כשביהמ"ש נאלץ להכריע מיהו יהודי / טור

בג"ץ הגיור שהתקבל בחודש שעבר עשוי להוות מהפכה שתאפשר למגוון אנשים לעשות עלייה ולקבל אזרחות ללא קשר למסגרת ההלכתית שבה גוירו

עו"ד תיאודור שוורצברג | פסקדיןפורסם: 20.04.21 , 10:06

ארכיון(צילום: גיל יוחנן)

בהרכב מורחב של תשעה שופטים התקבלו בתחילת מרץ עתירות של מספר אנשים שעברו בארץ גיור שלא דרך מערך הגיור הממלכתי, ונקבע כי יש להכיר בהם כיהודים לצורך חוק השבות. פסק הדין התקבל בדעת רוב כנגד דעת המיעוט של השופט נעם סולברג, שהצטרף למסקנה אך סבר כי יש להשהות את כניסת הצווים לתוקף עד לכינון הממשלה ה-36 כדי לאפשר הסדרה חקיקתית. מדובר בהלכה חשובה ביותר שמכירה לראשונה בגיור קונסרבטיבי ורפורמי שנערך בארץ.

במגילת העצמאות נקבע שמדינת ישראל תהיה פתוחה לעליית היהודים. ב-1950 חוקק חוק השבות שבסעיף המרכזי בו נקבע שלכל יהודי הזכות לעלות לארץ. שנתיים מאוחר יותר נקבעה הזכות לקבלת אזרחות מכוח העלייה לארץ.

אף שזכות השיבה לא מוזכרת מפורשות בחוקי היסוד, אין ספק שמדובר באחת מזכויות היסוד של מדינת ישראל, אולי אף הזכות החשובה מכולם.

לא ניתן להבין את המשפט הישראלי מבלי להבין את חשיבותו של חוק השבות. דוד בן גוריון כתב שחוק השבות אינו חוק הגירה כמו בכל מדינות העולם, אלא מבטא את הזכות ההיסטורית של העם היהודי לחזור למולדתו.

החוק קובע כי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, והוא אינו בן דת אחרת. המחלוקת הטעונה והמרכזית שהתפתחה סביב סעיף זה היא משמעות המילה גיור. כלומר, איזה סוג של הליך דרוש כדי שמדינת ישראל תכיר בגיור של אדם שלא נולד לאם יהודייה.

גיור אורתודוקסי, קונסרבטיבי או רפורמי

במשך שנים התחולל מאבק פוליטי בעל משמעויות הלכתיות בנוגע לסוג הגיור בו מכירה מדינת ישראל. הזרם האורתודוקסי קובע שהגיור חייב להיות על פי ההלכה ורק גיור על ידי רבנים אורתודוקסים תופס.

מנגד, מי שמשתייך ליהדות המסורתית (קונסרבטיבית) והרפורמית סבור שכל רב מוסמך בכל זרם דתי רשאי לגייר, ועל הגיור להיות מוכר על ידי מדינת ישראל.

בבג"ץ שושנה מילר מ-1988 קבע בית המשפט העליון שכל גיור שנעשה על ידי קהילה יהודית מוכרת בחו"ל יוכר בישראל לצורכי עליה וקבלת אזרחות ישראלית בהתאם לחוק השבות. עם זאת, משך שנים ארוכות, ממשלת ישראל סירבה להכיר בגיורים לא אורתודוקסיים שנעשו בתחומי ישראל, ואף סירבה להכיר בגיורים אורתודוקסיים שנעשו מחוץ למערך הגיור, כלומר שלא במסגרת הרבנות הראשית של ישראל, מה שנקרא: גיורים פרטיים.

התפנית הראשונה הגיעה ב-2005 במסגרת פסק הדין הידוע כהלכת מקרינה או טושביים. בפסק הדין הוחלט שגיור שיערך בחו"ל בקהילה יהודית מוכרת על ידי אחד מהזרמים המוכרים ביהדות: רפורמית, קונסרביטית או אורתודוקסית, יוכר על ידי מדינת ישראל.

בג"ץ זה מוכר גם כ"גיור קפיצה", שכן הוא התקבל חרף התנגדות המדינה לכך שאנשים "קופצים" לחו"ל בכדי להתגייר ולא מצטרפים באופן מהותי לקהילה המגיירת. בית המשפט העליון קבע אז כי אדם לא מצטרף לקהילה מסוימת אלא לעם היהודי כולו.

ב-2016 קבע בית המשפט העליון בהלכת רגרצ'ובה, שבו ייצגתי את אחת העותרות, כי גם גיורים אורתודוקסיים מחוץ למערך הגיור (גיורים פרטיים) יוכרו על ידי המדינה בהתאם לחוק השבות.

צעד נוסף בהתפתחות מבורכת זו התרחש כאמור השנה בפסק דין שהתקבל בבית המשפט העליון ומכונה "הלכת דהן". בפסק הדין הוחלט כי גם גיורים קונסרביטיים ורפורמיים שנערכו בתוך תחומי ישראל יוכרו לצורך חוק השבות.

שורת פסקי דין אלה מהווים הלכה למעשה מהפכה חוקתית ומאפשרים למגוון אנשים לעשות עלייה ולקבל אזרחות ישראלית ומעמד עולה ללא קשר לזרם או למסגרת ההלכתית בה ערכו את הגיור.