפרקטיקה שעבדה יפה במשך עשרות שנים?
- האם יש הצדקה עניינית-ביטחונית לשינוי המדיניות הזאת?
- והאם ההחלטה לשנות את המדיניות התקבלה על פי תהליכי קבלת החלטות מסודרים ועל ידי הגורמים המוסמכים?
נתניהו: "המאבק באיראן וגרורותיה - משימה ענקית"
(צילום: רועי אברהם, לע"מ, סאונד: ניר שרף, לע"מ)
נראה שיש הצדקה עניינית לשבירה מסוימת של העמימות ביחס לפעולות הימיות שאנו שומעים עליהן לאחרונה. הפגיעה האיראנית באונייה בבעלות ישראלית הציפה את הנושא אל פני השטח, ויש צורך להבהיר להנהגה האיראנית בצורה חד-משמעית שישראל לא תסבול פגיעה באוניות אזרחיות ישראליות, למרות שהיא מנהלת מלחמה בהברחות נפט איראניות לסוריה שמממנות את חיזבאללה.
עם זה, ניכר היה בעת האחרונה שגם צה"ל קצת הגדיש את הסאה בעניין ההדלפות על המלחמה הימית. ייתכן מאוד שלא צה"ל הוא שפרסם על המלחמה הימית, אלא אותם גורמים שעומדים מאחורי רוב הפרסומים לאחרונה בתקשורת העולמית על פעולות חשאיות של ישראל באיראן ובזירה הימית. זה אומר, גורמים הקשורים בסביבתו של ראש הממשלה נתניהו.
הצדקה נוספת לנטישת מדיניות העמימות היא כנראה הצורך להציף את נושא חתירת איראן לנשק גרעיני ופעולותיה החתרניות במזרח התיכון, כדי לשמור אותן גבוה בתודעה העולמית. זה נחוץ דווקא בשעה שהאמריקנים והמעצמות מנסים לחזור להסכם הגרעין הגרוע, ורצוי שהעולם ידע שהאיראנים כבר נמצאים בנקודה אחרת מבחינת הפרת החוק הבינלאומי מאשר אותה נקודה שהיו בה כשנחתם הסכם הגרעין. חשוב להבהיר שאיראן כבר הרבה יותר קרובה לפצצה, ואם ייחתם עמה הסכם, הוא בעצם עשוי להנציח את מצבה כמדינה סף-גרעינית.
4 צפייה בגלריה
הריב על הקרדיט לא נעצר בדרג הפוליטי - ומגיע גם לצה"ל, למוסד ולאמ"ן. המתקן בנתנז ב-2005
(צילום: רויטרס)
המידע המתפרסם על פעולה חשאית, למשל כמו הפיצוץ במתקן הגרעיני בנתנז, מעלה גבוה לתודעת התקשורת הבינלאומית והישראלית את העובדה שאיראן מפעילה צנטריפוגות חדשות להעשרת אורניום, שהיא מעשירה לרמה של 20%, ושהיא כבר מייצרת גם מתכת אורניום שהיא כבר ליבת הפצצה. פרסום כזה יכול למנוע מהמעצמות ובעיקר מארה"ב כניעה לדרישות האיראניות.
סיבה נוספת להצפת הנושא באמצעות לקיחת אחריות עקיפה מצד ישראל היא מסר לאמריקנים שאומר: אנחנו לא נהיה מחויבים, גם אם תחתמו על הסכם עם איראן, ואנחנו נפעל לסיכול ושיבוש תוכנית הגרעין האיראנית והחתרנות האיראנית במזרח התיכון - מפני שזה חיוני לביטחון שלנו.
במקביל ליתרונות אלה, שבירת העמימות מעלה את הסיכוי למלחמה ואת הנפיצות באזור. יש בישראל מי שחושבים, בעיקר בסביבת ראש הממשלה, שהעלאת הנפיצות של המזרח התיכון וההתקרבות לסף מלחמה מאלצת דווקא את האמריקנים להתחשב בנו. זה עניין מרכזי כעת: בניגוד לימיו של טראמפ, ואפילו לימי הנשיאים האמריקנים אובמה וג'ורג' בוש הבן, יש היום נתק בין הנשיא ביידן לבין ראש הממשלה נתניהו. וזאת בשעה שהתיאום ושיתוף הפעולה בין המדינות הוא חיוני יותר מתמיד.
התיאומים והמגעים בין הממסדים המקצועיים, הביטחוני והמדיני, האמריקני והישראלי, הדוקים ואינטימיים כמו בעבר. יעיד על כך הביקור של מזכיר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין. זהו מסעו הראשון למזרח התיכון כמזכיר ההגנה והתחנה הראשונה היא ישראל, זה אומר הכול. אבל אין תחליף למגעים בין ראש ממשלת ישראל לבין הנשיא של מעצמת החסות ובעלת בריתנו הגדולה.
להיפך, שבירת העמימות בתנאים אלה עשויה להתפרש - והיא אכן מתפרשת בוושינגטון - כתקיעת אצבע בעין לא רק של האיראנים, אלא גם של הנשיא ביידן ובכירי ממשלו. זאת מכשלה רצינית בעיקר מפני ששבירת העמימות קורית לא בעקבות דיונים במערכת הביטחון ובקבינט המדיני-ביטחוני, אלא על פי החלטות וגחמות של איש אחד, בנימין נתניהו, וכמה מאנשי סודו בהם ראש המוסד, יוסי כהן.
משבירת העמימות נודף גם ריח פנים-פוליטי לא נעים, שכן לקיחת האחריות בעקיפין על הפיצוץ בנתנז, למשל, מציגה את נתניהו כ"מר ביטחון", שאם הוא לא יעמוד בראש ממשלת ישראל, לא נוכל להתמודד עם האיראנים. וישנו גם העניין המכוער של לקיחת הקרדיטים מצד נתניהו במטרה להקטין ולהחליש את תדמית שרי הביטחון והחוץ שלו. הריב על הקרדיט לא נעצר בדרג הפוליטי. כתוצאה משבירת העמימות אנחנו עדים למאבקי יוקרה לא נחוצים בין צה"ל למוסד ובין המוסד לאגף המודיעין בצה"ל. וכל זה לא מוסיף לביטחון, אלא דווקא מחליש אותו.
