זה לא חדש שישראל היא מדינה "לחוצת חתונה". לפעמים נדמה שאנחנו חיים במרוץ לחתונה ולילדים, שלא מסתיים גם כשאת כבר אמא לאחד. אם אתם רווקים ישאלו מה לא בסדר אתכם, ואם אתם בזוגיות זה שנים אבל עוד לא התחתנתם ישאלו למה אתם מחכים. כנראה שככה זה במשפחות יהודיות. אנחנו אוהבים מאוד להתערב בחייהם של אחרים, ועדיף בשולחן החג. אבל מה קורה כשההתערבות המשפחתית מוגזמת ומאיימת על שלום הקשר?
כתבות נוספות למנויים:
קטיה (השמות בכתבה שונו כדי לשמור על פרטיות המרואיינים) הכירה את אלכס בילדותם ברוסיה. "הוא היה האהבה הראשונה שלי", היא משחזרת. "בגיל 16 הוא עלה ארצה, וכעבור שנתיים טסתי בעקבותיו. כשהגעתי התברר שיש לו כאן חברה, אבל בחלוף חמש שנים הוא יצר קשר מחודש וחזרנו. בגיל 24 נכנסתי ממנו להיריון. באותה העת לא חשבנו להתחתן, אבל מבחינת אימי וסבי זה נחשב בלתי מוסרי לגדל ילד מחוץ למסגרת הנישואים. הם התחילו להפעיל עלינו לחץ להתחתן".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בכל ביקור הם היו מדברים איתנו על כמה זה חשוב להתחתן, ולא חסכו בהסברים. זו הייתה שטיפת מוח. לבסוף, כשהייתי בחודש רביעי, אמא שלי נתנה לנו כסף לטיסה לחו"ל ואמרה לנו - קדימה, תעשו את זה".
איך הרגשת עם הדחיפה?
"מאוד רציתי את החוויה של שמלה לבנה אז זרמתי עם הרעיון, אבל אלכס הרגיש שהדבר נכפה עליו, במיוחד מפני שזה הגיע מהמשפחה שלי. במשך שנים הוא היה מוטרד מזה, וזה לא הפסיק להטריף אותו. בכל ריב זרקנו את הטבעות זה על זו מפני שכביכול התחתנו בכפייה, ובכל הזדמנות הוא היה אומר, לפעמים בצחוק, שסבא שלי הכריח אותו להתחתן איתי. אותי זה פחות הצחיק. כל החברים שלנו בזמנו היו עם ילדים ולא נשואים. הנשים היו מקבלות קצבה מהמדינה, והוא התלונן שאנחנו מפספסים כסף. בהמשך גם החברים הלכו בעקבותינו ונישאו, אבל אצלם זה כבר קרה באופן טבעי".
למעשה, לא הייתה לך החוויה של ההצעה.
"נכון. כתוצאה מהלחץ שהופעל עלינו, הצעת הנישואים התפספסה. עד היום אני חולמת שמישהו יציע לי. אף פעם לא הרגשתי שזה הגיע מתוך הלב שלו".
מצד שני, הייתם יחד שנים. לא חשבת שעדיף שזה קרה, כי אולי אחרת הוא לא היה מציע מיוזמתו?
"אולי היה יותר טוב אם הוא לא היה מציע. לפני שנה, אחרי 16 שנים ביחד, אמרתי לו שאני רוצה להתגרש, ואף על פי שהוא הסכים, התהליך היה כרוך בבירוקרטיה מסובכת. פתאום גם אני שאלתי את עצמי - בשביל מה הייתי צריכה להתחתן?! היום, כשאני אמא, ברור לי שעם כל האהבה והדאגה שיש להורים כלפי ילדיהם, הכי נכון זה לא להתערב. אם ארצה להביע את דעתי בפני ילדיי, אעשה זאת פעם אחת. החלטה מהותית כזו צריכה להתקבל על ידי בני הזוג, אחרת תמיד תלווה אותם המחשבה - האם באמת רצינו להתחתן או שעשינו את זה רק בגלל שהכריחו אותנו?"
"בחתונה שמרו עליי שלא אברח", משחזר דני, שהתחתן למורת רוחו עם בחורה רק בשל לחץ משפחתי. "אני מגיע ממשפחה מיוחסת ומאוד מוכרת בעדה הגרוזינית. כשהייתי בן 25 הכרתי את אילנה שהייתה אז בת 19, ואחרי תקופה קצרה של היכרות, כנהוג בעדה, התארסנו. החתונה התעכבה בשל אבל במשפחה, וכך קיבלנו זמן נוסף להיכרות עד החתונה. התחלנו לגור ביחד, וגיליתי שיש בינינו חוסר התאמה ופערים תרבותיים מובהקים. רציתי לבטל את האירוסין אבל ההורים והסבים שלי, כל זקני השבט והעדה, אמרו לי שחתונה זה כרטיס עם כיוון אחד, ואם כבר הצעתי אז אין דרך חזרה".
למה?
"ראשית, אם אני הייתי נפרד ממנה, היא הייתה נחשבת לפסולת חיתון בגלל שהיא כבר התארסה. שנית, איימו עליי שאלכלך את השם של המשפחה, והרי יש לי שני אחים נוספים שצריכים להתחתן. לא הייתה לי ברירה אחרת אלא ליישר קו. הם המבוגרים ועל פיהם יישק דבר. חוץ מזה, אבי והסבים ניסו לשכנע אותי שעם הזמן ועם הולדת הילד הראשון אנחנו נתרגל זה לזו, בדיוק כמוהם שהתחתנו בשידוך. שכנעתי את עצמי שזה אכן מה שיקרה".
ובפועל?
"ניסיתי לתת סיכוי אמיתי, אבל הפערים המנטליים בינינו היו עמוקים מדי. הייתי מתוסכל בלשון המעטה, וזה התבטא בבריחה מהבית. העבדתי את עצמי לדעת, גם בסופי שבוע. נשכתי את השפתיים ונשארתי למען הילדים, ובחלוף 18 שנים התגרשנו. כיום אני בזוגיות שנייה, ויודע סוף-סוף מהי זוגיות מדהימה".
האשמת את ההורים שלך?
"ברור. התעוררתי כל בוקר ושאלתי את עצמי - מה לעזאזל אני עושה כאן? בכל פעם שהיו לה חיכוכים מול אמא שלי, אמרתי לאימי שתתמודד. היא הרי בחרה לי את הכלה כמו שבוחרים משמש בשוק. את ילדיי היום אני מגדל בחירות מלאה, ומעודד אותם ללכת אחרי הלב".
גם אפרת מספרת על הדחיפה מצד הוריה להתחתן בגיל צעיר, עם מי שהפך בהמשך לגרוש שלה. "הכרנו כשהייתי בת 17 והוא בן 24. תחילה יצאנו בסתר, ובחלוף כשנתיים הקשר התגלה והוריי אסרו עליי להיפגש איתו. אני בוכרית, ואצלנו בעדה נהוג עד היום להתחתן בשידוכים", היא משחזרת. "הוריי דאגו שסבתי תגיע מחו"ל כדי לדבר איתי. היא ניסתה לשכנע אותי להפסיק את הקשר, והוסיפה שאם אני בכל זאת רוצה להמשיך, נצטרך להתחתן. באותו הרגע כיבדתי אותה והקשבתי לה. אמרתי לה שאני אוהבת אותו. אחר כך היא נפגשה עם הוריי ואמרה להם שאומנם הבחור מהמוצא הלא נכון והוא לא מלומד, אבל אני אוהבת אותו, ולכן היא מציעה שנתחתן וזהו".
ההורים קיבלו את העצה?
"כן. אבא שלי קרא לו, ואמר שאצלנו לא נהוג לצאת ביחד, ולכן או שיתחתן איתי או שניפרד. אבי הדגיש בפניו שמדובר בחתונת בזק בתוך שלושה חודשים, והוא הסכים".
איך הרגשת?
"הייתי עדה לשיחה מהצד אבל לא התערבתי. הייתי בהלם. לא הבנתי איך להגיב, קפאתי. ההורים משני הצדדים ארגנו את החתונה באולם שלא אני בחרתי ובשמלה שאני בקושי בחרתי. הייתי כמו בובה".
נשמע ממש לא נעים.
"לאורך השנים לא האשמתי את הוריי, אבל ראיתי את הפערים בינינו, וחשבתי לעצמי מה היה קורה אילולא היו מכריחים אותי. אני בטוחה שלא היינו מתחתנים. זו הייתה אהבת נעורים, לא קשר בשל לחתונה. היום אני בזוגיות שנייה, ואף על פי שאני יודעת שלא ארצה להתחתן שוב, אני מפנטזת על הצעת הנישואים שמעולם לא קיבלתי, דבר שכאב לי מאוד. המסקנה שלי היא שלמעט מצבים מסוכנים, אסור לאנשים להתערב בזוגיות בין שני בני אדם, במיוחד לא להורים".
"לחץ אף פעם לא טוב בשום החלטה", אומרת איריס סלומון, פסיכולוגית, מאמנת ומנהלת חברת ספיד-דייט. "לחץ עשוי לגרום לאי-תפקוד או לפעולה אימפולסיבית ולקבלת החלטות שגויות. לחץ גם יכול לעורר את התגובה ההפוכה, כלומר לעורר אנטי לחתונה גם אם היה רצון להתחתן בשלב כלשהו".
בכל זאת, האם יש מקרים שבהם ההורים כן צריכים להתערב?
"ישנם מקרים שבהם ההורים שמים לב שיש תקיעות כלשהי, למשל כשזוג נמצא ביחד כבר תקופה ואין סימנים לחתונה באופק, או כשהבן או הבת מצהירים שהם לא רוצים זוגיות. במצב כזה אפשר לעזור ולהביע דעה, אבל חשוב שזה ייעשה בגבול הטעם הטוב".
מה זה "גבול הטעם הטוב" מבחינתך?
"חשוב לעשות זאת בעדינות, בכפפות של משי, בלי לחץ ובלי לשדר תחושה של אכזבה או כישלון. הרבה פעמים רווקים מקבלים את התחושה שאם הם לא נישאו הם לא השיגו דבר, וכל יתר ההצלחות שלהם, ביתר תחומי החיים, כלל לא נחשבות. תנו לילדים את התחושה שתאהבו אותם לא משנה מה תהיה החלטתם. אם תאמינו בהם ותיתנו להם את ההרגשה שאתם סומכים על ההחלטות שלהם, זה ייצור כלפיכם אמון, ויאפשר לפתוח נושאים שעד עכשיו היה קשה לדבר עליהם. אפשר גם להציע לילדים לדבר עם איש מקצוע, כמו מאמן למציאת זוגיות, או אפילו עם אדם קרוב שיודע להקשיב. מול אדם אובייקטיבי יש פחות התנגדות ויותר פתיחות לשמוע, ובכך גם נמנעים חיכוכים בתוך המשפחה".
סלומון מציעה גם להורים להגיע לייעוץ, שכן מובן שגם להם לא נעים להיות במקום המתערב. "אני בהחלט מאמינה בתקשורת ומעודדת שיח עם ההורים, אבל צריך לעשות זאת ברגישות. לפתוח את הנושא על שולחן החג, למשל, זו לא אופציה. שיחה כזו צריכה להתנהל בארבע עיניים, ובמיוחד לא מול הצד השני. תקשורת תומכת והקשבה יכולים לזרז את התהליך. שימו את הציפיות והאמונות שלכם בצד, ותשאלו אותם איפה הם עומדים ביחס לחתונה, האם הם מאמינים במחויבות, מה בן או בת הזוג שלהם חושבים. תשאלו למשל, מה חסר להם? האם טוב להם בחיים? מהם החלומות שלהם, והאם יש משהו שתוכלו לעזור בו?
"לפעמים יש רצון לעשות רק עוד דבר אחד לפני החתונה, כמו את הטיול הגדול, ואפשר לעזור לעשות זאת. הדגש צריך להיות על כך שאתם רוצים שהם יהיו מאושרים בזוגיות. אפשר למשל לומר: 'אני מאוד מחבבת את הבחור, הייתי מאחלת לך בן זוג כזה. הוא מאוד חכם, מתייחס אלייך יפה', ולהאיר נקודות שבעיניכם חשובות לחיים. אבל לזכור שגם במקרה הזה, חשוב גם לדעת לשחרר. כשאנחנו מרפים מעט, דברים יכולים לקרות. תנו לאדם להגיע להחלטות בעצמו, בזמן שלו. מניסיוני, ברגע שההורים משחררים לחץ, ומאפשרים לילדים ללכת עם החלומות שלהם, הילדים פתאום מבינים שהם בעצמם רוצים להתחתן. לעומת זאת, ברגע ששמים את כל כובד המשקל על הזוגיות, נוצרות אובססיה ויציאה מפרופורציות. צריך לזכור שהמטרה היא לא להתחתן, אלא להיות מאושרים בחיים. כל דבר צריך להגיע בעיתוי שלו ולא בכוח. עדיף לחכות עוד קצת, ולהתחתן עם האדם הנכון ובזמן המתאים, מאשר להידחף לחתונה. מה שחשוב הוא איך בני הזוג מתייחסים זה לזה ואם טוב להם ביחד".
מה עמדתך לגבי מצבים שבהם הבחורה נמצאת בשנות ה-30 המאוחרות שלה, בזוגיות ארוכה עם גבר שטרם הציע. האם על הוריה להתערב? הרי היא עוד עלולה לפספס את חלון ההזדמנויות שבו היא פורייה.
"הרבה פעמים אימהות במצב כזה מציעות להיות אלו שידברו עם הבחור, עם ההורים שלו או לעשות שיחת גישור, אבל אם תשאלי אותי, לא זאת הדרך. התערבות מצד האם ודאי לא תגרום לבחור להבשיל לחתונה. מה שכן אפשר לעשות הוא לתת לבחורה את הכוח והביטחון העצמי לפתוח את הנושא מולו, דבר שהיא אולי חששה לעשות כדי לא לאבד אותו, או להציע לה שחבר קרוב ידבר איתו. היום גם מאוד מקובל ללכת לייעוץ זוגי לפני החתונה. אדם שניחן בפחד ממחויבות נוטה להסתכל על הדבר היחיד בקשר שלא מושלם ולהעצים אותו. יועץ אובייקטיבי יכול לשקף את העובדה שאין מושלם, ושכדאי להסתכל על מה שכן טוב בקשר. בנוסף, לא נכון להלחיץ את הבחורה ולעודד אותה להציב אולטימטום. דבר כזה עשוי ליצור אנטי כלפי האם ולהעכיר את היחסים ביניהן, או לגרום לבחורה להיות נמהרת ולחרב את הקשר. גם אם זה יעבוד, ברבות השנים הזוג הזה תמיד יזכור שהוא התחתן בגלל הלחץ מצד האמא".
איך ילדים יכולים להתמודד עם הלחץ מצד ההורים?
"בדרך כלל הילדים נאטמים או זועמים ודורשים שלא יתערבו להם. אני מציעה כן לתקשר את התחושות. לשבת עם ההורים לשיחה, להסביר להם שהלחץ לא נעים, ולהזכיר להם שבסופו של יום, מה שחשוב הוא שתהיו מאושרים. אם הם דוחקים לחתונה עם פרטנר שאתם פחות נמשכים אליו, אפשר לנסות להסביר שמדובר בעניין של משיכה, ריח גוף למשל, שקשה לבטא במילים. מה גם שהרבה פעמים, הלחץ להתחתן לכשעצמו יוצר בלבול. האדם כבר לא יודע אם מדובר ברצון אמיתי שלו או שהוא מושפע מהוריו ומדעותיהם. לכן אני מציעה לערוך רשימה של מה שאתם באמת רוצים, כדי לוודא שמדובר ברצון שלכם שהוא נפרד מרצון ההורים. היו נאמנים לעצמכם".
ובשורה התחתונה?
"בסופו של דבר, מדובר בעניינים של הלב. סיבות חיצוניות, כמו הרושם הטוב שהבחור יוצר על ההורים, המעמד והכסף שלו, הן לעולם לא סיבות מוצדקות להתחתן, בטח אם בלב זה לא מרגיש נכון. חתונה אינה החלטה ספונטנית כמו איזו לחמנייה לבחור במכולת. החלטה כזאת צריכה להיות מאהבה, ואתם ודאי לא רוצים להרגיש שמאשימים אתכם כל החיים".
