סלנג ירושלמי
המודעות לסלנג הירושלמי הולכת ועוברת מהעולם, אך בילדותי היא הייתה נושא לעניין ובדיחות. כולן ידעו שבירושלמית מאה ועוד מאה הם מאאאתיים. שאנחנו, ורק אנחנו, בנות ובני ירושלים נקנה במבליק, נשחק באג'ואים ובאבן ג'וק.
בשבועיים האחרונים מצאתי התרחבות מרגשת של הסלנג המקומי, גיליתי איך אומרות בירושלמית "אומץ". בתוך הכאוס של מלחמת הכול בכול צצו ברחבי העיר שלטי חוצות בלתי אפשריים מבחינה ירושלמית: את העיר שלנו מקשטות תמונות גדולות של גברים וגם נשים, כן, גם נשים, יהודיות וערביות, שעובדות בבנק דיסקונט.
אין ולא יכול להיות היגיון כלכלי בבחירה להציב בירושלים פרסומות שמציגות נשים ערביות. כל מודעת פרסומת שכזו אמורה להיות מושחתת פעמיים: פעם אחת בגלל שיש בה תמונה של אישה ופעם שנייה בגלל שהאישה הזו היא ערביה.
כשראיתי את הפוסטרים האלה, הבנתי איך אומרות בירושלמית "אומץ".
הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה
ביום שלישי אחר הצהריים נכנסתי לחדרי וגיליתי ששכחתי לסגור את הרשת של החלון וזוג יונים בחר לקנן בחדרי. החלטה נבונה מבחינתם אבל פחות נעימה מבחינתי. איציק הכלב נכנס לפעולה וההתנחלות פוזרה בלי שימוש באמצעים אלימים. אבל המחשבות על היונים ועל "העיר היונה" כבר היו איתי.
רבות מכירות את הצירוף "עיר היונה" משירתו של אלתרמן, אלא שאלתרמן שאל את הצירוף הנפלא והאיום הזה ממשורר עתיק ופחות מפורסם, הנביא צפניה. צפניה משתמש בצירוף "העיר היונה" על מנת להוכיח את ציון על נוראותיה (צפניה, ג'): "לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר... שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב... נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה". לא, אין את זה ביותר מפורש ורלוונטי.
יש פרשנים המסבירים ש"העיר היונה" היא עיר פותה כיונה ויש המסבירים ש"העיר היונה" היא העיר המונה, עיר שעושה הונאה. שתי ההגדרות מתאימות פעמים רבות מדי לעיר שלי. בירושלים יש לכל נשימה שאת נושמת משמעות פוליטית, לכל ארטיק יש הקשר היסטורי וכל פרסום חוצות הוא אירוע רוחני ראוי לציון.
ואולי עיר של יונת שלום?
מאותגרת מהסמליות של היונים שהכריזו על חדרי כמקום ראוי לקינון, חשבתי על האפשרות שלנו, הירושלמיות, להפוך בכל יום ובמעשים פשוטים את "העיר היונה" לעיר שהיא "יונת שלום".
הפרסומת לא הרפתה ממני, ומצאתי את עצמי מדמיינת את נסרין דלדליאן, האישה שלמדתי להכיר דרך הפוסטר.
שימי את חשבון הבנק שלך במקום שהלב שלך נמצא
מחשבות ודמיונות חברו למעשה - לחשבון הבנק שלי אין ערך כלכלי של ממש אבל יכול להיות לו ערך מוסרי. עד היום הפקדתי את כספי המשכורת שלי בבנק שיש לו פרזנטור גבר-יהודי איש נחמד מאוד, אבל ברור שלא במקרה הוא גבר ולא במקרה הוא יהודי.
גל האלימות האחרון הביא חברות רבות במשק להביע עמדה פוליטית-חברתית וזה חידוש מרגש מאוד. משום כך החלטתי לפרגן למאמץ הזה ולשים את חשבון הבנק שלי במקום שהערכים שלי נמצאים. היונים שיצאו לי מהחדר נכנסו לי ללב ואני הרמתי טלפון וגם קבעתי פגישה לפתיחת חשבון בנק, והחל מיום רביעי חשבון הבנק שלי נמצא בסניף דיסקונט שבמזרח ירושלים.
שעה ארוכה ביליתי במפגש מרגש עם נסרין דלדליאן המקסימה, ועם מחמד שורפא, שהופקד על ניהול החשבון שלי. ירושלים היא ביצה קטנה ותוך שלוש דקות של שיחה מחמד ואני גילינו שלפני עשר שנים עבדנו באותו מקום, יש לנו מכרים משותפים והתא של מחמד התמלא זיכרונות וצחוקים.
מעולם לא נהניתי כל כך לשבת בבנק. כשעמדתי לצאת ביקשתי מנסרין תמונה משותפת אבל הבנו שנצטרך לעבור שרשרת אישורים רשמיים ולי לא היה זמן וחשק. פתאום קלטתי את מוזרות הסיטואציה ואמרתי לה: התמונה שלך הרי מתנוססת בכל תחנת רכבת בעיר, במקום לחכות לאישורים, אני אעשה סלפי עם הפוסטר שלך. ירדתי מהבנק אל חנות הירקות המשובחת ברחוב סולטן סולימאן קניתי ארבע שקיות מלאות כל טוב והלכתי לעשות סלפי עם פוסטר של נסרין בתחנת הרכבת הקלה.
בדרך לרכבת גיליתי שיונה העיפה לשלשת על השמלה השחורה שלי. לא הצלחתי להתבאס שהרי כל ירושלמית יודעת שלשלשת של יונה על הבגד זה סימן למזל טוב. אולי עוד יגיע שלום לעיר שלנו.
להפריך את הפטריארכיה
התלמוד הוא יצירה שבמוקדה ויכוחים - טענות וטענות שכנגד. בעברית המדוברת שלנו אנחנו מתארות ויכוחים במונחים של טענות ותשובות. בתרבות הלשונית הזו ויכוח נראה כמו משחק מסירות: האחת זורקת טענה והשנייה זורקת טענה שכנגד. זה משחק מתיש שטוב לא יצמח ממנו.
לעומת זאת, בלשון התלמוד, אחד המונחים המקובלים לתיאור דיון הוא "פירכא". חכם טוען טענה והחכם השני חושב על דרכים להפרכת הטענה. פירכא היא מונח נפלא בעיניי, היא מזכירה בצק פריך ואדמה פריכה והיא מלמדת אותי שהדרך הנכונה להתמודד עם מחלוקת היא לא בפינג פונג של טיעונים אלא בהפרכה איטית וקשובה. יש להכיר את שורשי המחלוקת ואז ניתן לפורר את האדמה שסביבם, לתחח אותה, להכניס אוויר לתוך הגושים הקשים וכך למצוא פתרון שמציע חיים.
פטריארכיה היא לא שלטון של גברים על נשים אלא שלטון של מעט גברים על כל הקהילה. הפטריארכיה מגדירה לנו את האויבים שלנו ואת השותפים שלנו, היא מייצרת גדרות וגבולות בין בנות ובני חווה, מזרימה לנו פחד בעורקים, בונה את עצמה כ"אבא" הגדול שיגן עלינו מפני האויבים המדומים וכך היא משיגה שליטה.
אין טעם להילחם בפטריארכיה, הרבה יותר נעים להפריך אותה. לשאול עליה שאלות, לכפור בהנחות היסוד שלה ולחיות בניגוד לחוקים שלה. ביום רביעי, כשישבתי בבנק עם נסרין האמיצה מהפוסטרים ועם מחמד, הרגשתי שאנחנו מפריכות את הפטריארכיה. פירכה קטנה ואיטית, אבל נחושה ולגמרי שלנו.
ואגב משחקי מילים ירושלמיים: נסו ללמד את בנותיכן לומר הרבה פעמים ובמהירות "להפריך את הפטריארכיה" זה ה"גנן גידל דגן בגן" החדש.
עיניים שלי
אחד הפסוקים המרגשים בתנ"ך (שלי, לפחות) נמצא בפרשת השבוע, "בהעלותך". משה, המנהיג הגדול, מבין ששום מנהיג אינו גדול באמת וכולם זקוקים לעזרה, והלוואי על המנהיגים שלנו היום תובנות צנועות שכאלה. משה מבקש מחובב בן רעואל, חותנו המדייני, להמשיך להתלוות אליו ולהיכנס עם בני ישראל אל הארץ המובטחת.
ההסבר שהוא מציע קסום ומרגש, שירה של ממש (במדבר י', ל"א): "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". משה מבין שהוא זקוק לזוג עיניים נוספות. הוא גם מבין שעל מנת לפקוח את עינינו אנו זקוקות לעיניים של אחר.ת. עיניים שיראו בנו דברים שאנו לא יכולות לראות בעצמנו. צריך הרבה אומץ ותבונה כדי לבקש מהזולת, האחר, האויב לעיתים, להיות לנו לעיניים.
הלוואי שהפוליטיקאים שלנו יקראו את הפסוק הזה שוב ושוב.
ואני? אני בטוחה שנסרין ומחמד יהיו לי לעיניים מיטיבות ויחד נלמד שגבולות זה לחלשים.
שבת שלום!
