בדרך כלל כשמדברים בגנות הבלגן, יהיה מי שימהר לסמן את עצמו כבלגניסט וטוב לו. לעזרתו צצים מדי פעם הסנגורים של הבלגן, שבהם בולט במיוחד הספר מ-2007 של פרופ' אריק אברהמסון והעיתונאי דיוויד פרידמן, "בלגן מושלם: התועלות הנסתרות של הפרעה", שבו מתוארים היתרונות שיש לבלגניסטים, כמו היכולת לחשוב מחוץ לקופסה וחשיבה מהירה, וכן מחקר שנערך ב-2013 על ידי קתלין ווס מבית הספר לניהול באוניברסיטת קרלסון שבמינסוטה, שחשף שהסביבה המבולגנת של אנשים עוזרת להם להגביר את היצירתיות. מובן שכמו כל דיון, גם זה בדרך כלל נחתם עם אלברט איינשטיין, והפעם בגלל הציטוט שלו: "אם שולחן מבולגן מעיד על מוח מבולגן, על מה מעיד שולחן ריק?"
אבל דווקא השנה האחרונה, עם כל זמן הבית שהיא כפתה עלינו, גרמה להרבה מהבלגניסטים להרהר בתשובה. חוסר היכולת לנוע בחופשיות בחללים שצפופים גם ככה, בתוספת משבר כלכלי וטרנד המינימליזם, גרמו לאנשים לרדוף אחרי בית מרווח ומסודר, שבו אפשר לראות את הרצפה מבלי להתאמץ ושבו שולחן האוכל משמש – מי היה מאמין – לאכילה.
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בזמן שאנחנו היינו עסוקים בטיגון דפי אורז, אפיית לחם מחמצת וניסיונות כושלים להכין לימונדה, היה מי שניצל את מגפת הקורונה ללמידת הטבע האנושי. כך גם ד"ר אליסה צ'דל וד"ר בנג'מין מיגר, חוקרים מתחום הפסיכולוגיה מארצות הברית, שבזמן הסגרים בדקו את הקשר שבין תחושת השייכות לבית לבין הבריאות הנפשית. במאמר שבו הם פרסמו את מסקנותיהם, Distant to Others But Close to Home, הם ציינו שהיקשרות חיובית לבית מעניקה ביטחון ויציבות, בעוד שמחשבות ותחושות שליליות לגבי הבית יכולות לגרום לסימפטומים של דיכאון, חרדה ומתח.
אל המחקר הזה הגיעה צופית טסלר, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובוגרת תואר שני בתקשורת, כחלק מהרצון שלה להבין את ההשפעה שיש לסדר ולבלגן על העולם הרגשי, וגם להיפך – איך קשיים רגשיים גורמים לבלגן בבית. טסלר עובדת כמתאמת טיפולים במכון טמיר (שנוסד בעקבות המחאה החברתית במטרה לספק לציבור הרחב טיפולים בעלות מופחתת). במסגרת תפקידה, היא שמה לב לסטרס שנוצר לקראת הניקיונות לפסח והחליטה לבדוק את הנושא לעומק. מסקנותיה היו שמי שחי בסביבה מבולגנת, מבלי יכולת לשנות ולשפר את המצב למרות הרצון, עלול ליפול אל אותם מקומות נפשיים שצ'דל ומיגר הזכירו.
"בלגן גם יכול לגרום לסטיגמה שלילית בעיני חברים או בני הבית, מה שיכול להוביל לתחושות אשמה", טסלר מוסיפה. "לפעמים כשאנשים אחרים ינסו לעזור לבלגניסט, הוא יכול ממש להיפגע ולחוות את זה כטראומה, כי למרות שכלפי חוץ אין ערך לחפצים שמהם הוא מתקשה להיפרד, הוא מרגיש מחובר אליהם ורואה בהם זהות מסוימת, גם אם מדובר בתמונות או במסמכים שאין שום סיכוי שהוא יצטרך בעתיד. הוא רואה את זה כניסיון של האחרים לחדור לו לחיים, לפרטיות, להתערב לו. בעקבות כל אלו, חוסר הארגון בבית יכול לגרום לאדם לתפוס את הבית כמרחב לא בטוח, ומשם, כפי שציינו צ'דל ומיגר, הדרך לדיכאון ולתחושת חוסר יציבות קצרה".
איך יודעים אם זה סתם בלגן רגיל או מצב שעלול להוביל לדיכאון, ודורש טיפול?
"כשהבלגן גורם למצוקה זה כבר נחשב בעייתי, וזה יכול להיגרם מכך שאנשים נאבקים פיזית ורגשית לארגן את הבית ללא הצלחה, או כשהבלגן ממש מפריע לתפקוד ופוגע בנוחות גם של האדם עצמו וגם של החיים איתו, למשל כשיש קושי במציאת חפצים, עיכוב בביצוע פעולות, קושי לנוע במרחב, הימנעות משימוש במרחב כפי שתוכנן וקושי לשמור על היגיינה. זה יכול להגיע למצב שהבלגן עד כדי כך חמור שיש קושי בביצוע פעולות או סיכון בטיחותי".
מה גורם למישהו להיות יותר בלגניסט?
"הרבה פעמים זה מתקשר לאנשים שמאופיינים בדחיינות, שזה בדרך כלל נובע מניסיון כושל לווסת רגשות. ברגע שהאדם צריך לעשות משימה שנתפסת או נחווית עבורו כמעוררת רגשות שליליים, אז הוא ינסה לדחות את זה ולא להתמודד עם הרגשות האלו. אלא שדווקא במקרה כזה הוא אוסף עוד יותר בלגן, ואז כשהוא יגיע לרגע האמת, שבו הוא יהיה חייב לעשות את הארגון הזה, הרגשות יהיו עוד יותר מועצמים ועוד יותר יקשו עליו. יש גם אנשים שאצלם זה נובע מקושי בקבלת החלטות, כי צריך לדעת מה להשליך ומה לא להשליך. וכמובן שיש אנשים שעבורם סדר נמצא נמוך בסדר העדיפויות".
טסלר מצינת גם את הפרעות הקשב כגורם שמוביל לבלגניסטיות, ואכן זהו אחד התסמינים להפרעה על פי ד"ר טמיר אפשטיין, מנהל מרפאת פוקוס להפרעות קשב במבוגרים, היחידה להפרעות התפתחות במבוגרים במרכז הרפואי שיבא. "המאפיינים של הפרעת קשב מתחלקים לשניים", הוא מסביר: "פרמטרים שאין לנו שליטה מודעת עליהם, כמו למשל היכולת להקשיב לאורך זמן או עד כמה גירויים מסיחים אותנו; והחלק השני זה תפקודים יומיים, דברים שיש לנו יותר שליטה עליהם, כמו למשל תעדוף, יכולת ארגון, עמידה בלוחות זמנים. לאנשים עם הפרעות קשב יש ליקוי גם בתחומים האלו, בתפקודים ניהוליים, ופה אפשר לראות גם את הבלגן".
איך אפשר לדעת מתי הבלגן הוא בגבולות הסביר, ומתי הוא עלול להיות סימפטום להפרעת קשב?
"יש עניין של ציפיות: מהן הציפיות שלנו מעצמנו, מה אנשים מצפים מאיתנו ומהן היכולות שלנו. כשהפער בין כל אלו גדול מדי, צריך להתחיל לחפש הסברים. סיבה אחת יכולה להיות שאלו היכולות שלנו, ושהן מוגבלות. יש למשל נשים חרדיות שעובדות במשרות מלאות ובמקביל מטפלות בבית בהרבה ילדים, אז אפשר לחשוב שאפשר לעשות את הכול טוב ולהחזיק את הכול, אבל לא כולם ככה. לכן צריך מצד אחד להבין מהן היכולות שלי, ומצד שני להבין אם הדרישות סבירות (ופה עולות שאלות כמו אם זה סביר יחסית לעצמי, לציפיות של אנשים ממני, לאנשים בגילי וכדומה). אבל אם הציפיות הן סבירות והדרישות סבירות, ואני רוצה ומייחל להשיג אותן אבל בכל זאת לא מסוגל, אפשר לנסות לאבחן את הפער הזה כחלק מהפרעת קשב.
"יש שאלה של מה הסף של הקריטריונים. למשל כשיוצאים מהבית ופתאום קולטים ששכחנו משהו. כמה פעמים זה סביר שזה יקרה מתוך מאה? מבחינתי הסף זה 30% מהמקרים. מעבר לזה זה כבר יכול להצביע על בעיה, אבל זה כמובן קשור גם לנסיבות חיים – כמה את עמוסה, כמה נדרש ממך באותו זמן. אם למשל יש לך ילדים קטנים והרבה ציוד, יותר סביר שתשכחי דברים".
ממה בעצם נובעות הפרעות הקשב?
"זה שילוב, כמו רוב הדברים בתחום הזה. התחילו לדבר על הפרעות קשב רק בתחילת המאה ה-20, כשנולד המושג של חינוך חובה. לפני כן, אם הייתה לך נטייה ללמדנות, היית יכול ללכת ללמוד אם היה לך מזל, אבל אם הייתה לך נטייה לעשות דברים עם הידיים, היית הולך לעשות אותם. מערכת החינוך, בטח שבארץ, דורשת מכולם את אותו הדבר - ומי אמר שלכולנו יש יכולת לעשות את זה?
"חלק נוסף זה גם מה הסביבה מלמדת. סביבה שמלמדת איפוק, המתנה וסבלנות היא סביבה חברתית שכנראה יהיו בה פחות אנשים עם הפרעת קשב מאשר סביבה שהיא יותר כאוטית, ולא מלמדת ילדים להתאפק, לחכות, להיות קשובים".
אם כך, בלגניסט צריך קודם כל לבדוק הפרעת קשב?
"אנשים שהם בלגניסטים צריכים לנסות להבין למה הם בלגניסטים – האם הם יכולים להיות מסודרים, או האם הם רוצים להיות מסודרים? למשל, גברים במגזרים מסוימים אולי יותר רגילים שעושים בשבילם דברים, והם אפילו לא יודעים אם הם בלגניסטים או לא. אז צריך לקרוא ולשאול על הפרעות קשב ולבדוק אם זה נמצא בעוד אזורים בחיים, ודרך זה להגיע לאבחנה".
אפשר להוציא ממשוואת הפרעות הקשב אנשים שהם אובססיביים לסדר?
"ממש לא. יש הרבה אנשים עם הפרעת קשב שמשתמשים במנגנונים אובססיביים בשביל לפצות, כי ברור שאם אני בודק כל דבר ארבע פעמים אז הסיכוי שאני אטעה בו יורד. אבל זה כמובן מתיש ולא יעיל, כי לפעמים עדיף לטעות קצת מאשר לעשות דברים נורא לאט".
כיום נוטים לטפל בהפרעות קשב בכמה דרכים. ד"ר אפשטיין ממליץ שלא לנסות ישר להיעזר בתרופות ("למרות שבגדול התרופות להפרעות קשב מאוד יעילות"), אלא לנסות קודם להתאים את אורח החיים למגבלות, או לתרגל את היכולת להיות קשוב בעזרת תוכנות ייעודיות או ביו-פידבק (שיטת טיפול באמצעות מערכת ממוחשבת, שבעזרת מדדי הגוף עוזרת להשיג שליטה טובה יותר על התגובות הפיזיולוגיות והרגשיות של המטופל). "כדאי גם לנטרל עד כמה שאפשר סיבות אחרות שגורמות לקשב לקוי - למשל, אנשים שלא ישנים טוב לא מקשיבים טוב. מה שעוד צובע את הקשב שלנו זה המצב הרגשי שלנו. אם את עצובה הקשב שלך מצומצם, לא מעניין אותך דברים שקורים בחוץ. אם את שמחה מדי – הקשב שלך מדלג. צריך שיהיה מצב נפשי לא מדוכא, לא שמח מדי, לא חרד מדי".
6 צפייה בגלריה
ד"ר טמיר אפשטיין. ''צריך לתרגל את העובדה שאם תשים חפץ כל פעם באותו מקום, הסיכוי למצוא אותו יעלה''
וכל אלו יעזרו גם לעשות סדר בבלגן?
"עקרונית כן. מעבר לטיפול תרופתי, אנחנו מציעים לערוך טיפול התנהגותי, טיפול ממוקד אסטרטגי - כלומר לספר לך, ואז לתרגל את העובדה שאם נשים חפץ כל פעם באותו מקום, הסיכוי למצוא אותו עולה. זו לא תגלית מאוד גדולה, אבל יש אנשים שעדיין לא הפנימו את זה. זו דוגמה קטנה אבל יש עוד דברים – איך מתכוננים למשימות, איך מחלקים משימות ואיך מתכננים את הזמן".
יש כאלו שהבלגן עוזר להם? שהם דווקא יותר מוצאים את עצמם בבלגן?
"אני לא חושב ככה. הסיטואציה היחידה שבה אפשר לטעון את זה זה כשאתה לא נדרש לשום דבר ומסתדר בבלגן. רוב המבוגרים שסובלים מהפרעות קשב אומרים שהם לא יכולים להתקדם במשימה כשיש בלגן והם צריכים שהכול יהיה מסודר, בין היתר בגלל שבלגן מסיח את דעתם. כל משימה של ארגון, תעדוף, הרבה יותר קשה כשדברים לא מסודרים. אם אין סדר, שיהיה פחות מהכול, מעט משימות, מעט חפצים, מינימליזם, זה עוזר לעשות שקט. אבל בין סדר לבלגן, אין מקרה שהבלגן הוא יתרון".
בעקבות העלייה בחשיבות סידור הבית, עלתה גם הדרישה לעזרה מקצועית. אחת המובילות בתחום היא מארי קונדו, שסחפה אחריה חולי סדר מכל העולם. היא זו שהביאה לעולם את בשורת הסדר היפני, ובזכות הספר "סוד הקסם היפני" ותוכנית הטלוויזיה שבאה בהמשך הפכה את הסדר לסמל סטטוס אינסטגרמי. אחת משתי השגרירות של השיטה שלה בארץ היא אלי מאור, שעברה הסמכה מיוחדת בבית ספר של קונדו בארצות הברית.
מאור מספרת שכבר מילדות הרגישה צורך להיות במרחבים מסודרים. "זה הקל עליי מאוד. זה עוזר לי לתפקד יותר טוב בחיים, והרגשתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה". לשיטה של כוהנת הסדר היפנית הגיעה אחרי שחיפשה ראייה הוליסטית יותר לבלגן. "מארי קונדו מעודדת לבחון איך את מרגישה כלפי החפץ – מה עברת איתו, אם יש לו אנרגיות טובות. כל אלו שאלות שכשמארגנים ומסדרים לא חושבים עליהם. זה כבר לא קופסאות ומדבקות אלא משהו קצת יותר עמוק ורוחני, שקשור לאיך אני רוצה לשפר את החיים שלי, להגשים את החזון שלי ואת החיים שאני באמת רוצה".
לראייתה, לישראלים יש נטייה לבלגניסטיות הרבה יותר מהיפנים, בעיקר בגלל פערי התרבות והחינוך. "ביפן הם לומדים סדר וארגון כבר מכיתה א'. המסגרות החינוכיות בישראל לא מקדישות שום התייחסות לזה. רוב החינוך לסידור הוא על ההורה, הוא האדם היחיד שיכול לעשות את זה, בעוד שביפן יש מעטפת שלמה של מוסדות".
לישראלים גם יותר נטייה לאגור, או שזה לגמרי תלוי חינוך?
"אגרנות זו מחלת נפש, וצריך להיזהר עם המילה הזו ולהבדיל בין אגרנים לבין אנשים שאוהבים שיש להם קולקציה. לנו אולי קשה לנו יותר להיפרד, ולדעת ממה אנחנו אמורים להיפרד וממה לא. זה למעשה תהליך קבלת החלטות. אנשים מתקשים עם זה כי אין לנו חינוך בנושא. אין לנו כלים להתמודד עם זה, וזה מוביל אותנו לצבור ציוד, לחוסר החלטיות לגבי הציוד שלנו ובעיקר לחוסר ידיעה לגבי מי אנחנו – אם אני לא אדע מי אני באמת, אני לעולם לא אדע אילו חפצים צריכים להיות במרחב שלי".
ממש כפי שציינה טסלר, גם בעיני מאור הבלגניסטיות היא רק תסמין לבעיה גדולה יותר: "אנשים שדוחים את מטלות הבית, סביר להניח שידחו דברים אחרים בחיים שלהם. למשל אם לא תהיה לי שיטה לארגון הניירת, יכול להיות שאפסיד כסף כל חודש. זה מתחיל מניהול חפצים אבל יש לזה השלכות כלכליות ונפשיות. זה אפקט דומינו".
בעוד שאנחנו צריכים לעבור תהליך גמילה מהשמיכי בגיל 40, אצל היפנים היפרדות זו אומנות. "הם מאמינים שאם אני אפרד מהדבר שאני הכי רוצה לשמור – כל השפע יבוא אליי. זה כל כך שונה מהמנטליות הישראלית. אנחנו קשורים לחומרי הלימוד שלנו, לחולצות מהטירונות. אנחנו מגדירים את עצמנו דרך החפצים".
לאילו בתים את מגיעה?
"בדרך כלל אני פוגשת אנשים שהגיעו להם מים עד נפש, הם מבינים שהם חייבים עזרה. אלו אנשים שרוצים לעבור תהליך עמוק, תהליך של שינוי, שישחרר אותם מהחפצים, מהצרכנות האובססיבית. הם רוצים לעבור תהליך של דיוק, גם בסגנון החיים, גם בכמות החפצים, גם בניהול החפצים. רוצים לצאת מהבית ברוגע – לדעת איפה המפתח, איפה התיק לים, שהכול יהיה קל".
את הגעת לנקודה הזו?
"כן, אבל אני מתרגלת את זה על בסיס יומי. ברור שהבית שלי מתבלגן, כי יש חיים בבית. אבל צריך להבדיל בין בלגן של חיים, שבו רק צריך להחזיר חפצים למקום, לבין בלגן שגורע מאיכות החיים".
מאור לא מנסה לייפות את המציאות ולהקל בתהליך. "זה קצת מזכיר אימון כושר, כשבהתחלה אין כוח ומחפשים תירוצים ואחר כך חושבים 'איך לא עשיתי את זה קודם?'. זה משהו שמשפר את איכות החיים שלך, עושה לך טוב, אבל הוא כן קשה ומצריך התמודדות. לפעמים זו גם התמודדות רגשית".
כמה קשה לשנות הרגלים?
"מאוד קשה, אבל אני אומרת שזה לא לשנות הרגלים אלא לשנות את איך שאנחנו רואים חפצים. כשאני שמה על עצמי משקפיים אחרים, של דיוק עצמי, של שיפור באיכות החיים שלי, אז הדברים משתנים בקלות. אולי עדיין יהיה לי קשה להחזיר את הדברים למקום, אבל המבט שלי על החפצים יהיה שונה וזה יקל עליי. אנחנו תמיד באים להחלטות ממקום מאוד שכלתני – כמה הוא עלה לי, מי קנה לי אותו, איך זה יכול לשמש אותי. אבל אם נבוא מהמקום הנפשי, יהיה לנו יותר קל לשחרר. מארי קונדו מלמדת שגם אם הפריט לא משמח אותך אבל יש לך קשר רגשי אליו, תיפרדי ממנו בהודיה. ממש להגיד לו 'תודה שמילאת את תפקידך בחיי'. ההודיה מאוד עוזרת לשנות הרגלים".
זה מחזיק אחרי שאת הולכת?
"אם עושים שינוי אמיתי וסינון אמיתי, אז הסיכוי שזה יחזיק גבוה בהרבה. אני יכולה להגיד ששיעורי ההצלחה שלי גבוהים, ואני גאה בזה כי זה אומר שהתהליך היה עמוק. ברגע שיש מקום לכל דבר, ויש לי את ההבנה שאני צריכה להחזיר הכול למקום שלו – אז בזה זה נגמר. אם הצלחתי למלא את שתי הפונקציות האלו, הסידור יחזיק.
"הייתה לי לקוחה שאמרה לי פעם 'יש לי בלגניזם גנטי, אין לי מה לעשות'. ובאמת, יש אנשים שקל להם יותר למצוא את עצמם בתוך הבלגן. אבל השאלה היותר חשובה היא לא אם אני מוצאת דברים בתוך הבלגן, אלא אם הבלגן תומך בחיים שאני רוצה. ואם התשובה היא 'לא', אז זה לא משנה אם אני מוצאת דברים".
איך השינוי משפיע על אנשים?
"זה משנה חיים. קודם כל תורם לשלום בית. היו לי כמה זוגות שהיו על מדרגות הרבנות בגלל בלגן, וזה הצית את האהבה מחדש. כשאני אוהבת את הבית ודואגת לבית, אני כאילו אוהבת ודואגת לי - ואני חושבת שכשאנחנו עושים לעצמנו דברים שעושים לנו טוב, זה משפיע על כולם.
"היו לי לקוחות שהבינו שהן עובדות בעבודה שהן לא אוהבות רק בגלל שנגענו בחפצים. אפילו אנשים שהבינו שהם לא בזוגיות הנכונה עבורם, או שהעריכו מחדש את הזוגיות שהם נמצאים בה. זה משפיע על הילדים. הייתה לי אמא שסיפרה לי עם דמעות בעיניים שהילד התחיל להזמין חברים. קודם הוא לא נהג להזמין בגלל הבלגן בבית. זה תהליך משמעותי, והוא קורה מאוד מהר.
"אנשים שמים את הסדר בתחתית סדר העדיפויות כי יש להם הרבה דברים לעשות, אבל זה בדיוק להיפך – כשהכול יהיה מסודר ומאורגן, יהיה להם הרבה יותר קל להשקיע בעצמם שוב. זה גם להנכיח את הדברים. אם אני רוצה לנגן גיטרה ולהיות טובה בזה, זה בחיים לא יקרה אם הגיטרה תהיה מעל הארון. אני צריכה לשים אותה בסלון, בצורה נגישה. אם אני רוצה לעשות יוגה, אני צריכה לשים את המזרן קרוב אליי, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות. להביא את החפצים למרכז חיי. וזה חלק מלדעת את עצמי – מי אני, מה אני רוצה מעצמי ואיך אני רוצה לחיות את החיים שלי".
