אלה שהתחתנו לפני יותר מעשור ופתאום מצאו את עצמם בחיפוש אחר פרק ב', כבר יודעים מזמן שבני או בנות זוג כבר לא פוגשים רק בעבודה, דרך חברים, בטיול או בחדר כושר. אם הם בעצמם לא פלירטטו בזמנו בלאב-מי ובג'יי-דייט או גיששו בפייסבוק, הם לפחות שמעו על האופציה. אבל העניין הוא שגם נשים וגברים שהספיקו להכיר את בני ובנות הזוג שלהם ברשת והתגרשו מהם רק בשנים האחרונות, ואפילו רק לפני שנה, לא דמיינו שהם יוצאים לעולם שבו הדרך העיקרית להכיר היא כל כך אכזרית וסיזיפית. דרך שעוברת במסלול החתחתים של האפליקציות, שמתגלה כשוק בשר עם חוקי ג'ונגל חדשים גם כשהוא נושק לגבולות הגזרה שהשאירה אחריה תנועת מי־טו.
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
האפליקציות, כמה החלקות אצבע קלילות למראה, מתגלות מהר מדי כמייצרות מפחי נפש מפוארים במקרה הרע או רעש צרצרים במקרה הטוב. זה מתחיל בכרטיס ביקור שחף מתנאים מקילים כמו חיוך כובש, ריח ונוכחות. כלומר כל מה שגורם לך להיות מסתם אחד, למישהו שמייצר פרפרים אצל הצד השני. ואז כמה לייקים נצברים, והאגו מנתר במקום. לפני שיתרסק בחוזקה. מעטים מתחילים איתך שיחה, מעטים עוד יותר עושים את זה כמו שצריך. רבים מדי מציעים מין בבוטות, וגם לא טורחים להעמיד פנים שהם מחפשים קשר. הרבה פעמים הצד השני נעלם לשעתיים או לשבועיים, מבקש מספר אבל לא מצלצל, קובע דייט ונעלם כמה דקות לפניו. ואולי בכלל תגלו שמי שכבר התרגשתם ממנו והתחיל ביניכם משהו, מתברר כנשוי, או כמבוגרת בחמש שנים ולא קשורה לתמונה.
כי זה לא שהאפליקציות מסיימות את תפקידן בלייצר את החיבור. האקראיות, הניכור, חוסר המיקוד וחוסר הרצון להתחייב ממשיכים גם לדייט עצמו, לקשר ולאופן שבו חותכים אותו. האפליקציות מייצרות הרגלים שמשפיעים על שוק הפנויים־פנויות כולו. היעלמויות לימים שלמים, פרידה על ידי התפיידות (גוסטינג) מבלי להשקיע את המאמץ המינימלי שבלסמס, "לא נראה לי שזה ילך בינינו". ולאגרסיביים, בלוק מיידי מכל רשת חברתית, כדי לוודא שהצד השני אפילו לא יוכל לדרוש הסברים. כי בראש שלך הוא רק אלמנט על מסך, לא אדם. וממתינות לך שם עוד כל כך הרבה אפשרויות. ובו־זמנית, אף אחד.
הנה שמונה גרושים וגרושות שעשו סוויפ ימינה בטינדר, צ'וטטו באוקיי־קיופיד, נפגשו, התרגשו, התאכזבו ונותרו מבולבלים:
כשהתגרשתי נכנסתי לטינדר, ללאב־מי ולקבוצות של גרושים־גרושות בפייסבוק, אבל מהר מאוד שמתי לב שגברים מצפים מגרושות להיכנס איתן למיטה מיד, מה שהם לא מצפים מרווקות בנות 25. רואים בגרושה איזה סוג ב', אחת שאפשר להשיג בקלות. קל לשלוח לך תמונות מיניות, דיק־פיקים, לפרוק אצלך עול. המון צעירים מתחילים עם גרושות, חושבים ש"יאללה, אני אראה לה טיפה יחס אז היא תבוא. היא זקוקה לגב, היא זקוקה לכתף". אתמול שלח לי הודעה מישהו בן 22, שעושה עבודה מועדפת, שלח לי תמונה מתחנת דלק! כאילו, אפילו לא סיימת להתפתח. ממש רואים בגרושות נואשות.
את נכנסת לאתר של לאב-מי ונתקלת בגברים שאין להם מינוי ושמבקשים ממך פייסבוק או מספר טלפון. משם מתחילים דיבור. יש מנהג כזה שהם שואלים אותך באמצע היום מה את עושה עכשיו. את יכולה לומר שאת בעבודה, עם הילדים או באמצע משהו, והוא יכתוב לך, ׳את לא מבינה מה קורה לי עכשיו׳, ויצלם את עצמו באמצע, עם האיבר. לא משנה מה כתבתי לו שאני עושה, הוא לא רואה אותי בכלל. ואגב, זה קורה גם עם אנשים משכילים וברמה גבוהה, שמצלמים את עצמם כשרואים את הפנים שלהם. הם מודעים לכך שזה על גבול ההטרדה ושאפשר לצלם מסך, והם עדיין בוחרים לעשות את זה. ברגע שזה קורה אני חוסמת אוטומטית, אבל בפעם הראשונה זה היה הלם. אלה גברים שהם זאבים, מסתובבים שנים באפליקציות ובפייסבוק ורק מחפשים לשים מלכודות. אלה שמנסים להשכיב אותך יספרו לך את אותו סיפור של ׳בואי נשכב ונראה איך זה מתקדם׳, או ׳הסקס גורם לי להיכנס לזוגיות, כמעט כל בנות הזוג שלי התחילו מסקס חדפעמי בלי מטרה׳, בונים אצלך אשליה שאם תיכנסי איתו למיטה הוא יתאהב במה שאת מציעה לו והוא יישאר.
גרושים לא נותנים לך מאה אחוז. פעם כשהתחלת להכיר בן אדם זה היה את והוא, היום הוא מדבר במקביל עם עוד אלף נשים באפליקציה, כדי לא למצוא את עצמו במקום פגיע. כשהתחלתי לנהל מאבק בגרושים שלא משלמים מזונות, יצא לי להכיר גברים שאחרי הגירושים הם נהיים קצת אנטי-נשים, יצר הנקמה חזק אצלם והם יכולים להוציא את זה עלייך. ויש טרנד חדש, שחוסמים אותך בפייסבוק ובוואטסאפ אם לא באת להם בטוב אחרי דייט, ולא בא לו לכתוב לך שזה לא מתאים. או מעלים את ההתכתבות ביניכם לקבוצת גרושים-גרושות בלי השם שלך, ושואלים שם את דעת הקהל על הסיטואציה.
6 צפייה בגלריה
רויטל רומי. ''יצא לי להכיר גברים שאחרי הגירושים נהיים קצת אנטי-נשים''
(צילום: אלבום פרטי)
הכרתי גבר בפייסבוק שסיפר לי שהוא גרוש עם שלושה ילדים וביחסים טובים עם גרושתו. שלח לי הודעה, התחיל איתי. זה התפתח ונפגשנו הרבה, הוא ישן אצלי, הכרתי לו את הילדים שלי והיינו יחד שלושה חודשים. יום אחד במקרה גיליתי שהכל פייק, הבן אדם בכלל נשוי. גיליתי את זה בזכות חברה שאמרה לי, "הבן אדם הזה מוכר לי. אני חייבת לשאול את החברות שלי". כשהחברות עלו על זה שהוא נשוי, הן אמרו לי את השם האמיתי שלו. חיפשתי אותו בפייסבוק וגיליתי פרופיל נוסף בשם הזה, זיהיתי בתמונות את הילדים שלו. חברים הגיבו לו ועשו לו לייקים. שום דבר לא קישר אותו שם לאישה שהוא עדיין נשוי לה. פשוט זייף הכל, אפילו המציא כמה מזונות הוא משלם. נפל לי האסימון שבפעם ההיא שהוא הגיע אליי שרוף מהשמש ואמר שהוא לקח את הילדים לים, הוא בכלל היה אחרי חופשה משפחתית בטבריה עם אשתו.
כל כך כעסתי, הייתי חייבת להתעמת. שלחתי לו תמונה שלו ושל אשתו מהפייסבוק וכתבתי לו, "עד איזו רמה אתה מסוגל לרדת? תתבייש לך". ואז הוא נכנס איתי למאבק שלא אספר לאשתו. זה ממש בער בי לספר, כי אם ככה אתה פוגע בנשים, אשתך חייבת לדעת עם איזו מפלצת היא חיה. אבל באיזשהו שלב נרגעתי, אמרתי לעצמי שאני אתן לאלוהים לעשות את העבודה עם הזוג הזה.
חטפתי מכל הדבר הזה סטירה מצלצלת. כאילו, איך הצליחו לעבוד עליי ככה? זה גרם לי להסתגר, להפסיק לצאת לתקופה. כי חשבתי, אם לא זיהיתי דבר כזה, אולי אני כל כך רודפת אחרי זוגיות שאני לא רואה מי עומד מולי?
מאז, גם אני הפכתי להיות חלק מהמשחק של האפליקציות. למדתי לא להאמין לאף אחד, לא להתמסר. אם אני רואה בן אדם שבאמת מרשים אותי באפליקציות ומאוד יציב בקו שלו, אני יכולה לנהל איתו שיחות שבוע־שבועיים, אבל זה לא יתקדם לדייט. אני פשוט עוברת לבא אחריו. המוטיבציה היחידה להישאר שם זאת ההבנה שאין משהו אחר היום. אם את רוצה פרק ב', שם את צריכה להיות.
כשהקימו את פייסבוק כבר הייתי בזוגיות. נכנסתי לרשתות אין-א-ריליישנשיפ. כל מי שהסתכל בפרופיל הפייסבוק שלי ראה מי בעלי, אף זר לא התחיל איתי, אף דיק-פיק לא נחתה אצלי בתיבה. אני עשיתי ילדים ושיפצתי מטבח וצפיתי בנישואיי נרקבים אט-אט כמקובל. שמעתי מחברות רווקות שכולם מכירים דרך פייסבוק, ואז הגיעה אינסטגרם, ואז הגיע טינדר.
הגבר הראשון אחרי הגירושים התחיל איתי לפי כל כללי הטקס: עשה לי לייק באינסטגרם לסלפי מחשוף ישן (אם הוא גולל בשבילך, סימן שהוא בעניין שלך). ברגע שעשיתי לייק לסלפי ישן שלו, הגיעה ההודעה ממנו. שלושה ימים מאוחר יותר הייתי בסלון שלו. שעתיים אחרי הייתי במיטה שלו. חצי שעה אחרי הוא ביקש שנעשה מין לפי כל כללי הפורנו.
דברים השתנו ב־15 השנים שלא הייתי בשוק. בשנה מאז שהתגרשתי יצאתי עם שבעה גברים. עם שישה מהם שכבתי. ארבעה מהם חתרו לסקס לא קונבנציונלי בדייט הראשון. אחד ביקש לסיים כמו שמסיימים בפורנו. הסכמתי, בכל זאת דייט ראשון. שתינו שתי כוסות יין אדום וסיפרנו על האקסים שלנו והילדים שלנו. הגברים הגרושים של 2021 הם לא הנערים של 2006.
אני אישה בת 41, לא הייתי רווקה מגיל 26 ויש לי הרבה להשלים. אינני מחפשת בעל. לא רוצה להרים לאף גבר את הגרביים ולא להתחנף לאמא שלו. עשיתי את שלי, עכשיו תנו ליהנות. התנפלתי על טינדר, עפתי על החתיכים, התמכרתי לדפדוף, עברתי על כל תמונה של כל אחד, קראתי את הטקסטים עד האות האחרונה. דוקטורט לפני שהעברתי ימינה. פיטפטתי עם זרים וסיננתי מלא, הגעתי לדייט רק עם מי שהיה חמוד.
רק שבזמן שהנישואים והנשמה שלי התייבשו, מגרש המשחקים השתנה: הגברים שפגשתי רצו מיד לפמפם, להפליק, ללכת למסיבות מין ולעשות סקסטינג. בלי שהיה שום דבר מעבר. לא סקרנות, לא עניין אמיתי, בטח שלא רגשות. אני לא יודעת אם זה הגיל או הגירושים או הטינדר או יותר מדי דייטים שעשו את כולם כל כך מחוספסים. אולי זה הטעם שלי, והייתי צריכה להעביר ימינה את ההוא עם הטייץ המנדף ואופני הספורט. בינתיים חתכתי מהאפליקציות. אין קורונה עכשיו והעולם חזר ואני רוצה להכיר מישהו באופן אורגני. לשוחח עם הזולת שנייה לפני שעושים סקס.
בגיל 40 פלוס אני נזרק לרווקות, אחרי יותר משני עשורים של נישואים. כשהייתי בן 24 האינטרנט עדיין היה בחיתוליו, וכל דקת גלישה עלתה הון, והיום, אחרי ההלם הראשוני של הגירושים נזרקתי לתוך מיליון אפליקציות ואתרים. "המרוץ הגדול", אני קורא לזה. בהתחלה לא הבנתי מי נגד מי בכלל. הפורמט הזה היה זר לי לחלוטין, וגם עכשיו.
אני מחזר של פעם, רוצה להכיר לאט, וחשכו עיניי. אין מקום לחיזור, הכל נורא תבניתי. אתה מפרסם את עצמך בכמה מילים כאילו שאתה רכב. נשים מצטלמות בבגדי ים בפוזות מפתות. כולם כל כך משקיעים בתמונות, כמו טווסים שפותחים את המניפות. והקטע של ימין או שמאל בטינדר, פוסל או מאשר, ישר עשה לי קונוטציה נוראית, מי לחיות ומי לא.
זה כמו מסע בזמן, והופ, אין יותר מציאות שבה מכירים נשים בצורה אינטימית ועמוקה. הכל סביב הכיבוש. אין פלא שהנשים מפוחדות, חושבות שאתה מנסה לעבוד עליהן. הרבה לא עונות. מישהי כתבה לי פעם אחרי שניסיתי להבין למה היא לא מגיבה לי, "בחורים שכותבים לי רק היי אני לא עונה להם". אולי אני אדם רגשן יותר. גם מי שלא התאימה לי, טרחתי ועניתי לה בנימוס.
יש גם נשים שמתקדמות נורא מהר. אני רציתי להמשיך לדבר באפליקציה, והן כבר רוצות לדבר בטלפון, להיפגש, לשכב, לסמן וי. גם אם אתה כבר מגיע לשיחה עם בחורה, זה כמו בראיון עבודה. "כמה ילדים יש לך? למה התגרשת? מתי אתה נפגש עם הילדים? במה אתה עובד? כמה אתה מרוויח? יש לך בית?" אולי אשלח לה את קורות החיים שלי וזהו?
באיזשהו מקום נשארתי מאחור. כנראה שנולדתי בעשור הלא-נכון. זה כמו שתגידי לאדם בן 80, "תפתח מחשב ותתחיל לתכנת", ככה הרגשתי. החלטתי לחדש קשרים עם בחורות שהכרתי לפני שהייתי נשוי, מתקופת בית הספר. הרבה יותר נוח לי לפנות למישהי שבפעם אחרונה שדיברנו הייתה לפני 20 שנה מאשר לפנות למישהי לא מוכרת באפליקציה. אני רוצה להכיר בחורה ולתת לה צ'אנס. לא ישר לפסול אותה, ימינה-שמאלה.
הייתי נפגש עם בחורות לדייט ראשון, לא הספקתם בכלל להכיר, היא כבר מדפדפת אותך הלאה. כמו שהיום מתגרשים מהר, ככה גם עם ההיכרויות. זה הגיע למצב שאם אתה נפגש עם מישהי ולא חותר לסקס בפגישה השנייה או השלישית, היא חושבת שמשהו לא בסדר איתך. זה מוזר להן שאני מתקדם לאט. תמיד חשבתי שדווקא נשים רוצות לקחת את זה יותר באיטיות. אבל הן רוצות את הקל והמהיר, ובסוף כולם נמצאים עם כולן וכולן עם כולם. נורא זול.
פעם היה נהוג לאסוף את הבחורה לפני הדייט, היום כולן באות עם הרכב. היום אתה גם הולך על ביצים ביחס לכל המי־טו. אם אני אגיד למישהי, “וואו איזו סקסית את היום”, היא יכולה לפרש את זה כהטרדה מינית. אם תביא למישהי פרח היום, זה ייראה לה אפילו מוזר. היום, חוץ מאינסטגרם אני לא נמצא בשום אפליקציה. הבנתי שלא שם אני אמצא את הישועה. אני שוחה כנגד הזרם. והתעייפתי.
הייתי בטוחה שכשאני אתגרש אני אתפרע, אצא לדייטים ואחגוג. חודש אחרי שהתגרשתי, ואחרי הרבה חודשים שהרגשתי לבד, חברה אמרה לי להוריד אפליקציה בשם פיקס. סיפרה שזאת אפליקציה איכותית, אבל זה שרד אצלי על הטלפון בדיוק שעה. עוד לא הספקתי להעלות תמונה שלי אפילו, וכבר היו עשר הודעות שגרמו לי להרגיש לא בנוח. הודעות זימה, כשבפרופיל של הבן אדם כתוב שהוא מחפש קשר רציני. ואלו אנשים בני 50, לא תגידי ילדים. הם נראים כמו סבא שלי אם הוא היה חי, וכותבים בצורה שגורמת לך להתכווץ. את מבינה שאין כאן מישהו שרוצה להכיר אותך.
את הגרוש שלי הכרתי בקבוצת פייסבוק לפני בערך שמונה שנים. הייתי לפניו בלאב־מי ובג'יי־דייט, אבל העולם הזה של ההיכרויות דרך האינטרנט הוא לא אותו הדבר. פעם השיח היה מכבד יותר. היום? גברים הורידו את הכפפות. בסיבוב הזה, אחרי שהתגרשתי, לא יצאתי לאף דייט עם גבר מהאפליקציות. זה כבר לא מרגיש כמו אתרי היכרויות, אלא - לא נעים להגיד - אתר של זיונים. גברים כאילו שואלים את עצמם, על מי אני יכול לעשות סיבוב הפעם? הם מחפשים סקס, ואומרים את זה בשיא הישירות.
חברות גרושות מספרות לי שקשה למצוא שם גבר נורמלי שלא מנסה להכניס אותך למיטה. וכשנפגשים הם דוחפים ידיים או אומרים לך, "היום אני עייף אבל בואי אליי". שנינו לא ילדים ויודעים מה יקרה. וזה במקרה הטוב. אולי הוא ישים לי משהו בכוס? אולי הוא אנס? אולי הוא משוגע? המחשבות האלה משתלטות עליי.
טינדר הורדתי גם, והבנתי מהר מאוד שזה למי שמחפש סטוץ. אני לא מחפשת את הפלירטים, גם אם זה חסר לי. רוצה את החום, את זה שלמישהו יהיה אכפת ממך, שיידע שאת קיימת. הכי פשוט והכי בנאלי. אני מבוגרת מדי בשביל ילד נוסף, עכשיו אני פשוט רוצה חבר.
אני מבועתת מהמחשבה לצאת לדייט מהאפליקציות. זה כל כך מפחיד אותי לצאת עם מישהו, להיקשר אליו ולגלות פתאום שהוא נשוי או מנסה לקחת לך כסף, אפילו שלי אין מה לקחת. ומה, אני אכיר לבן שלי מישהו שיתברר כשקרן? נכנסתי לאלפא להיכרויות בין אקדמאים, אבל מה, אקדמאי לא יכול להיות תוקפן? ואם עכשיו מישהו יפגע בי אחרי שפתחתי בפניו את הלב, אני לא יכולה לשכב במיטה ולבכות, יש לי ילד שאני צריכה לטפל בו, בית שצריך לתפקד. אין יותר את הפריבילגיה שהייתה פעם, אז אולי בגלל זה מראש אני נמנעת.
הגעתי למסקנה שאם וכאשר אני אכיר מישהו, הוא יהיה מישהו שאכיר בעבודה או דרך חברים. ואם ייקח לזה הרבה זמן לקרות, אני אחכה. אני מעדיפה להיות לבד מאשר להרגיש פגיעה באפליקציות, שאף אחד לא שומר עלייך בהן. הגרוש שלי כל הזמן אמר לי לפני שהתגרשנו, את לא תמצאי מישהו כמוני עם כל מה שקורה היום בחוץ. בזה הוא צדק, אני באמת לא ידעתי מה קורה שם בחוץ.
את הגרוש שלי הכרתי באירוע משפחתי, הייתי סטודנטית ואפליקציות לא דיברו אליי. כשהייתי בתיכון זאת הייתה תקופת האיי-סי-קיו והצ'טים של נענע, והזהירו אותנו תמיד לא לדבר עם זרים, ובטח לא לפגוש אותם. אבל איפה מה שלימדו אותי אז, לעומת מה שקורה עכשיו?
אז, היינו מכירות גברים במועדון, בחדר כושר, בעבודה. היום זה לא קורה. את מתיישבת בבר עם חברות, מצפה שייגשו או ייצרו קשר עין, ואת רואה את ההתעסקות שלהם בטלפון, ובזה זה מסתכם. לא מזמן פתחתי את האפליקציה בבר. אמרתי, נראה מי נמצא סביבנו. אבל זה לא עוזר לך בכאן ועכשיו. את יכולה לעשות לייק לגבר שנמצא קרוב אלייך, והוא יגיב לך אחרי יומיים.
חברה מהעבודה חפרה לי להיכנס לאפליקציות כשהתחילה הקורונה, כי כל האפשרויות האחרות להכיר נפסקו. נכנסתי לאוקיי־קיופיד וקיבלתי טונות של פניות, בכמויות שאי־אפשר לעקוב אחרי כל מי שעושה לך לייק וכותב לך. כתבתי לחברה שאני מוחקת את זה, והיא אמרה לי, חכי, את תתרגלי. תתמקדי במי שמעניין אותך. אבל אז הגברים לא מתמקדים. מישהו יכול לבקש ממך את המספר שלך ולא לעשות עם זה כלום. את יכולה לא לענות למישהו כמה שעות, והוא ייעלם לתמיד. או שאת מרגישה שלא רואים אותך, מישהו יכול להתחיל איתך גם באוקיי־קיופיד וגם בטינדר, בלי לזכור אותך אפילו. וזה כבר התחיל להרגיש כמו עבודה שנייה, להחזיק את השיחות האלה ערות.
אני מחפשת גבר להקים איתו משפחה, רוצה עוד ילדים. אני חושבת שיצאתי עם עשרה עד 20 גברים מאז הגירושים, כולם דרך האפליקציות. מערכת היחסים שהגיעה הכי רחוק הייתה שלושה חודשים, ואין מה לדבר על להיפרד כמו שצריך. הוא פשוט נעלם. זה הרגיש רציני, התחלתי לפתח רגשות וכבר הכרנו את ההורים אחד של השנייה. פתאום הוא נעלם לחמישה ימים, ואחריהם נזכר לומר שהוא מרגיש שהוא לא בטוח, שאם אני רוצה משהו איתו, אז רק בקטע לא רציני. הייתי בשוק, כאילו, מה עשינו יחד עד עכשיו? הייתה אחריו נפילה קשה, זה הביא אותי לכעס על עצמי. איך נתתי לזה לקרות בכלל? אבל זה חלק מלהכיר בצורה הזאת, את חושפת את עצמך מבלי להכיר באמת את הבן אדם שמולך ולא יודעת אם תהפכי לבדיחה בסוף הערב.
ואת מגלה גם את הסטיגמה שיש על גרושות. מישהו כתב לי בפייסבוק, "ראיתי בפרופיל שלך שאת גרושה, אפשר שנקיים רק יחסי מין?" פשוט ככה. זה צובט לקבל הודעות כאלה, לחשוב שככה מסתכלים עלייך.
אחרי הגירושים הייתי בריק רגשי. חיפשתי למלא אותו ומהר, ופתאום מנגישים לך מלא אפליקציות שלא היו לפני הנישואים. על פניו זה נראה מדהים. ובאמת בשלב הראשון אתה מנסה להיות הכי אתה, שם דברים על השולחן ואז אתה מגלה שהחוקים שונים. אתה מוצא את עצמך בג'ונגל פוגעני. כשאתה שואל את הבחורה "מאיפה את בארץ?" היא עונה לך, "תשאל אותי שאלות מעניינות". כל מיני דברים כאלה.
האמת, הרבה פעמים אלה בחורות שאם אני אפנה אליהן ברחוב הן יתרגשו, אני נראה טוב, אבל באפליקציה, אפשר לדבר איך שרוצים, לזלזל באנשים. בחורה שמצטלמת טוב פתאום מחוזרת ביותר, וזה בונה לה אגו, אז אולי זה נותן לה גם לגיטימציה להתנהג בצורה מגעילה. יש לי ידידות שמקבלות 70 הודעות ביום, וכן, זה מסחרר, ויוצר מצב שאתה לא יודע איך לסנן.
יצאתי עם בחורות שאין קשר בין המציאות לבין התמונות שלהן באפליקציה. הרבה פעמים הן גם בונות לעצמן מין אלטר אגו. אני לא מבין מה אנשים מנסים לעשות, זו אשליה שאחר כך רק תפגע בהם. אני לא סטוציונר. אני לא טורף. לא פעם קרה לי שבחורה שואלת אותי איפה אני גר, כשאני אומר קריית־אונו, היא שואלת אותי אם הייתי מוכן לגור בתל־אביב. ובשלב הזה, אני עונה לה שלא ממש, אבל מי יודע. ופה מפסיקה השיחה. זה קרה לי כמה פעמים אחרי התכתבות טובה. פעם מישהי שאלה אותי מאיזו עדה אני, אמרתי לה שההורים בוכרים, אז היא אמרה לי, “אה, אני לא יוצאת עם קווקזים וכאלה". אמרתי, "אבל אני לא קווקזי". והיא אומרת לי, "תראה, אני יוצאת עם רוסים, בכל זאת זה לא אתיופים". התחלחלתי ברמות. מדובר בבחורה מאוד מחוזרת, ואין קשר בין האיכות שלה לבין ה"רייטינג" שלה באפליקציה.
מעולם לא הייתי באפליקציות האלה לתקופה ארוכה. זה תמיד להיכנס, להיכוות ולצאת. אי־אפשר להיות שם כל הזמן. זה כמו להזמין לך התעללות. אם אתה מזוכיסט, תישאר שם.
אחרי 12 שנות נישואים פתאום אני בעולם הדייטים. הדבר הראשון שחוויתי זה בום, שוק. שוק בשר. גברים מזעזעים ובוטים ששולחים תמונות של איבר המין שלהם אחרי ה"היי" הראשוני. זה קרה לי כמה פעמים. לא האמנתי שאנשים מתנהגים ככה. הכל נזיל, נפיץ וגס. ים של גברים נשואים שבכלל לא מחפשים זוגיות. הייתי בטינדר, אוקיי־קיופיד, אתר מפגשים ועוד, אותו דבר בכל מקום. היום יותר קשה מפעם.
באחת הפעמים הכרתי בחור באוקיי-קיופיד. התכתבנו כמה ימים, החלפנו תמונות, הייתה שיחה ממש טובה, ואז קבענו להיפגש. איך שהוא בא לאסוף אותי, רק התקרב עם הרכב, כשבאתי לפתוח את הדלת, הוא הסתכל עליי ואמר, "טוב, ביי שלום!" ונסע. הייתי בהלם. אחר בא לאסוף אותי ובדרך למסעדה עשה פרסה והוריד אותי בבית. זה פוגע נורא. זה הוריד לי את הערך העצמי, לקח לי ימים להתאושש. אבל בסוף, זה הרי שלהם, זה לא שלי. בדייט אחר שהיה לי, הגעתי למסעדה והבחור גמד. הוא לא טרח לספר לי את זה בהתכתבויות, וכל התמונות שלו היו בתקריב. הייתי בשוק.
היו לי גם דייטים שהייתה להם המשכיות, ואחרי זמן מה פתאום להוא חסר פרפרים בבטן, השני פשוט נעלם. בהתחלה יש התלהבות, נפגשים, מדברים הרבה, מגיעים לשלב האינטימי, ולאחריו אין כלום. את שולחת לבן אדם הודעה, לא עונה. את מתקשרת, מסנן. גם יותר צעירות ויפות ממני מספרות לי את אותם דברים. אני לא מבינה מה קורה לאנשים. אולי הזמינות הזו באפליקציות הורסת לנו הכל.
באפליקציות יש שפע וזה מסנוור אנשים. לא רוצים להתחייב, בורחים. עוברים מאחד לאחת לאחד. תמיד תהיה מישהי אחרת יותר טובה ממך. כרגע אני פחות משתמשת באפליקציות. לא מחקתי אותן, אבל אני כמעט לא נכנסת. זה מעייף ומתיש. להיות בכל האפליקציות האלה זו עבודה של ממש, אבל זה כמו להיות פול גז בניוטרל. כמו רולטה. אני לא יכולה להמשיך לדפוק את הראש בקיר עוד שנים. זה פשוט לא עובד לי. הרמתי ידיים.
בשלושת החודשים הראשונים אחרי שנפרדנו לא יצאתי בכלל, הייתי בתקופת אבל. אחר כך פתחתי טינדר אבל רוב המפגשים שהיו לי עם נשים היו דווקא מהיכרויות אולד־סקול, למשל בסדנת מדיטציה. האווירה באפליקציה הרגישה לי כמו להזמין טייק־אווי לארוחת צהריים, מאוד פלקטי ורדוד. משחק כזה בסגנון קנדי קראש שאתה מתעסק איתו בהפסקות בעבודה, מעביר ימינה ושמאלה נשים. ראית אישה יפה? סוויפ ימינה, זה נייס טו האב. זה לא עולה לי כסף.
יש לי באפליקציה מאות מאצ'ים עם נשים, עם חלקן אתה מזהה פוטנציאל ללילה ועם אחרות חיבור עמוק יותר. מספיק דאק פייס בתמונה כדי לעשות את ההבדלה הזאת. עם רוב ההתאמות אני לא עושה כלום, פשוט אין לי את האנרגיה, אבל מהרושם שלי, היוצרות התהפכו. אם בדייטים אולד סקול הגבר צריך ליזום ולקדם עניינים, פה דווקא הנשים פונות יותר. יש היצע גדול יותר של נשים מאשר גברים באפליקציה. משיחות עם חברים קלטנו שבחתך הגילים הזה, גבר עם מראה ממוצע, שלא כתב על עצמו איזה משהו קריפי או לא לעניין, יקבל הרבה יותר פניות מאשר נשים באותו מצב.
כשאתה פוגש מישהי דרך האפליקציה כל כך הרבה דברים נאבדים בקונטקסט, היכולת לדעת על הוואן אם יש חיבור או שאין עניין. בסך הכל, בגלל שאני לא בלחץ כרגע, אני מרגיש שאני יכול להכיר כמו בגיל 20, בחיים עצמם. אבל אם הייתי בלחץ? יכול להיות שהמאמצים שהייתי עושה באפליקציה היו נראים אחרת. כרגע זה סוג של משחק מחשב עם פרופיל פסיכולוגי, כי יש כאן תקשורת עם אנשים ומקום של פנטזיונריות. זה עובר לך בראש, "וואי, היה נחמד להיפגש עם האישה הזאת" או "זאת עשתה לי לייק? מחמיא". זה יושב חזק על המקום של ערך עצמי. לרגע קטן נחמד להרגיש שאתה אטרקטיבי בשוק, אבל אתה מבין שזה בלון, אין לזה שום משמעות. כמו שאני מרגיש ביחס לנשים האלה שהחלקתי ימינה שאין באמת מושג מי הן, ככה הן גם מרגישות ביחס אליי. 300 נשים שעשו לי לייק והן די אטרקטיביות, זה מחמיא, אבל זאת לא מחמאה אישית.
פורסם לראשונה: 07:04, 30.04.21
