שיר גוטליב, דנה דבורין ואלינור אהרון מגיעות ראשונות. זוהרות ממש כמו פעם. אט־אט מצטרפים אליהן גם הבנים - טל מוסרי, סער פין, תומר גוטליב, יריב יפת ואוהד חיטמן - וזוכים לחיבוקים נרגשים. פעם הם היו מתראים כמעט כל יום, בחזרות אינטנסיביות והופעות אינסופיות. סוג של משפחה, על יתרונותיה וחסרונותיה. הם עדיין זוכרים את הכוריאוגרפיה, ומנסים אפילו לשחזר אותה עכשיו בקטנה. לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו בתחילת הניינטיז, עדיין במסעדה ההיא שבה הפכו כולם לכוכבים, ותכף הם יחליפו למשהו נוצץ וירימו נאמבר.
האיחודים של המדינה - פרויקט מיוחד:
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
שלושה עשורים אחורה. להקת "צעירי תל־אביב", חבורת נוער שהוקמה ב־1984 בהדרכת אנשי מקצוע מובילים, מככבת בסדרת נוער חדשה – "לא כולל שירות". שיר הפתיחה הקופצני ליווה את ההתרחשות במסעדה המופעלת על ידי תלמידי תיכון, המהווים גם את קהל הלקוחות, ושרים בין סצנה לסצנה. עוד לפני כן (וגם אחרי) זכו צעירי תל־אביב להופיע בטלוויזיה - אבל שם, בסדרה, הכל התפוצץ בגדול.
5 צפייה בגלריה
''נתנו לצעירים לגיטימציה לחלום''. מימין: עידו מוסרי, שיר גוטליב, סער פין, טל מוסרי ודנה דבורין
(צילום: יוטיוב)
זה היה סט קטן ופשוט. כמה שולחנות וכיסאות, עמדת בר, מטבח קטנטן שלא ממש ברור איך הצליח לספק את צורכי הלקוחות. כמעט כל העלילות, השירים, הריקודים, התרחשו בשטח המצומצם הזה. לא היה דרוש יותר כדי ליצור את אחת מתופעות התרבות הבולטות של שנות ה־90 בישראל. אם הוספתם בלב, או בצעקה, את המילה "מובן?" לפזמון בראש הטקסט, סימן שגם אתם הייתם חלק מהטירוף שנקרא "לא כולל שירות".
הסדרה, ששודרה בטלוויזיה החינוכית במשך שלוש עונות, הבעירה גם את השטח. הלהקה הופיעה מול קהלי ענק ברחבי הארץ, גזרת המרצ'נדייז שיגשגה, ואפילו ההורים התחברו למלצרים המזמרים: שיר, אלינור וסער שמוטטו לבבות, לתומר השליח ושי הברמן (שלמרות התואר המרשים מזג רק קולה ומיץ). מהר מאוד הם הפכו לצעירים של כולם, לא של תל־אביב.
יריב יפת: " לא יכולנו ללכת ברחוב, זה היה טוטאלי".
טל מוסרי: "שלוש פעמים החליפו את המספר בטלפון הציבורי של תיכון 'תלמה ילין' שבו למדתי אז בגלל המעריצות. הן גם נתלו על הסורגים בזמן הבגרות באנגלית. באיזשהו שלב רשות הדואר הודיעה לי שהדוור לא יכול לסחוב יותר, והייתי נוסע עם ההורים לסניף ומעמיס שקים של מכתבים למכונית. בהופעות לא היינו שומעים את עצמנו מרוב צרחות. בפארק הירקון הפעילו את הממטרות כדי שנוכל לברוח, והיה איזה אולם שבו הבריחו אותנו דרך תעלות מיזוג האוויר. זו הייתה הערצה ברמה של נועה קירל ומרגי פלוס נינט טייב בשיאה".
דבורין: "כל התקופה הייתה מדהימה בעיניי. אהבנו זה את זה".
החיבור ביניהם, זה שגרם לקסם לקרות, לא הלך לשום מקום. יריב הוא מנהל מלידה שממגנט אליו את כולם, דנה היא רוח סערה שאי־אפשר להתעלם ממנה לרגע, שיר מעדיפה להישאר בצד ולחכות לרגע הנכון להשתלב בשיחה. גם אלו מביניהם שלא נפגשו שנים מצטרפים אוטומטית למעגל. חלקם שומרים עדיין על קשר צמוד – כמו תומר וסער שנותרו קרובים מאז ימי הלהקה. אחר כך הם פוצחים בסדרת צילומי סלפי משותפים, ובין לבין מקשקשים. רק שאופי השיחה שונה היום. בכל זאת, עברו 30 שנה. הורות, ילדים, קורונה.
כולם כבר ילדים גדולים: מוסרי (45) נשוי ואב לשלושה; חיטמן (44) נשוי לבן זוגו, והשניים אבות לתאומים; שיר (47) גרושה ואם לשלוש בנות; אהרון (47) נשואה ואם לשניים; דבורין (46) נשואה ואם לשתי בנות; פין (47) נשוי בשנית ואב לשלושה; יפת (47) נשוי ואב לשלושה; ותומר (46) גרוש.
אבל יש גם דברים שלא משתנים. רגע לתוך המפגש סער ניגש להכין קפה לאלינור, מה שנקרא תודעת שירות. ואז מוסרי נותן חיבוק חם לתומר גוטליב (כיום מפיק מוזיקלי) ומיד מזנק: "בוא'נה, לא החלפת את הבושם מאז צעירי תל־אביב! זה 'פרנהייט', לא? החזרת אותי אחורה".
איך אפשר להסביר את ההצלחה הפנומנלית שלכם?
יפת: "קודם כל היה אז רק ערוץ אחד שכולם צפו בו, אבל אני מאמין שהייתה גם חשיבות לאותנטיות. היום כולם חושבים על הכסף, הפרסום והמעמד. אצלנו הכל היה מאוד אמיתי, ולזה הצופים התחברו".
תומר: "בדיוק כמו זרם הרוק שפרח אז בארץ, גם אנחנו אמרנו מה שאנשים מרגישים, רק בצורה אחרת. דיברנו על נושאים כמו אהבה מהמקום שלנו, ביטאנו מה שהנוער הרגיש ובשפה שלו".
אהרון: "היה משהו מיוחד בעשייה שלנו, סוג של מחזמר שעולה שבוע אחרי שבוע בטלוויזיה. בארץ הכירו את הז'אנר הזה רק מ'תהילה'. היינו השראה אמנותית ואולי גם חברתית לדור שלם. נתנו לצעירים לגיטימציה לחלום".
תומר: "ההווי בינינו הוא הזיכרון הכי יפה שלי מהימים בלהקה. מאוד אהבתי לשיר, זה מילא אותי. לא היו גם ריבים וסכסוכים כי נתנו לכולנו מקום להתבטא".
את הפתיח הלחין אילן גלבוע וכתבה נירית ירון, שהייתה אחראית גם על התסריטים. אבל היו גם שירים מתורגמים, כמו "תן כוח" מתוך הסדרה "תהילה" והרבה קאברים. והיה גם שיר מפתיע. בעונה השלישית הצטרף לסדרה נער בן 15 בשם אוהד חיטמן, ששר באודישן הראשון שלו ללהקה ("מתוך 800 אלף אודישנים שעשיתי") שיר מקורי, "התקרבתי". המנהל המוזיקלי גלבוע התלהב, וחיטמן ביצע אותו באחד הפרקים.
"הייתי שחקן גרוע, אבל אילן התעקש עליי", נזכר חיטמן, אולי המוזיקאי המצליח ביותר שיצא מ"לא כולל שירות", אחרי שהוציא כמה אלבומים והפך לאחד מבכירי היוצרים של מחזות זמר בארץ.
תומר: "אתה היית גרוע? אני מסתכל על רמת המשחק שלי אז ולא מבין – איך יכולתי להיות כל כך לא אמין".
חיטמן: "חברים של אחי אמרו לו באותם ימים שאני משחק מעולה את הטמבל, אבל זו לא הייתה הכוונה של הדמות... בכלל שיחקתי נער חולמני שמחזר אחרי כל הבנות שם, בעוד שבמציאות הייתי גיי בארון. היה אז אוי ואבוי להיות הומו, בכלל לא דיברו על זה.
"אבל אילן לקח שיר שלי לתוכנית וגרם לי להאמין שאני יוצר. זו הייתה חוויה מעצבת מבחינתי כאמן. הייתי יכול לשחק, לשיר ולרקוד טוב יותר, אבל למדתי שם דברים חשובים, כמו מה אני לא רוצה לעשות – הבנתי שאני לא רוצה שיעריצו אותי בגלל שאני מופיע במקום מסוים, אלא שיעריכו אותי בשל היצירה שלי".
5 צפייה בגלריה
לא החיים האמתיים. מימין: אלינור אהרון, טל זייברט, שיר גוטליב, טל מוסרי, סער פין ונועה כהן
(צילום: יוטיוב)
אם חיטמן המשיך במסלול המוזיקלי, מוסרי הוא בין אלה שידעו למנף את ההצלחה לקריירה על הבמה, והפך לאחד מכוכבי הילדים והנוער הגדולים בישראל, שלא מוותר גם על התיאטרון למבוגרים. "בכלל לא הייתה לי כוונה להצטרף לצעירי תל־אביב", הוא מפתיע. "שיחקתי בתוכניות כמו 'תופסים ראש', הייתי מין ילד פלא כזה שהתפרסם בגיל צעיר, אבל אחרי כל פרויקט שסיימתי אמרתי – זהו. פחדתי שהמשחק יפריע לי ללימודים. ואז חברתי הטובה דנה דבורין שיכנעה אותי לנסות. פיספסתי את הבחינות וכבר היו תסריטים כתובים בלעדיי, אבל היוצרים הכירו אותי, ובתוך שנייה נשאבתי לעולם הזה.
"בתלמה ילין צעירי תל־אביב נחשבו לרדודים. המרד היחיד בחיי היה כשאמרתי למורים שאפשר לשלב בין הופעה בטלוויזיה ללימודי שייקספיר וצ'כוב. אני מאמין שפרצתי דרך, כי היום ההישג הגדול ביותר של שחקן הוא רבגוניות. לשמחתי עדיין צורחים את שמי ואני מופיע בפני ילדים, אבל גם ב'הבימה'".
טל עדיין מתפדח מהפעם שעלה באחת ההופעות לשיר "כמו תפילה" (רגע הפריצה של אלינור, בו קרעה את המסך בשלמות) עם הקולב בתוך החולצה מרוב שמיהר בהחלפת התלבושת, הסתובב ואז ראה את כל החברים מתמוטטים מצחוק. לאוהד חיטמן זה קרה בכיכר מלכי ישראל לפני 100 אלף איש, בשיר "מה שיותר כחול יותר עמוק", כאשר עשה תנועה הפוכה מכולם: "בראש שלי, כל הצופים צחקו עליי. לא רקדתי אחר כך 15 שנה עד שעידו תדמור תיכנן לרקוד לצלילי שירים שלי, ואז ביקשתי לרקוד איתו. אתה מבין כמה דברים קטנים כאלה משפיעים?"
אלינור, מי אחראי לכוריאוגרפיה המזעזעת שעשית עם בטי כהן ב"לך איתה"?
"היי, היי, לא לצחוק. אלו היו תנועות שאני הכנתי!"
חלק מחברי הלהקה הרגישו כמו בשיר שכתבה ירון. הם זכו להערצה עצומה, אבל לא הרגישו בה בנוח. תומר, למשל, היה כוכב ענק, אבל מודה שתמיד הרגיש שאלו
לא החיים האמתיים. "לפעמים הייתי שוכב לישון ואומר לעצמי: 'איך אפשר להירדם בתוך חלום?'" הוא נזכר. "הייתי ילד רגיל לגמרי, שמקבל פתאום כמות עצומה של אהבה. זו התקופה שסידרה לי בראש את החיים האלה, בזכותה הבנתי את העולם. מי שהצליח לשים את עצמו בצד ולהסתכל מבחוץ על הסיטואציה, זה עזר לו. ידעתי שזה לא יימשך לנצח, זה היה כמו לטוס לחודשיים לתאילנד – בסוף אתה רוצה לחזור הביתה. התייחסתי לזה כחוויה זמנית, ולכן אולי גם נהניתי יותר מאחרים".
חיטמן: "לא היה פשוט מבחינה חברתית. הייתה לי בהתחלה תקופה קשה שבה הרגשתי לבד. לא קל לעבור ממקום של בן 15 שלא אוהב את עצמו להופעה ביד אליהו לצד כוכבי 'בוורלי הילס' ו'פרקר לואיס'. גם הערצתי מאוד את שיר גוטליב, וכשהופעתי לצידה הרגשתי שאני זקוק לאישור שלה- וזה בזמן שהיא עברה בעצמה מ־0 ל־100 והפכה לנערה הכי פופולרית במדינה. לא היה לי קל להתנהל מולה. רק לפני שנתיים ישבנו לפגישה מדהימה שבה שיחררתי את העבר. הרי כל אחד מאיתנו עבר סרטים".
חיטמן לא מגזים. ישראל התאהבה בשיר, שגילמה מלצרית טובת לב עם אבא מכה. הלוק והקול הנהדר יצרו סופרסטארית. היום היא מחנכת כיתות א'-ב', שקרעה את עצמה מול הזום במהלך שנת הקורונה. את עולם הבידור השאירה מאחור, והפרסומת בה השתתפה לאחרונה לצד פין, מוסרי ודבורין הייתה מבחינתה הבלחה חד־פעמית: "הופתעתי מהפנייה ונורא נהניתי. ריקודים, הקלטות, תלבושת, מאפרת – זה היה שבוע כיף. אבל זה לא שינה את מסלול חיי. פעם חשבתי שזה הייעוד שלי, אבל משהו בי לא היה שלם עם הבחירה, הייתי מגיעה לאודישנים רק מתוך הלחץ לשלם שכר דירה".
ועשית שינוי של 180 מעלות.
"החשיפה הייתה קשה לי. אף פעם לא הרגשתי שאני יותר טובה ממישהו, לא הייתי דיווה – ולא יכולתי לפגוש באמת את כל מי שהעריץ אותי ורצה בכך. הרגשתי שאנשים נעלבים ממני וכועסים עליי, ושלי לא נוח להיות תמיד מתוקתקת, נחמדה ואדיבה. איפה הרצונות שלי? הרגשתי שהכל זיוף. נועה קולר המדהימה דיברה לא מזמן על הרצון לשמור על הרגישות הזו כלפי הקהל, והיא כבר שחקנית בוגרת, אז איך אמורה להרגיש נערה בת 17 שמעריצים צורחים לה?"
תומר: "אני כל כך מבין את שיר, אני יודע בדיוק על מה היא מדברת. זה מעניין, כי סער תמיד אומר שאני הייתי פופולרי בגלל שהייתי מאוד מנומס. בכל פעם שראיתי מישהי מתרגשת או בוכה שמתי את עצמי במקומה, חשבתי איך אני יכול לעזור כדי שלא יכאב לה".
אהרון: "מאז ועד היום אני משתדלת לזכור את עצמי בגיל 12, מעריצה בטירוף את מייקל ג'קסון. תמיד שלחתי תמונות חתומות למי שקיבלתי ממנו מכתב, באהבה גדולה. הבנתי את המעריצים, והייתה לי זכות גדולה להחזיר להם".
מוסרי: "האנשים מסביבנו תמיד דאגו שלא נרים את הראש ושנישאר צנועים. יש בפרסום משהו שיכול לשרוט אותך. מאוד קשה גם לצאת מהחממה. אז לא היה מסלול טאלנט, ואני זוכר שבסוף הטירונות המ"כית שממש אימללה אותי ניגשה אליי, ביקשה תמונה ואמרה: 'אני מעריצה גדולה, עד עכשיו התאפקתי בקושי'. העובדה שלא עשו לי הנחות הפכה אותי לאדם ולאמן שאני היום".
דבורין: "מדובר בנתינה דו־סטרית. מי שעל הבמה או על המסך מקבל את האהבה מהמעריצים, ונותן אותה חזרה דרך מה שהוא עושה. זו מערכת יחסים מאוד ברורה, שבה שני הצדדים מפעילים את האנרגיה של האהבה".
לפני כ־12 שנה, אחרי שהנחתה בערוץ הילדים והשתתפה בפסטיגלים, דבורין החלה להתמקד ביצירה ובבימוי. היום היא מנהלת אמנותית שותפה בתיאטרון "פלטפורמא" החברתי והאקטיביסטי, שהיא אחת המייסדות שלו. התיאטרון פועל בשיתוף עם "הקאמרי" ליצירת שינוי לנשים נפגעות אלימות.
"מאז ומתמיד לקחתי דברים בפרופורציה", אומרת דבורין, "הגעתי ללהקה מאוזנת, בזכות הערכים שקיבלתי בבית, והבנתי שהכל זה חלק מהרפתקה. ההצלחה לא הגדירה אותי, ולא הרגשתי שאני מאבדת את עצמי כשעזבתי את הפרונט. מה שאני עושה היום מספק אותי בצורה מדהימה, זו הייתה בחירה מאוד מודעת".
גם יפת עבר אל מאחורי הקלעים: מי ששיחק מפיק בסדרה הפך, איך לא, למפיק בולט בתעשייה, שאחראי בין היתר ל"אקס פקטור" ול"אייל גולן קורא לך". "זה לא מה שתיכננתי בגיל 16", הוא מודה, "היצירה עדיין בוערת בי, ובסוף היום אני תמיד נרגע על הפסנתר, אבל צריך להודות שהתחום שלנו נורא. מגיל צעיר ראיתי איך החברים מתמודדים עם המון אכזבות, והבנתי שאני יודע לעשות עוד משהו ופניתי להפקה. כולם נלחמו באודישנים, ואני עבדתי והרווחתי יותר. אבל כל השנים פלירטטתי בין לבין, למשל בהצגות ילדים, כי אני צריך את זה לנשמה, זה חיבור רגשי אחר".
לא רק שירים היו, במסעדה ההיא: היא עסקה גם בנושאים כמו אלימות במשפחה ושימוש בסמים (זה המקום להתנצל בפני טל מוסרי שהכנסתי לו מחדש לראש את השיר "הסם המסוכן", אבל הוא התחיל). גם "השיר על עולם הפוך" הוא שיר העצמה נשית נדיר לתקופה, שעורר הרבה רעש בעקבות שורות כמו "גבר צעצוע, גבר שעשוע".
פין: "זו הייתה מצד אחד תוכנית מאוד נאיבית. מצד שני נגעו בה, לראשונה בארץ, בלי כפפות בנושאים מאוד רגישים וחשובים".
יפת: "השירים חיברו בין הסצנות ושמו חותם על הנושאים בהם עסקנו".
אהרון: "באמת חשוב שנדבר על היוצרים המדהימים שעבדו איתנו, כמו נירית ואילן, והבמאים אורי פסטר ויצחק שאולי. הטקסטים בשירים נגעו לאג'נדות שהיה לנו קל להתחבר אליהן, כמו 'גבר צעצוע' – כולנו נשים חזקות. הכל נוצר מתוך היכרות של הכותבים איתנו".
אהרון הייתה אחת הכוכבות הבולטות של צעירי תל־אביב. בשיא ההצלחה היא אפילו הופיעה בקדם־אירוויזיון 1991 עם השיר "נערה צעירה", כשארבעה מחברי הלהקה משמשים כזמרי הליווי שלה. "הלחץ בקדם היה כל כך גדול", נזכרת אהרון, שסיימה במקום הרביעי. "לייב בערוץ 1, ואני כולה הנערה מהשיר. באמא שלכם, תנו לי לחיות ולגדול".
היא מעולם לא עזבה את התחום, ופיתחה קריירה בתיאטרון ובהצגות ילדים. "אני אדם צנוע ופרטי, וכל מה שקרה לי היה במקרה", היא מתארת, "לא הייתה לי שאיפה להיות סופר־מפורסמת, ואחרי שהכרתי את העסק קלטתי שמה שאני באמת רוצה זה ללמוד משחק, לבנות בית, לשמור על עצמי ועל הערכים שלי. אולי הקרבתי למענם את הפוטנציאל שהיה לי, אבל אני גאה בבחירה שעשיתי. לא הרגשתי מחויבת לתחזק קריירה. למדתי להעריך את הפשטות בחיים".
בסדרה דבורין נדרשה להתמודדות, כנערה שמבקשת להתנער מהתדמית המרובעת שדבקה בה ולמרוד. "נגענו בדברים לא נעימים שלפעמים מטאטאים מתחת לשטיח, כמו הילדה הטובה שרוצה שיראו אותה אחרת. התוכן היה מהותי. שידרנו לצופים שהם לא לבד ושכולם מתמודדים עם אותן בעיות".
5 צפייה בגלריה
''בפארק הירקון הפעילו את הממטרות כדי שנוכל לברוח''. משמאל: שיר גוטליב, אלינור אהרון, יריב יפת, תומר גוטליב, טל מוסרי (למטה), אוהד חיטמן, דנה דבורין, סער פין
(צילום: איליה מלניקוב)
כמו אלינור ושיר, סער פין הפך לאייקון. ועוד איזה אייקון. כריזמה לא מתאמצת לצד הקוקו המושקע שטיפח. הוא היה אליל אמיתי – ואז חזר לאלמוניות. מבחירה. כבר עשרים שנה שהוא מפיק בטלוויזיה, וכמו שיר עשה לאחרונה קאמבק נוסטלגי קטן באותה פרסומת. "בהתחלה מאוד חששתי", הוא מודה, "לאורך השנים נזהרתי מאוד לא לשחזר את מה שהיה ולהסתכן בכך שאיראה פאתטי, אבל הבמאי והמפיק של הפרסומת התחייבו שזה לא יהיה כך – וצדקו. זה היה לטובה, אבל זה עניין חד־פעמי".
עשית סוויץ' מאוד קיצוני.
"בעיניי זה לא היה סוויץ'. מאז ומתמיד היה לי ברור שזה לא אני. זה לא שמישהי מהמעריצות הכירה אותי אישית. ידעתי שזה זמני, שבשביל התיכון זה אחלה ומלא חוויות, אבל לא מתאים לי כמקצוע לחיים".
"מקומך הפנוי" הוא שיר הסיום של העונה הראשונה – זה שיריב המפיק ואביבית הזמרת (אביבית צמח, שחיה כיום בלונדון) עבדו עליו כל השנה, ובקליפ שלו כל הזוגות משלימים (טוב, היה מספר אי־זוגי של חברי להקה, אז ליאת אחירון נתקעה לבד וחיבקה את עצמה בקטע מבאס). היו עוד רגעי פרידה כאלה: "עוף גוזל" לניר גבע לפני הגיוס, והשיר "עד הפרט האחרון" שנכתב לפרק שבו סער נפרד מהסדרה.
הרגעים סוחטי הדמעות האלו סימלו גם פרידה של חלק מהמשתתפים מעולם התרבות הישראלי. היו מי שהמריאו משם להצלחה – האחים טל ועידו מוסרי, דבורין, חיטמן, יעל פוליאקוב - ושהצטרפו לכוכבים רבים שהצמיחה הלהקה לפניהם כמו אורי בנאי, ניר פרידמן ושרית וינו־אלעד, אבל הרוב חזרו לאלמוניות.
חיטמן: "הרבה נערים ונערות רוצים להיות מפורסמים היום, אבל זו מילה מסוכנת, כי קשה להתמודד עם זה. היה לנו צונאמי של 90 אחוז רייטינג, שטל ואני למשל שרדנו רק כי השקענו במוזיקה והמשכנו ללמוד. חייבים לדעת איך להכיל את ההצלחה ואיך להיכשל, ו־90 אחוז מחברי הלהקה נעלמו כי הם לא ידעו להתמודד עם היום שאחרי ההערצה".
5 צפייה בגלריה
יריב יפת (שני מימין): ''אנחנו באנו ליהנות, ואני חושב שראו את זה''. עם טל מוסרי, אלינור אהרון וסער פין
(צילום: יוטיוב)
מה ההבדל ביניכם לבין כוכבי הנוער של היום?
חיטמן: "בני שש היום, כמו הילדים שלי, יותר מתוחכמים מבני ה־15 שהיינו אז. הדור הזה יותר מקצועני. היום יש לכל אחד סוכן והם מבינים הכל פיקס. מי שלא – נפלט החוצה מהתעשייה. גם ההתנהלות הכלכלית שלהם מקצועית מאוד. אנחנו קיבלנו פעם אחת רדיו דיסק, ועוד טיול לדיסניוורלד, שמימן גורם חיצוני".
אהרון: "התמימות שהייתה לנו לא קיימת היום, זה עולם חומרי מאוד. הכל עובר דרך סוכנים מפולפלים. הדרישות היום מכוכבי הנוער גבוהות יותר – אני מתפעלת בטירוף מהיכולות הווקאליות שאני שומעת. היצירה שלנו הייתה ראשונית יותר".
מוסרי: "אני חושב שהעובדה שלא קיבלנו כסף שמרה עלינו. ידענו שזה בית הספר הכי טוב שנקבל אי פעם. הערכנו את זה, ומבחינתנו זה היה השכר".
יפת: "כוכבי הנוער היום באים לעבודה, אבל אנחנו באנו ליהנות, ואני חושב שראו את זה".
פין: "זו הגדרה נכונה, היום הם צריכים לעבוד בלהיות כוכבי נוער. הדרך של הקהל להגיע אלינו הייתה מכתב או טלפון הביתה, היום צריך לתחזק פייסבוק, טלגרם, אינסטגרם, טיקטוק. זה מאוד מחייב".
איך אתם מרגישים כשאתם צופים בקטעים מאז?
פין: "זה קטע, מצחיק לראות איך עשינו דברים אז. אני מסתכל על זה בחיוך".
שיר גוטליב: "אני מרגישה געגוע לשיר שהייתי. לאיפה נעלמה הילדה הזו? היא הייתה חמודה. אני עדיין אוהבת לשחק ולשיר, אשמח אם אקבל הצעות בתחום, אבל אין לי כוונה להפוך את זה למטרה ולהשקיע את כולי שם. מה אני רוצה? למצוא השנה אהבה, אני מוכנה".
פורסם לראשונה: 10:18, 14.04.21
