"קייפוש, קפושה שלי", גילה אלמגור קוראת כשקאיפו כהן נכנסת לבית שלה. "גם אני מאוד מתרגשת", אומרת קאיפו ודמעות בעיניה. "מה שלומך, גילוש?"
"לא טוב", אומרת אלמגור, מנשקת את מצחה של קאיפו וממהרת למחות את הדמעה שהתגלגלה במורד לחיה של האורחת. "אני כל כך מתגעגעת ליענקל'ה. כל הזמן אמרתי הקורונה הארורה, אבל בסוף התקופה הזאת הייתה מתנת פרידה בשבילנו, כי היינו פה עשרה חודשים לבד, וצחקנו ודיברנו על דברים שכמעט לא דיברנו עליהם בחיים".
"הזמן לא מרפא. הגעגועים נשארים. אהבתי מאוד את יענקל'ה, הוא היה איש מיוחד במינו", אומרת קאיפו על בעלה המנוח של אלמגור, ואז מחמיאה לה: "את נראית נהדר, יפה כמו תמיד. אני כל כך אוהבת אותך".
"איזה נהדר?! הזיקנה היא טבח", משיבה לה אלמגור.
האיחודים של המדינה - פרויקט מיוחד:
כתבת: קרן נתנזון ויץ, צילום: שמוליק דודפור, עריכה: נטע בן-יעקב
גילה אלמגור לא תשכח לעולם את הפגישה הראשונה ביניהן. את הילדה בת התשע וקצת שנכנסה לחדר שבו התקיימו האודישנים לסרט "הקיץ של אביה" לפני יותר מ־33 שנים. הרבה ילדות נבחנו לתפקיד הזה אבל הן היו רחוקות מהילדה שאלמגור והבמאי אלי כהן חיפשו. "ציינו במודעות שאנחנו מחפשים ילדה בת 8 עד 11, עם עור בהיר ועיניים כהות", מספרת אלמגור. "באו בלונדיניות, מתולתלות, שמנות, בנות 15, מה לא. אלי כהן, הבמאי, אמר לי: 'גילה, תכניסי לראש שאין את מה את מחפשת, תתפשרי'. 'אם אני לא מוצאת את הילדה הזאת, לא יהיה סרט', התעקשתי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
השבת כמעט כבר נכנסה, ומחוץ לחדר האודישנים במרכז "ביכורי העתים" בתל־אביב המתינו עוד שלוש ילדות. "אמרתי לאיתן אבן (המפיק) ולדוד גורפינקל (הצלם) 'בואו נראה אותן ונגמור את הסיפור. אולי באמת אין את הילדה שאני מחפשת בנרות'. אחת מהן הייתה שמנמונת ובלונדינית, אחת מבוגרת מדי, לפחות בת 14, והשלישית נראתה כמו טיפת דיו. שזופה, שחורה, בעלת צוואר ארוך. כמו איילה קטנטונת. כשהיא נכנסה לחדר הסתכלנו עליה במוניטור וכולנו נפלנו מתדהמה. היא כבשה אותנו מיד. זאת הייתה קאיפו. אמרנו לה, 'את יודעת, נצטרך לגזור לך את השיער', והיא אמרה, בשקט, 'אני יודעת, קראתי את הספר'".
5 צפייה בגלריה
גילה אלמגור וקאיפו כהן בסרט. ''לא מצטערת לשנייה, למרות שהצילומים לא היו פשוטים''
(צילום: יוני המנחם)
מה היה כל כך מיוחד בה?
"היא הייתה יפה ומלאת אופי. המצלמה טרפה אותה מהרגע הראשון. מתברר שהיא גרה מאה מטר מהמקום. מה היינו צריכים את כל התסכולים עד אז? אני כל הזמן אמרתי, הילדה המתאימה מחכה לנו באיזושהי פינה, לא יכול להיות שאין ילדה כזאת".
"הייתי האחרונה בתור", נזכרת קאיפו. "לפניי עמדה ילדה יפהפייה עם צמה בלונדינית, ואני הייתי ברווזון שחור, מכוערת, עם סוודר גדול, מזיעה ומלוכלכת מאימוני בלט. הייתי משוכנעת שהתפקיד יהיה של הבלונדינית. חזרתי הביתה כועסת ואמרתי לאמא שלי: 'את האישה הזאת אני לא רוצה לראות יותר בחיים'".
הן יושבות בסלון הדירה שבו נכתבו הספר והתסריט של ''הקיץ של אביה'', שתיאר את סיפור חייה של אלמגור. תמונות של יעקב אגמון מקיפות אותן, ושתי הכלבות הקטנטנות מבקשות את הליטופים שלהן. הזמן חרץ את מסלולו על שתיהן. ובנפשן חרוט חודש הצילומים ההוא, וההיסטריה שבאה אחריו, והחיבור שנותר ביניהן עד היום. חיבוקים, דמעות והרבה חיבה. "יש לי את הגר בתי ואת הנכדים, אבל גם קאיפו היא כמו בת", מבהירה אלמגור.
הילדה ההיא, שלנצח לא תשתחרר מבת הלוויה הקולנועית שלה, כבר בת 42, אמא לשלושה. "קיבלתי תסריט, אבל לא נכתב שם מה אני צריכה להגיד מילה במילה", הזיכרונות ההם מלווים את קאיפו עד היום. "הם לא רצו שאדקלם את הטקסט כמו תוכי, אלא שזה יהיה נכון ואותנטי".
אלמגור: "עשיתי כמה סרטים עם ילדים. תמיד אמרתי, הם נורא מתוקים אבל לוקח כמה ימים עד שהם הופכים למפלצות. קאיפו הייתה שונה. ילדה בת תשע וחצי עם בגרות ומקצועיות שאין כמוה. העובדה שהיא באה ממחול, עם הדרישות הקפדניות בתחום הזה, עזרה לה. יש כמה סצנות בסרט שכשראיתי אותן העור שלי הצטמרר".
5 צפייה בגלריה
אלמגור וכהן היום. ''הילדה הזו חדרה מתחת לנקבוביות. השארתי אצלה חלקים מהנשמה שלי''
(צילום: אביגיל עוזי)
קאיפו: "גילה כל הזמן הייתה שואלת אותי בדאגה, 'קפוש, את בסדר?', מסתכלת עליי בעיניים הגדולות שלה ומתעניינת בי. היא אישה מאוד כריזמטית, עוצמתית".
אלמגור: "באחת הסצנות, כשנתתי לה את הסטירה, הצטערתי כל כך. היא לא ידעה שהיא הולכת לחטוף. הרי אי אפשר להכין ילד לסצנה כזאת. זה צולם בטייק אחד, ונתתי לה פלאסק חזק, שהסימנים של האצבעות שלי נשארו טבועים על הפנים שלה. היד רעדה לי אחר כך, הלב שלי נצבט. זה קרע אותי.
"אחר כך עשינו הפסקה וראיתי אותה מחזיקה את הלחי. אמרתי לה, 'סליחה קפושה שלי, סליחה', והיא אמרה 'לא, זה לא בגלל הסטירה, כבר שבועיים יש לי פה כאב שיניים'. הילדה הזאת חדרה מתחת לנקבוביות העור שלי. השארתי אצלה פיסות מחיי, חלקים מהנשמה שלי. מהסצנה הזאת יש לי זיכרון חושי, של המספריים של אמא שלי על הראש הקטן שלי. קאיפו זאת אני, לכל החיים".
אולי יותר מכל דבר אחר כולם זוכרים מסרט הפולחן הזה את סצנת היומולדת של אביה, כשאף ילד לא בא. אותה סצנה שהולידה את הצירוף "לאביה יש מומולדת". "זאת הסצנה הכי קשה בשבילי בסרט", אומרת אלמגור, "זה הזיכרון הצרוב אצלי ביותר מגיל עשר. אף אחד לא בא למסיבה. זה פשוט לבכות. הסיוט והטראומה מאז עדיין בוערים בי. אני לא מייחלת לאף אחד לחוות את זה".
¶
סצנת היום הולדת
קאיפו, יצא לך להצטער שהשתתפת בסרט?
"אני לשנייה לא מצטערת על ההתנסות הזאת, למרות שהצילומים לא היו פשוטים. אני זוכרת מצוין את הסטירה. זה לא כאב לי, זה צרב, אבל הייתי שם בשביל לעשות אמנות, לא להתלונן ולבכות. בתור רקדנית ידעתי מה זה לשים נעלי אצבע ולהתאמן שעות. כולם מאוד אהבו אותי, וגילה נתנה לי המון חום והרגשה בטוחה, עד היום".
אלמגור: "היא הייתה אומנם בת תשע, אבל התנהגה כמו גדולה. כל הסרט היה מונח על הכתפיים הקטנות שלה, ואף פעם לא שמעתי ממנה תלונות".
קאיפו ההיא, כמו קאיפו היום, לא ידעה איך להסתדר עם הפרסום והחשיפה הגדולים שבאו עם הסרט. כולם צעקו אחריה "קאיפו, קאיפו" או "הנה אביה". אפילו הילדים בבית הספר "גורדון" שבו למדה התגודדו סביבה בהפסקות, לועגים לקרחת שפיארה את פניה היפות בסרט. ההצלחה לא ממש התיישבה על הילדה ההיא, לא אחרי "הקיץ של אביה" ולא אחרי סרט ההמשך, "עץ הדומים תפוס". "רציתי שיעזבו אותי בשקט", היא משחזרת. "לא נתנו לי ללכת ברחוב, לא נתנו לי להיות קאיפו, והייתי כולה בת תשע. כל המדינה הכירה אותי, ולא אהבתי את זה. האגו לא שיחק אצלי תפקיד. להפך, נחבאתי רק יותר ויותר אל הכלים. גם היום אני מעדיפה את השקט שלי".
במשך 33 השנים שחלפו מאז הן השתדלו לשמור על קשר. אלו היו בעיקר שיחות טלפון. כשקאיפו חיפשה את עצמה לפני עשר שנים, אחד הטלפונים הראשונים שעשתה היה לאלמגור. "ידעתי שהיא תבין אותי", היא אומרת. כך נולדה הצגת היחיד של קאיפו, "העלמה אלזה", שבה השתתפה ב־2011. עכשיו, עם פטירתו של אגמון, שוב היו בקשר.
הספר "הקיץ של אביה" - המבוסס על סיפור ילדותה של אלמגור, בתה של פגועת נפש, ועלילתו מתרחשת בראשית ימי המדינה - נכתב בסוף אחת התקופות הקשות בחייה. אלמגור הייתה אז שחקנית מובטלת בת 47, שמחכה לשווא לצלצול הטלפון הגואל שיבשר לה על תפקיד חדש. "שש שנים לא הציעו לי עבודה. נגעתי ברצפה, הייתי בשפל המדרגה", היא מספרת. "הייתי מתחמקת מלעבור ברחוב דיזנגוף, שלא יגידו 'מה שמה? היא הייתה פעם שחקנית'. השיא של השנים האלה היה כשעמדתי לעשות סרט עם עודד קוטלר. נסעתי לנוח מהשנים הנוראיות האלה, וכשחזרתי הבנתי מהפנים של יענקל'ה והגר שקרה משהו. שאלתי 'מי מת?', יענקלה החזיק עיתון ביד, הגר פתחה אותו, ואז ראיתי את הכותרת 'טופול, אשתו ובתו בסרטו של עודד קוטלר, על פי ספרו של יצחק בן נר'.
"התמוטטתי ושישה ימים לא יצאתי מהמיטה. רק טרנינג של מלחמה ולשפשף שיניים. יענקל'ה היה לוקח את הגר לבית הספר ואני הייתי מלווה אותה עד הדלת. יום אחד הגר לחצה על האינטרקום ואמרה 'אמא, תפתחי'. היא עלתה ואמרה לי, 'כשאני חוזרת מבית ספר את לא בוכה. תבטיחי לי'. היא הייתה כל כך מבוהלת. אמרתי לה 'יהיה בסדר', שטפתי את הפנים, נכנסתי לחדר שלה, הוצאתי מחברת מהמגירה והתחלתי לכתוב. הקאתי את הטקסט החוצה.
"כמה חודשים קודם נירה הראל, שניהלה את ספרות הילדים והנוער בהוצאת 'עם עובד', אמרה לי 'למה שלא תכתבי ספר לילדים'. אמרתי, 'אני? מה פתאום. לא כתבתי ספר בחיים'. היא אמרה לי, 'שמעתי אותך בתוכנית הרדיו 'ציפורי לילה'. את צריכה לכתוב'. היא נתנה לי כרטיס ביקור וזרקתי אותו לתיק".
יעקב אגמון הוא זה ששיכנע את אלמגור לעשות משהו עם ערימת הדפים שכתבה. "אחרי שגמרתי לכתוב", היא ממשיכה, "יענקל'ה חזר הביתה. שולחן הכתיבה היה מלא ניירות. 'גילוש', הוא אמר, 'מה זה הניירות האלה?'. אמרתי, 'מחר אני זורקת את זה, תעזוב'. 'אני רוצה בכל זאת לראות מה זה', הוא התעקש. נכנס לחדר, הביא את ערימת הדפים למיטה ואמר, 'תקריאי לי'. לפנות בוקר, כשגמרתי להקריא לו, הוא לקח את הניירות ואמר 'זה מריח מנפט'. במושגים של פעם נפט זה אוצר. נפט זה פרנסה. הוא ביקש שאצלצל לנירה הראל. אמרתי לו, 'יענקלה, אתה נפלת על הראש?'. כעבור כמה שעות נירה מצלצלת אליי ואומרת 'אני מבינה שיש לך משהו בשבילי'. אמרתי לה, 'אין לי בשבילך שום דבר', וסגרתי את הטלפון. היא צילצלה שוב ואמרה 'אני בדרך אלייך'. הקראתי לה את הטקסט, והיא אמרה 'אני רוצה את זה'. חמישה חודשים אחר כך הספר כבר היה בחנויות".
"קראתי את הספר תוך שעה, ובכיתי כל הזמן", אומרת קאיפו.
כתיבת הספר ריפאה את הפצעים?
גילה: "ממש לא, אבל מאז הצלחתי לחיות בשלום בתוך העור של עצמי".
למה קראת לילדה דווקא אביה?
"כשאמא שלי עמדה ללדת, היא כבר הייתה אלמנה. כשיצאתי לאוויר העולם היא רצתה לקרוא לי מקס, על שם אבי שנהרג. האחיות בבית החולים אמרו לה שמקס זה שם של גבר ושאם הייתי בן היא יכלה לקרוא לי 'אבי', מלשון אבא שלי. מאחר שזאת הייתה בת הן המליצו שתקרא לי 'אביה'. אמא אהבה את השם אבל אמרה לאחיות שבכל פעם שתקרא לי בשם הזה היא תיזכר בבעלה ותבכה. היא רצתה שמחה בחיים שלה, ומכיוון שגילה זה שמחה היא קראה לי ככה. מאז המון ילדות נקראות בשם אביה.
"אין עוד ילדה ששמה קאיפו. אביה יש המונים", אלמגור ממשיכה, "היו מציפים אותי בתמונות של תינוקות עם השם הזה. פעם ישבה לידי בטיסה אמריקאית ואמרה לי, 'לבת שלי יש ילדה שקוראים לה אביה', היא קיבלה צירים כשראתה את הסרט בפסטיבל סרטים ישראלים בבוסטון".
קאיפו: "שואלים אותי כל הזמן על השם שלי, אבל אף אחד לא יקרא לעצמו על שם של צמח משכר".
בעקבות הספר נולדו הצגת היחיד שיזם נעם סמל, אז מנכ"ל תיאטרון חיפה, והסרט המיתולוגי. "ביקשתי מיענקל'ה שיפיק את הסרט, אבל הוא אמר 'אני לא יכול, יש לי עכשיו כל כך הרבה על הראש. תני לי לחשוב, אני אמצא לך מפיק'", אלמגור משחזרת. "בבוקר הוא אמר לי 'יש לי בשבילך מפיקה משהו־משהו, תפיקי את זה את'. את התסריט כתבתי עם חיים בוזגלו. כל הזמן אמרתי שזה סרט שקן לואץ' צריך לביים, אבל קן לואץ' לא יודע עברית. ראיתי את הסרט 'שתי אצבעות מצידון' שאלי כהן ביים. יש שם סצנה שילד לבנוני הולך עם החיילים הישראלים בשמאל־ימין. סצנה בלי טקסט. אמרתי, מי שביים את הסצנה הזאת אני רוצה שיביים את הסרט".
האמנתן שהסרט יזכה להצלחה כזאת גדולה?
אלמגור: "לא יודעת במה האמנתי, אבל אני זוכרת שבביקורות בארץ כתבו שהמבטא שלי פולני. מה רצו - שאני אדבר במבטא קיבוצניקי? העיתונאים שכתבו את הביקורות היו בפסטיבל ברלין ואז הם רצו אליי ואמרו, 'את לא יודעת איך הכתבים הזרים משתגעים מהסרט'. הקהל לא התרגש מהביקורות ונהר לבתי הקולנוע".
מתי ראיתן את הסרט בשלמותו בפעם הראשונה?
קאיפו: "ממש בשלב מאוחר בחיים, יחד עם הילדים שלי. היה לי קשה לראות את עצמי, לא יודעת להסביר למה. אולי ראיתי אותו גם כשהייתי קטנה, אבל אני לא זוכרת דבר מאז. לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי או לשמוע את עצמי על המסך. כשראיתי את הסרט כמבוגרת התקשרתי לגילה והודיתי לה, בבכי, על המתנה הנפלאה שקיבלתי ממנה".
אלמגור: "הפקתי את הסרט עם איתן אבן, אז הייתי צריכה לראות אותו במהלך העריכה. צריך הרבה כוח לתפוס מרחק מהסרט הכל כך פרטי הזה. נתתי לאלי יד כל כך חופשית כי היה חשוב לי שיבוא אדם אובייקטיבי. ראיתי את הסרט בעריכה, חתיכות־חתיכות, ובסוף ראיתי אותו בשלמותו ומאוד אהבתי את מה שראיתי".
קאיפו כהן נולדה בזאיר, היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אליה הגיעו הוריה כדי לנהל חוות דיג עזובה בלב סוואנה נידחת. אמה, פסי גירש, בוגרת האקדמיה לאמנות במינכן, היא צלמת מוערכת, ואביה שלמה היה בעבר מבעלי הדולפינריום בתל־אביב. סיפור הלידה שלה בזאיר נשמע כמו תסריט לא אמין במיוחד. "חבר בא להציל אותנו ממגפת הכולרה והביא מסוק כדי לפנות אותנו", מספרת קאיפו, "אבל מיד אחרי שהמריאו אמא שלי חטפה צירים, והוא ביצע נחיתת אונס לתוך קן טרמיטים. בבית החולים היו מיטות ללא מזרנים, וחזירים הסתובבו בכל מקום. אחד האחים קפץ על אמא שלי ולחץ לה על הבטן כדי שיכאב לה והיא לא תרגיש את הצירים. כשהאחות רצתה להראות לאמא שלי איך רוחצים אותי, היא לקחה גיגית עם מים בטמפרטורה של 40 מעלות, רחצה אותי עם סבון, מרחה אותי בשמן ועל זה שמה פודרה".
כשהייתה בת שנתיים המשפחה חזרה לארץ, לשארם א־שייח'. לאחר גירושי הוריה עברה אמה לגור עם אלון גרבוז, בעבר מנהל סינמטק תל־אביב, שהדביק את קאיפו באהבת הקולנוע. בגיל תשע השתתפה, כאמור, ב"הקיץ של אביה" וכשמלאו לה 14 החליטה, למרות התנגדות הוריה, לעזוב את בית הספר ולטוס ללמוד מחול בפריז. שנה אחר כך חזרה לארץ והשתתפה בצילומי הסרט "עץ הדומים תפוס".
בגיל 17, אחרי שהתאהבה בגבר שמבוגר ממנה בעשור, עזבה לאילת. היא הקימה עסק לקוסמטיקה, ובהמשך הפכה לאמא לאליה, היום בן 20, וטוהר, בן 19. כשסיפור האהבה הזה נגמר עברה לארסוף, שם הקימה עם בן זוג חדש חברה מצליחה למוצרי קוסמטיקה אורגניים, וילדה את בנה הקטן, ים. גם סיפור האהבה הזה הסתיים ואחריו נסגר העסק.
את המשחק זנחה, למעט הבלחות ספורות. לפני כעשור השתתפה בפסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו עם "העלמה אלזה", שביים הלל נאמן. "עד אז שיחקתי פה ושם, אבל תמיד אמרתי שאני לא מעוניינת", היא מספרת. "גילה הפנתה אותי להלל. חיפשתי אז ליצור משהו, רציתי לעשות עוד משהו חוץ מלגדל ילדים. מרגע שעשיתי את זה הרגשתי שעשיתי את שלי".
על חייה כיום קאיפו מבקשת לא להרחיב. "אני בעיקר מגדלת את הילדים, גולשת איתם בים ומתרגלת יוגה", היא אומרת. "עכשיו, כשהילדים שלי גדולים, אני מתחילה לחשוב איך למלא את הזמן. אני חולמת לחיות בג'ונגל, לדוג דגים כמו אבא שלי ולאכול בננות. אבא שלי היה סוג של אינדיאנה ג'ונס, טיפוס יוצא דופן שהלך רחוק עם החלום שלו. היום אני מנסה לתת לילדים שלי מורשת טבע, גם אם אני יודעת שבטח אשאר כאן ולא אחיה בג'ונגלים".
"אני לא חולמת על ג'ונגלים ולא על נחיתות אונס", מסכמת בחיוך אלמגור, "אני רק רוצה להיות בריאה, ולהמשיך לשחק כמה שיותר".
