עכשיו זה בית משוגעים, כמו השיר שלו. פתאום, בגיל 37, אחרי שנים ארוכות בתעשייה כמעט מגיל רך, רן דנקר מתפוצץ עם להיט חובק מדינה. הוא הכוכב החם, זה שקורע את הפלייליסט, שהיומן שלו מלא בהופעות ובהזמנות. איש לא ראה את זה מגיע, גם לא דנקר עצמו, שבכלל חשב על פרישה עד לא מזמן. "הייתה לי תחושה שאולי אני פשוט לא צריך לעשות יותר מוזיקה", הוא מגלה. "לא עשיתי מוזיקה מ־2007־2018. קלטתי שאני גונז שירים, מזמין המון לסטודיו כדי לתת דעה - ומונע מהמקום הלא נכון. ערב אחד אמרתי לבן זוגי איתי, 'יכול להיות שאני לא צריך לעשות מוזיקה'. והוא ענה, 'אתה יודע מה? יכול להיות'".
לא בדיוק מעודד.
"הכי מעצבן, אבל אמרתי לעצמי, הנה מישהו נגע לי באגו. עכשיו אתה ואתם תראו איזו מוזיקה אני אעשה. רק צריכים להגיד לי לא, ואני מתחרפן. נכנסתי בזה בראבק. שנה אחרי השיחה עם איתי הוצאתי את האלבום, 'משהו אחר'. אבל אז, בסוף סיבוב ההופעות של האלבום, שוב חשבתי שאני אולי צריך לפרוש".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הרשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כי האלבום לא הצליח?
"כן, הייתה פה תחושת כישלון מסחרי ואתה צריך להסתכל בעיניים לאנשים שעובדים איתך ב־NMC, ולהגיד, 'השקעתם בי כסף וזמן, הלכתי עם החלום שלי, הבאתי את המאוויים הכי כמוסים שלי - אבל מסחרית זה לא עבד'. בתוך תוכי הייתה לי את הפנטזיה שזה ייצא ואנשים יעופו על זה. אחרי שהאלבום יצא עשיתי משהו כמו ארבע הופעות בחודש. הדבר שלשמו יצרתי את האלבום, הדבר שאני הכי אוהב לעשות, כמעט לא קורה. זה גירד לי חזק".
מתסכל?
"מאוד. מה שבעיקר תיסכל אותי זה שהייתה לי הופעה בת זונה, באמת, נתתי את הנשמה. כשאנשים היו מגיעים להופעה, הם היו יוצאים ואומרים - 'לא ידענו שאתה כזה זמר ושהחומרים שלך כל כך טובים'. ואני הייתי עונה, ספרו לחברים שלכם, תגידו לאנשים לבוא. זה אכן גדל מהופעה להופעה, אבל בצורה מינורית. בכל עיר שהגעתי אליה הייתי צריך לעשות עבודה ולדאוג שיבואו אנשים".
כלומר?
"למשל שיתקשרו לחיילים שיבואו להופעה בחינם, גם אני התקשרתי, לא התביישתי. הייתי מרים טלפונים לאנשים שאני מכיר, או לקרוב משפחה חייל ומבקש, 'דבר עם החברים שלך בבסיס, בואו'. לפעמים באולמות של 350 איש הגיעו 200. בתל־אביב תמיד היה סולד־אאוט. אבל אני רציתי שיהיה ככה בכל הארץ".
תקופה של דכדוך?
"כן, הייתי נופל במצב הרוח הרבה פעמים ברכב אחרי ההופעה ואז צריך להרים את עצמי, והנגנים היו מחזקים אותי ואומרים, 'אתה עושה משהו טוב. לפעמים לוקח זמן'. אבל אני לא עשיתי 11 שנים מוזיקה ואמרתי לעצמי בלב, 'עכשיו הגיע הזמן שאנשים יסתערו על ההופעות שלי'. זה לא קרה".
איזה קהל מגיע להופעות היום?
"צברתי קהל של נוער בשנתיים האחרונות. יצאתי עם האלבום השני בגיל 34, לא תגיד בחור בן 22 שמככב בטלנובלה. אני מגיע להופעה הראשונה, זאפה תל אביב, וקולט הרבה מאוד נוער. אמרתי לעצמי שהם פה בזכות 'השיר שלנו', שידורים חוזרים. אבל מתחילת ההופעה עמדו 80 אחוז בני נוער ושרו את כל האלבום, מילה מילה. אתה רואה בחורה בת 17 בוכה את השירים ואחר-כך היא באה אל מאחורי הקלעים ואומרת: 'עזרת לי כל כך בחיפוש האישי, שלי, בבניית הזהות שלי'. בחורות שניגשות אלי ואומרות 'אני דו מינית או לסבית ומחפשת את עצמי'. הרגשתי שנהיית מעין כת של אנשים שמגיעים להופעות שלי ואני נותן להם חופש לדבר על עצמם ועל הזהות שלהם".
דנקר זוכר היטב את ימי ההסתערות, גלי הערצה משוגעים. ימים שלא יכול היה ללכת בשקט ברחוב. עכשיו הוא קרוב לזה יותר מאי פעם. העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על ההצלחה של "בית משוגעים", שעירבבה מחדש את הקלפים בקריירה שלו, שמה בצד את החלק (הטוב מאוד) של המשחק והביאה למרכז שוב את מה שהוא חיכה לו 14 שנה, מאז ההצלחה הגדולה של אלבום הבכורה "שווים". דירוגי ההשמעות בכל הפלטפורמות נכבשו על ידי "בית משוגעים", כמו גם המצעדים ברדיו. את השיר הוא יצר בשיתוף פעולה עם שניים מהשמות החמים בישראל, ג'ורדי ורון ביטון. כדרכו של דנקר בעולם המוזיקה, זה לקח זמן. "תקופה מאוד ארוכה שג'ורדי היה לי ברדאר בראש, ידעתי שהוא קוסם. לא יכול להגיד אחרת על הבן־אדם, שבאמת יודע להביא להביא ביצים ותשוקה, משהו שמנומנם הרבה מאוד זמן בישראל. מאוד רציתי לעבוד איתו".
הקשר הראשוני ביניהם נוצר בתחילת 2018, כשדנקר עבד באולפן בתל־אביב על אלבומו השני. "הגעתי יום אחד עם גיא ויהל, הקלטנו תופים, אני יוצא החוצה וקולט שבדלת עומדים ג'ורדי ובן־אל, שמקשיבים. הצעתי להם להיכנס ובהמשך יצאנו לשתות קפה במסדרון. ואז ג'ורדי אומר לי, 'אני מאוד אוהב את האלבום שווים, אחד האלבומים הכי טובים שיצאו בארץ והוא הולך איתי שנים'. זה הפתיע אותי".
למה? זה אלבום טוב.
"היה פער משמעותי במחשבה שלי בין מה שג'ורדי עושה לבין מה שהוא שומע. וזה לא שהוא בא ואמר, 'אני אוהב את השיר שווים' אלא אמר, 'האלבום הזה, אני מכיר בו כל רגע'. חייכתי במבוכה, המשכנו להקליט וזכרתי את הרגע הזה, אמרתי לעצמי שהעולמות שלנו יכולים להיפגש מתישהו. כתבתי לג'ורדי שאנחנו חייבים להיפגש. כתבתי לו שיש לי בראש התחלה של משהו. ג'ורדי הציע שנצרף את רון ביטון, שהכרתי מ'פאוץ'' ו'מיליון דולר' וחשבתי שזה מדהים".
איך היו ההקלטות?
"מגיעים לקריית־אתא, נכנסים לאולפן. המשפט הראשון שג'ורדי אמר היה, 'אני מאמין שאנחנו הולכים לעשות משהו מעולה, אבל איך ניגש, מה הדיבור?' אמרתי שהראש מסמן לי משהו שהוא כמו רובי וויליאמס, הומור ומודעות ואמן שמוכן לדבר בשירים על החיים שלו. סיימנו את השיר באותו יום. התחלנו וכתבנו הכל מאפס. ארבע שעות לתוך הסשן, כשהתחלנו את הפזמון, היינו אחרי המון ניסיונות לא טובים. ואז ג'ורדי אומר לי, 'תצעק רגע את הכי גבוה שלך'. זה מה שעשיתי ואז הוא אומר, 'בום, יש לנו, כנס להקליט את הפזמון'. אחרי שיצאתי מהאולפן ג'ורדי אומר, 'אתם מבינים שיש פה טיל?' אחרי תשע שעות של עבודה, ב־11 בלילה, אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה, שם את הסקיצה ומתחיל לדמוע מהתרגשות. אמרתי לעצמי, פאק, פיצחנו משהו".
והטקסט שיצא לכם יחד נשמע מאוד אישי שלך.
"פחות עניין אותי לשיר על משהו גנרי. רון שאל אותי מה אישי בעיניי ואני מספר לו מה שואלים אותי ברחוב, איך מתעניינים אם אני אוהב גברים או נשים, או גם וגם, מלא שאלות שהובילו לטקסט. התחלנו לדייק את הדבר הזה, כולל השאלות 'זה לא אתה שהיה אז עם נינט' ו'מתי תביא לנו עוד טלנובלה'. הטקסט די מתכתב עם השאלה הזאת ברחוב - 'איפה נעלמת'. בחוויה שלי בכלל לא נעלמתי".
הוא פרץ ב־2004 בטלנובלה "השיר שלנו". השתתף בסדרות כמו "דני הוליווד" ו"תא גורדין", בסרטים כמו "עיניים פקוחות" ו"חסר מנוחה", בהצגות תיאטרון והוציא את אלבומו הראשון, "שווים" עם המוזיקאי עילי בוטנר. ב"שיר שלנו" הקאלטית הפך מבן זוגה הטלוויזיוני של נינט - אז הכוכבת הכי גדולה בישראל - לבן זוגה במציאות, מה שהפך אותו לשם חם מאוד במדורי הרכילות, והתחזק כשנפרדו והיא התחילה קשר זוגי עם יהודה לוי. אז הוא שנא לדבר על זה, היום זה יותר פשוט.
"הייתי הולך כל הזמן על ביצים, מנסה לסדר את המציאות, ושאלות על נינט היו מעצבנות אותי כי זה היה מחזיר אותי ללופ שכבר יצאתי ממנו. היום, כשאני במקום שלם עם עצמי, אני מרגיש חופשי לדבר על הכל וגם יש לי יותר הומור מאשר פעם בנושאים האלה. חייב להגיד לך שהמשפט עם נינט לא רץ ברחוב יותר חזק למשל מהשאלה על החתונה שלי. בכלל, כשאני מגיע לשיר מול קהל והם צועקים את המשפטים מהשיר זה הרגשה מטורפת".
איך הגיבה נינט?
"אחרי שהשיר יצא, היא כתבה לי, 'שיר פגז, מדהים'. כמו שציפיתי, היא לא עשתה עניין מזה. אנחנו במקומות אחרים היום, כל אחד מאיתנו נשוי עם ילדים, בדרכו, והיום אנחנו באמת במקום של כיף, הומור וחברות. אין מתח. עוד מעט זה כבר 20 שנה מאז שהכרנו ונראה לי שהשיר הזה הביא סוג של סגירת מעגל טובה. אז אולי אפשר כבר לשחרר מהחיים שלי את השאלה הזאת, על נינט, כי השיר הוציא את המתח מהדברים".
מה היה רגע השיא שלך בתקופה הזאת?
"היה לי קטע מאוד מרגש בהופעה של עברי לידר, כשהתארחתי. אני יושב איתו בחדר האורחים וקצת לחוץ ומנסה לשחק אותה קול, אבל ממש מתרגש. פתאום אני מקבל טלפון ממספר חסוי. האיש שבצד השני בטלפון אומר לי, 'אהלן רן, זה ארקדי דוכין'. ואני בולע את הרוק ואומר, 'היי ארקדי, מה שלומך?' לא דיברנו מעולם לפני כן. והוא אומר לי, 'נעים מאוד, התקשרתי להגיד לך שהשיר החדש ענק, ואני ממש חושב שזה סוג של פיצוח בפופ, להביא את עצמך ככה'".
השמחה המקצועית של דנקר מתחברת לרגע מאושר בחייו האישיים, החתונה עם בן זוגו, הבמאי איתי וייזר, בדצמבר. זה קרה בשקט, מתחת לרדאר, כמה רגעים אינטימיים יפהפיים בתוך המשפחה. "מעולם לא היה לי רצון או מחשבה להתחתן כדת משה וישראל", הוא מדגיש. "זה פחות הקטע שלי, העניין הדתי. אבל אני כן מבין את עניין ההתמסדות, הברית הזאת מרגשת אותי ולכן יש לי היום טבעת על היד. יש משהו בסממן הזה שהוא מאוד יפה בעיניי. לקח לי המון שנים להבשיל עם איתי. אנחנו שמונה שנים יחד, והשנה גם החלטנו למסד".
מה השתנה?
"זה עלה במהלך השנים אבל תמיד עבודה מילאה את הזמן ולא עשינו את זה. במהלך הקורונה, אמרתי לאיתי, יש לנו משפחה כל כך יפה, אנחנו מגדלים שתי בנות בהורות משותפת עם שירי, האמא שלהן, יצרנו משהו מיוחד ואחר. אני כל כך אוהב אותך ורואה אותך כאישי לחיים, ואני רוצה להעניק לך את ההתמסרות שלי".
מרגש.
"זה קרה בשיחה בסלון ואפשר להגיד שהפעם אני הצעתי נישואים, אחרי שבפעם שעברה הוא הציע וזה לא יצא לפועל. רצינו לעשות מסיבה, אבל היו הגבלות. ערב אחד ישבנו יחד, איתי, אני והבנות. פתאום אמרתי לו, 'בוא נלך להביא את הטבעות מהחדר'. אז ישבנו ככה עם תחתונים, ליד השולחן, אכלנו ארוחת ערב. ואז, זה מול זה, אמרנו לבנות: אנחנו רוצים לעשות טקס קטן. הן נורא התרגשו, גם אנחנו, וכל אחד עמד בצד של השולחן עם ילדה וזהו. אפילו לא תיעדנו כלום. רקדנו סלואו ובזה נגמרה החתונה".
לא מרגיז אותך שבעניין החתונה והילדים אתה מופלה לרעה בגלל הבחירה שלך לחיות עם גבר?
"ברור שאני זועם. אני לא מוכן לקבל את זה שאין לי את האפשרות לזכות באותם תנאים כמו שיש לסטרייטים. עצם זה שאנחנו נמצאים במקום לא שיוויוני זו תעודת עניות למדינה ובעיקר לממשלה הנוכחית. אני לא מאמין לאף פוליטיקאי. נקודה, לא מעניין אם ימין או שמאל. אני חושב שהם כשלו בכל דבר שקשור לערכים, בעבודה הבסיסית שלהם - לקום לעבוד בשביל האזרח".
למי הצבעת?
"פקדתי את בלפור לא פעם השנה בהפגנות. הגעתי כמפגין, לא כדי להופיע. דרוש פה שינוי עמוק. להגיד שהממשלה הבאה שתקום תשנה משהו? אני בספק רב. אבל אולי זו התחלה טובה של שינוי וזה אומר שביבי צריך ללכת".
אתה לא מפחד להגיד דבר כזה? יאיר נתניהו למשל קרא להחרים את מירי מסיקה אחרי שהביעה דעתה.
"מי שקורא לחרמות במדינת ישראל, או מסית נגד מישהו, הוא לא אדם ראוי. אני לא הסתתי נגד אף צד וכמובן לא אסית. אם בגלל שאני אומר משפט בסיסי מבחינתי מישהו ייצא נגדי, שיהיה לו יום טוב".
אתה רוצה ילדים ביולוגיים משלך?
"כן. אנחנו חושבים על זה לגמרי, ואני מאוד רוצה, ואני חושב על אופציות של הורות משותפת וגם פונדקאות".
ב־2015 סיפר רן דנקר לעיתונאי איתי סגל במוסף '7 ימים' כי הוא נמשך לגברים ולנשים, וחי בזוגיות עם גבר. בפולואפ על הכתבה באתרים, הוא הוכרז כמי שיצא מהארון, אבל מבחינת הציבור זה היה מסובך יותר. נמתחו ביקורות על העמימות שבה בחר דנקר, ואפילו טענות שלפיהן הוא בחר במכוון בדרך הזאת, כדי לרכך את התפיסה שלו בעיני הקהל הרחב, אולי גם כדי לשמר את הסקס אפיל בקרב המעריצות.
"העניין של פנטזיה או לא כי אני ביסקסואל וככה אולי ימשיכו להימשך אליי הוא עקר", אומר דנקר בנחרצות. "העניין הוא לחלוטין הנוחות של הבן־אדם. אני יכול להימשך להומו או ללסבית, וזה קורה לעיתים. אני ביסקסואל במשיכה שלי ואני רוצה לפתוח פה סוגריים: מצחיק אותי שאנחנו עדיין מדברים על עניין של משיכה בכאלה גבולות תחומים, כי אני חושב שמשיכה ומיניות הן דבר הרבה יותר מורכב מאיך שמציגים אותן. רוב האנשים לא מרשים לעצמם לגלות רבע מהפנטזיות המיניות שלהם ומהחשקים שלהם. אני מאחל לכולנו להיות הרבה יותר חופשיים".
אולי היום כבר יותר נוח להבין את זה, כשמדברים על ספקטרום ולא על בינאריות.
"אם רוצים לרדת למשיכה המינית שלי לעומק - אז אגיד שאני נמשך לנשים ולגברים תמיד. זה היה ככה מהיום שאני זוכר את עצמי. אגב, אני גם מוצא עצמי לא פעם מדגיש גם בפני הומואים שיש בי סקסואלים".
למה בעצם?
"כי גם הקהילה לא אוהבת את זה. מבחינתה אני איפשהו עדיין, כביכול, בתקופת מעבר. ואני אומר לקהילה - 'תתגברו'. זו חובה של אנשים לצאת מהארון לדעתי, ולא להתבייש. אחד הדברים שמקוממים אותי הם אנשים שדוחפים אנשים לעשות את זה לפני שהם מוכנים".
עשו לך את זה?
"ניסו כל מיני אושיות ששאלו אותי למה אני לא מדבר על זה. למה? כי לא הייתי בשל לזה ומוכן. ברגע שהרגשתי מוכן, עשיתי את זה".
הוא מפרגן לדור החדש ששולט בשלוש השנים האחרונות במוזיקה הישראלית. "סופר־מעריך למשל את השיר החדש של עדן בן־זקן, 'מועבט', מת עליו. זה לא לקחת ברצינות את העניין ולבוא ולעשות ביט מדהים. עדן חסון הוא בעיניי אמן פופ שמביא טקסטים חשופים כמו 'גדל לי קצת זקן'. ויש את מרגי ואת נועה קירל ואת אלה לי שאני אוהב לשמוע. עשיתי לא מזמן קאבר בגלגלצ ל'מה אתה רוצה' של אלה לי ואתה קולט שיש שם כישרון מטורף".
והנה מגיע אבל.
"אני לא רוצה להישמע סבא, אבל ברור שזה שאתה כל כך מצליח בגיל צעיר ובכזה ווליום - ולא משנה איזה כישרון יש לך - לא אומר שתדע להחזיק אמצע. זה דבר לא קל לעשות במקום הזה. אני לא חושב שבגיל 17 ועד 20 פלוס אתה באמת מכיר את עצמך. זה אזור מאוד שייקי להיות פה בהצלחה כזו מטורפת בגיל צעיר, ואתה רואה שהגיל יורד. בגיל 16 אפשר כבר להיות בישראל כוכב היסטרי שלא יכול ללכת ברחוב. אתה צריך לזכור שזה לא אומר שאתה תעשה פה קריירה ארוכת טווח. זה יכול להביא למקום טריפי".
כלומר?
"שהעליות והירידות וההזיה שהמקצוע הזה מביא הן משהו שהם לא יכולים לדמיין. מי שיידע לקחת את זה כמשחק ולא יאמין לסרט יותר מדי, יעשה קריירה. יש משהו מאוד מסוכן בהכתרות האלה כטוב, כמוצלח, ככישלון, כי אתה חייב להמשיך לעבוד בזה".
כמו שזה נראה, בינתיים אתה מתרחק דווקא מהמשחק, שאיתו התחלת את הקריירה.
"הדבר הראשון שעשיתי בשביל להתקבל ל'שיר שלנו' היה לבצע שיר, 'לא קל', של היהודים. אז נכון שהיה את המשחק וגדלתי בתיאטרון, אבל מוזיקה הייתה הדבר שלי, למרות שלא התקבלתי ללהקה צבאית".
בום.
"לא יודע אם עידן רייכל זוכר אבל זה הוא שלא קיבל אותי. הגעתי עד למיון האחרון. היינו 20 אחרונים. ארבעה נופו, כולל אני. אגב, איחרתי את המועד הראשון של האודישנים ולכן הזמינו אותי לאודישנים של זמרים ים־תיכוניים, ואז עוד היו מפרידים. עולים חבר'ה, דופקים סלסולים ואז אני אומר, הכנתי את 'קרנבל בנח"ל'. עליתי עם הכוריאוגרפיה של הלהקה הצבאית. מיד אמרו לי תודה רבה, שאלו אם הכנתי עוד שיר ואז ביצעתי את 'יא מוסטפה'. כשנגמר הכל רייכל לחץ לי את היד ואמר, 'אתה מאוד מוכשר אבל אתה לא עובר'. הלכתי הביתה מבואס והפכתי להיות בצבא חמש מסוקי קרב. שלוש שנים אחרי, רייכל ניגן באלבום 'שווים' ולי היה ברור שמוזיקה היא דרך חיים שלי, יותר ממשחק".
אז יש פסק זמן בשטח הזה?
"יש סרט שצילמתי לפני שנתיים, 'אחד בלב' של טליה לביא. אני עדיין נשאר שחקן ובוחן דברים על הפרק אבל יכול להגיד לך שזה 10:90 לטובת המוזיקה כיום, שהמשחק נזנח בתקופה האחרונה ואני בסדר עם זה. אני מקבל תסריטים לסדרות וסרטים, בוחן הצעות, אבל אין לי ראש לזה כרגע. אם יהיה תפקיד שנורא ידליק אותי, זה יקרה. אבל עכשיו אני קם בבוקר והולך לאולפן וחוזר ויוצא להופעה. המשחק תלוש לי. בינתיים רוב ההופעות מורכבות מפריצות, כי עוד לא פתחנו קופות, ובמקביל אני ממשיך לעשות את ההופעות הביתיות".
עד מתי?
"מבחינתי אין עצירה. אתמול הופעתי בזכרון יעקב בחצר, מול 40 איש. יש משהו כיפי בלשמור על הדבר הפשוט הזה של לבוא עם הגיטרה. תמיד יהיה לזה ביקוש, גם אם אתה לא בשיא ההצלחה המסחרית".
מדי פעם מדברים על איחוד של "השיר שלנו". זה יקרה?
"זה באמת דובר כבר כמה וכמה פעמים, אבל בכל פעם נפל, ויש לי תחושה שזה פשוט לא נועד. הסדרה בשידורים חוזרים, אנשים צופים ואני אומר, למה להרוס? אנחנו לא בני 20, מה נעשה בתסריט, אני חי עם גבר ובוגד עם נינט? כדי שזה יקרה, אורי גרוס צריך לכתוב מבריק, והוא יודע לעשות את זה, אבל בעיניי זה צריך להיות פרק אחד, סיטקום. זו לא יכולה להיות סדרה. האיחודים האלה לרוב יוצאים פתטיים חוץ מהאיחוד של 'זהו זה!', וגם הוא הגיע אחרי הרבה שנים. אז אני אומר, דברו איתי עוד 20 שנה על 'השיר שלנו'".
פורסם לראשונה: 07:43, 14.05.21
