משפטי פתיחה מלחיצים
"מעולם לא ניצחני אדם מלבד אישה, תינוק ותינוקת". משפט הפתיחה הזה מעיד על דובר תחרותי ויהיר. לא הייתי ממליצה לצאת לדייט עם מי שמציג כך את עצמו. עם זאת, משפט הפתיחה הזה מלמד שבעוד רגע ניתקל בסיפור מעניין.
המשפט הזה שייך לרבי יהושע בן חנניה, חכם יהודי חשוב שחי בסוף המאה הראשונה לספירה. והוא הופך מעניין ויומרני אפילו יותר אם ניקח בחשבון שהחכם שאמר אותו היה מכוער (לפי הגדרתו העצמית) ועני.
ממשפט הפתיחה נלמד שהחכם הבלתי מנוצח של בית המדרש (לפחות בעיני עצמו) מוצא את עצמו מובס, בשעה שהוא נפגש עם מי שמנהלות את חייהן במציאות ולא בחדר הקטן והחמים של הלמדנים.
"מישהו היום דרך עליי ואני לא יכולה לקום" (אתי אנקרי)
הנה הסיפור על האישה שניצחה את רבי יהושע: "פעם אחת התארחתי אצל אכסניה אחת. עשתה לי פולים. ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהם כלום. שנייה (ביום השני אכלתי) ולא שיירתי מהם כלום. ביום שלישי הקדיחתם במלח. כיון שטעמתי משכתי ידיי מהם. אמרה לי: רבי, מפני מה אינך סועד? אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לי: היה לך למשוך ידיך מן הפת. אמרה לי: רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים: אין משיירים פאה באילפס אבל משיירים פאה בקערה?!" (תלמוד בבלי מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב').
רבי יהושע יוצא למסע שתכליתו הרשמית לא מצוינת, אבל מהותו מתגלה במהלך הדרך. בראשית מסעו הוא פוגש אישה שמבחינתו אין לה שם או אישיות, יש לה רק פונקציה, היא "אכסניה".
ילד טוב משאיר צלחת ריקה
נראה שהתנהגותו של רבי יהושע עם ה"אכסניה" הולמת את הסיטואציה: הוא משלם, המארחת מכינה לו תבשיל של פול והוא אוכל ושובע. לא מובן מדוע ה"אכסניה" של רבי יהושע מתפוצצת ביום השלישי של האירוח ומחליטה לתבל את תבשילו בכמות בלתי נסבלת של מלח.
נימוסים שקרניים
לכאורה, רבי יהושע מתנהג בנימוס. בניגוד לרבות מאתנו, הוא לא מחזיר את האוכל ומבקש להחליף מנה, הוא משלם ונשאר רעב. ייתכן שהוא מבין שלמארחת אין אפשרות כלכלית לקנות חומרי גלם נוספים ולכן הוא מוותר על הארוחה שקנה ומנסה לסתום את רעבונו בלחם. אם לא די בכך, כשהמארחת שואלת לפשר הצלחת המלאה הוא חס על כבודה ומשיב שאינו רעב.
אבל האכסניה הקדיחה תבשילה בכוונת תחילה (הרי כבר ראינו שהיא יודעת לבשל) כיוון שהיא חותרת לדיאלוג עם רבי יהושע. היא מבהירה לו שנימוסיו מיותרים ואף לא משכנעים, שהרי אם לא היה רעב לא היה זולל את הלחם. האכסניה חותמת את שלב הרמזים והנימוסים ועוברת לדיבור ישיר. היא קובלת על כך שהרב המכובד לא קיים את החוק שהוא וחבריו חקקו.
האכסניה, כן, זו שאמורה להיות פשוטה ולא משכילה, אובייקט למילוי צרכיו הפיזיים של החכם, מגלה בקיאות מרשימה ומצטטת מדברי החכמים: "אין משיירים פאה באילפס אבל משיירים פאה בקערה". לחוק זה גרסאות שונות, ומהגרסה שלפנינו אנו לומדות על נימוסים חברתיים, נימוסים שתכליתם דאגה לזולת ולא דיבור שקרי ומתחמק.
עסקה שבנויה על חמלה
יש נימוסים שמסווים אדישות חברתית ויש נימוסים של חמלה. נימוסיו של רבי יהושע הם כסות עיניים לבריחתו מהמציאות ומשום כך הם נופלים כמגדל קלפים נוכח שאלותיה של האכסניה.
האלפס הוא כלי להכנת האוכל והקערה היא כלי ההגשה, וזו עסקת הנימוסים שעליה בונה בעלת האכסניה: היא מקבלת מהאורח כסף ומשתמשת בו על מנת לרכוש את המצרכים. חובתה להגיש לאורח את כל מה שהכינה עבורו. עם זאת, חובתו המוסרית של האורח לא לחסל את המנה.
האכסניה אינה מפעל מזון אלא אישה קשת יום, אולי אלמנה או גרושה, שמזינה את עצמה משאריות האוכל של הסועדים. אם תיקח מהמזון שהכינה בעודו בכלי הבישול, היא תחשב לגזלנית. הסועדים אמורים לראות אותה ולהעניק לה מהמזון ששייך להם והוגש על ידה.
העולם החדש של מתנות עניים
האכסניה המלומדת, זו שלדברי רבי יהושע נצחה אותו, העמידה אותו במקומו במגרש שלו, מגרש של הלכות התורה שבעל-פה. רבי יהושע ידע את ההלכה, אבל הוא היה שקוע בעולמו ולא ראה את האישה ואת רעבונה. הוא גם לא ראה את הזכות שנפלה בחלקו לתרגם הלכה למעשה.
הביטוי "משיירים פאה" שולח אותנו אל חוק סוציאלי מפרשת השבוע, פרשת "אמור": "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ ... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". שורשי חוק האלפס והקערה, במוסר החברתי של קהילה חקלאית. האלפס הוא השדה החדש - והמזון המבושל, המקביל לתבואה בשדה, שייך לבעל הממון.
אישה ענייה לא יכולה להיכנס לשדה לא לה ולקצור ממנו. משום כך החובה לראות את הענייה מוטלת על מי שיש לו מה לאכול והוא צריך להשאיר פאה ממנה היא תלקט בזכות ולא בגניבה.
ההלכה שמצטטת האכסניה היא תרגום של החכמים ממערכת הצדקה החקלאית של המקרא לעולמם הכלכלי - מי שזכתה לאוכל בצלחתה, חייבת להודות על חלקה הטוב ולהשאיר פאה למי שאין לה.
איך נגדיר את "פאת השדה" בעולם כלכלי משתנה?
כמה טוב שיש אפשרות לרפורמה ויש חכמים וחכמות שלמדו לתרגם את מוסר התורה למציאות חייהם.
"אוי לו לדור שאתה פרנסו"
כאמור, רבי יהושע היה אדם עני שעבד קשה לפרנסתו והוא בוודאי לא היה כהה חושים לסבל האנושי. סדרה מפורסמת של אגדות מספרת על מרד חכמים שהתקיים בבית המדרש של יבנה ובמרכזו עמדו זה מול זה, רבי יהושע והנשיא רבן גמליאל. בשיא המרד הדיחו החכמים את רבן גמליאל מתפקידו כנשיא. בצר לו החליט רבן גמליאל לעשות מעשה לא נשיאותי, ללכת לביתו של רבי יהושע ולבקש את סליחתו.
ואיך אני יודעת שביקור שכזה אינו "מעשה נשיאותי"? שכן ניכר מדבריו של רבן גמליאל שזה ביקורו הראשון בבית הקולגה שלו. רבן גמליאל נכנס לביתו של רבי יהושע, רואה את הקירות השחורים ומגיב בהשתאות מהסוג הלמדני: "מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה".
וואלה, חושב לעצמו רבי יהושע, לראשונה בחייו רבן גמליאל מבין שלא כולם עשירים כמותו, לראשונה בחייו הוא מבין כמה קשה להתפרנס. רבי יהושע, בשונה מהאכסניה, הוא גבר בעל מעמד בקהילה ולכן אין לו צורך לדבר ברמזים ולהקדיח תבשילים והוא מגיב מיד בביקורת גלויה: "אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים". ואף על פי כן, רבי יהושע מוחל לרבן גמליאל.
כהות חושים לא שייכת לצד אחד של העולם
כולנו נופלות לבור האדישות. קשה לחשוב כל הזמן על מי שאין לה ועל אחריותי כלפיה. קל יותר לנגב חומוס עם פול בלי לשאול שאלות מוסריות. הבחירה להציב דווקא את רבי יהושע, איש קשה יום, בתפקיד החכם האדיש שמתנכר לסבלה של בעלת האכסניה, היא בחירה חכמה וחומלת. היא מדגישה שאין "טובות" ו"רעות" וכולנו, גם הרגישות שבינינו, מועדות לחטא הניכור.
אזהרה ל"גוש השינוי"
קרקורי הבטן של האכסניה וקריאתו של רבי יהושע, "אוי לו לדור שאתה פרנסו", צריכים ללוות את גוש השינוי, שזכות קיומו היא המאבק בסיאוב, בשחיתות ובכהות החושים של ביבי ועושי דברו.
ממשלה מרובת שרים, משרות מיותרות והתעלמות מזעקת דלות ודלים, תכרות את הענף שעליו יושבת קואליציה זו ותעמיק את הפצעים בחברה הישראלית. יש אולי הזדמנות לתיקון ואין הרבה כאלו.
אני חושבת שהרעיון של ממשלה שמורכבת מימין, שמאל ומרכז היא רעיון מצוין. הסוגיות האמיתיות על סדר היום שלנו הן צדק חברתי ומשטר שדואג לרווחת הקהילה ולא לביצור כוחם של שליטים. צלחות האוכל של כל בית בישראל, הן המבחן של המפלגות שמבקשות להיות אלטרנטיבה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר קיבלנו המלצה מחבר בשם ישראל: "רוצים לדעת מהי התנועה הרפורמית? נסו לקרוא ספר תפילה רפורמי ולמצוא זכר לציון וירושלים. לא תצליחו כי אין".
ישראל יקר, המאפיין היסודי ביותר של היהדות הרפורמית הוא שהיא יהדות רפורמית. הרפורמה מגדירה את השאיפה לשינוי ותיקון מתמידים, והיהדות מגדירה את העוגנים הטקסטואליים והטקסיים, ומשום כך הסידורים הרפורמיים ואופי הקהילות משתנה בכל מקום ותקופה.
עם זאת, אני תוהה מתי לאחרונה דפדפת בסידור רפורמי, כיוון שבתשעים השנים האחרונות (בערך) התנועה הרפורמית מדגישה את מחויבותה לציונות ולמדינת ישראל. למרבה הצער, מי שדוחה את היד המושטת היא דווקא מדינת ישראל הרשמית.
משימה מרכזית שעומדת בפני הכנסת החדשה היא תיקון היחסים עם יהדות הגולה, שהיא ברובה רפורמית. כדאי לעשות "שלום על ישראל" לפני שיהיה מאוחר מדי.
ואם כבר הזכרת סידור, זו הזדמנות נהדרת לציין את הסידור הרפורמי-ישראלי החדש שיצא לאור השנה ושמו "תפילת האדם". את הסידור ערכו, לפי מיטב המסורת הרפורמית, נשים שהן גם רבות וגם חוקרות, הרבה פרופ' דליה מרקס והרבה ד"ר אלונה ליסיציה. יש בסידור חידושים רבים ומרגשים בסוגיות של מוסר ויצירה והוא ישראלי ויהודי בכל רמ"ח איבריו. אני מבטיחה לך שתמצא בו את ציון.
שבת שלום!
לטורים נוספים של רוחמה וייס
