חודש ספטמבר, בוקר, בית ספר יסודי, אי שם במרכז הארץ. המורה מבקשת מהתלמידים לשלוף מחברת עברית מהתיק. בסך הכול הוראה פשוטה. כמה מסובך זה להוציא מחברת מתיק? אבל שחר קם מהר מדי ומועד לצד הכיסא שלו, יובל מסתבך עם הריצ'רץ' של התיק החדש, עומר קולטת פתאום שלילדה שלצידה יש ילקוט אנה ואלזה אז היא קמה מהכיסא כדי להסתכל מקרוב, טליה מוציאה את מחברת החשבון במקום את מחברת העברית ואוראל לא מוציא כלום כי אין לו חשק. יש לו פיפי כבר רבע שעה והוא לא זוכר איפה השירותים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ברוכים הבאים לכיתה א'. 35 אנשים קטנים, שעד לפני רגע עוד עשו צעדים ראשונים מהוססים ומלמלו מילים ראשונות, מכונסים כעת בכיתה אחת "של גדולים" ומתחילים את המסע שלהם במסלול הלימודים הארוך של מערכת החינוך הישראלית. כל הורה לילד יגיד שמדובר במעבר מרגש, אולם חלקנו שכחנו שלצד ההתרגשות טמון גם קושי גדול.
פתאום הילדים שלנו נדרשים לשבת זמן ממושך על כיסא לא מאוד נוח. פתאום הם לא יכולים פשוט להתחיל לדבר אלא חייבים לבקש רשות. פתאום מבקשים מהם להתרכז, להקשיב, להיות אחראים על הציוד שלהם, להגיע בזמן, להישמע להוראות. פתאום הם תקועים עם ערימה של ילדים שאת רובם הם לא מכירים, מול אישה זרה אחת, לוח והמון חוקים חדשים.
בשנים האחרונות הבינו גם במשרד החינוך את המשמעות של נחיתה רכה עבור הילדים, והחל מ-2018 מקדם האגף היסודי תוכנית בשם "א' תחילה", שמטרתה לסייע לילדי הגן להסתגל למציאות החדשה. במקביל, בחלק מבתי הספר בארץ יש בבית הספר חטיבה צעירה. החטיבה הצעירה היא מסגרת חינוכית-לימודית הכוללת כיתות גן חובה וכיתות א', ולעיתים גם כיתות ב', השוכנות יחד ומתפקדות כיחידה חינוכית במסגרת בית הספר היסודי. זוהי מסגרת חינוך ולימודים ייחודית המותאמת לצורכיהם של ילדים בגיל 7-5. הילדים נמצאים במקום שהותאם להם במיוחד, ומזכיר להם את הסביבה בגן הילדים. הצוות החינוכי בחטיבה הצעירה מכיר את הילדים בהדרגה במשך השנה הראשונה ללימודיהם בבית הספר, ומלווה אותם גם בהמשך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכל זאת, חיפוש מהיר בגוגל תחת המושג "הכנה לכיתה א'" יעלה דפי עבודה להדפסה, אפליקציות ייעודיות, תוכניות לימודים בבית וגם שורה של קורסים, חוגים ותוכניות שמבטיחים להכין את הילדים לכיתה א' בדרך חווייתית ומהנה. מה לומדים בקורסים האלה? מי מעביר אותם? כמה הם עולים? עם איזה ידע נדרשים ילדים להגיע לכיתה א', והאם אפשר בכלל להכין אותם?
יונתן אליאס מחולון התחיל בספטמבר האחרון את כיתה א'. בשנה שעברה השתתף בחוג הכנה שנפרש על פני חצי שנה, פעם בשבוע, בחודשים ינואר-יולי. אמא שלו, מורן, נתקלה בפרסומות לחוגים השונים בקבוצות הוואטסאפ של הגן.
אליאס היא מורה בבית ספר יסודי בעיר, ומכירה את המערכת מקרוב. "חינכתי בעבר כיתה א'. ראיתי ילדים שמגיעים ליום הראשון והם פשוט המומים, לא מבינים מה קורה סביבם, לוקח להם מלא זמן לבצע את ההנחיות הכי פשוטות. פחות עניין אותי שילמדו אותו קריאה וכתיבה כי את זה יכולתי לעשות גם בבית, אלא יותר העניין הרגשי. ההכנה מתבצעת בבית ספר, כך שזה מאוד אותנטי. היה לי חשוב שהוא יכיר את המבנה מבפנים, שיבין איך יושבים, כשרוצים לדבר צריך להצביע, כשהמורה מדברת הוא צריך להקשיב, ושהוא לא יכול לקום פתאום ולהסתובב בכיתה. רציתי לחסוך לו את ההלם הראשוני. אז נכון, אין בכיתה 35 ילדים וזה לא יום לימודים שלם, אבל גם 16 ילדים בתוך כיתה אמיתית למשך שעתיים יסייעו לו להבין לקראת מה הוא הולך, ובכלל, אם אפשר לעזור לו אז למה לא? אחרי הכול לא מדובר פה בכסף גדול".
"לא כסף גדול", למקרה שתהיתם, פירושו 280 שקל לחודש. מחירי החוגים הללו משתנים מעיר לעיר ותלויים במשך החוג. חוגים קצרים בני עשרה מפגשים עולים 900-700 שקל. הארוכים יותר כבר עולים אלפי שקלים.
שתי האחיות הגדולות של יונתן נכנסו לכיתה א' ללא קורס הכנה, מה שמוביל לשאלה המתבקשת: למה רק אותו?
"הוא הילד השלישי שלי, מה שאומר שהכוחות לאט-לאט אוזלים", מודה אליאס. "במקביל, הוא היה קצת יותר תינוקי ופחדתי שהוא עדיין לא מתאים לכיתה א'. קניתי לו חוברת הכנה וישבתי איתו בבית, אבל מהר מאוד הגיע 'אני לא רוצה עכשיו', 'אחר כך', 'לא בא לי'. זה מתיש. בבית אלה תנאי מעבדה. אני לא יכולה לדמות בית ספר, אין יום ושעה קבועים, יש המון גירויים מסביב ומתקיים כל הזמן מעין משא ומתן. זאת הוצאת אנרגיות לא פשוטה ולפעמים אני אומרת לעצמי, למה אני צריכה את זה? אמא היא לא מורה, והילדים שלי לא מסתכלים עליי בתור מורה. זה קצת כמו לקחת שיעור פרטי. כשילדים הולכים לשיעור פרטי הם מרגישים יותר מחויבים ללמוד מאשר כשהם יושבים עם אמא שלהם בבית, ועושים לה טובה שהם מתרכזים. כשאמרתי ליונתן 'אתה הולך לחוג שלומדים בו כמו בכיתה א'' הוא התלהב והתרגש. כשסיפרתי לו שתהיה שם מורה אמיתית ועוד הרבה ילדים אז המוטיבציה שלו עלתה פלאים. הוא ממש חיכה לחוג הזה, יום קודם התארגן מראש, הכין את התיק ואת הציוד והיה כולו דרוך. הוא הגיע לשם ובאמת עבד".
הייתה לו הכנה בגן?
"לצערי, מעטות הגננות שאני מכירה שמכינות כמו שצריך. במקביל, אנחנו גרים בשכונה במצב סוציו-אקונומי די גבוה, ומרבית הילדים כבר מגיעים מוכנים לכיתה א'. הלחץ שהילד שלך יישאר מאחור וירגיש לא כמו כולם גם תרם להחלטה. באזור הזה יש איזושהי ציפייה לנקודת זינוק מסוימת, ואת אומרת לעצמך: "וואלה, כל הילדים יזהו את האותיות ויידעו לקרוא לפחות קמץ-פתח, ורק הילד שלי יגיע ויקלוט שהוא מאחור. זה יפגע לו בביטחון העצמי". בבית הספר שאני מלמדת בו, לדוגמה, לא מצפים לזה. מרבית התלמידים שלי הם עולים חדשים, וחלקם בכלל לא דוברי עברית. זה אנטיתזה למה שקורה בבית הספר של הבן שלי, הן מבחינת האוכלוסייה והן מבחינת הציפיות של הצוות".
אז זה קשור לסוג האוכלוסייה?
"חד-משמעית. באזורים שבהם אנשים יכולים להרשות לעצמם את תראי את זה יותר, בדיוק כמו שיעורים פרטיים. ככה זה. לימודים פרטיים נהיים סטנדרט".
גם יסמין מנס ציונה נתקלה בפרסומות לחוגי הכנה לכיתה א', והחליטה שלא לשלוח את בתה הבכורה לחוג. "אני זוכרת שהסתכלתי על פלייר כזה וחשבתי לעצמי שבטח לא צריך, ושזו זהירות יתר להירשם לדבר כזה. כיום אני קצת מתחרטת".
למה בעצם?
"אני לא באמת יודעת מה נחסך ממנה, כי בחרתי לא לשלוח אותה. מה שאני כן יודעת הוא שיש פער גדול בין הגן לבית הספר, ולא משנה כמה מנסים לרכך את זה. הפער הזה הוא לא רק מול התלמיד, הוא גם מול ההורים. לקח לנו זמן להבין איך צריך להתייחס לשיעורי בית, מה אנחנו צריכים לדרוש ממנה, איפה אפשר להתגמש. היה איזה מפגש אחד עם המורה שבו היא עברה על הרבה דברים טכניים וזהו, יאללה לבית ספר. אני מרגישה שגם היא וגם אנחנו הגענו לא מוכנים. בנוסף, יש גם את הנושא של לקויות למידה. לקח לנו הרבה זמן בתוך בית הספר להבין שיש פה משהו שמצריך סיוע. בגן לא ראו את זה. אולי אם היה גוף חיצוני בין הגן לכיתה א' היינו רואים את זה קודם".
את החוג שאליו נשלח יונתן מפעילות כבר חמש שנים מדלן ומעיין. שתיהן מורות ומחנכות בכיתות א'-ב', ועבדו בעבר באותו בית ספר. חוג ההכנה שלהן התחיל בכלל בבית.
"עלה צורך מהקהילה. ההורים פשוט דרשו את זה", מספרת מעיין. "באיזשהו שלב התחלנו לעשות הכנה באופן עצמאי, כל אחת בביתה. אחרי תקופה מסוימת החלטנו לאחד כוחות ולהתרחב כי הביקוש היה גדול, ובתוך הבית שלנו יכולנו להכניס מספר קטן יחסית של ילדים. כיום החוג מתקיים בבית ספר ניטרלי, וילדים מגיעים אליו מכל העיר".
מה קורה בחוג?
"אנחנו מביאות איזושהי חשיפה למה שהולך לבוא, מכירות להם סביבה של כיתה, איך מתנהלים בשיעור, איך מתנהלים מול מורה, מה זו מחברת ואיך פותחים אותה. כל מיני דברים שנראים לנו טריוויאליים, מתוך הבנה שככל שהם יכירו יותר כך הם יגיעו עם פחות חששות".
מעבר להכנה הרגשית בחוג מתבצעת גם למידה של ממש. "למרות שהגננות נדרשות בגן ללמד את כל האותיות, המון ילדים מגיעים לכיתה א' כשהם לא מכירים אותן", אומרת מדלן. "אנחנו מלמדות את כל האותיות, כתיבה נכונה שלהן, צליל קמץ-פתח שהוא הצליל הראשון שנלמד בכיתה א'. אנחנו בכוונה לא מתקדמות הלאה עם יתר הצלילים כדי שלא יהיה להם משעמם בהמשך".
את חושבת שיש פערים בין ילד שעבר הכנה לילד שלא עבר הכנה?
"לא בהכרח. יש ילדים חזקים שקולטים בשניות, ואז אין צורך בהכנה. אני ממליצה על הכנה לילדים שלא מכירים את האותיות עדיין, כאלה שיותר קשה להם לתפוס. אם האמא אומרת לי 'הוא כבר מכיר את כל האותיות ואפילו קצת קורא', אז אני אומרת לה 'עזבי, לא צריך'. כמובן, אם מתחשק לה לשלוח את הילד בגלל האספקט החברתי אז זה בסדר גמור. הרי זה מעבר לחוג הכנה. מדובר במפגש חברתי מהנה".
אין תנאי קבלה לחוג, אבל מדלן ומעיין מספרות שהן מקיימות שיחות ארוכות מאוד עם ההורים לפני ובמהלך ההכנה. "זה לא חוג שבו הילדים מגיעים, נסגרת הדלת וזהו. אנחנו בקשר הדוק עם ההורים ומנהלות איתם איזשהו שיח כל הזמן. כבר במפגש הראשון או השני עם הילדים אנחנו מזהות קשיים ויכולות. הייתה למשל אמא שהפניתי אותה לריפוי בעיסוק. לעין של מורה ומחנכת שמתעסקת בזה יותר קל. הורים לא תמיד רואים".
יש ילדים שהחוג לא מתאים להם?
"החוג לא מתאים לילדים עם קשיים גדולים מדי. בגלל שאנחנו עובדות בשטח אנחנו יודעות מה נדרש מהילדים בפועל. אם אני מזהה ילד שזקוק למשהו שהוא מעבר לחוג הכנה, ורצוי לאבחן אותו, אז אני אומרת להורים".
ההכנה שאתן עושות מייתרת את ההכנה בבית?
"לא צריך אפליקציות וחוברות עבודה, ואנחנו גם לא בעד. אנחנו נותנות שיעורי בית קלילים, ואם הילד מתמיד בחוג אין צורך בהכנה קוגניטיבית נוספת. מה שכן צריך זו הכנה רגשית. אנחנו מעבירות הרצאה להורים שמסבירה להם מה הם יכולים להעניק לילד כדי שהמעבר יהיה רך יותר".
אז אפשר לוותר על הכנה בבית? תלוי את מי שואלים. יוכי בן שושן וסיון שפירא, מומחיות לאבחון לקויות למידה ולטיפול בהן, מאמינות שהאינטראקציה בין ההורים לילדיהם היא המפתח להצלחה. השתיים הקימו את מיזם "אמא אות", שמטרתו להנחות הורים איך ללמוד נכון עם הילדים מרגע לידתם.
בין הקורסים שהן מעבירות נמצא גם קורס מוכנות לכיתה א', וגם הוא, כמו כל הקורסים, מיועד להורים ולא לילדים.
"קורס הכנה לכיתה א' זה לא מה שיכין את הילד שלכם לבית הספר, כי מוכנות לכיתה א' לא נעשית בלחיצה על כפתור", מסבירה בן שושן, מרצה בבית הספר לחינוך במכללה למנהל שגם מכשירה סטודנטים לתואר שני בבר אילן לאבחון דידקטי ולהוראה מותאמת: "הילדים של רוב ההורים שהשתתפו בקורס האחרון בכלל לא עולים השנה לא'. הם הגיעו כי הם מבינים שמדובר בתהליך ארוך. כבר שלוש שנים אנחנו מפיצות את הבשורה: לכיתה א' לא מתכוננים, לכיתה א' מגיעים מוכנים. מחקרים מראים שהמנבא הכי משמעותי להצלחה בחיים האקדמיים ובכיתה א' זה אוצר מילים, ואוצר מילים אי אפשר ללמוד בקורס הכנה בן עשרה מפגשים בקאנטרי. הוא מתפתח מגיל אפס, וככל שההורים מודעים לכך ודואגים ליצור אינטראקציה איכותית עם הילדים שלהם, כך יגדל אוצר המילים שלהם".
מה זו אינטראקציה איכותית?
"אנחנו אוספים אותם מהגן, לוקחים אותם לגינה, הולכים לאסוף חבילה מעלי אקספרס בדואר... בואו ננצל את ההזדמנויות האלה לשיח. כיום אנשים פשוט לא מדברים. אני הולכת לדואר ויש שם דממה. כל ההורים והילדים שקועים בטלפון שלהם. בקורס אנחנו מסבירות איך לתפוס הזדמנויות לדבר עם הילדים, איך להרחיב את אוצר המילים, איך לגייס את הילד לשיח אחרי שהוא חוזר מהגן בלי שהוא ירגיש שהוא בחקירה. הרי כל ילד כשהוא חוזר מהגן, ההורה שואל אותו 'איך היה?', ומה הוא עונה מיד?"
"כיף".
"בדיוק. וזהו. בזה השיחה מסתיימת. הורים חייבים לשוחח עם הילדים שלהם, ובמקביל להקריא להם ספרים החל מגיל חודש. לפעמים הורים אומרים לנו, 'מה, באמת? כל כך מוקדם?' כן, באמת. כל המחקרים מראים שכדאי להתחיל לקרוא לילדים כבר בגיל הינקות, גם אם נראה לכם שהם לא מבינים כלום. ההקראה מפתחת אצלם את אהבת הספר ומרחיבה להם את אוצר המילים. לא מספיק שלילד יהיו הרבה מילים. אנחנו רוצים שלכל מילה יהיה ייצוג עמוק. נגיד, המילה 'בלון'. לא די בכך שהוא יידע להגיד 'הנה בלון', אלא שכשהוא רואה בלון יהיה לו אימג' מיידי ל'מעשה בחמישה בלונים', ושיידע שיש גם בלון חמצן וגם בלון יום הולדת. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים ללמוד איך להקריא ספרים. הורים אומרים לי: 'אני פותח את הספר, מקריא לו, סוגר'. איפה התיווך? איפה שאילת השאלות? איפה השיח? הרי עם ספר אפשר לעשות כל כך הרבה דברים.
5 צפייה בגלריה
''הורים רוצים ילד עצמאי''. יוכי בן שושן וסיוון שפירא
(צילום: אייל מרילוס, באדיבות Grouphug)
"יש תפיסה שלפיה הכנה לכיתה א' זה אותיות ומספרים, אבל לדעת לצייר את האותיות זה פחות חשוב לעומת היכולת של ילד לדבר בצורה נכונה ולהביע את עצמו. כשאני פוגשת הורה, אני תמיד שואלת 'מה משאלת הלב שלך לגבי הילד שלך?', ורובם עונים 'עצמאי'. הורים רוצים ילד עצמאי, והדרך לילד עצמאי עוברת בילד שקיבל הרבה מאוד תיווך באינטראקציה איכותית וטובה. המשמעות של עצמאות היא שהילד הפך למתווך של עצמו. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לשבת על הרצפה, לשחק איתם משחקי קבוצה, להצטרף למשחקי הדמיון שלהם, לעזור להם לפרש נכון סיטואציות חברתיות. זו המוכנות האמיתית לכיתה א'".
בעצם אתן לא מכינות לכיתה א' ספציפית. זה נשמע יותר כמו קורס בהורות.
"למחזור של הילדים בגילי 6-4 אנחנו קוראות 'מוכנות לכיתה א'' כי השם מיועד להורים וזה תופס אותם, אבל מבחינתי גם הקורס שלנו להורים לתינוקות מגיל לידה ועד שנתיים הוא קורס הכנה לכיתה א'. זה כמובן לא הטייטל שלו, אבל בשורה התחתונה יש שם תכנים שתומכים לאחר מכן במעבר לכיתה א'".
בהנחה שמבצעים תהליך הכנה ארוך בבית, האם קורסי ההכנה שמציעים כיום בשוק מיותרים?
"אני לא יכולה להגיד שאין לזה ערך בכלל. קורסי הכנה משכללים תלמידאות - היכולת לשבת על כיסא, לדעת להוציא את הדברים הנכונים מהתיק ולהכיר את בית הספר מבפנים. אין לי אנטי לקורסים האלה, אבל הם לא מספקים את כל ההכנה שילד זקוק לה. הורים לא יכולים להוריד מעליהם את האחריות ולשלוח את הילד לחוג. הנוכחות שלהם קריטית בתהליך. אם נעשה מחקר ונבחן מה ההבדל בין ילד שהיה בחוג לילד שלא היה בחוג, לא נראה הבדל משמעותי. את ההבדלים המשמעותיים באמת נראה בין ילדים שההורים שלהם ניהלו איתם אינטראקציה משמעותית לאורך זמן לבין אלו שלא".
העמדה של בן שושן נתמכת במחקרים רבים שפורסמו במהלך השנים, ובראשם המחקר המפורסם של הפסיכולוגים בטי הארט וטוד ריסלי מאוניברסיטת קנזס. המחקר של השניים פורסם ב-1995, וכלל השוואה שבוצעה לאורך עשור שלם של מידת החשיפה לשפה בין פעוטות שנולדו למשפחות ממעמדות סוציו-אקונומיים שונים.
נמצא כי בגיל שלוש הפעוטות מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני-גבוה שמעו 30 מיליון מילים בממוצע יותר מהפעוטות מהמעמד הנמוך, מה שהוביל לכישורי שפה גבוהים יותר. הפערים הללו התגלו כמשמעותיים בכל הקשור להתפתחות קוגניטיבית ולהצלחת הילדים בלימודים בשנים לאחר מכן. יש לציין שהפערים בחשיפה לא נובעים רק מהמודעות שיש להורים בני המעמד הבינוני-גבוה למשמעות של השפה, אלא גם מהפנאי שהורים אלה יכולים להרשות לעצמם להקדיש לילדיהם, או לחלופין מיכולתם הכלכלית לרכוש את שירותיהם של מטפלים המקדישים את זמנם למטרה זו.
במחקר נוסף, שהתפרסם בשלהי 2012, גילו אן פרלנד ועמיתיה מאוניברסיטת סטנפורד כי הפער מתחיל אף מוקדם יותר מכפי שנהוג היה לחשוב בעקבות המחקר מ-95', וכי כבר בגיל שנה וחצי פעוטות למשפחות ממעמד נמוך צוברים פיגור של חודשים ספורים בהתפתחות שפתית. הפיגור נצבר הן במספר המילים שיודעים הילדים והן במהירות זיהוין. הפער הזה צובר תאוצה עם הזמן: תוך חצי שנה בלבד, כאשר הילדים מגיעים לגיל שנתיים, פעוטות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך צוברים פיגור של חצי שנה, ובגיל חמש הפער בכישורי השפה מתרחב לשנתיים. בשורה התחתונה, באקדמיה יודעים כבר מזמן: קורסי הכנה לכיתה א' זה נחמד, אבל הורים שלא משוחחים עם הילדים שלהם באופן תדיר ומשמעותי פוגעים בסיכויי ההצלחה העתידיים שלהם.
ואם המחקרים נותרו אי שם בספרים ובכתבי העת למלומדים בלבד, הגיעה הקורונה ושינתה דברים, והפעם לטובה: "כשהקמנו את המיזם הזה, הרבה אנשים הרימו גבה ואמרו 'מה זה אימהות שלוקחות אחריות על תהליכי למידה? מה זה השטויות האלה? יש מורה, יש גננת, שהן יעשו את זה", נזכרת בן שושן. "אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצות, אבל אז הגיעו הסגרים, והורים נהיו מודעים יותר לתהליכי למידה של הילדים שלהם. פתאום לא הייתה להם ברירה אלא לתקשר עם הילדים שלהם. אחרי הסגר הראשון קיבלנו מבול של טלפונים מהורים שהתחילו ב"ראיתי בקורונה ש...", כי פתאום הילדים נמצאים מתחת לאף שלך 7/24, ואתה רואה דברים שלא ראית קודם או לא שמת לב אליהם".
לכאורה, אין בעיה לשלוח ילד לקורס הכנה. גם אם הוא לא זקוק לו, הוא לבטח ילמד דבר או שניים - או לכל הפחות ירוויח חוג כיפי עם ילדים בני גילו. דבר אחד בטוח: לא סביר שייווצר פה נזק, ואם כך ובהנחה שיש לכם מספיק כסף, למה להתנגד?
"חוגי הכנה לכיתה א' הם ביטוי נוסף לתפיסה הרווחת במדינת ישראל, שלפיה החינוך בבית הספר פשוט לא מספיק", אומרת ד"ר אופיר שפר, חוקרת חינוך בלתי פורמלי ומלוות תהליכי הקמה של בתי ספר. שפר עוסקת בסוגיות של מדיניות וכלכלת הכסף סביב חינוך. היא אם לשניים, בן עשר ובת שעלתה השנה לכיתה א'.
"כיום יש הכנה לכיתה א', הכנה לכיתה ז', שיעורים פרטיים, קורסי קיץ וחוגי לימוד אנגלית. כשהמערכת נתפסת כחלשה, נוצר מצב שבו יזמים עסקיים - וגם מורות עם כוונות טובות - נכנסים ופותחים שוק משגשג למשהו שאין בו צורך אמיתי. ילדים לא זקוקים להכנה לכיתה א'.
"אני עובדת במכללה לחינוך. אנחנו מכשירים גננות, מדברים איתן אינסוף זמן על איך לעזור לילדים לעשות את המעבר הזה. הגננות מקדישות זמן, יושבות עם הילדים כל שבוע, מבקרות איתם בבית ספר, נותנות את הנשמה להכנה הזו, אבל בסוף מה? לתחושתי, בחמש השנים האחרונות קורסי הכנה לכיתה א' הכפילו את עצמם. פעם זה היה הבון-טון של בתי הספר הפרטיים או מיועד לילדים שיש להם קשיים. כיום לשלוח ילדים להכנה לכיתה א' זו נורמה. כל הורה בורגני באשר הוא חושב שאם הוא לא שולח את הילד שלו לקורס הכנה, הוא פוגע בסיכויי ההצלחה שלו בכיתה א'".
והוא לא.
"ברור שלא. הכנה לכיתה א' צריכה לכלול בעיקר הכנה רגשית והכרת האותיות, ואת זה עושה הגננת. במקביל, המורה של כיתה א' עושה את אותו הדבר. היא לא בונה על הידע שהילדים מביאים איתם מהגן, היא מעבירה הכול מאפס. אני מקבלת את זה שיש ילדים עם קשיים רגשיים, רק שהם לא זקוקים להכנה לכיתה א' אלא לליווי רגשי ארוך טווח. זה חטא להגיד "כיתה א' זו הבעיה שלו, והכנה תפתור את זה".
"העניין הוא שלימודים בתשלום מחוץ למסגרת הבית-ספרית הפכו לשוק רווחי במיוחד. אני שמעתי על הכנה לכיתה א' שכוללת בתוכה גם לימודי אנגלית. למה, לכל הרוחות, ילד צריך להגיע לכיתה א' עם אנגלית? מישהו ממש עיצב תודעה בקרב הורים שזה מה שהם צריכים. יש גוף שהוא אמון על הדבר הזה, והבעיה העיקרית היא שהגוף הזה לא משמיע קול".
את מתכוונת למשרד החינוך.
"בהחלט. במשרד החינוך מחזקים את הנורמה הזו. זו לא רק החמודה שפרסמה בפייסבוק 'אני עושה הכנה לכיתה א' בקבוצות אינטימיות, מוזמנים'. זה משרד החינוך שלא טורח להוציא הנחיה שאומרת אחרת. מנהלת בית הספר שולחת מייל 'ברוכים הבאים' להורים של תלמידי שייכנסו לכיתה א' בשנה הבאה, אבל בשום שלב היא לא לוקחת את האחריות להגיד 'חברים, אני יודעת שיש בחוץ המון הצעות להכנה לכיתה א', שתדעו שאין שום צורך בזה. המורה מוכנה לקבל כל ילד בכל רמה, בכל שלב, והיא זו שאמונה על ההכנה שלו'. היא לא עושה את זה כי אף אחד לא דורש ממנה לעשות את זה. התוצאה היא שהורים מבינים שכמו כל דבר בחיים האלה, אם הם ישימו אקסטרה כסף זה יחזק את נקודת הפתיחה של הילד שלהם, וזה בדיוק מה שהם עושים. בהמשך הם ישימו כסף על ארבעה שיעורים פרטיים בשבוע. מתפתחת תפיסה שלפיה ילד לא יכול להצליח במערכת בלי המעטפת המלווה הזו".
הורים שולחים את הילדים שלהם להכנה כי הם מפחדים שהילדים יגיעו עם פערים, ובידיעה שגם אם לא - מקסימום הילד הרוויח חוג כיפי. למה זה כזה נורא?
"זה לא נורא. כל חוג שהילד הולך אליו זה עוד מישהו שנותן לו תשומת לב, ואני בטוחה שהמורות שמעבירות את הקורסים האלה עושות עבודה מדהימה, אבל אם נסתכל קדימה נראה שבעתיד הקרוב זה יהפוך להיות חובה. לא חובה פורמלית אלא משהו ש-90% מההורים עושים. אנחנו יוצרים כאן לחץ חברתי מאוד גבוה. גם אם יש לך ילד שלדעתך לא באמת זקוק להכנה אבל כל החברים שלו הולכים, מה הסיכוי שהוא לא ילך? חשוב להבין, קורס ספציפי זה או אחר הוא לא הבעיה. הבעיה היא שהמערכת כולה הופכת לפרטית. אנחנו מפריטים עוד ועוד קוביות בחומה".
רבים חושבים שאי אפשר להצליח במערכת בלי סיוע.
"אני יודעת, אבל זה לא נכון. זו פשוט תרבות שהבאנו מארצות הברית. שם אין כזה דבר לעלות לכיתה א' בלי קורס הכנה, בין היתר כי יש מבחני כניסה, וגם כי החינוך מופרט ומי שמשלם יותר, הילד שלו יקבל יותר - אבל בישראל בשביל להיכנס באחד בספטמבר בדלת של כיתה א', לא ילד ערבי מכסייפה ולא ילד יהודי בבאר שבע ולא ילדה מתל אביב צריכים חוג הכנה. המורה יודעת מה לעשות. פשוט יש אמון מאוד נמוך במערכת הציבורית. ההורים תופסים את המערכת ככזו שלא מסוגלת לספק לילד שלהם את מה שהוא צריך. מה שחורה לי שזה הופך לאט-לאט לנורמה, ממש כמו שיעורים פרטיים. פעם שיעורים פרטיים היו מיועדים רק למי שהיה לו ממש קשה. כיום כולם צריכים. בעיניי זה נורא, ואני לא מאמינה שכולנו מסכימים לדבר הזה. כיום קורס הכנה לכיתה א' הוא חצי שנה, פעם בשבוע, אבל בעוד חמש שנים הוא יהפוך לשנתי, פעמיים בשבוע. העוצמות של הדבר הזה גדלות. יהיה קשה להחזיק ככה לאורך זמן מערכת ציבורית. השלב הבא הוא להפוך לארה"ב, ואז במקומות שבהם גרים עשירים תהיה מערכת חזקה ומבוססת, ובמקומות שבם גרים כל השאר - שיהיה להם בהצלחה".
ממשרד החינוך לא נמסרה תגובה לטענות שהועלו בכתבה.
פורסם לראשונה: 09:32, 27.05.21
