אומניה נתלשה בבת אחת מההליכון בחדר הכושר המפואר "שאמס" שבחוף עזה. זה היה בשעת ערב, ביום השני להפצצות חיל האוויר. "אבא שלי נכנס בסערה וגרר אותי החוצה", היא מספרת. "אפילו לא הניח לי להחליף בגדים. 'קחי את התיק', הוא פקד עליי, 'ותיכנסי מיד למכונית. אל תנסי להתווכח". המכונית היא ב.מ.וו מבהיקה בצבע אפור, אחת מחמש המכוניות של אבו־סאלם, האבא, שהוברחו ממצרים. בדרך כלל הוא שולח את אחד הנהגים להסיע ולהחזיר את ילדיו. הפעם התעקש להחזיר את בתו הביתה בעצמו. "עם הנהגים היא הייתה מתווכחת", הוא מסביר, "איתי היא לא מעיזה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שמותיהם של כל המרואיינים בכתבה בדויים. "אף אחד לא יעז עכשיו להתראיין לעיתון ישראלי ולהזדהות בשמו המלא", מסבירה לי אומניה. היא רווקה, בוגרת לימודי היסטוריה ואנגלית באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, אחת משישה אחים ואחיות. אני מכירה אותה מהיום שבו שבו נולדה, לפני 23 שנה.
מצבה הכלכלי של משפחת אבו־סאלם מצוין. ארון הבגדים העצום בחדרה של אומניה עולה על גדותיו. בגדי הקיץ למטה – היא אוהבת במיוחד את זארה, מותג שנחשב יוקרתי בעזה – ובגדי החורף והצעיפים הצבעוניים מקופלים במדף העליון. לעיתים מחליפה פריטים עם חברותיה הקרובות. רק לעיתים נדירות היא לובשת גלבייה כהה ועוטפת את ראשה בחיג'אב.
ממדוח, תושב עזה, מזמין אותי לסיור וירטואלי באמצעות האייפון החדש שלו בשוק פיראס שבמרכז העיר. הוא נכנס לחנות בגדים, שולף שתי חולצות ומציג למצלמה את הלוגו של FOX. מתברר שהמותג הישראלי נמכר יפה בעזה. השוק הזה, מספר ממדוח, שייך לעבד אל־מונעים חאלדי, שביתו המפואר על שפת הים הופצץ השבוע על ידי חיל אוויר.
"זה לא סוד שישראל הפציצה את הבית בכוונה", אומר בן שיחי מעזה. "גם אתם ידעתם שחאלדי, שהיה לו אישור מיוחד להיכנס לישראל, עשה עסקים והשקיע כספים בחו"ל עבור הנהגת חמאס. הוא היה מזוהה עם השקפות עולמם, ונהג להתפלל במסגד שהקים לזכר אביו, ליד ביתו".
חאלדי נולד וגדל במחנה הפליטים ג'באליה. ארמונו החדש היה ממוקם לא הרחק ממחנה הפליטים ומדי פעם היו בכירי חמאס מתגנבים אליו בחסות החשיכה, מהשער הצדדי. בבית הייתה בריכת שחייה גדולה, שישה חדרי מגורים, סלון מרווח ומטבח ענק – אבל אין מקלט או חדר ביטחון. "לאף אחד בעזה אין מרחב מוגן", אומר איש שיחי. "גם לא לעשירים ולא לבכירי המנגנונים. העשירים סומכים על הכסף שלהם, העניים על אללה, ואנשי מנגנוני הביטחון יודעים איפה להתחבא. הם הראשונים לברוח למקומות מסתור".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
גם למועתסים ולמשפחתו אין היכן להסתתר בזמן הפצצה. "זה לא בתודעה שלנו. אפילו בעלי הווילות הכי מפוארות לא בונים מקלט".
אז מה עושים בזמן הפצצה?
"כששומעים את המטוסים והפצצות תופסים את הילדים הקטנים, מחבקים אותם חזק ונצמדים לקיר פנימי. הפחד בזמן ההפצצות מצמית אותנו. מי יכול להבטיח שנצליח לצאת בשלום מהסיפור המטורף הזה? אני לא מעז לומר את זה בקול רם אצלי בבית, אבל אני מת מפחד שאחד מהילדים שלי ייפגע. התקשרתי השבוע לאנשים שאני מכיר בישראל והבעתי צער על ירי הטילים מעזה. גם קיבלתי טלפונים מחברים ישראלים שהביעו הזדהות עם הסבל שלנו".
הוא בן 45, נולד וגדל במחנה הפליטים ג'באליה. אביו היה סוחר פשוט אבל חרוץ, שלקח לעצמו עבודות נוספות כדי שיוכל לשלוח את בנו הבכור ללימודים בבוסטון. "חזרתי לפני 25 שנה, הקמתי משפחה והתחלתי ללמד בשלוחה של אוניברסיטה אל־אזהר", מספר מועתסים. "במקביל קניתי שתי דירות שאני משכיר, רכשתי ג'יפ גדול ואני מעסיק נהג שמסיע את בני המשפחה. בעשור שעבר עזבנו את מחנה הפליטים ועברנו להתגורר בשכונת אבו־מאזן. אני לא מיליונר, אבל אני חי טוב".
שכונת אבו־מאזן, המיועדת לבני המעמד הבינוני־הגבוה, נמצאת קרוב לשפת הים, לא הרחק ממעבר ארז. השכונה קיבלה את שמה עוד בשנות ה־90 כאשר אבו־מאזן, אז עדיין סגנו של ערפאת, נהג לפקוד את עזה ורכש כאן בית מגורים. כיום הווילה ריקה, אבל שלושה אנשי פתח שומרים עליה. גם ד"ר נביל שעת, מקורבו של אבו־מאזן, מחזיק בשכונה בית מגורים. לפני שנתיים הוא נפרץ בידי צעירים תומכי חמאס וכל הרכוש שהיה בו נגנב – רמז עבה ליו"ר הרשות ולמקורביו שלא להתקרב לעזה. חמאס ניסה לשנות את שם השכונה ולהנציח בה את אחד ה"שאהידים", אבל התושבים מתעקשים לקרוא לה "אבו־מאזן".
מוחמד דוסארי, פרופסור באוניברסיטה האיסלאמית של עזה, חושף באוזניי עובדה מפתיעה: ברצועת עזה חיים לפחות 7,000 מיליונרים (בדולרים). יש האומרים שמספרם כבר חצה את ה־9,000. "גם אני כמעט הפכתי למיליונר", מספר לי דוסארי בטלפון.
עלאא, איש עסקים עזתי, אומר שאני לא צריכה להיות מופתעת מהנתונים. "מי שמכיר את תנאי החיים ברצועה, מבין שיש אצלנו הזדמנויות ענק", הוא מסביר. "מי שיודע לזהות הזדמנויות, יכול להתעשר. צריך כל הזמן להיות עם האף בחוץ, לרחרח. אנחנו, העזתים, למדנו לעשות עסקים כמו הלבנונים. ישנם אנשי עסקים שהתעשרו מזמן, בזכות קשרים עם אנשי עסקים מצרים או ישראלים. ישנם המתעשרים החדשים, שעשו הרבה מאוד כסף במנהרות ההברחה ממצרים, בהברחות מכוניות, ריהוט, מכשירי חשמל ובגדים. ויש גם אלה שמעדיפים לא לדבר עליהם, מבריחי הסמים והאלכוהול. אלה עושים מכה ועוד מכה, ונעלמים, לא להסתבך עם השלטון הדתי. בעל המנהרה היה משלם חמישה או עשרה אחוזים מהרווחים לחמאס, עוד שני אחוזים לפועלים שחפרו את המנהרה ושמרו עליה, וכל השאר נשאר אצלו. הרווחים עצומים".
אלא שכבר שלוש שנים שכמעט כל מנהרות ההברחה סגורות. ומדובר במאות. "ישראל חסמה", אומר עלאא, "ומצרים סתמה". המנהרות האלה, חשוב לציין, אינן חלק מרשת "המטרו" שהפציץ צה"ל השבוע ומשמשות את חמאס למסתור ולהעברת אמצעי לחימה – ולא להברחת סחורות. "מאז סגירת המנהרות", מספר איש עסקים עזתי, "אנחנו נאלצים לנהל את חיי המסחר על פני הקרקע, בגלוי, ויש פחות מוצרים בשוק. כשמנהרות עוד פעלו היה למבריחים מצד המצרי אינטרס להעביר דרכן כמה שיותר סחורות. אפילו סחורות מישראל – בגדים, שימורי מזון ותרופות – הגיעו בדרך עוקפת למצרים, ומשם לעזה. למדנו לזהות סחורות ישראליות למרות שהורידו מהן את סימני ההיכר. המבריחים העבירו גם מוצרים מנסיכויות המפרץ ומאירופה. אפילו אנשים העבירו במנהרות", הוא מספר. "אני עוד זוכר את הצעירה הלבושה בשמלת כלה שעברה מהצד המצרי ברפיח, והגיחה כעבור דקות בבית פרטי ברצועת עזה, כאן המתינו לה כל בני משפחת החתן, עם המאזון, רשם החתונות, והתזמורת".
אבו־איברהים, 45, מנצל את פסק הזמן בין הפצצות חיל האוויר כדי לחזור לימיו כחקלאי פשוט. לפני כחמש שנים הוא חפר מנהרה מגינת ביתו שליד גבול מצרים – והתעשר בבת אחת. "למדתי מקרוב משפחה שזה עסק קל ורווחי", הוא מספר. "בהתחלה הבריחו ריהוט, כי המנהרה הייתה רחבה, אחר כך חמאס התחילו להעביר בה חפצים עטופים, כבדים. אני יכול רק לנחש מה היה מתחת לכיסוי".
נשק? אמצעי לחימה?
"את אמרת..."
לידו בשכונה החדשה גרים שני מיליונרים כבדים, האחים פארוק וראדי שאמי. במחנה דיר אל־בלח גר מאהר אל־חולי, שנמנה גם הוא על רשימת המיליונרים. "תארי לעצמך", צוחק אבו־איברהים. "מיליונר שמתגורר בבית קטן וישן בתוך מחנה פליטים כשבכניסה מכונית ב.מ.וו עם נהג ומאבטח צמוד".
האיש העשיר ביותר בעזה כבר לא מתגורר ברצועה. האשם א־שאווה, מנהל הבנק המרכזי שסניפו הראשי נמצא בשכונת רימאל, עזב לפני ארבע שנים והעתיק את עסקיו לירדן. הונו הפרטי של האשם, בנו של ראש העיר המיתולוגי רשאד א־שאווה, נאמד בסכום שבין ארבעה לשישה מיליארד דולר, חלקם ירושה משפחתית וחלק צבר בעצמו. הבא בתור ברשימה הוא ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה, עם הון של כ־2.5 מיליארד דולר מעסקאות כשרות ומפוקפקות כאחד. הנייה מתגורר היום בקטאר, בווילה השכנה לזו של קודמו בתפקיד, חאלד משעל (שהונו נאמד בשלושה עד ארבעה מיליארד דולר). ישראלים שהזדמנו לנסיכות העשירה נתקלו לא פעם במשעל או בהנייה בלובי של מלון חמישה כוכבים.
"כולם יודעים מי העשירים של עזה לפי הווילות המפוארות, המכוניות, הלבוש ומקומות הבילוי והשופינג", מסביר איהאב, נגן וזמר חתונות, שמובטל רוב הזמן. "הם לא קונים בגדים יד שנייה, הם מחזיקים משרתים, גנן ונהג, והם מנהלים אורח חיים ראוותני. איפה מתחככים עשירים ועניים? בדרך כלל בחתונות, באירועי ספורט, בהופעות של זמרים. העניים, שהם הרוב, 80 אחוזים מתושבי הרצועה, למדו להסתגל לפער המעמדות. אבל כשעוברת מכונית מפוארת, הם לא מסוגלים להתאפק ומתפרצים בקללות".
חמאם א־שמרה, בית המרחץ שבמזרח עזה, חביב במיוחד על בני המעמד העליון. הכניסה עולה שישה דולר פלוס טיפ, יש הפרדה בין נשים וגברים, ובנוסף למרחצאות יש כאן שתי מספרות ומיטות עיסוי. אחרי הטיפוח הולכים לבית הקפה הצמוד, חבורות של גברים ונשים בנפרד, והנהגים ממתינים. "אני פוגש כאן אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, ולפעמים עושים עסקאות", מספר מועתסים. "כבר עשרה ימים המקום סגור. אף אחד לא מוציא את הראש מהבית".
לפחות 200 מיליונרים עזתים עזבו בשנים האחרונות והיגרו לדרום אמריקה, למדינות המפרץ, לאוסטרליה ולארה"ב. הם שומרים על קשר מינימלי עם הרצועה, בעיקר באמצעות הפקדת כספים לבני המשפחה הרחוקה. כאילו מנסים לשכוח את החיים העלובים בעזה. גם בנו של פרופ' דוסארי, עאטף, עזב ללימודים בארצות־הברית ולא ממהר לחזור. הוריו מספרים לי שהם לא יכולים להסתפח אליו. "יש לי משפחה ענפה", מספר האבא, "רעייתי ואני מחזיקים במקומות עבודה מסודרים. אני יכול לצאת לחו"ל פעם או פעמיים בשנה, אבל לחיים ברצועה, עד כמה שיישמע מוזר, אין תחליף בשום מקום אחר. אלמלא ההפצצות והעימות עם ישראל, הייתי אומר שיש לי חיים טובים באמת".
יאסר חודארי ושלושת בניו מנהלים רשת עסקים ענפה, שמתמקדת בבניית רבי־קומות. שלושה מהם נהרסו השבוע בהתקפת צה"ל. עכשיו הם צפויים להתעשר שוב – והפעם מעבודות השיקום. כמוהם גם ג'אודת חודרי, בעל מלון ומסעדת "אל־מתחף" (המוזיאון), ששולח ידיו לעסקי הבנייה. "אני מניח שמדינות וארגונים בינלאומיים יהיו אחראים למימון", אומר עלאא. "כבר עכשיו מסתמנת תחרות בין הקבלנים הגדולים של עזה. כל אחד רוצה להבטיח את חלקו".
בניין הדירות ברובע אל־ווחדה שבו התגוררו 50 משפחות, ביניהם שני הרופאים המובילים בעזה, הפנימאי ד"ר איימן אבו־עוף, מנהל מחלקה בבית החולים שיפא ומומחה לקורונה, והנוירולוג ד"ר מונעים אל־עלול, קרס השבוע בהפצצות חיל האוויר. "לא הזהירו, לא שיגרו התרעה. שלחו פצצות מהאוויר והפציצו חפים מפשע", טוען סייד אל־עאסר, סטודנט לרפואה שהשתתף בחפירות עד שמצא בשלישי בבוקר השבוע את גוויותיהם של המרצה שלו, ד"ר אבו־עוף, רעייתו וארבעת ילדיו. רק ילד אחד, בן שמונה, נחלץ והועבר לטיפול במחלקה שניהל אביו.
מהא, שנמלטה לפני שבועיים לדירת הוריה בפרברי עזה, מספרת: "הספקנו לקחת איתנו רק תכשיטי זהב וכסף מזומן. אין בגדים. אין כלי אוכל. אין ריהוט. בבת אחת ירדנו מדרגה בסולם החברתי. כבר לא בני המעמד הבינוני־הגבוה".
אשרף אל־כורד, שנודע כמגלגל המיליונים של ערפאת, החזיק גם הוא וילה מפוארת בעזה, אף שהיה כורדי ולא פלסטיני. השבוע היא נמחקה כלא הייתה. "הדיירים לא הספיקו להימלט וחלקם נהרגו. שני ילדים נותרו בחיים בלי אף קרובי משפחה", סיפרו השכנים. בישראל אומרים שהווילה שימשה בין היתר כמקום מסתור לחוליות שמשגרות טילים.
לידם התגורר מוחמד הנייה, אחיו של איסמעיל הנייה. שלוש אחיותיהם – חאלדייה, ליילה וסבאח – מתגוררות כבר 35 שנים בישראל ונשואות לבדואים מתל־שבע. כשנשאלו בעבר אם היו רוצות לחזור לעזה הגיבו בזעם: "מה פתאום?".
