כשהגיחו "הפנתרים השחורים" מתוך הג'ונגל של מוסררה בחורף 1970, לא היה להם דבר להפסיד. מי שגדל בשכונה ירושלמית מוכת עוני בשנות החמישים, הגיע לגיל מצוות עם מטען חורג של תיקים פליליים ופגישות עם קצין מבחן, החזיק בניסיון של הטלת אימה על הסביבה, והטמיע לתוכו את תפיסת הרשויות שראו בו מקרה סוציאלי חסר תקנה - לא ממצמץ בקלות כשגוררים אותו למעצר או מפעילים נגדו באלימות את זרוע החוק.
בהתחלה רק ביקשו למחות. חבורת צעירים שבערה מהצורך לעורר את השלטון ואת דעת הקהל לסבל העני, להפגין נגד מדיניות הזנחת בני השכונות והפריפריה, ואפליית המזרחים בישראל. הם זכרו מילדותם את ההפגנות בוואדי סאליב ב־1959, והאמינו שעכשיו תורם להשמיע את זעקת המדוכאים, זעקת הוריהם החיים במצוקה מהיום בו עלו לארץ. הם דיברו על הצרכים הכי בסיסיים: מזון, חינוך ודיור; חלמו על צדק ושוויון, וביקרו את השלטון שמעודד את העלייה של עולי בריה"מ ומחלק להם הטבות שלהן לא זכו.
הם לא דמיינו את עוצמת תגובת הרשויות. רק כשנתקלו בהתנגדות עזה נגד רצונם למחות, כולל מבצע מעצרים שהבעיר את השטח, קיבלו אישור לכך שרואים בהם אזרחים סוג ב'.
האיחודים של המדינה - פרויקט מיוחד:
כעת, 50 שנה אחרי המהפכה, הם שוב יחד. כלומר, אלו שנותרו בחיים. עד היום לא התראו בפורום מלא, וההתרגשות שלהם זוחלת לתוך קבוצת הווטסאפ "הפנתרים 2021" שפתחנו לקראת האירוע. תמונת הפרופיל של סעדיה מרציאנו ז"ל בחולצה שחורה עם ההדפס "פנתר שחור" משקיפה על ההתעוררות האיטית של החברים לתוך מעגל החברים הישן: קוקו דרעי, ראובן אברג'ל, צ'רלי ביטון, משה אמויאל, רפי מרציאנו, שמשון ויגודר, אבי ברדוגו ודוד בן־עיון, שמתחילים בגישושים זהירים. מיום ליום מתברר שהניסיונות לאחד אותם לכבוד יום העצמאות מעלים מן האוב לא רק זיכרונות ששינו את פני החברה הישראלית אלא גם מחלוקות שנותרו פתוחות. ביטון, ממנהיגיה הבולטים של התנועה, שאף נבחר לכנסת ב־1977, הוא היחיד שלא לוקח חלק במסיבה הצנועה שמתקיימת בחצר בית הספר לצילום מוסררה. ותכף יעמדו בחיבוק מתחת לקשתות שמעטרות את הכניסה לבית הספר. כבר בני 70, אבל בוורידים שלהם עדיין זורם דם שחור של מהפכנים.
4 צפייה בגלריה
"דיברו איתנו כאילו אנחנו הולכים להביא את הגאולה". מימין: משה אמויאל, שמשון ויגודר, קוקו דרעי, דוד בן-עיון (מאחור), ראובן אברג'ל, אבי ברדוגו (מאחור), איציק סבאח ורפי מרציאנו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
קוקו דרעי, ממייסדיה וממנהיגיה הבולטים של התנועה, מגיע ראשון. עד היום הוא מתגורר בבית שבו גדל, סמוך לכאן. הוא מהבודדים שהצליחו לשרוד את הגל הקפיטליסטי של הג'נטריפיקציה ולהחזיק בנכס שפעם נחשב למאורת ביבים, והיום הפך לאטרקציה נדל"נית. רובם התפזרו כבר בשלב שבו קיבלו הוריהם דירת שיכון באחת השכונות הירושלמיות, ושוב עברו לצד המפסיד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
היום דרעי עוסק באמנות ומשלים הכנסה כמחסנאי בבית הספר לצילום במוסררה. לפני שנתיים קרא לו אבי סבג, מנהל ומייסד בית הספר, והציע לו עבודה. מאז הוא מכיר כל סטודנט שלומד במקום. עכשיו קוקו פותח את שער הכניסה האחורית ומסדר את הכיסאות הלבנים בחצר הקטנה. שמש ירושלמית חמימה מנדבת נקודת אור גדולה. מישהו פותח בקבוק עראק שהביא מהבית, ואהוד הסטודנט, ששמע מקוקו על המפגש ובא לראות מקרוב, מתנדב לקפוץ לשוק ולהביא קצת בייגלה וזיתים.
כל אחד שנכנס בשער הברזל מתקבל בצהלות שמחה, שירים, מחיאות כפיים ונענועי אגן קלים. אברג'ל, זקן הפנתרים בני השכונה, מגיע אחרון וזוכה להכי הרבה תשומת לב מהחברים.
מהר מאוד הפנתרים צוללים לאקסטזה של זיכרונות מוקדמים ממוסררה: האמא של זה, האח הקטן של ההוא, אברג'ל מספר בדיחות שחצי מהן במרוקאית. הם נכנסים אחד לדברים של השני, מדברים מעל הראש של השני, נותנים כאפות, משתמשים בכינויים מפעם, אורגים סביב עצמם מורשת קרב של לוחמים.
ואז, כשהם ניגשים לסמטת הפנתרים לצורך צילום, הדרך לשם מתארכת, ולא רק משום שהם מדברים ביניהם ללא הפסקה, אלא גם בשל העניין הרב שהם מעוררים בקרב העוברים והשבים שמזהים אותם מיד. חלק צועקים בהתרגשות "הפנתרים, אין עליכם". היום זו רק להקה שמסתובבת באמצע היום ברחובות מוסררה, אבל פעם הם היו השליטים הבלתי מעורערים של היער הכי מסוכן בבירה.
זהו סיפורם, לפי הסדר שביקשו לספר אותו.
כדי להבין איך נולדים מהפכנים חייבים ללמוד את קורות ההורים שגידלו אותם, את החיסון הטבעי שנאלצו לפתח כילדים נגד תחלואי המערכת שקלטה אותם, את ההרגל לנוע בגניבה כמו צללים בין סמטאות הציבוריות הישראלית באותם ימים, ואת הקרע הפנימי שנפער בזהותם כשניסו להשתלב ונדחו בזלזול.
"מילדות אתה סופג לתוכך תרבות חמה, מזרחית, שחורה ומלאה באהבה", קוקו דרעי, בן 71, חוזר לשנות ה־50 וה־60. "זאת התרבות היחידה שאתה מכיר: כולם ישנים יחד בחדר היחיד. ההורים קמים בבוקר, אבא הולך לעבודה בבניין ואמא לעבודה בניקיון, אוספים את המזרנים מהרצפה, אין סדינים, אין מצעים או שמיכות, עורמים אחד על השני. יש מחסור שאתה לא ממש מרגיש, כי אתה עדיין קטן וכל האחים סביבך".
"גרנו בבתים בלי דלתות", מתאר ראובן אברג'ל, 79, היום תושב תלפיות מזרח בירושלים, "הכל היה פרוץ, בלי חשמל, בלי מים, בלי שירותים. את הצרכים עשינו בשטח ההפקר. גרנו בדירה של חדר אחד, 20 מ"ר שהם חדר שינה, חדר האוכל, חדר המנוחה גם של ההורים וגם של הילדים. אנחנו 11 נפשות, אין לך איפה לזוז, אתה יוצא מהבית ובא רק כדי לישון. אין מיטות, אין ארונות, מפזרים את השמיכות על הרצפה וישנים ראש וזנב, כמו בקופסת סרדינים. והרבה פעמים מרוב עייפות הייתי רוצה להירדם – לוקח את הבוהן של הרגל של אחותי הקטנה שם בפה ונרדם".
"הייתי רק בן 12 אבל הכרתי את כל החברים של אחי הגדול אמיל", מספר דוד בן־עיון, בן 69 ממוסררה. "גדלנו בשכונה מלוכדת, כולם הכירו את כולם. ההורים פחדו שהילדים יסתבכו עם המשטרה, אבל כמעט לא היה בית בלי עצורים".
"הרעב היה בכל מקום", ממשיך דרעי, "היינו מוצאים אוכל זרוק, מרימים, מנקים קצת ואוכלים. מבית הספר זרקו אותנו, ופתאום אתה מגלה שיש דרך לפתור את המצוקה. בגיל 13 התחברתי עם בני 20. הלכנו, פרצנו, נתפסנו. באו אליי הביתה, עשו חיפוש, הפכו הכל, בסוף מצאו איזה בדל שעישנו לפני כן. עצרו את כולנו – שבעה חבר'ה, ואני הכי צעיר. לא היו זכויות אזרח ולא זכויות קטין, פירקו אותנו במכות, ואנחנו כבר רגילים. על הפריצה הזאת ועוד חתיכת חשיש נשפטתי כעבור כמה חודשים. קודם מעולם לא הייתי במוסדות ולא הסתבכתי. אני זוכר שאמא יושבת לידי ולא מבינה מילה עברית, אני צריך לתרגם לה, שנינו בטוחים שתכף זה נגמר וחוזרים הביתה. השופט מקריא את גזר הדין: שנה וחצי בבית סוהר לצעירים. אמא לא מבינה, קוראים לשוטר ולוקחים אותי. משם אני הולך לחממה לגידול עבריינים, נהייתי פושע גדול וטוב כמו שהם רצו. לאף אחד לא אכפת שגנבתי כי לא היה לי מה לאכול, ופרצתי כי לא נתנו לי חינוך, ולא היה מי שישמור עלינו. תוציאו מהראש כל מה שאתם יודעים על בית סוהר היום, בית הסוהר של שנות השישים זה טורקיה".
אברג'ל: "בגיל תשע עצרו אותי בפעם הראשונה על שוטטות בשכונת רחביה. אז ילד שיש לו אנרגיות מה יעשה עם כל המרץ? היינו משוטטים, ולאן יש ללכת? למערב העיר. 500 מטר – והופ אתה בעולם אחר. ב־1950 היינו ילדים שרק הגיעו ממרוקו, לא מכירים משטרה, לא מכירים את הבריונות הזו, גרנו במלאח שלנו שהיה מקום שקט ורגוע. לא ידענו שאנחנו מגיעים למדינה שתאסור עלינו לשאוף מהאוויר החופשי.
"השוטר, בטח אמרו לו 'שים לב שלא יסתובבו אנשים שלא גרים פה'. אני זוכר שהוא היה מזרחי, ושהאשימו אותי בשוטטות למטרת התפרצות – כי מה עושה ילד ממוסררה ברחביה אם לא בא לפרוץ? פעם ראשונה פגשתי משטרת מחשבות. ילד צנום, שמשוטט כי אין לו בית ספר, ההורים טרודים בפרנסה, אין עליו מכשירים לפריצה, אין לו מושג מה זה לפרוץ. באותם ימים ירושלים התמלאה בפקידי מדינה שהלכו להתגורר ברחביה. הם התושבים שגרו בשכונה שנעצרו בה ילדים קטנים, ואני הילד שנאסר עליו לשוטט במדינה של היהודים. בדרך לתחנה התחלתי לבכות לשוטר, ניסיתי לשכנע: 'סליחה, מה עשיתי? למה אתה עוצר אותי?'. הבטחתי לא לבוא לשם יותר, אבל הוא לא רצה לשמוע אותי".
הפנתרים גדלו בחברה שהנמיכה ציפיות בכל מה שקשור לגבר שחור בעל מבטא מרוקאי בשנות העשרים לחייו. הם יועדו להיות הילדים הכי רעים ברחוב, הסוחרים שמוכרים חשיש למתבגר חמוד מהתיכון לאמנויות, בני הזוג הכי לא רצויים בבית הוריה של בחורה נורמטיבית.
"היינו בני 20, חבורה שהיו בה צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, אליעזר אברג'ל, אח של ראובן, קוקו דרעי ודוד לוי", נזכר משה אמויאל, 71, מירושלים. "חזרתי לשכונה אחרי שירות צבאי, והיינו יוצאים עשרה חבר'ה לבלות בעיר. הכרנו תיירים יהודים מאמריקה שההורים העשירים שלהם שלחו לטיול אחרי הקולג'. היינו הולכים אליהם, שם גילינו את המוזיקה השחורה, את ג'ימי הנדריקס שהיה קורע לי את הנשמה. אתה פוגש אנשים שחיים בלי סבל, בלי עוני ומשטרות. אנשים שיש להם כסף לתקליטים. היינו חוזרים משם טעונים, מתודלקים בכעס, בהבנה שיש אנשים במדינה הזאת שחיים בכבוד, וזה לא אנחנו. יוצאים מהדירה, מתחילים לבעוט בפחים, להתנהג בוונדליזם".
"הייתי בן 15 וחצי, חזרתי לשכונה אחרי מאסר עם מטען שצריך לפרוק", ממשיך דרעי, "הייתי עם רעב למוזיקה, לבילויים, ללבוש ולאכול כל מה שהחיים נותנים ואין לנו. כשהיינו עולים העירה ידענו שזה כולל גם לריב. מגיעים למקום, אין אף אחד שמעז לעמוד בדרכנו. אם במקרה היה אחד כזה, הוא חוטף בוקס. היה ברור לכולם שאנחנו, החבר'ה של מוסררה, נכנסים חינם לכל מקום. כשהיינו מגיעים, כולם משתתקים.
"ברחובות בשכונה היה חושך. אם רצינו לשבת קצת, לא היה איפה. היה לי מחסן על הגג, היינו עולים לשם, מעשנים שאכטה ושומעים תקליטים. קבוצה של נוצרים שבאו לעבוד בשכונה הביאו איתם פטיפון, אז אני ועוד מישהו הרמנו אותו מכאן, ממש איפה שאנחנו יושבים, ולקחנו לגג שלי. את התקליטים גנבנו.
"היינו מטורפים על מוזיקה. כל הופעה שהגיעה לעיר - מתיישבים שורה ראשונה, מנגנים באוויר עם הידיים, שרים בקולי־קולות. המוזיקאים אהבו אותנו, כי ראו כמה אנחנו נהנים. אחרי ההופעה הולכים אל מאחורי הקלעים, אין אמן שלא אוהב חשיש, ומי מביא אותו? אנחנו, בני השכונות. נהיינו חברים. זה נהיה נוהל של אחרי ההופעה, באים לגג של קוקו".
שלא כמו האחרים בחבורה שמולי, שמשון ויגודר, בן 71 מתל־אביב, גדל בשכונת בית הכרם בירושלים. כבר כנער היה פעיל בתנועת "מצפן" הסוציאליסטית. "בלי קשר לפעילות שלי בשמאל הייתי ער לזה שיש אנשים שרוצים לצאת מהחיים העברייניים ולא מצליחים", הוא אומר. "בהתחלה היחיד שהכרתי ממוסררה היה מוריס, בחור שהסתבך בגניבה ולא היה לו איפה לגור. הוא הובא בפני שופט, ואמא התחייבה שתיקח עליו אחריות. הבאנו אותו הביתה לכמה חודשים, אמא העמידה אותו על הרגליים, אבא היה יושב איתו – נוצר שם קשר מדהים למרות שאבא היה פרופסור באוניברסיטה. הוא בחיים לא פגש איש כמו מוריס, ומוריס לא פגש קודם מישהו כמו אבא שלי.
"היה לנו בבית אוסף של 360 תקליטים. יום אחד אין תקליטים. הלכתי למוריס, אמרתי: 'תראה, גנבו את הכל'. הוא אמר 'אל תדאג'. אחרי שעתיים הוא מגיע עם ילד בן 13 או 14, ציון, שאומר 'אני מצטער. אני גר במוסררה, ההורים חולים, יש לי שישה אחים ואחיות שאני מאכיל'. אמרתי לו, 'אם אתה מסכים, אני נוסע איתך'. כשנכנסנו לשם קלטתי שמה שסיפר הוא כאין וכאפס לעומת המציאות: ילדים על הרצפה, בכי, קור ומקרר ריק. רציתי לעשות משהו. הוא סיפר שיש קבוצה במוסררה שמדברת בדיוק על זה. אמרתי לו 'אתה חייב להפגיש אותי איתם'. באתי לשכונה באותו ערב, פגשתי את סעדיה, את צ'רלי, את משה אמויאל. זה היה ממש פה. הלכנו הצידה לעשות 'לאפה' ודיברנו. אני זוכר כמה כאבו להם שני דברים: המעצרים והדיכוי".
גם אבי ברדוגו, בן 77, היום תושב הגליל, הגיע מחוץ למוסררה. הוא למד אז משפטים באוניברסיטה העברית וערך את עיתון הסטודנטים "פי האתון". "יום אחד", ברדוגו נזכר, "חיפשתי לקנות חשיש, אז ירדתי עם חבר על וספה למוסררה. פתאום קוקו קורא לחבר מהגג, הם הכירו קודם. הוא הזמין אותנו לעלות לתה עם נענע. נשארנו שם שעות ודיברנו. אני שפכתי את כל מה שהאמנתי בו, את הרעיונות של הפנתרים מאמריקה ואת הערכים של מאבק השחורים בממסד הלבן, והם סיפרו המון על מה שכואב וחסר להם. השנאה למשטרה הייתה הדבק שחיבר בינינו. ככה הכרתי את כולם. הרגשתי אז שנחוץ עוד זמן עד שהם ייצאו נגד הממסד בישראל".
"המפגש עם מוסררה היה לי חדש לגמרי", ממשיך ויגודר, "לא ידעתי שיש מצוקה נוראית כזאת. נפתחו לי העיניים. היה ברור לי מהרגע הראשון שיש ביניהם אנרגיה מטורפת של חיבור והבנה שהעסק הזה הרבה יותר רחב ממוסררה. הם ממש בערו מהרצון לעשות צדק".
הבטן שקירקרה בילדות התמלאה בבגרותה בזעם שאיים להתפרץ. הם החלו בבניית חזית סירוב. כשיצאו באביב 1971 לרחובות הבירה התברר שהם רק קצהו של קרחון, ומאחוריהם עשרות אלפים מבני השכונות ויישובי הפריפריה בני הדור השני. הם הסתערו בציפורניים שלופות על התודעה החברתית־פוליטית של הישראלים.
"הסיפור הזה התחיל לחלחל חזק בתוכנו. הייתה לנו כימיה מטורפת עם ויגודר מהרגע הראשון, בעיקר בזכות החשיש", מתאר משה אמויאל, וכולם צוחקים. "כשהכרנו, ישבנו ודיברנו שעות על כך שאלה חיים שלא מגיעים לנו ולמשפחות שלנו. ממנו ומאחרים הבנתי שאני פנתר, שיכולים להיות לי חיים אחרים".
דרעי: "בינואר 1971 הגיע לשכונה גבי ברון, עיתונאי פלילים מ'ידיעות אחרונות'. שלחו אותו לכתוב על נוער שוליים. לאן ילך? למוסררה. איפה? על הגג של קוקו. הוא הראשון שהתעניין ושאל על המצב שלנו ולא על הפשיעה. אף פעם לא הייתה כתבה כזאת. התחלנו להתווכח בינינו, כל אחד צועק את דעתו, בכלל לא חשבנו אז לקרוא לעצמנו 'פנתרים'. כשהוא עמד ללכת קם אחד מאיתנו, אמיל בן־עיון, ואמר לו: 'אם לא יעזרו לנו, נעשה כמו הפנתרים השחורים באמריקה'. למחרת זו הייתה הכותרת ב'ידיעות', היינו המומים".
"כשהיינו ילדים היינו מתגנבים לקולנוע. שם ראינו ביומני החדשות את הסרטונים מאמריקה ואת מחאות הפנתרים", מוסיף אמויאל. "פעם ראינו ב'יומני גבע' את אמא שלי רוחצת זקנים באיזה סרטון תעמולה של גולדה. השיח הפוליטי לא היה זר לנו, וידענו מה אנחנו צריכים לעשות. רצינו להתחיל בהפגנה, אז בפברואר ניגשנו לתחנת משטרה להגיש בקשה להפגין. כשנכנסנו השוטרים הסתכלו עלינו בזלזול. הכירו אותנו ממעצרים קודמים, צחקו: 'מי אתם בכלל?', קפצו ועצרו את כולנו באלימות. שיחררו אותנו רק בערב. הרגשתי איך שופכים דלק למחאה".
"המשכנו בהכנות להפגנה", מספר ויגודר, ונזכר שאחיו מאיר היה מאלה שהלכו למשטרה כדי לבקש אישור להפגין, "הכנו שלטים והפצנו את הכרוז 'די!'. הדיבור היה לזעוק את העוול, לא מעבר לזה, אבל המשטרה התחילה בשורה של מעצרים מונעים. שמעתי שעצרו כמעט את כל הפנתרים, אז ביום שלפני ההפגנה ירדתי למוסררה לחלק כרוזים. מיד קפצו עלינו בלשים, גררו אותנו בשערות, העלו לניידת ונסעו איתנו מנקודה לנקודה כדי לערוך חיפוש אחרי כרוזים. אחרי שלא מצאו, הסיעו אותנו בזינזאנה לבית־שמש. הייתי בהרבה הפגנות של השמאל קודם, אף פעם לא התייחסו אלינו ככה".
"אני ואח של רפי מרציאנו חזרנו מפנימייה בחדרה. זה לא הפריע להם לעצור אותי ולהחליט בשבילי שאני חלק מהפנתרים", נזכר דוד בן־עיון, "לקחו אותי לסיור, ורצו לדעת איפה אחי אמיל. אם רצינו או לא, היינו בפנים".
"השתחררתי אז מהצבא", מוסיף רפי מרציאנו, בן 70 ממודיעין, אחיו של סעדיה ז"ל, "ידעתי שהמשטרה עצרה את כולם. בדיוק פגשתי חברים אמריקאים וסיפרתי להם מה קרה. החלטנו שנלך למגרש הרוסים. התחלנו כמה חבר'ה לצעוד ולקרוא לשחרור העצורים, ופתאום קבוצה גדולה של סטודנטים פעילי שמאל מצטרפים אלינו, ומאחורינו צעירים ומבוגרים וכל תושבי מוסררה, כי לכולם יש עצור במשפחה – והדם נדלק".
"ב־3 במארס 1971 רפי בא אליי הביתה בריצה להגיד שחברים מהשכונה נעצרו", אברג'ל משחזר. "אני כבר בן 28, נשוי עם ילד, ולא מבין מה מתרגשים. אין יום שלא עצרו מישהו בשכונה. כשצעדנו לבניין העירייה וראיתי את המוני הסטודנטים הופתעתי. בדיעבד הבנתי שהם השכפ"ץ שלי מול המשטרה. שאם יש אשכנזים לידך לא תקבל מכות, ואם מפורסמים כמו חיים גורי ועמוס קינן מעודדים אותי לנאום במגפון, כנראה שאני מסוגל. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני מכניס יד לבטן ומקיא את התחושות שלי".
4 צפייה בגלריה
"לא רק שהמאבק לא היה לשווא, אלא שפירותיו הולכים ומשתבחים". הפגנת הפנתרים, 1971
(צילום: אלכס קולומויסקי)
דרעי: "איך הוא דיבר שם, איזה נאום נתן. אנשים לא הבינו מאיפה זה בא לו, חשבו: עבריין שמוכר חשיש, איך מדבר ככה פתאום?"
אברג'ל: "המשכנו משם למגרש הרוסים. איך שאנחנו עומדים מתחת לחלונות של העצורים יורדת קבוצה של קצינים בכירים. בחיים לא ראינו כזו קבוצה, איזה כבוד. אומרים, 'תקבעו משלחת מטעמכם ובואו'".
"יושבים בכניסה למשטרה", מתאר מרציאנו, "חלק עם כלייזמר וגיטרות, ככה משש בבוקר עד שמונה בערב לא מפסיקים לנגן. פתאום אתה רואה שמאלנים אשכנזים מתאחדים עם בני השכונות מעדות המזרח, עומדים לצידנו ודורשים שחרור עצורים".
ויגודר: "אחרי ששיחררו אותנו מהמעצר חזרנו לירושלים ושמענו על ההפגנה הגדולה ועל ההצטרפות של ההמונים. הבנו שזה הקפיץ את הבעיה החברתית ללב התודעה הציבורית".
בדיעבד הייתה זו יריית הפתיחה של אחד המאבקים החברתיים המשמעותיים בתולדות המדינה. מאבק שיכלול למשל מבצע לגניבת בקבוקי חלב משכונה עשירה והעברתם לילדי שכונת מצוקה.
אלא שעוד קודם, באפריל 1971, ביקשו הפנתרים להיפגש עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, ושבתו רעב עד שבקשתם התקבלה. זאת למרות החלטתה קודם על הקמת "ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה".
"ישבנו חמישה סביב שולחן קטן בתוך חדר קטן, אינטימי מאוד, הרגל שלי נגעה בשלה", אברג'ל נזכר. "מעולם לא פגשתי קודם ראש ממשלה. רק שוטר, קצין מבחן, הכי גבוה שופט. כשביקשתי שתקשיב לנו, ולא לפקידים שלה, היא כעסה שאני קורא לה 'שקרנית' וביקשה שאתנצל. ואז, ברגע של בדיחות הדעת, אני אומר לגולדה, 'סליחה, אני יכול סיגריה?'. היא אומרת 'בבקשה', ואני לוקח ממנה את הקופסה, שם סיגריה בפה, ומעביר לחבר לידי. כולנו מעשנים. הרגשתי שאני במטוס. אני, גולדה והחברים שלי מרחפים בשמיים, והעשן מסביבנו עננים. למרות זאת, יצאתי בתחושה שפגשתי אישה מנותקת שלא מבינה אותנו. או שהיא מבינה ולא מנותקת, ועושה את עבודתה כדי לשרת את הקבוצה שממנה באה".
ב־18 במאי באותה שנה הגיע המאבק לשיאו. אלפים הפגינו בכיכר ציון בירושלים, תוך שהמחאה גולשת לאלימות ולהשלכת בקבוקי תבערה. המשטרה הגיבה ביד קשה, והתוצאה – עשרות פצועים משני הצדדים ועצורים רבים – הגדילה את הקרע בין צעירי מוסררה לממסד.
"באותה שנה נסענו לפגישות בכל הארץ, הרגשנו את התסיסה העצומה, את ההזדהות עם המאבק", אמויאל מתאר. "הייתי נוסע עם צ'רלי לירוחם, לדימונה, בעיקר לעיירות פיתוח. אנשים רצו להיות חלק מזה. דיברו איתנו כאילו אנחנו הולכים להביא את הגאולה".
בתוך זה, בין הפנתרים רחשו מאבקים פנימיים וטענות לשיתופי פעולה עם המשטרה. ובעיקר, העידן הפוליטי של הפנתרים היה גם תחילת הסוף שלהם כתנועה עממית: ביוני 1971 חבר הכנסת שלום כהן חבר ל"פנתרים השחורים"; בבחירות 1973 המפלגה לא עברה את אחוז החסימה; ובבחירות 1977 הצטרף סעדיה מרציאנו ז"ל למחנה של"י וכיהן בכנסת מטעמה, ואילו צ'רלי ביטון עמד בראש פלג "הפנתרים השחורים" במפלגת חד"ש וכיהן בכנסת עד 1992.
זאת הייתה מהפכה כל כך צודקת, אני שואלת את החבורה, אז למה הייתה קצרת ימים? "זה טיבו של כל מאבק חברתי", דרעי משיב, "מתחילים כאוהבים, כשותפי גורל. לאט־לאט יש כאלו שמתקדמים, נוגעים במנעמי החיים שאף פעם לא היו להם. חוץ מזה, באוקטובר 73' פרצה מלחמת יום הכיפורים. לפניה היינו בסקרים 15 מנדטים, ואז הרוגים, ועדת אגרנט - שנים אחרי המלחמה זה היה הדבר היחיד שהתעסקו איתו. זה זרק אותנו הצידה".
ברדוגו: "היה מומנט מאוד חזק, אבל מחדל המלחמה העלים את המאבק שלנו. ככה זה היה כאן תמיד, הביטחוני דוחק את החברתי. מאז ומעולם לא היה כסף למזרחי, כל פעם תירוץ אחר. ממעברות העבירו לבלוקים, בעיית הדיור מעולם לא נפתרה. אולי עבור מזרחים שהצליחו באופן פרטי מטעם עצמם, אבל בטח לא בזכות המדינה. היום? המזרחים קיבלו בעיקר מעמד, יש להם תפקיד ממלכתי בשלטון".
חמישה עשורים חלפו מאז. אברג'ל, שהיה שותף להקמת מרכז גמילה מסמים, מתפרנס היום מהרצאות וסיורים; ברדוגו, אב לשלושה, הוא עורך דין פלילי בפנסיה; מויאל, אב לארבעה, עובד כנהג מונית; ויגודר, אב לארבעה, הוא פסיכולוג קליני שמתמחה בייעוץ זוגי; בן־עיון הוא אב לשלושה המתגוררים בבוסטון; מרציאנו, אב לשלוש בנות וסב לשבעה, עבד כ־40 שנה בעיריית ירושלים, בין השאר כמנהל בית הנוער במוסררה. "מי שקיבל אותי אז לעבודה היה ראש העירייה טדי קולק, זה שצעק לנו 'תרדו מהדשא' כשהגענו להפגין על המעצר של האחים שלנו.
"החיים שלי, ברוך השם, טובים וערכיים אלפי מונים מתקופת הפנתרים", מרציאנו ממשיך, "אבל מלחמת המעמדות מעולם לא הסתיימה, וגם לא הייתה לחינם. בני עדות המזרח נמצאים היום בכל מקום: הם משפטנים, רופאים, קציני צה"ל בכירים, מדענים. זאת ההוכחה שהמאבק של הפנתרים השחורים לא רק שלא היה לשווא, אלא שפירותיו הולכים ומשתבחים".
"אפליית היהודים המזרחים נוכחת היום יותר מאשר בשנות ה־50, היא רק מוסווית יותר", טוען מנגד בן־עיון. "אילו הפנתרים היו פותחים משרדים, מקימים מוזיאון והופכים להיות ממוסדים, רק אז היינו במקום אחר. היום, כמו אז, אין לנו תקשורת ולא תקציבים. להערכתי, אחרי עידן בנימין נתניהו רוב האשכנזים יעזבו את הליכוד. יישארו שם רק המזרחים, וככה נהפוך לשני זרמים גדולים ומובילים".
השנה עלו הפנתרים לסדר היום הציבורי הודות לסדרה "שעת נעילה", שם הוצגו כמה מגיבוריה כלוחמי קרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים. לא כל הפנתרים מרוצים ממה שראו על המסך. "ניסיון לא מוצלח לשלב שני אירועים דרמטיים לא קשורים", מנתח ויגודר. "באופן הצגת הפנתרים, עם כל האקזוטיקה של הדמויות מהשכונה, לא התייחסו לסיבות שבגללן קמה התנועה. הבליטו את סוגיית המלשינים והמשת"פים, כאילו שזה היה מרכז הסיפור, אבל צופים שלא הכירו לעומק את קורות הפנתרים - לא בטוח שהבינו מה באמת קרה".
אני שואלת את ויגודר, בהסתכלות לאחור, מה למד מסיפור הפנתרים. "אחד הדברים החשובים שלקחתי לחיים זה שאפשר להקים גופים ותנועות יש־מאין, שניתן לעשות דברים גם כשזה מרגיש נגד כל סיכוי", הוא משיב.
"מה שעשו הפנתרים לא נקרא 'מהפכה', זאת הייתה יותר התרעה בפני הציבור", מסכם ברדוגו, "הבעיה החברתית הוצפה בבת־אחת וקיבלה תהודה מכל רחבי הארץ, לכן אי־אפשר היה לעבור לסדר היום. התוצאה היוותה את הבסיס ל'מחאת האוהלים'. מחאת הפנתרים לא הייתה לשווא – עובדה שהיא קיימת ומדברים עליה עד היום, גם אם למצער זה רק בתודעה".
פורסם לראשונה: 10:10, 14.04.21
