"כפר שמריהו, סביבת מגורים שקטה, בועה מנותקת. אני מכיר כל רחוב, פינה, כל חנות ואת הבנק... מגיע, יורד מהאופנוע. מוציא את האקדח ממקומו, בין הכיסא למכל הדלק, ובודק בדיקה אחרונה. הקסדה מסתירה את תווי הפנים הסמוקים מהחום הכבד. פלגי זיעה גולשים על מצחי וגבי. אני רטוב לגמרי. קדימה, רוני, אין זמן לבזבז. כל המדינה אחריך" (רוני ליבוביץ', מתוך הספר "האופנובנק", מאת גדעון מרון)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האיחודים של המדינה - פרויקט מיוחד:
יום או יומיים לפני המפגש עם זו ששדד לפני 30 וקצת שנה, רוני ליבוביץ', "האופנובנק", מנסה להעריך איך תגיב. ואם תהיה סלחנית, או אולי תכעס. קשה לנבא מה יאמר אדם שהתייצבת מולו חבוש קסדת אופנוע, ירית לו דוך מעל הראש, לקחת ממנו בוחטה של שטרות ונעלמת מחייו אחרי רגע בלי לדעת מה גרמת ואיזה מין אדם השארת מאחור.
"בוודאי הפחדתי אותה כהוגן", ליבוביץ' חושב בקול, "אני מניח שהיא באה לפרוק, לומר את מה שיש לה על הלב. אם היא תכעס, היא תכעס. אני לא יכול להגיד לה מה להרגיש. זכותה, כמובן. אבל אני חושב שלכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה".
כשהאופנובנק והבנקאית שנשדדה נפגשו
כתבת: מיכאלה חזני, צילום: ירון שרון
בסוף גלית פולק, זו ששדד, לא נראית כועסת. היא יושבת, כיסא לידו, בסניף הבנק בכפר שמריהו, שאותו שדד בצהרי ה-23 באוגוסט 1990, ובטון רגוע מתארת איך נשדדה כעובדת מתחילה בבנק ומה זה עשה לה. איזו טראומה זה השאיר, ואיך חשבה באמת-באמת שתסיים מולו את חייה. היא לא עושה את זה בקטע דרמטי ולא צועקת או מאשימה. לפעמים היא אפילו מגניבה חיוך. וזה יותר גרוע מכל כעס. לא בטוח שהאיש שבמעשיו נקשרה תהילה, ותדמית ה"רובין הוד" שלקח מהבנקים, ציפה לזה. רק מקודם פנה אליו איש ביטחון מהסניף וביקש סלפי. ואחריו ניגשה מישהי וסיפרה איך בבנק שבו עבדה פעם, באזור רמת-גן, חיכו שיגיע, אפילו הכינו לו שטרות, והוא איכזב. "לא נותר לי אלא להצטער", אמר לה בצחוק.
אבל עכשיו, כשגלית מדברת, שפת הגוף שלו צועקת. הוא נע בכיסא, מטה אליה מעט את גבו, לעיתים מעווה את פניו. אתה זע באי-נוחות, אני מציין בפניו. "לא אי-נוחות", הוא משיב, "אני רואה את הדברים קצת אחרת. זו אחת הפעמים הראשונות שאני שומע את הצד השני. וכן, אתה יודע מה, זזתי באי-נוחות, אני לא בדיוק גאה במעשים שעשיתי. ומצד שני, מעולם לא פגעתי באף אחד. אני לא בא להצדיק, וגם שילמתי ביוקר, קיבלתי מאסר של 20 שנה, אבל יש פה, מאחורי הראש, נקודה קטנה, קוראים לה מצפון. וברגע שאתה עושה דבר כזה, המצפון נוקף, ותוקף וצורח, ואתה מתמלא בושה. ככה זה היה אצלי. המצפון הביא אותי להחזיר את כל הכסף לבנקים עם מכתב התנצלות".
וכשאתה שומע את גלית?
"אני לא יכול להתווכח עם רגשות, אני לא יכול להתכחש למה שעשיתי, ולא נשאר לי אלא להתחרט. אני אחיה עם זה כנראה עד סוף ימיי".
"אני הודף את הדלת ברגלי, שולף את האקדח ויורה כדור אחד לכיוון התקרה. 'זהו שוד, לא לזוז, אף אחד לא ייפגע'. בבת אחת מושלך הס. כולם מתבוננים בעניין רב במתרחש. כל כך הרבה שמעו על העניין, והנה הם שחקנים בהצגה הזו. אני ניגש לצד הדלפק המאורך, אומר לפקידה בשקט: 'את הכסף', ומושיט לה שקית ניילון. היא לא מתווכחת" (השוד בכפר שמריהו, מתוך "האופנובנק")
בכניסה לבנק בכפר שמריהו יש שלט: "חל איסור כניסה לחובשי קסדה". מי שאחראי לאיסור הזה צועד עכשיו אל הסניף, בלי קסדה. פעם היה לו כאן חשבון בנק, ומאז ביקר פה עוד פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1990, כששדד את המקום. זה היה הסניף ה-17 מבין ה-22 שאליהם פלש בזמן מסעותיו ברחבי הארץ. הפעם השנייה הייתה למחרת. במהלך שלא ברור מה יש בו יותר, חוצפה או תעוזה, התייצב כדי להפקיד את הכסף שגנב. אחרי המאסר שלו ליבוביץ' ניסה להיכנס לפה שוב, כדי לבקש סליחה, אבל בבנק לא הסכימו. הוא זוכר שעובדים יצאו אליו החוצה.
ועכשיו הוא כאן בפעם השלישית. במקום הפושע עם הזקן השחור, אקדח הסמית'־ווסון והשקית החומה בשביל הכסף, יש פה איש רך, מלבין, בסוף שנות ה־60 לחייו, שנשען על אשתו, יסמין מרחב. הסניף לא נראה כמו אז. את הדלפקים משמאל, שאליהם פנה בשוד, החליפו כמה חדרים. שם, באחד הדלפקים, רוני פגש בפעם הראשונה את גלית. זו לא הייתה הכרות מוצלחת במיוחד. ועכשיו, שלושה מטרים משם, ו־30 שנה אחר כך, הם נפגשים שוב. ויש הרבה על מה לדבר.
גלית מגלה שהייתה דרוכה כל הלילה שלפני המפגש. הרבה זיכרונות צפו. "אני לא כל כך מבין. זה היה לפני 30 שנה. התחלת לעבוד בגיל ארבע?", ליבוביץ' מנסה להחמיא, אולי לרכך את האווירה. אבל גלית לא מאפשרת: "סיימתי אז להיות קצינה בצבא, והחלום שלי היה לעבוד בבנק. הייתי בת 21, ואתה שדדת אותי ביום הרביעי לעבודתי, מה שגרם לי לא להישאר בבנק", היא משיבה.
"עוד יותר תעשי לי רע על הנשמה", הוא אומר לה.
הם מתיישבים זה לצד זה. גלית פולק, 51, מהוד-השרון, נשואה פלוס שלושה, אז טלרית צעירה, היום מנהלת מחלקת תקשורת שיווקית בבנק הפועלים, חוזרת אחורה, אל הימים שאחרי השחרור מהצבא.
"עשיתי קורס קצר של בנכולים", היא משחזרת. "אחד הדברים שעובדים איתך עליהם זה נושא הביטחון, בטח אז כשהאופנובנק הסתובב בשטח. הגעתי טרייה מהקורס, מאוד דרוכה. התחלתי לעבוד ביום ראשון, ביום חמישי נשדדתי.
"זה היה בסביבות 11 לפני הצהריים. הגיע לקוח מאוד גדול, שנתן לי הרבה כסף במזומן. הכנסתי את הכסף למגירה, הרמתי את הראש, ומה שאני רואה מול עיניי זה מישהו גבוה עם קסדה, שיורה לי מעל הראש, האפר יורד מהתקרה, והאיש הזה צורח עליי לתת את הכסף. ירדתי מתחת לשולחן באופן אינסטינקטיבי. גיליתי שפעמון האזעקה נמצא אצלי, ואז עם היד הרועדת לחצתי. אבל הוא צעק שהוא רוצה את הכסף, אז עליתי חזרה, ואני זוכרת שכל השטרות התפזרו לי על השולחן. כל כך פחדתי שאם לא אשים משהו בשק אולי הוא יהרוג אותי. השתדלתי שהכל יהיה בפנים. גם שתי הפקידות האחרות שישבו לידי שמו לו בשק, ודי מהר הוא נעלם מהסניף. כל הסיטואציה הזו אורכת לא הרבה זמן.
"לקח איזה שתי דקות להבין שהוא לא נמצא, ואז אלה שמאחורי הדלפקים והלקוחות התחילו להתרומם. כולם היו קודם על הרצפה. אני לא אשכח שסגן מנהל הסניף ירד למטה בדיוק להכין תה. הוא לא שמע את הירייה, וכשעלה עם כוס התה הוא לא הבין למה כל הסניף על הרצפה. בעצם הוא פיספס את השוד. זה היה מצחיק בדיעבד, זה לא היה מצחיק אז.
"מהר מאוד הגיע לפה החוקר שוגון (חיים פנחס), והגיעו צוותים רפואיים ומשטרה. קיבלתי ואליום. היו כמה שהתעלפו, וגם הם קיבלו כדורי הרגעה. ואני זוכרת שאחרי הצהריים לא פתחו את הסניף, אבל הכריחו אותי לבוא לפה כדי לחזור למקום ולהמשיך לתפקד".
אני שואל את ליבוביץ' אם הוא זוכר את גלית. ובכלל, האם במהלך השנה ושבעה חודשים שבהם שדד זיהה את הבהלה בעיני אלה שמולו. "אני לא זוכר", הוא משיב, "אני אגיד גם למה. אתה נכנס לעשות מעשה כזה, אתה בדריכות מסוימת. אתה מסתכל לכל העברים, ודרוך כמו קפיץ שמשהו לא ילך לפי התוכנית. אתה לא מסתכל על פרצופים, אתה מסתכל על סכנות.
"אגב, אחרי השוד לא הלכתי לשום מקום. יש פה לא רחוק גן ציבורי, ישבתי פשוט שם. והמקום באמת התמלא שוטרים וצוותים רפואיים".
גלית: "חלק מהסיפור פה זו העובדה שזה היה הסניף של רוני והמשפחה שלו. אחר כך, כשנודע שזה הוא, כל הסניף היה בהלם, כי הייתה היכרות ברמה האישית. הייתה המון תכונה סביב זה".
"אין זמן, צריך להסתלק. 35 שניות מהכניסה. מהר, מהר, מהר. אני תופס בידי האחת את השקית המלאה, ובשנייה לופת ביד מזיעה בתוך הכפפה את האקדח הענק שלי. כופה על עצמי לא להתחיל לרוץ. בצעדים מדודים אני מגיע לדלת, מעיף מבט אחרון, והחוצה"
כשעלה הרעיון שייפגשו בסניף בכפר שמריהו, ליבוביץ' התנצל. שם לא שדדתי, אמר. כשפושטים על יותר מ-20 סניפי בנק קשה לזכור הכל. אבל עכשיו, כשהוא פה, ליבוביץ' מציין שהוא זוכר כל פרט. הוא אפילו מחפש עם העיניים את המקום שבו ירה לתקרה. ועדיין, לא על כל הפרטים הם מסכימים. גלית, למשל, מספרת שבכניסה לבנק היו שני שוטרים סמויים, ושאלה שוחררו כמה ימים לפני השוד בגלל מעצר אדם אחר בחשד שהוא האופנובנק; ליבוביץ', מנגד, דווקא זוכר שהיו שומרים ליד הבנק, ושאלה רצו אחריו כשיצא עם הכסף. ככה גם תיאר בספר.
כך או כך, אחרי שליבוביץ' יצא מהבנק דרכם נפרדה, והיה צריך להתחיל להתמודד עם מה שנגרם. יעבור עוד חודש וחצי עד שליבוביץ' ייתפס ויישלח לכלא. הוא ירצה שמונה שנים וחודש מאחורי הסורגים, ואז לאט־לאט ישקם את חייו, ויחל להרצות ולספר את סיפורו בפני מי שיהיה מוכן לשמוע. גלית תבין תוך זמן לא רב, בצל האירוע ההוא, שהבנק לא בשבילה ותפתח קריירה אחרת, עד שחזרה לבנק הפועלים כבכירה לפני שנתיים וחצי.
"מעבר לטראומה הנקודתית היו לאירוע הזה השלכות אחר כך", גלית מספרת, "הוציאו הוראה לא להיכנס לבנק עם קסדות על הראש. בנוסף, אסור היה להרים את הקול. במשך תקופה מאוד ארוכה בכל פעם שהיה נכנס שליח היו לי דפיקות לב שהיו מחזירות לרגע של האירוע. אגב, שנתיים אחר כך הכרתי את בעלי, והתברר שבזמנו עצרו אותו כי היה לו בדיוק אותו סוג, 650 משהו, איקס איקס משהו, של האופנוע של רוני.
"כולם זוכרים שהיה את האופנובנק הגיבור", היא ממשיכה, "אבל בסוף, הדבר האחרון שהטריד את הבנקים זה כמה כסף נשדד. מה שהטריד זה אנחנו כבני אדם, כעובדים שנפגעו, כמו נפגע טרור שחווה טראומה. חרדה שהולכת איתנו תקופה ארוכה.
"אני אזכור את זה תמיד כחוויה לא נעימה, ולא מאחלת לאף אחד לעבור את אותה שנייה, ממש שנייה, שיורים מעליך ואתה באמת-באמת מאמין שזהו, אתה לא יוצא מפה בחיים. לגמרי ככה הרגשתי. כשאומרים שהחיים חולפים בשנייה מולך? אז הם באמת חלפו. מדהים איך המוח שלנו יודע לעשות רגע סיכום אם הוא חושב שזהו. עד היום, כשאני נכנסת לסניפי בנק אני תמיד־תמיד באיזה פוזיציה לראות שאני לא מפספסת משהו. זה לא נשלט, זאת האמת".
"אני יכול להפסיק אותך לשנייה", מבקש ליבוביץ', "אני מרגיש רע מאוד. אני שומע מה עשיתי ולמה גרמתי".
גלית: "רגע, מה, אף פעם לא דיברת עם אנשים ששדדת?".
תכף הוא יגלה שזו בעצם הפעם הראשונה שהוא יושב ככה עם מישהי ששדד, במקום שזה אירע, וש"לא חשבתי שזה ידגדג לי כל כך". אבל עכשיו הוא מבקש להתייחס לדבר אחר. "סיפרת שאת לא נכנסת לבנקים. אני לא יודע אם זה מקביל, אבל גם אני לא נכנס לבנקים. קשה לי מאוד עם זה".
גלית: "כדי שלא יזהו אותך?".
רוני: "תחשבי מקרה אחד למיליון – אני לקוח, ואז רוצה הגורל ונכנס שודד. ואני בתור לכספרית, מגיעה המשטרה, ומי רואים בתור? מי יאמין לי שאני במקרה שם? למזלי, בבנק שאני עובד איתו היום יש פקידה שנשמעת למצוקותיי, שאפילו יצאה אליי פעמיים לאוטו".
"הפשע לא משתלם"
"נסעתי בדיוק 80 מטרים. האינסטינקטים זעקו: מנוסה. אבל השכל הישר אמר: רגע, יש דרך טובה יותר. אני מחנה את האופנוע מאחורי שיח גדול. את שקית הכסף מחביא בבגדיי ואת המעיל והקסדה מאחורי גדר חיה. אני פוסע צעדים מספר ומתמוטט על ספסל קטן. אפסו הכוחות. כמו בלון שדחפו בו סיכה, אני מתרוקן כולי מאוויר"
ככל שתתקדם השיחה הם יספרו על הלבטים. ליבוביץ' יגלה שהיה לו קשה לצאת מהאוטו ולצעוד לפתח הבנק. כי לא ידע מה מחכה לו בפנים. וגלית תספר שאפילו פה בסניף יש לא מעט עובדים שהתקוממו על כך שהסכימה למפגש הזה.
"את יודעת", ליבוביץ' פונה לגלית, "אני לא שוכח לרגע מה עשיתי. קיוויתי, ואני עדיין מקווה, שמפגש מהסוג הזה ייתן לי להרגיש פחות רע עם עצמי. לא שאלתי אותך, למה באת לפה?".
"מאוד התלבטתי", גלית משיבה, "יכול להיות שאם היה פה סיפור של פושע רגיל היה לי יותר קל. דווקא בגלל שמדובר באדם שעשה את זה לאורך הרבה זמן, ובגלל שהייתה תחושה שהוא התהדר בזה איזה תקופה, או שהיו כאלה שהתהדרו במה שעשה, יש בזה משהו מאוד מתסכל. מצד שני, היום אני אדם בוגר יותר שיודע מה זה מדינת חוק, ומה זה אומר אסיר שהשתחרר והשתקם, ואיזה תפקיד יש לנו כחברה לתת לזה מקום. זו הסיבה שהסכמתי לבוא".
קשה שלא להתעכב על השאלה איך קרה ששומר חוק, ממשפחה מבוססת, קצין, עשה את מה שעשה. "ייקח לי שעה להסביר", ליבוביץ' משיב, "יש אנשים שנכנסים למצוקה. זה לא חייב להיות על רקע כלכלי. זה יכול להיות על רקע נפשי, בריאותי. בגלל כל מיני דברים מהרקע שלי עשיתי לצערי מה שעשיתי".
חיכית להיתפס?
"אתה לא חושב על להיתפס. גם אם הייתי שודד 100 מיליון, זה לא שווה את הדקה הזאת ששמים עליך אזיקים, ומה שעובר עליך אחר כך. כשנגזרו עליי 20 שנה, הייתי בעולם אחר. המוח האנושי לא מסוגל לכמת זמן כזה. המאסר קשה, אבל העונש האמיתי הוא לא הכלא, אלא לא להיות עם המשפחה, עם מישהו שאולי עדיין אוהב אותך, עם הילד. ואתה יושב, עושה לך מטרות: עוד שבוע יהיה לי ביקור, עוד חודש, לא יודע מה, כדי שהזמן יעבור. יצאתי לחופשה ראשונה אחרי שלוש וחצי שנים.
"והיום הכי קשה זה דווקא כשהשערים נפתחים ואתה משתחרר. אתה מחבק את מי שאתה אוהב, ואתה יכול ללכת לים, אבל אז זה נוחת עליך. אנשים יושבים בכלא שנים ארוכות. האישה בלי כסף, הילדים בלי אבא, ופתאום יוצאים. מי יעסיק אותם? מי ידבר איתם? אתם יודעים כמה זמן לקח לי לחזור לשגרה? אם לא אשתי שהעניקה לי חיים חדשים, אני לא יודע מה היה קורה. מאז אני עסוק בדבר אחד: לבנות את החיים שלי. המחיר ששילמתי על זה שהבהלתי את גלית, ואני בטוח שעוד רבים לצערי, כבד מאוד.
"שנים ארוכות אחר כך, אשתי תוכל להעיד, היו לי הרבה לילות ביעותים. לא יכולתי להיכנס למסעדה ולשבת עם הגב לשטח פתוח. תמיד עם הגב לקיר. בכלא אין יותר מדי ערך לחיי אדם, ואתה נכנס למחשבות ולחרדות".
גלית, עקבת אחרי ליבוביץ' לאורך השנים?
"לאורך השנים הייתי מאוד סקרנית. מי התחתנה איתו, ואיך זה יכול להיות שהתחתנה איתו, זה היה נראה לי וואו", היא אומרת בזמן שאשתו יסמין יושבת ממול. "עקבתי ברמה של נקודות ציון בחייו".
"בהרצאות שאתה נותן", גלית שואלת את ליבוביץ', "האם המטרה היא רק לבוא ולספר, וחלק יגידו שאתה נהדר, חלק יגידו שאתה פושע, או שאתה מגיע עם מטרה, להעביר מסר. עם מה בן נוער יוצא מההרצאה שלך?".
ליבוביץ': "המסר הוא שלוש מילים: הפשע לא משתלם. כשאני מרצה בפני בני נוער זה בהתנדבות. אני עושה שימוש בהערצה או בסיפור שלי להמחיש: אוי ואבוי מה יקרה אחרי זה".
בסך הכל זה נשמע סביר, שמישהי שירו לה מעל הראש תבוא מלאת תחושות למפגש מהסוג הזה. אבל לפני שנפרדים גלית מבהירה שאין שום דבר פתוח מהצד שלה. "הוא לא חבר שלי, ואני לא מכירה אותו. אני יודעת מה זה גרם, אבל אין לי ברמה האישית שום רגשות", היא אומרת, ולצד זאת מוסיפה: "אני חושבת שזו סגירת מעגל משני הצדדים".
"אני מסכים", ליבוביץ' אומר, "זו סגירת המעגל הכי טובה גם לגלית וגם לי. לפעמים כשמפגישים בן אדם עם תוצאות מעשיו זה נראה אחרת".
