"עכשיו תיקחי נשימה עמוקה נוספת", מבקשת אביגיל ואוחזת בכתפיי ברכות. אני עומדת עם הגב אליה ועוצמת את העיניים. אני לוקחת נשימה עמוקה, נחיריי מתרחבים, מנסים לקלוט לחיקם כמה שיותר אוויר. כעבור שלוש שניות אני משחררת אותה לאט-לאט דרך הפה, יחד עם כל מה שהצטבר בתוכי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא רק אוויר אני משחררת בשלוש השניות הללו - גם את עצמי. "השכלתנית המחוסנת", שנרתעת מסרבניות חיסונים, מגורשת בחזרה לתל אביב. "חכי שם עד שאחזור הביתה", אני מורה לה. בכל זאת, הוזמנתי להתארח באירוע מיניות נשית בפרדס חנה-כרכור, וזה לא הזמן - ובטח שלא המקום - לדיוני חיסונים. את ה"אשכנזייה הקרה" שממלמלת "מגע? עכשיו? ועל ידי נשים?! אבל את יותר סטרייטית מהמלכה אליזבת" אני מעבירה אחר כבוד ל"השתק'".
ידיי מונחות לצידי הגוף, ראשי הכבד רכון קדימה וגופי רועד מבפנים. לא התרגשתי ככה מאז הפעם האחרונה שבה הייתי צריכה לדבר מול קהל, וזה לא קרה לי שנים. צעד קטן לעבר מעגל הנשים שעומד מולי, והנה אני בפנים. מעתה אין לי מושג מה יקרה, אבל הבטחתי לעצמי שהפעם אני מתמסרת, ואני לא מתכוונת להפר את ההבטחה.
עיניי נותרות עצומות בזמן ששמונה זרועות נשיות נשלחות לעברי, עוטפות אותי ומערסלות. יד אחת מסיטה את שערותיי האדמוניות והארוכות ומלטפת לי את העורף ברכות, יד שנייה אוחזת בכף ידי הימנית ומטופפת באצבעותיה ברכות. נראה לי שמישהי מלטפת לי את הגב התחתון עכשיו, והמגע הזה נעים לי. "אין לך מושג עד כמה את חזקה", לוחשת לי אחת הנשים. הקול שלה צרוד ומסקרן. כבר שש שעות שאני וחבורת האמזונות המרשימה ומעוררת ההשראה הזאת מבלות יחד, אבל במצב המעורפל שאני מצויה בו, כשעיניי עצומות, אני מתקשה לזהות מי עומדת מאחורי הקול. "יש לך מקום", נשמע קול נוסף, שגם אותו איני מזהה. "את אהובה", "בחיים לא תצעדי לבד", לוחשים הקולות הנותרים.
מישהי דוחפת אותי בעדינות צעד נוסף קדימה, והנה אני תחת חסותן של שמונה זרועות חדשות שנשלחות לעברי. הבטן שלי, הגב, הראש, הצוואר, הפנים, הרגליים והידיים – כל אחד מהאיברים הללו זוכה לקבל מגע מנחם אחר, ממישהי אחרת שאינני רואה. עיניי העצומות מאפשרות לגופי להיסחף עם התחושות החושניות והמנחמות הללו, ולהתערסל בתוכן. זה לא רק נעים לי, זה כבר מדיטטיבי לגמרי. אין בי חרדות או תהיות, רק תחושות. והן מופלאות ורכות ומעודדות.
15 נשים ואימהות, שהכרתי רק שעות ספורות קודם לכן, מחבקות, מלטפות, מעבירות את ידיהן בצורה מרפרפת על הגב ועל הרגליים ועל הבטן שלי, אבל אין ולו זרזיף קל של מיניות בתחושות הללו. בחוויה שלי, זה לא שם בכלל. במקום זרמים מענגים בפות אני חשה הדף חזק ומתפרץ של חום שעוטף אותי מבחוץ כמו רכב הנכנס לרחיצה אוטומטית במסוע, אלא שבמקום לעבור במנהרת השטיפה, אני עוברת בתוך שער אנושי של שבט נשים קדמוני.
זהו שבט אימהי, אוהב. אף אחת מהנשים לא נוגעת לי באיבר המין, אף אישה לא מבקשת להרע או לעשות דבר הנוגד את רצוני. במעגל הנשים החומל והטהור הזה, שאביגיל ודנה מכנות "הליכת האלות", אני באמת מרגישה בסוג של גן עדן, צועדת לי עטופה באהבה נשית, אימהית ומיטיבה.
בשלב הזה מאוד קשה לי לחנוק את הדמעות שכבר לוחצות עליי מבפנים, והן נשטפות להן עכשיו החוצה. המגע המעצים שקיבלתי מנשות הקבוצה מעורר בי באחת את זיכרון השנה האחרונה, שנת הקורונה והריחוק החברתי. לא הייתי בזוגיות כבר יותר משנתיים, פרק הזמן הארוך ביותר שהעברתי לבדי מאז התיכון, ואת השנה האחרונה אני מגדירה בתור הבודדה בחיי, לא פחות.
בסדר, יצאתי לדייטים מפעם לפעם, אבל אף קשר לא באמת הבשיל, אף זוגיות אוהבת לא התהוותה, וכך יצא שבמשך כמעט שנה לא זכיתי לקבל מגע עוטף ומנחם. לא באמת, לא מהלב, ולא באופן ממלא ודואג. ואלוהים, כמה שזה חסר. לא ידעתי אפילו עד כמה עמוק הבור הזה בתוך הגוף שלי עד ש-15 המלכות הללו עטפו אותי.
זה נשמע כמו קלישאה, אבל השבטיות הנשית הזאת חשובה, והיא הולכת אלפי שנים אחורה: בתקופות המוקדמות של התרבות האנושית, בייחוד בתקופת המהפכה החקלאית ובתקופת הברונזה, הצורה החברתית השלטת הייתה מטריארכלית. מטריארכיה היא שלטון האם, אך בניגוד לפטריארכיה, לא מדובר פה בשלטון של נשים שמדכא גברים כי אם בחברה לא-היררכית המבוססת על שושלת אימהית ועל עקרון האימהות כסמל של שיתוף, נתינה, דאגה, אכפתיות, הזנה וריפוי האדם והטבע.
החברות המטריארכליות הונהגו על ידי אימהות וסגדו לאמא אדמה ולאלת היקום, והעולם כולו נתפש כאלוהות נשית מקודשת. זה אומר שמבחינת השקפת העולם המטריארכלית, החיים והמוות חוזרים על עצמם שוב ושוב במחזוריות לא נגמרת, המוות מוביל לחיים אבל החיים מובילים לטוב. לא תמצאו בחברות הללו התכתשות בינארית בין טוב לרע או בין חזק לחלש. את המושגים הזכריים הללו מחליפה תחושת הקדושה אשר מפוזרת על פני כלל מרכיבי החיים השונים, כשכל דבר הופך לסמל, כל בית הוא מקדש וכל מעשה זוכה למשמעות של קדושה.
בימינו נותרו מעט מאוד חברות מטריארכליות כאלו, אך אלו שנותרו מפוזרות בכל היבשות פרט לאירופה. המפורסמת שבהן היא חברת המוסו, הממוקמת בדרום-מערב סין. הצורך הלא מודע לעיתים בשבט נשי כזה מלווה הרבה מאוד נשים בארץ ובעולם, ובשנים האחרונות קמות להן תנועות חדשות המבוססות על העקרונות המטריארכליים, ובייחוד על הערכים האימהיים של הנתינה, הדאגה והריפוי. במובן מסוים, המרחב הנשי שאני נמצאת בו כרגע הוא בדיוק כזה – יש בו קדושה שמתבטאת בארבעה "אלטארים" – אלו הם מקדשים קטנים שדנה ואביגיל מיקמו בארבע פינות החדר, כשהערכים המטריארכליים של הנתינה, הדאגה והריפוי באים לידי ביטוי בפעילויות עצמן.
"מעגל האלה" מסתיים בזרועותיה המסוככות של דנה אלמלח, שיזמה את האירוע בשיתוף עם אביגיל רות לב. היא מביטה בי בעיניים נוצצות ולוחשת, "וולקאם". אני מתרפקת על החיבוק שלה ומנסה להרגיע את הנשימה. בעוד כמה דקות אצטרף בעצמי למעגל הנשים המכושף, ואהפוך באחת לזאת שלוחשת, מלטפת, מחבקת, מתרפקת ומעצימה את הנשים האחרות.
אלמלח ורות לב קראו לאירוע Wild Women Temple. "טמפל זה מקדש", מסבירה אלמלח. "אם אנחנו חושבות על קודש וחול, אז יש את היומיום ויש את הרגעים של הקודש, ממש כמו ביום שישי בערב, רגע אחרי שהשבת נכנסת וכל האווירה משתנה. זהו רגע שבו את יכולה לבחור להיפגש עם מקומות שהם לפעמים יותר גבוהים או לא ידועים, אפילו רוחניים. אלו מרחבים שמותר שתהיה בהם מיניות, אבל כמובן שהכול נעשה על פי ההסכמות של המרחב הבטוח שאותו מקוות המארגנות ליצור".
5 צפייה בגלריה
מפגש מקרי במהלך הקורונה. המנחות של סדנת המיניות, דנה אלמלח (מימין) ואביגיל רות לב
(צילום: צופית דמרי)
כבר שלוש שנים שהן חברות, והרעיון לסדנה נולד אצלן במפגש מקרי במהלך הקורונה. ברגע של חיבוק בין שתיהן ניצתה בהן ההבנה עד כמה מגע הוא חשוב והכרחי, בייחוד בזמנים של בידוד חברתי. גם אביגיל וגם דנה מגיעות מהעולמות הטיפוליים. אביגיל רות לב היא מנחה ומלווה למיניות מודעת, אשר מדריכה נשים, גברים וזוגות, ואילו דנה אלמלח היא מדריכת סדנאות ומנהלת ב"אדמת מרפא נשית", שהוא מרחב לריפוי נשים המתמודדות עם טראומה מורכבת על רקע אלימות מינית.
בחודשים שחלפו מאז נזרע הרעיון לסדנה הספיקו השתיים ליזום יחד שישה אירועים משותפים, כאשר כל מפגש של Wild Women Temple נראה אחרת ושם דגש על תמה שונה. המפגש שאני נוכחת בו מתמקד בארבעת הארכיטיפים הנשיים הנפוצים: הלוחמת – אותה אישה חזקה ולא מתפשרת; המכשפה – האישה המחוברת לאינטואיציה, לנסתר ולחבוי מהעין; הלילית – הפתיינית, הסקסית, זאת שמשיגה את כל מה שהיא רוצה, ולבסוף – האם האוהבת שבאה לעטוף את הפגיעות של כולנו בצמר גפן של חמלה.
בתחילת המפגש, אלמלח ורות לב הסבירו שכל הארכיטיפים הללו שוכנים אצל כל אחת מאיתנו, בכמויות ובאחוזים משתנים. אלמלח משתפת שהרעיון לשים את הזרקור על הארכיטיפים הללו קשור במסע ההתפתחותי שעברה במהלך טיפול פסיכולוגי שעברה לפני כשמונה שנים. "הייתה לי מטפלת סופר-משמעותית", היא אומרת. "אישה שבאמת אפשרתי לה לגעת בי. דרכה שמעתי בפעם הראשונה את המילה 'ארכיטיפ', או יותר נכון 'ארכיטיפיות'. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת, אך לאט-לאט היא תמכה בי בתהליך, ועזרה לי להתחבר מחדש לעוד ועוד חלקים שהם כולם חלק ממני".
האירוע, שנפרש על פני שמונה שעות (שלמרבה ההפתעה עברו מהר מהצפוי), נפתח עם מנגינת הפתיחה של "הפנתר הוורוד". "אנחנו מזמינות אתכן להיכנס למעגל ולהתחיל להתנועע", קראה אלמלח. אלמנט התנועה עוד ישחק תפקיד חשוב לכל אורך הסדנה, והבקשה של אביגיל ודנה תהיה להזיז ולהניע את האנרגיה המינית שבתוכנו, בכל פעם בהתאם לארכיטיפ נשי אחר. לפי עקרונות הטנטרה, בכל אחד ואחת מאיתנו שוכנת אנרגיה מינית שהיא אנרגיית החיים, וניתן לרתום אותה לטובת בריאותנו הפיזית והנפשית. דרך פעילות של תנועה ונשימה סבורים חסידי השיטה כי נוכל להניע את האנרגיה הזאת ברחבי הגוף שלנו, ולמעשה לשלוח אותה לכל מקום שרק נרצה. נוכל למשל לכוון אותה לאזור הבטן כדי להתחבר לרחם ולרגשות, או להזרים אותה לכיוון הלב כדי לקבל חיבור חזק יותר עם מושא האהבה שלנו.
אומנם תמיד ראיתי את עצמי כיצור מיני, אך כשאני מביטה על 15 הדיוות המרשימות שמקיפות אותי, ברור לי שיש לי עוד המון מה ללמוד. הנשים בסדנה, שנראו לי בהתחלה כל כך נורמטיביות ומאופקות, מקלפות מעצמן שכבה ועוד שכבה עם כל תרגיל ומשימה. אלו לא רק הבגדים שיורדים, זאת בעיקר היכולת שלהן להביא את עצמן בדיוק כפי שהן, בלי להתנצל ובלי להתמלא באשמה.
המרחב עצמו, אותו "טמפל", מוגדר גם בתור "מרחב חקירה לאינטימיות ולמגע בין נשים", ואם תהיתן אז כן, חלק מהתרגילים כוללים עירום גלוי יותר ופחות, וקיימת גם מיניות – לאלו שחפצות בכך. כדי לכבד את פרטיות המשתתפות האחרות, לא אוכל לספר לכן הרבה עליהן. רק אומר שמדובר בנשים מופלאות בגילי 40-25, ושהמכנה המשותף לכולן הוא החלטה מודעת להותיר את הציניות בצד לרגע ולאפשר לעצמן להתרחב, להיפתח ולפגוש חלקים נסתרים בעצמן, ארכיטיפים מהלא מודע שייתכן שהן טרם אזרו אומץ להעניק להם ביטוי. חלק מהנשים רווקות, אחרות נשואות, יש אימהות ושאינן אימהות, מונוגמיות ופוליאמוריות. חלק מהנשים נמשכות לגברים, אחרות לנשים, ויש מי שגם וגם.
הסדנה עומדת להסתיים, ואנחנו שוכבות יחד על המזרנים הפרושים, מכורבלות. 15 נשים שהיו זרות מוחלטות כמה שעות קודם לכן כרוכות יחד עכשיו כמו גוש ורוד ודביק של רגשות. "אני רוצה להגיד תודה גדולה על כל האהבה והמילים הטובות שהרעפתן עליי ב'מעגל האלות'. זה היה עוצמתי ומרפא עבורי", משתפת אחת הנשים, וזוכה מיד בחיבוק עוטף מהאישה ששוכבת משמאלה. אני שותקת, אבל לא יכולה שלא להסכים יותר. זה באמת היה מרפא.
