(דובר צה"ל ויואב זיתון)
אתמול הצטרפתי למסע רגלי בקטע רגיש של גבול לבנון. מפקד החטיבה המרחבית (חטיבה 300), אלוף משנה עומר כהן, הוציא את אנשי המטה שלו ליוזמה מקורית: ללמוד את הגזרה שבאחריותם "דרך הרגליים".
מזג האוויר האביבי והצמחייה המוריקה והפורחת לא היה בהם כדי להסתיר את העמדות הרבות שחיזבאללה הקים במרחק מאות מטרים מקו הגבול. המוצבים הישראליים היו אמנם גלויים לעין ונראו מאיימים יותר, אבל המצב הזכיר לי מאוד את הרגיעה המזויפת ששררה בגזרת תעלת סואץ אחרי הפסקת האש במלחמת ההתשה ולפני מלחמת יום הכיפורים. גם אז ההכנות שעשו בצד המצרי היו בטפטוף, ואילו בצידנו אפשר היה לראות את המעוזים המאיימים שאחר כך הותקפו, וברובם נכבשו במלחמת יום הכיפורים.
9 צפייה בגלריה
דגל חיזבאללה מתנוסס בדרום לבנון. "הולכים כאן כדי שנכיר כל אבן, כל נתיב חדירה אפשרי"
(צילום: רויטרס)
"אנחנו הולכים כאן כדי שנכיר כל אבן, כל נתיב חדירה אפשרי, וכל סבך שיכול לשמש מסתור שהכוח המיוחד של חיזבאללה, כוח רדואן, יגיח ממנו במתקפת פתע. האויב משתנה ללא הרף, ואנחנו רואים את זה בשטח", אומר לי מפקד בגזרה שיודע דבר או שניים על מבצעי הפתעה. "אנחנו עוקבים אחרי חיזבאללה כל הזמן וכשהוא משנה את היערכותו. אנחנו מגיבים בהתאם. אנחנו יודעים שהוא ינסה לכבוש יישוב או יישובים ואנחנו נעשה הכול כדי למנוע את זה".
אנשי האו"ם עם הגב אלינו
אחד האמצעים הוא חישוף מובלעות סבוכות כמו זו שנמצאת ברכס סולם צור, מעל העיירה שלומי ובקרבה מפחידה אליה. עמדתי על המדרון התלול עם מפקד פלוגת ההנדסה גל, וצפינו במחפרים של צה"ל, שהופכים את המדרון הסבוך שדרכו אפשר להגיע כמעט עד לבתי היישוב להר קריח. לידינו, במרחק של כ-100 מטרים, עמדו חיילי צבא לבנון ואנשי או"ם.
חריגה קטנה של המחפר הצהלי מ"הקו הכחול" עלולה לגרום פה לתקרית אש כמו זו שנהרג בה לפני כעשור מג"ד הנדסה דב הררי ליד מטולה. אנשי האו"ם עומדים בגבם אלינו ופניהם אל החיילים הלבנונים החמושים, כדי לוודא שאם יידלק הניצוץ הם אולי יוכלו לכבות אותו. ועדיין לא הזכרנו את המתיחות השוררת לאורך הגבול בגלל רצונו של חסן נסראללה לנקום את מותו של לבנוני שנקלע בטעות להפצצה המיוחסת לחיל האוויר בסוריה בשנה שעברה. המתיחות פחתה אבל נסראללה עדיין מחכה לשעת כושר.
גם בזירה הפלסטינית, בעיקר ביהודה ושומרון אבל גם בעזה, שוררת מתיחות כבושה. שורשי המתיחות הזו ידועים ומוכרים לנו ואנחנו חוזרים עליהם פעם אחרי פעם בכל התלקחות. השבוע היה זה פיגוע ירי שבו נפצעו אנוש וקשה שני בחורי ישיבה מאיתמר ושלישי נפצע קל. הפיגוע הזה, כמו ההסלמות שהיו בירושלים ובעזה בשבועות האחרונים, הוא תוצאה של מצב מתמשך שבו הפלסטינים לא השלימו עם הכיבוש הישראלי ועם ההגבלות הפיזיות שנלוות אליו, וגם עם הלהט הדתי-מוסלמי שגובר בתקופת הרמדאן.
להנהגות הפלסטיניות, כמו לישראל, אין עניין בעימותים מכיוון שאף דבר טוב לא ייצא להם מכך – וגם האזרחים מבינים את זה. אבל המנהיגים הפלסטינים למדו במהלך השנים לתעל את הזעם שלהם גם אם אינו קשור ישירות לישראל.
פלסטינית בת 60 שסובלת מדיכאון עם נטיות אובדניות קיבלה את המוות שכנראה רצתה בו מידי לוחמי צה"ל השבוע. המוות הזה באמת ראוי לתואר "מיותר", מפני שהוא לא היה הכרחי. מי שראה את הסרטון ראה שהחייל יכול היה פשוט לדחוף אותה ולהוציא מידיה את הסכין. אבל החייל דקדק כקוצו של יוד, הקפיד על הוראות הפתיחה באש – והרג אותה. זה לא היה נחוץ וזה הגביר את המתיחות.
ניסיון הדקירה וירי התגובה: מחבלת פלסטינית בת 60 נהרגה
(צילום: עדיאל שרעבי, TPS, גדליה קונן)
הפיגוע שכן צלח בידי המחבל בצומת תפוח עלול לעורר חיקויים, ממש כמו פעולות התגובה של יהודים ששרפו שטחים פלסטיניים. הפרטים המדויקים חשובים פחות. המציאות הבסיסית שבה יש עשרות פלסטינים, אולי מאות, בעזה וביהודה ובשומרון שמכינים פיגוע ומחכים לרגע המתאים הוא הנושא שצריך להתמודד איתו ולא לנסות לנחש מה יהיה הדבר הבא שיצית את המתיחות.
ביום שני הקרוב, אגב, יחול יום ירושלים שבו צעירים יהודים צועדים עם דגלי ישראל וירושלים כולל ברובע המוסלמי, ולעתים אף מתגרים במוסלמים. אצל המוסלמים יחול בשבוע הבא לילת אל-קאדר שבו עשרות אלפים, חדורי להט דתי, מתפללים על הר הבית. אם להסתמך על ניסיון העבר, הם עלולים לתקוף יהודים או פשוט להשליך אבנים מלמעלה אל רחבת הכותל.
"חודש המלחמה" של צה"ל
מעל כל אלו מרחפת דחיית הבחירות לפרלמנט של הרשות הפלסטינית – שלמעשה בוטלו. חמאס שזועם על הישג אלקטורלי שנגזל ממנו בידי אבו מאזן הוא אחד הגורמים המסיתים, וכנראה הסתה זו היא שגרמה לירי בצומת תפוח.
9 צפייה בגלריה
מפגינים ברמאללה נגד דחיית הבחירות. המציאות היום-יומית משתלבת עם הלהט הדתי ברמדאן
(צילום: רויטרס)
אבל כאמור הבעיה איננה אירועי-הניצוץ שמדליקים את השטח, אלא המצב הבסיסי שעליו בכלל לא מדברים כבר שנים אחדות, ואיש לא מנסה לפתור אותו. אנחנו מרוכזים בעצמנו, במשבר הפוליטי ובמגפת הקורונה, ואיננו מבחינים שהמתיחות הכבושה סביבנו עלולה להתלקח בן רגע, אם כתוצאה מטעות מבצעית של צה"ל, או מפני שהמשא ומתן על הסכם הגרעין בין איראן לארצות הברית יסתיים בלא כלום או בתוצאה שתחייב את ישראל לפעול בעצמה כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית.
כשראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בנאומו ביד ושם בערב יום השואה שישראל לא תהיה מחויבת לשום הסכם שיושג בין המעצמות לאיראן, היה זה רמז מרתיע לאיראן – אבל בעיקר איום על ארצות הברית. נתניהו התכוון לומר, וזה גם המסר ששיגר עם שליחיו בוושינגטון, הוא שאם הנשיא ג'ו ביידן חושב שעל ידי הסכם גרעין רע הוא יוכל להסיר את הנושא האיראני מעל סדר היום שלו ומעל סדר היום האזורי, הוא טועה.
נתניהו במסר לארה"ב מיד ושם: "הסכם עם איראן לא יחייב אותנו"
(צילום: מזמור הפקות)
ישראל תפעל, מאותת לו נתניהו – ולארצות הברית לא תהיה ברירה והיא תיאלץ להיות מעורבת. ולכן, כך לפי המסר הזה, עדיף לממשל האמריקני לא להיכנע לדרישות האיראניות ולגלות סבלנות רבה יותר - עד שהאיראנים יעצרו את המרוץ שלהם למעמד של מדינת סף-גרעינית, יפסיקו לפתח טילים ארוכי טווח שיכולים לשאת ראש קרב גרעיני, וכן לפתח טילים בליסטיים, טילי שיוט ומל"טים מדויקים שאותם הם מעבירים ומייצרים באמצעות שלוחיהם. אחרת, המתיחות הכבושה עלולה להתפרץ ולהפוך למלחמה.
לאפשרות הזאת בדיוק מתכונן צה"ל ב"חודש המלחמה" שיתחיל בעוד ימים אחדים. התרגיל הכלל צה"לי מתרגל את כל זרועות צה"ל בעימות מלחמתי גדול בכמה זירות, ובמשך כמה שבועות. יהיה זה יישור קו שאחריו צה"ל אמור להיות במוכנות כמעט מלאה למלחמה כוללת אם תפרוץ בזמן הקרוב.
