הנה משהו כמעט משעשע לזמנכם הפנוי: אני אגיד צירוף מילים, ואתם תגחכו בהתאם לרמת חוסר הרלוונטיות שלו מאפס ועד מינוס כלשהו. צירוף ראשון: "תהליך מדיני". צירוף שני: "הסכם שלום". והצירוף האחרון - שהוא גם שם הסדרה התיעודית החדשה של דרור מורה - "הגורם האנושי".
אין יותר גורם אנושי בכיר - אפילו אחד - שמעוניין כרגע בשני הצירופים הראשונים. מורה יודע את זה, כי הוא יצא לחקור איך דווקא בתקופה שבה רוב הגורמים האנושיים היו עדיין בעניין של תהליך מדיני - מאז תחילת שנות ה־90 ועד האינתיפאדה השנייה - העסק קרס לנו על הראש, וממשיך לקרוס ברגע זה. סדרת הדוקו של מורה, שגרסת הסרט שלה כבר הוקרנה במספר פסטיבלים בעולם, מתחקה אחרי כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) בתהליך השלום של 20 השנים האחרונות, מאוסלו ועד פטירתו בטרם עת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל גם פטירתו – כפי שהיא מתועדת בסדרה – לא הייתה, מתברר, וידוא הריגה גמור כפי שאירועי החודש החולף היו. "אני מדבר עם חברים שלי בארה"ב והם המומים ממה שמתרחש פה", הוא אומר. "כי הכתובת על הקיר לא הייתה יכולה להיות כתובה באותיות גדולות יותר".
אתה חושב שהמתווכים האמריקאים יעזו להיכנס הנה שוב במצב הנוכחי?
"דיברתי עם האנשים המרכזיים בממשל ביידן לפרויקט הבא שלי, וצריך להשתמש במילים עדינות כדי לתאר מה הם חושבים על נתניהו. תהיה אנחת רווחה גדולה בבית הלבן אם ביבי ילך. כרגע אין להם שום סיבה לנסות להיכנס מחדש לתהליך. הם ינסו להזהיר ולהתריע מרחוק, אבל להיות מעורבים אקטיבית בעוד סוג של יוזמת שלום? זה מדע בדיוני. זה עבר את נקודת האל־חזור".
אתה מאמין שלזה נתניהו כיוון?
"אף פעם לא הצטיינתי בחקר לב, בטח לא של אדם כמו נתניהו, אבל בוודאי שזה משרת אותו פוליטית. אם דאג שזה יקרה במעשה או במחדל, זה רק הוא והאנשים סביבו יכולים לומר. אבל מהמקום שבו אני רואה את זה כאזרח, כל ההתנהלות שם זה פשוט הזיה. כרמי גילון אמר לי, 'אם משהו יקרה בהר הבית ובמסגד שם, כל יהודי - בכל מקום בעולם - יהיה מאוים'. אז לשם אנחנו מכניסים את חבורת הפירומנים הזאת? הזוי".
זה לא גורם לך בכל זאת להסתכל מחדש על צדקת התהליך המדיני או ההתנתקות מעזה?
"זה בדיוק כמו שאריק שרון אמר, אחרי שהבין מכיסא ראש הממשלה שאין לזה תוחלת, 'להחזיק שלושה וחצי מיליון פלסטינים תחת כיבוש זה דבר גרוע גם לישראל, גם לפלסטינים". הדבר הזה לא משרת את האזרח היהודי. מול המחשבה שאתה יכול לנהל את הסכסוך, כל מה שקרה בעזה וברחבי ישראל זה עוצמה של תסכול ושנאה והשפלה מהצד הפלסטיני, שמתפרצים ומוכיחים שבלי גורם אנושי שיבין באמת את הצד השני, אין שום סיכוי. אתה חייב להתחיל מאיזשהו סוג של הבנת הצד השני. עין תחת עין תהפוך את כל העולם לעיוור, ואם סמוטריץ' וחבריו חושבים שבאמצעות כוח ועוד כוח הם יפתרו את הבעיה - זה לא אפשרי בעולם של היום. הם חיים בעולם משיחי".
מורה כבר סיים להתייאש, ולמעשה הוא לא מקווה יותר לכלום בכל הקשור לסיכויי ישראל להיחלץ מהסכסוך. אין שלום, לא יהיה שלום, הוא הלך והוא לא חוזר. גירשנו אותו מהעיר במקלות ותלינו על המילה עצמה שלט "לא בשימוש".
כל זה קרה ב־20 השנים האחרונות; מ"לא עוד דם" של רבין על מדשאת הבית הלבן עם לחיצת יד וטפיחה על השכם לערפאת, דרך "מתגבשת היום תמונה שאין כנראה פרטנר לשלום" של אהוד ברק, ועד אש בהר הבית וטילים על כל המדינה.
התהליך המדיני נעצר, לקח רוורס ואז קרס. אוסלו הפכה מעיר סקנדינבית לקללה בעברית נפוצה. רבין הוא כיום "שלכם, לא קשור אליי" – מילים ולחן אורלי לוי־אבקסיס; קלינטון אמר "שלום חבר" והלך; ונוער הנרות לא צריך שתדליקו לו נר, הוא בהיי־טק.
"אין סיכוי שבימי חיינו - שלך ושלי - יהיה שלום עם הפלסטינים, המילה עצמה לא רלוונטית", מורה אומר, והוא אמור לדעת; הסדרה החדשה היא למעשה נתיחה שלאחר המוות ודוח פתולוגי מפורט בגווייתו של תהליך השלום. סיבת המוות? מורה הלך לחפש אותה אצל המתווכים האמריקאים לאורך השנים ההן, כולל דניס רוס, מרטין אינדיק, דן קרצר וארון מילר. בסוף, הוא טוען, זה הכל הגורם האנושי, כלומר בני האדם שהיו שם, ואז חדלו להיות. קודם כל רבין, אבל לא רק.
'הגורם האנושי' (HOT8 ו־HOT VOD, החל מ־2.6) – שתשודר גם ב'כאן 11' - מתחילה עם ג'ים בייקר ("כשתהיו רציניים בקשר לשלום תתקשרו") ויצחק שמיר ("ארץ ישראל, מהים ועד הירדן, היא החלום שלי"), מתקדמת לרבין ולאוסלו, ואז לקמפ דיוויד, הסכם וואיי, ז'נבה, וכל יתר המקומות הלא־קדושים שבהם הכל השתבש. "הבנתי שאני לא מבין מה באמת קרה בתוך חדרי הדיונים", מורה מסביר מה הביא אותו לחקירה. "איך זה שהמאמץ הדיפלומטי הכי משמעותי שארה"ב השקיעה בו הכי הרבה אנרגיה, משאבים וכוח אדם, והנשיאים היו מעורבים בו באופן אישי, הגיע כיום למצב שהוא גרוע הרבה יותר ממה שהיה כשהתחלנו".
כמה גרוע יותר?
"אנחנו נצטרך לחיות לנצח על חרבנו במובן מסוים. ראיינתי את זמביש לסרט אחר, והפתרון הנוכחי שלו הוא שתהיה מדינה אחת בין הירדן לים, אבל הפלסטינים יבחרו לפרלמנט משלהם, הישראלים יבחרו לכנסת, רק שהיהודים יהיו אחראים לביטחון ולהכל. זה דבר הזוי לחלוטין שהמשמעות שלו היא אפרטהייד, ואין דוגמה ליצור כלאיים כזה בשום מקום בעולם, אפילו ברואנדה וביוגוסלביה. ואנחנו בדרך לשם. אנחנו הצפרדע שמבשלים אותה לאט־לאט".
4 צפייה בגלריה
''הדבר הזה בוער בעצמותיי''. מתוך 'הגורם האנושי'
(צילום: William J. Clinton Presidential Libary)
זאת הטענה הרגילה, אבל אנחנו צפרדע שיודעת שהיא כזאת.
"קראתי מאמר על חוקר אמריקאי שהגיע לגרמניה ב־54' ודיבר עם גרמנים על איך קרה שהם הצמיחו היטלר. והם אמרו לו, 'אם היית בא ב־33' ומראה לנו את הפתרון הסופי, כולנו היינו יוצאים לרחובות ומורידים את היטלר'. אבל זו האינרציה של החיים; כל יום יש מעשה קטן שאתה מתרגל אליו, ולמחרת עוד מעשה קטן, ועוד שבוע עוד מעשה קטן, ולאט־לאט אתה מגיע לשם. זה מה שקורה. אנחנו זזים".
מה אנחנו אמורים לעשות?
"אני עושה סרטים. ומעניין אותי הרבה יותר שבסרט הזה יצפו אנשי ימין".
למה? מה הם ייקחו מזה לדעתך?
"קשה להבין את מסתרי המוח הימני. יש שם קבוצה אמונית שאיתה אין מה לדבר כי מבחינתם כל מסירה של שטח מאדמת ארץ ישראל זו עבירה על חוקי דאורייתא. אבל יש גם קבוצה גדולה שבאה ואומרת, ביטחונית אנחנו לא מאמינים לפלסטינים. נתנו בהם אמון פעם אחת, ותראה מה קרה: רצחו בנו, הרגו בנו, פיגועים מכאן עד הודעה חדשה, ולכן אנחנו חייבים לחיות על חרבנו. ולתוך הקבוצה הזאת נכנסים נרטיבים של 'ברק הציע לערפאת הכל בקמפ דיוויד וערפאת לא קיבל', ו'אולמרט הציע לאבו־מאזן הכל'. הם צריכים לראות את "הגורם האנושי" ולהבין מה באמת קרה שם. ברק לא באמת נתן, וכשאולמרט הציע 'הכל' הוא כבר היה ברווז צולע ומואשם בפלילים לקראת משפט. כלומר, כל הטענה הימנית שאומרת 'הפלסטינים אמרו לא' היא לא בדיוק ככה. ואת זה חשוב שיראו האנשים. שיבינו מה היה שם".
'הגורם האנושי' הוא לפיכך צלילת עומק אל הספינה הטבועה של תהליך השלום, והוא מביא אין־ספור חשיפות קטנות, לפעמים אנקדוטליות, שמספרות במצטבר את הסיפור שלא סופר על עלייתה ונפילתה של האופציה המדינית ז"ל.
בשידור החוזר הזה צפים לא מעט רגעים, סיטואציות, גילויים. למשל כשדניס רוס מספר על הרגע שבו רבין בישר לו שהוא מתכוון להגיע להסכם שלום עם ערפאת ושהוא מניח שהדבר יוביל למלחמת אזרחים בישראל. "הוא ממש אומר לדניס רוס שבקצה של המהלך תהיה מלחמת אחים, אבל הוא מבין באותו רגע מה הוא צריך לעשות ומה תהיה התוצאה, ועדיין הוא הולך ועושה את זה, וזה מדהים בעיניי", אומר מורה.
הדוקו חושף גם איך אחרי רצח רבין, כשנתניהו עיכב במכוון את המשך יישום אוסלו, פתח את מנהרת הכותל ולבסוף זומן לוועידה בוושינגטון, תפס אותו שם המלך חוסיין ונזף בו, "אתה לא בוגר מספיק בשביל להנהיג. אתה צריך להתבגר".
או - אפילו יותר טוב - איך דניס רוס הגיע ללשכת ערפאת ומצא את הראיס ואת צוותו מתפננים יחד על פרק של 'בנות הזהב'. ואיך קלינטון, שהגיע לישראל ולעזה שני רגעים אחרי מנהרת הכותל ורגע אחרי שנחשף בתקשורת שדווקא קיים יחסי מין עם האישה ההיא, נאלץ לרשום לעצמו במחברת שמולו: "להתרכז בעבודה, להתרכז בעבודה". "היום אתה יכול לראות איזה נשיא אמריקאי מגיע לעזה לביקור? גם לא כמדע בדיוני. אין סיכוי שדבר כזה יקרה", מורה פוסק.
כל הרגעים האלה - שהסדרה מתעדת לראשונה - הופכים את 'הגורם האנושי' ממנת הברוקולי שהוא עשוי היה להיות תחת הכותרת החמוצה "איפה טעינו", לממתק נוח לזלילה שיושב יותר תחת הכותרת: "איפה לא".
בדרך להחייאת כל הרגעים ההם, כפי שסופרו מפי המתווכים, מורה שבר את הראש מה עושים עם הפן הקולנועי. "וכבר התעסקנו עם אנימציות של שחקנים בגרין־סקין ואילוסטרציות שאנחנו מלבישים עליהם את הפנים של הפוליטיקאים, ובסוף גיליתי את ה'פרידום אוף אינפורמיישן אקט' (FOIA), שבעצם אומר שכל מקום שהנשיא האמריקאי נמצא בו, יש איתו שניים־שלושה צלמים שמצלמים אותו כל הזמן בסטילס. הגשתי בקשה ל־14 תאריכים - החל מהמפגש הראשון של רבין עם ערפאת בבית הלבן - והגיעו 40 אלף תמונות. אני זוכר את עצמי יושב כמו ילד קטן ומנסה לזהות איך הסיפור מתאים לזה. ופתאום כל התמונות האלה מתעוררות לחיים. למשל רבין מסתכל על ערפאת במבט של 'מה אני עושה עם הדבר הזה'. או חוסיין אומר לביבי, 'אתה לא מנהיג' וביבי יושב שם כמו ילד נזוף עם הראש למטה. זה איפשר לי להכניס את הצופה לתוך הרגעים האלה. להראות את הצד האנושי שלהם".
אבל איפה, בתוך כל זה, באמת נקבר התהליך המדיני? "הגורם האנושי" חולף דרך נקודות הציון הידועות: טבח מערת המכפלה, פיגועי ההתאבדות ההמוניים בישראל, ובעיקר ועידת קמפ דיוויד רגע אחרי היציאה הישראלית מלבנון, שהדגימה לערפאת ש"בעצם הפלסטינים יכולים להשיג בכוח הרבה יותר ממה שהשיגו במו"מ", כדברי מורה. ובסוף - הקברן הראשי - אהוד ברק עם ה"אין פרטנר", כלומר האיש הלא־נכון במקום שאיש מהנוכחים לא באמת רצה להיות בו. הגורם האנושי.
"הבעיה עם הסכם אוסלו היא שהוא נתפר עבור רבין מתוך מחשבה שרבין יישאר. שיהיה שם בן־אדם שמעוניין בפתרון הסכסוך. ברגע שהוא יצא וזה הלך לאנשים כמו ביבי, שלא מאמין בזה, או ברק, שמתייחס לזה כמו לעסקת נדל"ן ומשחק שח רק עם עצמו בלי לקחת בחשבון איך הצד השני יגיב - זה לא היה יכול להתקדם במילימטר".
איפה נגרם נזק גדול יותר לתהליך – אצל ביבי או אצל ברק?
"אצל ברק. לחלוטין. ברק בא לקמפ דיוויד עם איזה סצנריו שברגע הקריטי הוא ייתן הצעה וכולם ייפלו לרצפה מההצעה שלו. והוא באמת בא בסוף עם דיל כולל לפתרון, רק שהר הבית נשאר בידי ישראל, וערפאת אמר לו, 'אם אני חותם על זה ירצחו אותי', וברק אומר, 'אז תירצח. גם אני וגם אתה עלולים להירצח בגלל הדברים'. כך שברק בנה לו עולם משלו וחי בתוך העולם הזה".
וחזר לישראל עם ה"אין פרטנר".
"זה לא רק האין־פרטנר, זו האינתיפאדה השנייה שבאה ואמרה לכל ישראלי: החיים שלך לא שווים. אני זוכר את הפחד להסתובב בתל־אביב, שלא יתפוצץ אוטובוס לידך. אז הטראומה האמיתית של קמפ דיוויד זו ההתרסקות והאלימות שבאו בעקבותיו, ואובדן האמון. כי האמון, באופן אבסורדי, היה הרבה יותר גדול בתחילת הדרך, כשנחתם ההסכם על מדשאות הבית הלבן. פיגועי ההתאבדות של חמאס הכניסו את הציבור הימני־מרכזי למקום שהוא אומר: אי־אפשר לסמוך עליהם, החיים שלנו בסכנה בגלל התהליך. זה לא קשור לזה שאסור להחזיר חבלי ארץ, אלא כי אנחנו נטבחים".
הדוקו אכן מראה איך ברק לא מחליף עם ערפאת מילה לכל אורך הוועידה - גם כשהם נאלצים לחלוק שולחן ארוחת בוקר. איך רק כשקלינטון מודיע שנמאס לו והוא מוציא לתקשורת הודעה שהוועידה נכשלה, ברק מגיע בריצה עם פתרון לכל הסוגיות, מסכים לריבונות פלסטינית בירושלים ושולח את קלינטון להחזיק לערפאת את היד ולשכנע אותו שמדובר בדיל מדהים, ואת ערפאת מסרב - כי לא בלי אל־אקצא.
אבל גם אחרי ש'הגורם האנושי' מנער את האבק מעל כל הקרקס ההוא, קשה לראות סיטואציה שבה יש לסרט סיכוי להזיז כיום איש שמאל או ימין בודד מעמדתו. "זה סרט שמיועד במובן מסוים למקבלי ההחלטות", מורה מודה, "כי בסופו של דבר לא הציבור הולך ומשנה מדיניות".
מורה, בן 60, יליד ירושלים, התחיל כצלם קולנוע מוערך (צילם, בין השאר, את 'האח של דריקס', 'בית"ר פרובנס' ו'כיכר החלומות') והפך לבמאי תיעודי עטור פרסים ומענקים בכל העולם. 'שומרי הסף' שלו הפך מועמד לאוסקר ב־2012 והבהיר - מפי שישה ראשי שב"כ לשעבר - ששום דבר מלבד תהליך מדיני לא יפתור את הסכסוך. אלא שכיום אפילו מורה טוען שעדיף כבר לוותר על תהליך מדיני בהילוך סרק. "התהליך מייצר איזו אשליה, תיאטרון אבסורד, ובשביל מה. אני מישראלים התייאשתי. אם 'שומרי הסף' - כששישה ראשי שב"כ באו ואמרו: אין פתרון צבאי לסכסוך הזה, צריך לדבר - לא שינה את דעתם של הישראלים, אז בטח כששישה מתווכים אמריקאים מספרים את סיפור התהליך לא יעזור".
אז בשביל מי עשית את הסרט?
"אמריקאים. זה קהל היעד".
במידה רבה, אתם מבינים, מורה הוא ייצוגו של השמאל הישראלי הקלאסי, זה שמאמין שהסכסוך מול הפלסטינים חייב להיפתר לפני שנוכל להתקדם לאנשהו, "שזה צורך קיומי של מדינת ישראל להגיע לשלום ולהיפרד מהפלסטינים. שלום הוא נכס אסטרטגי לישראל הרבה יותר משטח - בפרט כשכיום ישראל ממילא מטווחת על ידי טילים בכל רדיוס. וישראל לא תחיה בשלום עד שלא ייגמר הסיפור עם הפלסטינים, הסורים והלבנונים". זה לא רק עניין של שטח. זה עניין של מהות. "אנחנו הולכים כיום לחורבן מוסרי", הוא מתריע. "הסמוטריצ'ים והבן־גבירים מקבלים לגיטימציה ועוד ילכו ויתגברו".
מה עשוי לשנות את זה?
"מנהיגות. אם בא הנה מנהיג בסגנון שרון, שנושא על כתפיו את רוב מלחמות ישראל, ואומר, משוגעים, תרדו מהגג ומהעצים, ישראל היא מדינה קטנה בעולם גדול ואנחנו לא יכולים להמשיך להתנהל בצורה כזאת. אבל אין לנו היום אפילו משהו שמתקרב לזה. ובסוף, הסרט הזה הוא על נושא שחוק אבל הוא שואל מה היה קורה אם המנהיגים היו בנויים אישיותית אחרת. תסתכל על ביבי היום; כל הצרות שלו זה מבנה האישיות שלו. כולן. הוא איש מכירות גדול - הוא היה יכול להפוך את 'רים' לחברה בינלאומית מצליחה מאוד - אבל אם הוא היה בן־אדם, וכזה שיכול לשמור את האנשים סביבו ולא שקרן כרוני, היה יכול להיות עתיד אחר פה. נתניהו נתפס גם על ידי המתנחלים כאופורטוניסט גמור. איש שיווק מצוין וזהו. אני אפילו לא מדבר על ינון־מגלים וריקלינים וטאובים ועירית לינור וכל עדת המעריצים שחושבת שהוא משיח בן־דוד - אלה מעניינים כקליפת השום - אלא על אנשים כמו ישראל הראל, שאומרים: תסתכלו על נתניהו, תראו איזה נזק הוא גרם לנו ולדרך שלנו, צריך משהו אחר".
יש בכלל פתרון כרגע?
"היום אני מסתכל ואומר, אולי צריך ללכת בדרך שאומרת הודנה למאה שנה. בואו נחליט על הפרמטרים של ההודנה, ועזוב".
זה אפשרי?
"אם בן־גביר וסמוטריץ' יישבו עם חמאס בעזה ויחליטו על הפרמטרים של הודנה שלא ישגרו טילים, ההודנה הזאת תחזיק. אולי באמת צריך לשלוח אותם לנהל את המשא ומתן".
את 'הגורם האנושי' עשה מורה מתוך מעורבות רגשית עמוקה. ישב עשרות שעות עם כל המרואיינים, ומדי פעם התפלק לו גם הזעם הפרטי. "זה בוער בעצמותיי, הדבר הזה", הוא אומר, "איך ארה"ב מתנהלת מול ראש ממשלה שלא רוצה שלום, בעיקר מול ביבי. מה אתם מחבקים אותו? אם נשיא ארה"ב מחליט שהאינטרס הראשון במעלה של ארה"ב - אפילו לא של ישראל - הוא שיהיה שלום במזרח התיכון, יש לו מערכת של כלים ומנופים שמאפשרת לו להפעיל לחץ. תחשוב על מקסיקו או ונצואלה והלחץ שארה"ב מפעילה עליהן. תאר לך מה היה קורה אם היו אומרים לביבי: אתה לא הולך לשיחות שלום? אנחנו עוצרים את כל הסיוע האמריקאי לישראל. תסתדרו. בלי להשוות - אבל לקדאפי, כשהתחיל הסיפור עם בנגזי, הם הקפיאו את כל הנכסים. אז הם יודעים לעבוד כשהם רוצים. אבל אנחנו הבן המפונק של הפוליטיקה האמריקאית".
ואתה, אני אומר לו, כמעט נער הפוסטר של החמוץ הישראלי הקלאסי; במאי תיעודי שזוכה להכרה בינלאומית ולשיתופי פעולה משמעותיים, יושב איתי בקפה ליד 'הבימה' ומדבר על איך "בסוף נקבל איזה משטר דמוי ארדואן או פוטין" - וכל זה בזמן ששמש בחוץ ושנינו נהנים מקפה מצוין ומהגמוניותנו המשוערת.
מורה מחייך. הוא מודע לדימוי וגם לפרדוקס. "זו ארץ מדהימה, אני חולה על המקום הזה, היה יכול להיות פה גן עדן אם לא היו פוליטיקאים כל כך נוראים בשני הצדדים", הוא אומר, "וגם הטירוף המשיחי הזה, שהוא כנראה איזה גן ביהדות שמשתלט ונכנס לתוך השיח".
כדי לנסות ולהדחיק את האקטואליה המיידית, מורה עובד כרגע על שני פרויקטים קצת פחות אקטואליים - 'מסדרונות הכוח', הפקה בינלאומית עתירת תקציבים ורשתות שמנסה להבין מתי הממשל האמריקאי מחליט להתערב במקרים של רצח עם (המקרה הלובי) ומתי פחות (המקרה הסורי); ו־35 שעות שיחות שערך עם מאיר דגן בטרם נפטר, שיהפכו לסדרה.
פרויקט נוסף שעליו הוא חתום, 'רוז', סדרה תיעודית על פרשת רצח הילדה רוז פיזם - עדיין מחכה לשידור, ועוד יחכה. הסדרה סוקרת באופן חדש את הסיפור של מארי פיזם ורוני רון, אבל בג"ץ אסר על שידורה בטענה כי פרטיות המשפחה ואחיותיה של רוז גוברת על זכות הציבור לדעת, וכי אין מה לדבר על שידור בטרם יגיעו האחיות לגיל 18 בעוד כארבע־חמש שנים.
"אני יכול לומר לך שהסדרה לא משודרת רק בגלל שהיא כל כך טובה", מורה ממורמר. "אני לא רואה סיבה אחרת. אלה שישה פרקים שמצליחים לפענח לחלוטין מה קרה שם, יותר ממה שפורסם עד היום. ויש שם סיבות כבדות משקל למה לא רוצים שזה ישודר".
עד שיגיע מועד שחרור הסדרה, מורה ימשיך לנוע בין יפו (שם יש לו דירה) וברלין (שם הוא גר חלק מהזמן עם אשתו, תושבת העיר), כשהוא ניזון רגשית ויצירתית על דיאטת האשמה והחרטה הישראלית המקובלת. הוא מודה שקל לו יותר לחיות בברלין, אבל בעיקר כי מדובר בעניין יחסי. "אם בארץ הווליום שלי הוא 14 מתוך עשר, ברגע שאני נוחת שם זה יורד לבערך ארבע, וגם הארבע הזה קשור למה שמתרחש בארץ. אז שם אני רגוע יותר. מה שקורה בארץ מגיע דרך פילטר, אבל עדיין פוצע".
פורסם לראשונה: 07:29, 28.05.21
