כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הילדות עברה עלי בנדודים. אבא שלי הוא פרופסור לאימונולוגיה באוניברסיטה העברית, סיים רפואה בהצטיינות יתרה ועשה סוויץ' לביולוגיה, ודוקטורט במכון ויצמן, PHD ב-MIT בוסטון, שם היינו שלוש שנים. יש לי עוד צלקת במצח כתוצאה מהחלקה במזחלת שלג. אני הייתי מקדימה, אחי מאחור, משהו לא עבד בתוכנית, נתקלתי בעץ ופתחתי את המצח מעל לגבה.
אמא ואבא נפגשו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. היא עשתה התמחות במחלקת ילדים בבית החולים קפלן ברחובות. רוב היום בבוסטון ההורים היו מחוץ לבית, ויצא שאחי הצעיר אסף ואני היינו בגן חב"ד, כי זו הייתה מסגרת שאפשרה יום ארוך. היו לי ציציות וכיפה והיינו שרים 'אלוהים למעלה, אלוהים למטה, אלוהים בכל מקום'. אז הילדות הייתה חזקה בכל מיני דברים שקשורים לחגים ודת, למרות שהבית לא היה דתי.
היינו שנה בסן דייגו. אני זוכר שהגישו שם פיצות עם בייקון מעל וזה היה נראה לי נורא, הזדעזעתי, בשר חזיר וכל מיני פירות ים. לא הסכמתי לאכול, וכשזה היה מגיע הביתה, אחי ואני היינו כועסים והיה נראה לנו נורא שמשהו לא כשר נכנס הביתה. בצבא, כששירתתי בתזמורת צה"ל, הזמנו טייק אווי מ'למון גראס', נודלס עם שרימפסים קטנים ועוד כמה דברים. הסכמתי לטעום ואמרתי, לעצמי 'וואלה, זה לא רע'. לימים הבנתי שאני יכול לעשות משהו הרבה יותר טוב.
כשחזרנו לארץ עברנו לירושלים, אבא קיבל תפקיד באוניברסיטה העברית. כשעברנו למבשרת ציון, הייתי הילד הראשון עם מחשב אישי, מקינטוש שחור-לבן שאבא הביא כדי לכתוב מאמרים. היינו אפילו חלוצים שהתחברו לאינטרנט, הכל היה באנגלית וזה נתן לי המון בהיבט של השפה. זה היה גם מלווה בחרדות כי אם הייתי מכניס דיסקט וזה היה נתקע, היה חשש למחשב וזה היה פריט יקר וחלק מהעבודה של אבא. אני זוכר את המחשב עושה פרצוף עצוב, נתקע, ואותי בסטרס גדול שלא הרסתי. בכלל, חשבתי שאני אהפוך לאיש מחשבים וכבר בגיל 10 הייתי מפרק מחשבים ומתקין כוננים. העיסוק במחשבים הופך אותך לאנליטי ועד היום זה משרת אותי כי בסופו של דבר העיסוק של שף מרכיב 90 אחוז של פתרון בעיות, עובדים, אורחים, הרכבת מנות, קיצור תהליכים. מטבח בילדות? לא הייתי קרוב, גם כאכלן הייתי בעייתי.
בדיעבד, סן דייגו הכירה לי גם את המטבח האסייתי כי היו שם די הרבה מסעדות בז'אנר, ואוכל הודי מעולה. בגיל 10 ישבנו במסעדה יפנית, ואני זוכר שהביאו צלחת של סשימי סלמון ואכלתי הכל, ביקשתי עוד מנה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אכלתי דג נא וזו הייתה התאהבות מביס ראשון. אני חושב שזה היה רגע מכונן, כי ספגתי טעמים שלימים חזרו אלי והשאירו אצלי זכרונות טובים. המסעדה הראשונה שפתחתי, טאיזו, מתכתבת עם אותם טעמים.
הייתי ילד די חנון, משחק 'מבוכים ודרקונים', אטארי, מחשבים, תכנות. הייתי סביר ברמה החברתית, לא מהמקובלים, לא היו מזמינים אותי לכל המסיבות. הייתי ילד ג'ינג'י עם תספורת פטריה וגשר על השיניים, לא פשוט. זה היה מבאס, בוא לא נשקר. זה היה שלב בילדות שהיה קצת קשוח. תספורת נוראה, ג'ינג'י, ברזלים בשיניים, לא מתכון מנצח. כמובן שקראו לי קלבסה ושאלו אם אני משתזף עם מסננת. לא סבלתי, לא הייתי מקבל כאפות, אבל הייתי רחוק מלהיות הילד המקובל בכיתה.
כל הילדות שלי הייתה סביב מחלות. שיחות המטבח של ההורים, הספרים בבית. יצא שאני ההיפוכונדר הכי גדול בעולם ומצד שני אני גם לא מוכן לבדוק שום דבר. אני שונא מחטים ובדיקות. כשאני רואה רופא אני מגיע לדופק של 160 מרוב לחץ והתרגשות. כשהיו צריכים לבדוק לי לחץ דם בצבא, היה לי 200 על 100, נשלחתי להרבה מאוד בדיקות. בכלל, אני כל הזמן חושב שאני הולך למות, זה עובר לי כל יום באיזשהו שלב בראש, אבל אני מתעלם מזה. זה גם מוביל אותי לכל מיני החלטות בחיים של לחיות את הרגע, ליהנות מהחיים ולאכול כל מה שטוב.
היו לי הפרעות קשב שלא אפשרו לי לשבת דקה אבל בשנות השמונים והתשעים לא באמת ידעו לאבחן את זה, כך שההורים והמורים קראו לי עצלן ובטלן. הייתי מפריע בכיתה, מדבר כל הזמן. היה לי חבר שאמא שלו פרופסור לחקר מוח וילדים והוא קיבל ריטלין. חשבתי שזה אולי נכון גם לי. ניגשתי לאבא ואמרתי לו 'איתי מקבל ריטלין והוא מצליח לשבת וללמוד'. אבא אמר לי, 'אל תבלבל את המוח, אין תרופה לבטלנים'. בכל פעם שהייתי צריך ללמוד למבחן, הייתי מתעייף תוך כמה דקות, זה היה משעמם. לא באמת הצלחתי ללמוד. אבל בסופו של סיימתי בגרות עם חמש יחידות מחשבים, חמש פיזיקה, חמש מתמטיקה וחמש אנגלית. אבל במקום להוציא מאיות, היו שם 80.
ואחרי הכל, בזכות ההורים שלי אני שואף למצוינות ולהקפדה. אני חייב להודות להם על זה.
בכיתה ד' התחלתי ללמוד לנגן בחצוצרה בעיקר כדי לרצות את ההורים אחרי שפסנתר לא ממש עבד. לא הייתי מבריק גם בחצוצרה, בוא נגיד את האמת, אבל הייתי בסדר. בשביל להיות נגן באמת טוב אתה צריך גם לאהוב את זה וגם להשקיע הרבה מאוד. אני לא הייתי בשניהם, לא חשבתי שזה יהיה מקצוע וזה לא משך אותי במיוחד. לצד כל מיני דברים שעשיתי פחות טוב כמו ללמוד, לפחות החצוצרה הסבה להורים שלי נחת. מהתיכון רציתי להיות טייס, עברתי גם גיבוש, מיונים, הייתי לגמרי שם. אלא שבזכות החצוצרה קיבלתי זימון לתזמורת צה"ל למרות שבכלל לא התכוונתי לשם. שאלתי את ההורים אם סיפרו משהו, אמרו שלא התערבו. נכנסתי בסופו של דבר גם לבחינה לתזמורת צה"ל בעיקר כי רציתי לקחת את הרכב של ההורים ולנסוע לתל אביב באותו יום. בכלל לא חשבתי שאתקבל. ואז יצא שהתקבלתי גם לקורס טיס וגם לתזמורת צה"ל. אחרי כל מיני מניפולציות והבטחה של חבר של אבא שלי שהיה תת אלוף בחיל אוויר, הסכמתי לוותר על קורס טיס למרות שהיו לי 14.5 אחוז סיכוי לסיים, ולהתחיל בתזמורת צה"ל בידיעה שאני חוזר לקורס טיס. שלחתי מכתב במהלך השירות בתזמורת למפקד חיל האוויר אחרי חצי שנה והוא אמר לי 'אין בעיה. תעשה מסלול קרבי, שנה ושמונה, תשיג חוות דעת ונשקול מחדש את הבקשה שלך'. זה שבר אותי. יצא שפעמיים בשנה ניגנתי בסיום של קורס טיס ובכל פעם כזו הייתי בשבוע של אבל. בהמשך הייתי מפקד התזמורת, באיזשהו שלב הייתי גם רס"ר היחידה וניגנתי פחות. זה נתן לי כלים טובים לניהול אנשים וטסתי לחו"ל 10 פעמים. את החצוצרה תליתי סופית אחרי השחרור ממילואים, בשנת 2011.
הדרך שלי אל האוכל התחילה ביין. התחלנו, החבר'ה של תזמורת צה"ל, להתעניין ביין. התחלנו לקנות, לעשות ערבים של יין, ומאוד התעמקתי בנושא. התחלתי לברר לקראת סוף השירות אילו מסלולים יש לאונולוגיה ואיפה אפשר ללמוד את זה, התעניינתי בלהירשם למכון הבוטני. על הדרך, פעם בחודש, היינו חוסכים כסף והולכים למסעדה. אני זוכר שהלכנו לארטישוק, פסטיס, ארקדיה, קרן, מסעדות כאלה, והוקסמתי. אחרי שכל החיים הייתי אכלן מאוד פשוט, התחלתי פתאום לאכול דברים אחרים, מורכבים. הטעמים והמרקמים במסעדות היוקרה ריתקו אותי. התחלתי להתחבר לכל הטקס הזה של יין ואוכל. לקראת סוף השירות הייתי מגיע למינוסים חריגים בגלל המסעדות והחלטתי שאין ברירה, אני צריך לצאת לעבוד.
ההתחלה שלי הייתה בתור מלצר בבית קפה מסעדה ז'אן דן באזורי חן בתל-אביב. מדי פעם הייתי עוזר במטבח לשף כשטבחים הבריזו, היינו מדברים על אוכל. מפה לשם התחלתי לבשל בבית, בדירת שותפים בתל-אביב. המתכון הראשון שעשיתי היה מרק שרימפס של מיקה, ויצא טוב. מאז אבא שלי היה אומר, 'קח את האשראי, תקנה מה שאתה רוצה ותכין לנו אוכל'. המנה השנייה שעשיתי היה סלמון אפוי בקראסט על חציל וקרם פלפלים, מתכון של חיים כהן. קיבלתי פידבקים טובים מההורים ומהחברים. רציתי כמו כולם לטוס לדרום אמריקה אבל כסף לא היה. חזרתי להורים לחסוך וחשבתי שיהיה נחמד לעבוד במלון, גם עבודה מועדפת עם מענק. ראיתי מודעה שדרושים עובדים לחגים במלון שרתון פלאזה, הלכתי. הגעתי לראיון עבודה אצל הסגנית של השף שלום קדוש. דחפו אותי לחדר ירקות יומיים אחרי ובמשך חודשיים חתכתי בצל וקילפתי ארטישוקים. אחרי כמה חודשים היכרתי גם את שלום קדוש וקיבלתי עוד ועוד אחריות, אהבו את היד שלי בתיבול ואת הדיוק והזריזות. התקדמתי מהר מאוד והייתי נוגע בדברים שאף אחד לא היה נוגע: למשל רטבים, שרק שף אחד היה מתעסק איתם. שלום היה הראשון שהאמין בי. בכל פעם שהוא קרא לי בשנים האחרות, התייצבתי. הוא דמות מאוד מאוד חשובה בקריירה שלי. היה לי עצוב מאוד אחרי שנכנס לקומה כתוצאה מהתקיפה האלימה שחווה. אני אלך לבקר אותו ברגע שיהיה אפשר.
בשנת 2005 טסתי לטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, אחרי שנתיים של עבודה במלון. חשבתי גם להקים סטארט-אפ עם חבר, שקשור לקניות באינטרנט. עדיין לא התכוונתי להיכנס לתחום הבישול. היה ברור שאני טס לדרום אמריקה כדי לנוח וגם לחשוב מה אני רוצה לעשות אחרי. הטיול היה שמונה חודשים, כולם היו הולכים לים, אני הייתי הולך לשוק וקונה ומבשל ואוכל במסעדות. ככל שעבר הזמן הבנתי שאין שום דבר אחר שמעניין אותי וחזרתי עם מינוס יפה מאוד בבנק. הלכתי לעבוד שוב במטבח, במסעדה בירושלים בשם רסטו-בר. השף עזב אחרי חודש, נכנסתי במקומו. הייתי אמור לפתוח מסעדה בירושלים עם אייל שני, ששמע עלי. זה לא יצא. נעלם אייל שני, נעלם היזם, מצאתי את עצמי בלי עבודה והחלטתי שאני עובר לתל-אביב.
הגעתי ב-2007 לרפאל, לעבוד עם השף רפי כהן. שם זה פשוט היה טרור. כל מה שקשור לאוכל, היה מדהים, חממה טובה לכל מה שקשור לבישול והבנה של חומרי גלם בבישול עילי, משחק של רעיונות באוכל. מצד שני, היה שף מדרוב כמו רפי כהן שנכנס למטבח, ואתה אף פעם לא יודע על איזה צד הוא קם. לכולם שקשקו הידיים, רפי היה צורח וצווח, משפיל את המנהלים, את הטבחים. ניהלתי את המטבח החם וזו הייתה תקופה קשוחה. יכולתי לעשות הכנות בזמן סרוויס והוא היה בא, מקלל, צורח וזורק את כל הדברים לפח. אם טבחים היו מנשנשים משהו בצד היו יכולים להעיף אותם. זה היה לעבוד ברמה של 15-14 שעות כל יום, 6 ימים בשבוע. סוג של עבדות. אחרי שנה ומשהו נמאס לי, התפטרתי, הרגשתי מנוצל מדי. כשהודעתי לו הוא רדף אחרי עם מחבת בכל המטבח ואמר לי: 'אני יודע שאתה הולך ליונתן רושפלד. הוא לא יחזיק חצי שנה'. אז אמרתי טוב, אם רפי דיבר על רושפלד, בוא נראה מה קורה. יומיים אחרי כבר הייתי שם בראיון, והתחלתי לעבוד בהרברט סמואל. רפי? מצד אחד גאון שעשה המון לקולינריה בארץ. מצבו לא נעים לי. מצד שני הבחור עשה הרבה מאוד רע להרבה מאוד אנשים. להגיד שאני מרחם? לא בטוח. הוא היה מתעלל באופן שיטתי בעובדים ואז לא היו אלטרנטיבות. יכולת לעשות את זה לאנשים והם לא היו הולכים לשום מקום.
הרברט סמואל עם רושפלד הייתה התחנה הכי משמעותית שלי בקריירה. הייתי שם חמש שנים וחצי, מתוכן 3 שנים וחצי שבהן ניהלתי את המטבח בכל רמה. זה הניח לי את התשתית למה שאני יודע היום. רושפלד היה קשוח, סטנדרטים גבוהים מאוד, ואני הייתי טוב במה שעשיתי אז הוא גיבה אותי לגמרי. היו מנות שלי, תפריטים שלי, ערב הודי שלי. לימים הוא כעס עלי כי אמרתי שבשלב מסוים זו כבר הייתה הממלכה שלי ולא שלו. היום אני יכול להגיד שרושפלד השפיע עלי בהמון מובנים. גם טובים, בהיבט של הקולינריה, וגם רעים, במובן של מניירות שאני רוצה לנקות מעצמי, כמו לצעוק במטבח. היו לי לא מעט רגעים שהרגשתי רע אחרי פריקת מתח במטבח, כי יש ימים פחות טובים ואתה מגיע טעון, ואתה נמצא מהבוקר במטבח, אז האמוציות עולות - אבל תמיד ידעתי לבקש סליחה. היום אני אף פעם לא הולך לישון עם המטען שצברתי במהלך היום בעבודה.
את הפרויקט של טאיזו התחלתי בסוף 2011 יחד עם איש עסקים רוסי, אנטולי. הוא היה סועד שקט וחביב בהרברט סמואל. מדי פעם היה אומר שלום, שואל מה שלומי, לפעמים מגיע עם שותפים והייתי מבשל להם ארוחות. היה שלב שבו היה ברור לי שאני לא יכול להמשיך בהרברט סמואל ואני רוצה לעשות משהו משלי. הודעתי חצי שנה מראש והתחלתי לחשוב על הפרויקט הבא. גייסתי את השף נדב לאור ותכננו לפתוח מסעדת יוקרה בז'אנר של דרום מזרח אסיה, בסגנון ניו יורקי. חודשיים לפני הסיום נפגשתי שוב עם אנטולי. סיפרתי לו שאני מתכוון לעזוב, ורוצה לפתוח מסעדה משלי. הוא התחיל לשאול שאלות שקשורות להשקעה, לא היה לי מושג אבל אמרתי 2 מיליון דולר. שאל תוך כמה זמן מחזירים את ההשקעה, אמרתי שנתיים. למחרת בבוקר אני מקבל טלפון מעורך דין שמייצג את אנטולי. 'החלטנו לקבל את ההצעה', אמר אנטולי. שאלתי, איזו הצעה. אנטולי אמר, המסעדה. וככה העניין התחיל. מכאן התחלתי בטיול חוצה מדינות, סין, הודו, וייטנאם, קמבודיה ותאילנד, יחד עם הסו-שפים שלי. ככה נולד התפריט של טאיזו. הרבה ארוחות ביום, לפעמים פעמיים בצהריים, לפעמים פעמיים בערב, הרבה שווקים. הגענו לכל מיני חורים בסין, אתה מגיע ומקבל תפריט בסינית, מסמן במשבצות עם עיפרון ומקווה שאתה מקבל משהו אכיל. פעם אחת קיבלנו צב מבושל. לקח לנו רגע להבין מה זה, אבל לא נגענו. בוייטנאם קיבלנו לב פועם של קוברה בתוך יין אורז. קיבלנו גם קלקול קיבה רציני בהודו, ארבעה ימים מהקשוחים שהיו לי בחיים.
במארס 2013 נפתחה טאיזו בהשקעה של 3 מיליון דולר, הכי גבוהה בארץ עד אז. הדחקתי את החששות לכל אורך הדרך. זה נפל עלי רק בשבועיים של הפתיחה, פגע בי. עד אז הייתי רגוע, היינו ארבעה חודשים בטסטים של המטבח. הלכנו על סיפור חמשת האלמנטים, תפריט מיוחד במה שהאורח חווה. פתאום אני עוצם את העיניים בלילה בשבועיים הראשונים וראיתי מערבולות של צבעים. לא הצלחתי להירדם לרגע. אני צועד ברוטשילד בבוקר וכל מה שאני רוצה זה לעלות שנייה על כל אוטו ולהתנתק מהכל. כל שיחה ששמעתי על מסעדה חשבתי שזה על טאיזו וכמה היא גרועה ולא שווה את המחיר. התקשרתי לאבא יום אחד ואמרתי אני צריך עזרה, אני לא מסוגל להתמודד עם זה. הבנתי שאני סובל מחרדות. הוא התייעץ ואמר לי טוב, נרשום לך זנקס. לקחתי יום יומיים, קמתי עם בחילות, וזנחתי את זה בהמשך כי אחרי חודשיים או שלושה החרדות לאט לאט ירדו. מהרגע שפתחתי וכל החרדות עלו אמרתי לעצמי אתה חייב להחזיק עוד חודש ועוד חודש, תחזיק עוד קצת, אתה ילד בן 30, השקיעו פה 3 מיליון דולר, ואני בכלל לא בטוח שאני יודע לבשל או לנהל את זה. הכל חבט בי.
הימים עברו והחזקתי ורק אחרי שנה השתחררו החרדות. עד אז עברתי תקופה נוראה. המסעדה הצליחה, הבנתי שיש הייפ מטורף, שיש הזמנות לחצי שנה קדימה, שיום ראשון בערב ושישי בערב זהים לחלוטין ואני מסתכל רק על השחור. עשיתי מה שאסור לעשות: לקרוא טוקבקים וכל ביקורת. כל דבר כזה העלה לי את סף החרדה למקסימום. הייתי עובד מהבוקר עד הלילה כל יום, בלי חופשה, מלחמת הישרדות. אחרי התקופה הזו התחיל מבצע 'צוק איתן', שהיה סטירה גדולה. כל המספרים ירדו, נלחמנו כל יום, לא הייתי מוכן לשבת בבית. שם התחילה רגיעה בחרדות, אבל עלו חששות אחרים, שאולי נגמר הבאזז. גם אחרי 'צוק איתן' המשיכה ירידה בעבודה ואמרתי שאולי כל זה היה באמת באזז והרבה מאוד אנשים לא חוזרים, וחשבתי שאולי עשיתי טעויות. השנה השנייה של המסעדה הייתה גרועה מאוד, אבל נלחמנו, השתפרנו בהרבה אלמנטים. בשנה השלישית חזר הקהל, התחלנו לזכות בפרסים, הפידבקים היו מצוינים. הבנו שאנחנו עושים משהו טוב. גם היום יש חרדות, אבל אחרות. הן קשורות לעובדים, לאיך ממשיכים לנהל ברמה גבוהה. אני הולך לפתוח מסעדה חדשה, A, בתל אביב, סמי-יפנית, השקעה הכי גדולה שנעשתה בארץ וכמובן שיש חרדות: איך זה ייקלט, איך אני אמשיך לפתח את טאיזו במקביל, איך אני חי בתוך כל זה ואיך אני משאיר מספיק זמן גם לשני הילדים שלי, בת בגיל 6 ובן בגיל 3. חלק מההכנות לפתיחת המסעדה כללו 8 נסיעות ליפן בשלוש השנים האחרונות. יש לי כבר חברים שם, אני מכיר את התרבות, וזה המקום היחיד שאני רוצה כל הזמן לחזור אליו.
קיימות היא ערך מאוד חשוב עבורי ומשהו שאני דוחף בכל המסעדות מרמה של בזבוז אפס וממשיך בשקיפות. היום אף אחד לא יודע מאיפה המוצרים מגיעים: סטייק זה סטייק, עוף זה עוף, אבל איפה הם גדלו? והתפוח, אתה לא יודע מאיפה הוא בא, אולי מקנדה. אנחנו ניתן לאורחים שלנו בחירות אמיתיות, כך שיידעו מאיפה בא כל דבר. כך גם התחברתי למאנקי, שהוא פרויקט שחי כבר עשר שנים של ירק זעיר מאוד שהצליחו לגדל בקיבוץ בארי, היחיד בעולם שיש לו כמויות אדירות של ברזל וחלבון ובי 12. אפשר לשלב אותו כמעט בכל מאכל והוא יהיה מאוד דומיננטי במסעדה החדשה ובכל המסעדות שלי.
התחתנתי בשנת 2014, הכרנו דרך חברים משותפים ואחרי שלוש שנים נכנסנו לחופה ונולדו שני ילדים. ברור שאורח החיים שלי כשף הוא אלמנט בעייתי בכל זוגיות, כי אתה נמצא מעט מאוד בבית וגם כשאתה נמצא אתה טרוד בענייני המסעדה שגוזלים הרבה מאוד זמן. לאט לאט זה מתחיל לפרק את הקשר. להיות לבד עם הילדים כמעט כל ערב, זה מחלחל לאט לאט וזה הוביל בסוף למצב שבו היה ברור שאי אפשר להמשיך את זה. החלטנו להיפרד במהלך הקורונה, ביוני 2020. אפשר לומר שתקופת הסגר הציבה בפנינו את המראה הנכונה. הפרידה הייתה קשה, עצובה, זה לא קל פתאום לא להיות עם בנאדם שהולך איתך 9 שנים, בטח כשיש ילדים. אבל בסוף, לחיות עם שף זה כמו לחיות לבד. עשינו את זה בדרך מצוינת, הילדים במשמורת משותפת, ההליך היה זריז והיה מקובל על שנינו. נשארנו חברים טובים, עושים חגים יחד, מדברים כל הזמן.
ויש לך בת זוג חדשה, שלמור שטרוזמן, מגישת טלוויזיה.
"אנחנו חברים משהו כמו 5 שנים, היא הייתה באה לטאיזו לא מעט, יש לנו חברים משותפים כמו עמליה דואק ותחומי עניין משותפים כמו קולינריה. אחרי שעבר מספיק זמן מהפרידה שלי, לפני יותר מחודש, ישבנו ביחד במסעדה, ערב סטנדרטי כידידים, ופתאום אמרנו, 'למה שלא נבדוק את זה'. מאז אנחנו ביחד, טוב לנו, יש לנו הרבה דברים משותפים, היא סופר אינטליגנטית".
היא הייתה בת זוג של הקולגה, אסף גרניט.
"יש לה טעם טוב. אני מעריך את אסף, את העבודה שהוא עושה, מקווה שזה הדדי. שלמור ואני היינו חברים הרבה לפני שהם הכירו. מבחינתי אין שום אי נעימות. אסף ואני לא היינו בקשר ברמה היומיומית".
בהתחלה הייתי בדיכאון מוחלט, חשבתי שהכל אבד, שלא נצליח להתאושש מזה, שפרויקט החיים שלי טאיזו הלך לאבדון. אחרי חודש וקצת התפכחתי, הבנתי שהתקופה תהיה ארוכה, שאני חייב לשמר את העובדים. הקמתי קרן שתמכה בהם, וכך השארתי את כמעט 90 אחוז מהעובדים במסעדות שלנו שכוללות גם מיאזאקי שהייתה ברמת החייל ועברה לשרונה מרקט. נאלצתי לסגור את מסעדת יא-פן בת"א, בעיקר כתוצאה מהקורונה. בסוף אפריל 2020 הבנתי שאני חייב להתחיל לחשוב קדימה, התחלנו לעבוד על משלוחים והבנו שאת טאיזו אי אפשר לשלח – וכך פיתחנו מודל קז'ואלי יותר שנקרא קפה טאיזו וסיפק משלוחים, זו הייתה הצלחה גדולה מאוד. עם וולט הסתדרתי, מבחינתי זה היה פתרון מצוין. אחרי הקורונה היה לנו קל לחזור לשגרה כי הצלחנו להשאיר את העובדים איתנו.
