המחשבות הראשונות של מייקל אלרוי על אבהות עלו כשאביו חלה בסרטן. שם, איתו, בבית החולים, הבין שגם הוא רוצה להיות אבא ביום מן הימים. "האחים שלי ואני היינו לצדו, ואז הבנתי כמה הוא דמות משמעותית בחיים שלי. למרות שההורים שלי התגרשו כשהייתי תינוק, אבא שלי חינך אותי ובנה את מי שאני, ואני רוצה לדעת שגם אני בניתי משהו. אני לא רוצה למות ערירי".
אבל לקח לאלרוי (30), טרנסג'נדר (עבר הליך התאמה מגדרית מנקבה לגבר), משתתף לשעבר ב"האח הגדול" שכיום מעביר הרצאות על חייו, עוד כמה שנים טובות להתבשל. "התחלתי את התהליך הפיזי של השינוי מיד אחרי השחרור מהצבא. עוד לפני שהתחלתי לקחת טסטוסטרון, ביררתי לגבי הקפאת ביציות. להיות הורה לא היה חלום ילדות שלי, כי תמיד הייתי עסוק בהישרדות של מי אני ומה אני. ואז אבא שלי מת והבנתי שאני לא רוצה לסגור את הדלת הזו. זה היה לפני עשר שנים, לא הייתה מודעות בקהילה הטרנסית. לא היה לי ברור מה האופציות שלי בכלל. הרופא אמר לי שאם אני רוצה, אוכל לעשות שימור פוריות במרפאה שלו בקפריסין. זה הליך יקר וחסכתי אז כל שקל כדי לעבור ניתוח כריתת חזה. לא רציתי להתעכב עם הליך השינוי הפיזי. דחיתי אותו כבר פעם אחת כי התגייסתי לצבא. אז נתנו פטור לטרנסים על סעיף נפשי, ואני רציתי להתגייס. רציתי להתחיל לקחת טסטוסטרון ולראות במראה את מה שאני מרגיש מבפנים".
"למרות שההורים שלי התגרשו כשהייתי תינוק, אבא שלי חינך אותי ובנה את מי שאני, ואני רוצה לדעת שגם אני בניתי משהו"
אז הנחת לזה, לענייני הפוריות?
"כן. הייתי עסוק בלהרגיש מספיק טוב כדי לרצות לחיות בכלל. הייתי אז כל כך עסוק בשאלת הקיום שלי ובזהות שלי. הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שעצמתי עיניים בלילה - זה שאני טרנס. היו לי שנים של חרדה חברתית גדולה, שהתחילה עוד לפני השינוי. הייתי הולך כפוף ומרחיק את החולצה מהגוף, שלא יראו את החזה. גם אחרי שהורדתי את החזה הייתי עסוק בשאלה איך אני נתפס בעיני אנשים שרואים אותי ברחוב ואם מי שמבין מי אני ידפוק לי מכות, יעיר לי או יסתכל לכיוון המפשעה כדי לנסות להבין מה יש לי במכנסיים".
"הגבריות שלי התערערה"
לפני שנתיים, אלרוי יצא לדרך: הוא החל בהליך של שאיבה והקפאת ביציות. המטרה היא שבעתיד הנראה לעין ימצא אישה שתהרה עם העובר שלו. "סוף־סוף הגעתי למקום שבו אני שלם עם עצמי ואני יכול לחשוב מה הלאה. שמעתי מחברים טרנסים על רופאת פריון באיכילוב עם אוריינטציה לקהילה הטרנסית, וקבעתי איתה פגישה. הוחלט שאני מפסיק עם הטסטוסטרון לשלושה־ארבעה חודשים כדי לנקות את הגוף, ורק אז להתחיל את הטיפולים. בפועל זה התעכב בגלל כל מיני בדיקות, ככה שהייתי שמונה חודשים בלי ההורמונים ואז התחלנו את התהליך, ואיתו הגיעו תופעות לוואי שלא הייתי מוכן אליהן בכלל".
"בעקבות זריקות ההורמונים שנועדו לעודד את הביוץ, הבטן התנפחה. אחר כך שמתי לב שפיזור השומן בגוף שלי השתנה. מצורת גוף יותר גברית חזרתי לצורת גוף יותר נשית. למרות שהורדתי את החזה עדיין יש רקמת שד, והיא התחילה להתנפח. הקול חוזר להיות גבוה יותר"
מהן?
"חוץ מהמחזור, מה שאני קורא לו המטרד החודשי, בעקבות זריקות ההורמונים שנועדו לעודד את הביוץ, הבטן התנפחה. התחלתי להיות נורא רגיש ועם מצבי רוח משתנים. כל מי שזרק לי איזו הערה - לקחתי את זה קשה. אחר כך שמתי לב שפיזור השומן בגוף שלי השתנה. מצורת גוף יותר גברית חזרתי לצורת גוף יותר נשית. נשארתי בלי שריר אחד בגוף. מכרס בירה השומן הלך למותניים. למרות שהורדתי את החזה עדיין יש רקמת שד, והיא התחילה להתנפח. הקול חוזר להיות גבוה יותר. שיער הפנים נשאר אמנם, אבל הוא גדל הרבה יותר לאט. בגלל הקורונה, עם המסכה ראו רק את העיניים, אז בגלל צורת הגוף פנו אליי בנקבה. זה עושה דיספוריה מגדרית (מצוקה נפשית בגלל חוסר התאמה בין המין הפיזיולוגי לבין המגדר שהאדם מזדהה איתו, ת.ב) ומיינד פאק".
לא פשוט.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה. הלכתי לקחת טייק אוויי ממסעדה ושואלים אותי: 'מה תרצי'? אני מוריד את המסכה ועונה, 'אני גבר, אחי'. הוא התנצל ושוב שאל, הפעם בזכר. אבל כשגם מי שהכינה את האוכל במטבח פנתה אליי בנקבה, הבנתי שלא סתם שניהם טעו. שכנראה כשרואים רק את העיניים ואת הגוף, שנהיה עם קימורים, מניחים שאני אישה. זה היה שוֹק. תפסתי את הראש ואמרתי, 'מה אני עושה?'. האגו נפגע, הזהות נפגעה. הגבריות שלי התערערה. בעקבות זה גם הביטחון העצמי שלי צנח. הרגשתי הרבה יותר חלש בעולם. זה החזיר אותי לימים של הדיכאונות והחרדה החברתית שהיו לי בתיכון. היה לי קשה לתקשר עם אנשים והשפלתי מבט".
"די מהר עברנו לגור יחד"
ואם כל זה לא מספיק, גם בת זוג שהכיר במקביל להליך הפוריות שעבר, מצאה את עצמה יחד איתו מול כל הקשיים. זה הרבה בשביל זוגות ותיקים, אז בטח בשביל זוג חדש. "הכרתי את אורי ב'אוקיי קיופיד'. בכרטיס שלי כתוב שאני טרנסג'נדר, אצלה זה אישה סטרייטית שמחפשת גבר. היא בת גילי ועוסקת בתחום האופנה והקניינות".
"אורי ואני התחלנו להתכתב והיה ניצוץ. זה שאני טרנסג'נדר לא עלה. ערב אחד אמרתי לה שאני מכין משהו לערב זיכרון של הקהילה שלי. היא שאלה, 'איזו קהילה?'. עניתי לה משועשע, 'קהילת הפורטנייט'. ואז, 'את אמיתית? את לא יודעת שאני מהקהילה הטרנסית?'"
מי פנה למי?
"ידידה עזרה לי לנסח בכרטיס משהו קיטשי וחמוד. אורי פנתה אליי עם 'אהבתי'. התחלנו להתכתב והיה ניצוץ. זה שאני טרנסג'נדר לא עלה. ערב אחד אנחנו מדברים, והיא שואלת אותי מה אני עושה. אמרתי לה שאני מכין משהו לערב זיכרון של הקהילה שלי. היא שאלה, 'איזו קהילה?'. עניתי לה משועשע, 'קהילת הפורטנייט'. ואז אני אומר לה, 'את אמיתית? את לא יודעת שאני מהקהילה הטרנסית?'. היא ענתה, 'אה, כן, אני יודעת, זה כתוב לך בכרטיס'. היא אמרה שהיא עד עכשיו לא התייחסה לנושא כי זה לא היה אישיו מבחינתה. אחרי שבוע־שבועיים של התכתבויות היא הסכימה להיפגש איתי. מבחינתי זה כבר היה או שנפגשים או שחלאס. נפגשנו אצלה בדירה, שתינו יין ודיברנו. זה היה לילה גשום כמו בסרטים ונשארתי לישון אצלה".
אחרי חודש של ביחדנס, אלרוי נסע לטיול של ארבעה חודשים במזרח הרחוק, שתוכנן עוד לפני שנפגשו. הם שמרו על קשר יומיומי, וכשחזר לארץ סיפר לבת זוגו שהוא מתחיל הליך פוריות. "היא הייתה מדהימה, תמכה בי, הגיעה איתי לבדיקות ולשאיבות, שנעשו בהרדמה מלאה. די מהר עברנו לגור ביחד. היא הרימה אותי בכל התקופה הזו, עד שזה הפך לקשה מדי".
"רציתי עשרה עוברים מוקפאים"
אלרוי חשב שיעשה סבב שאיבה אחד, הביציות יופרו מזרע שקנה בבנק הזרע, העוברים יוקפאו והוא יחזור לחייו. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. "בסבב הראשון שאבו 16 ביציות והצליחו להקפיא רק עובר אחד. זה היה מאכזב מאוד. לא הבנתי מה הבעיה, אני בריא, מתאמן, לא מעשן. אמרתי טוב, נעשה עוד סיבוב. זה אומר לחכות עוד עד שאחזור לטסטוסטרון. בסבב השני שאבו 14 ביציות והצליחו להקפיא שלושה עוברים. בשיחה עם הצוות הרפואי הבנתי שארבעה עוברים מוקפאים זה כאילו לא עשיתי כלום. יש סיכוי נמוך שמזה יֵצא ילד אחד. הבנתי שאני צריך להמשיך עם הסבבים".
הרופאים הסבירו את הפער בין מספר הביציות שנשאבו לבין איכותן הירודה?
"החשד הוא שנטילת הטסטוסטרון לאורך שנים פגעה באיכות שלהן. הסכמתי להשתתף במחקר ישראלי שבודק את זה".
"החשד הוא שנטילת הטסטוסטרון לאורך שנים פגעה באיכות שלהן. הסכמתי להשתתף במחקר ישראלי שבודק את זה".
היה לך ברור שאתה ממשיך?
"מתִי כבר לסיים עם זה. הרגשתי שזה פוגע בי בכל צורה אפשרית. למזלי, בעבודה (בפיתוח עסקי בחברה לשיווק דיגיטלי) הוּצאתי לחל"ת קורונה. אבל הזוגיות נפגעה. מצבי הרוח, זה שאני נכנס בלילה למיטה ומתחיל לבכות, אני פחות גברי ממה שאורי הכירה בהתחלה, חוסר הביטחון שנהיה לי, זה יצר משבר ביחסים. היינו על סף פרידה והלכנו לטיפול זוגי. אבל הייתי חדור מטרה לסיים עם עשרה עוברים מוקפאים".
אולי זה הזמן לחזור אחורה ולשאול על מהות ההחלטה להביא ילד ביולוגי שלך לעולם.
"הפסיכולוגית שלי שאלה אותי מיליון פעם למה כל כך חשוב לי ילד משלי, ואין לי תשובה ברורה. אני לא יודע לשים את האצבע. כנראה שזה מתקשר לאבא שלי ולהמשכיות. אורי ואני דיברנו על זה שכשנגיע לרגע של הקמת משפחה, קודם כל היא תיכנס להיריון עם הביצית שלה ועם תורם הזרע שלי. אחר כך ננסה להשיג היריון עם העובר שלי".
"הפסיכולוגית שלי שאלה אותי מיליון פעם למה כל כך חשוב לי ילד משלי, ואין לי תשובה ברורה. כנראה שזה מתקשר לאבא שלי ולהמשכיות"
מי יישא את ההיריון הזה?
"היא (אורי), או אם פונדקאית. יש טרנסים שנכנסו להיריון, אבל אני לא מתחבר לזה. כיוון ששנינו לא באנו ממשפחה עם אמצעים כלכליים, כנראה שנצטרך מימון המונים כדי לעשות פונדקאות".
בסבב השלישי הוחלט לשנות לאלרוי את התרופות, בשאיפה לשפר את הסיכויים. "בטיפול השלישי שאבו 18 ביציות והצליחו להקפיא שני עוברים. קופת החולים מממנת ארבעה סבבים או שאיבת 20 ביציות, מה שמגיע קודם. המשכתי לסבב רביעי. במשך חודש וחצי הזרקתי לעצמי פעמיים־שלוש ביום. אבל אז הגעתי למצב של גירוי יתר של השחלות, והייתי צריך להפסיק באופן מידי עם התרופות. גם השאיבה בוטלה".
"קיבלתי אישור לסבב רביעי"
אלרוי התבקש על ידי הרופאה לעשות הפסקה של חודש, לתת לגוף להירגע ורק אז להמשיך. אלא שאז קופת החולים הודיעה לו שהוא לא זכאי יותר לטיפולים. שיתכבד וישלם מכיסו. "סבב IVF בבית חולים ציבורי עולה לפחות 20 אלף שקל", הוא אומר. "בבית חולים פרטי עוד הרבה יותר. בית החולים שבו טופלתי הגיש בשמי את הבקשה לקופת החולים לעוד סבב, וקיבלתי תשובה שלילית לקונית שאני לא זכאי יותר. בית החולים ערער על ההחלטה והסביר שאני טרנס ושההורמונים פגעו בהליך. למרות ההסבר, מקופת החולים ענו תוך התייחסות אליי כנקבה. 'לגברת נשאבו הרבה יותר מ־20 ביציות. היא יכולה להמשיך על חשבונה... היא קיבלה אישור קודם ומיצתה את האישור. אין לאשר יותר'. איזה מכתב אטום ומכעיס. מי שניסח אותו מחק את הזהות שלי ולא ראה אותי כבן אדם. עשיתי עוד ניסיון אחד, ושלחתי להם מכתב שעורכי דין שעובדים עם אגודת הלהט"ב ניסחו עבורי. הפעם קופת החולים ענתה לי בשפה ניטרלית, אבל התשובה נותרה שלילית".
"מבחינתי זה שהילד או הילדה יגיעו מהביצית שלי זה נטו עניין טכני. בפועל אני אהיה אבא שלו. נכון שנצטרך להסביר לו את המורכבות, אבל החיים מורכבים"
בשלב הזה, כשאלרוי הבין שלא ינצח את הבירוקרטיה, הוא יצא עם פוסט שבו סיפר על הקשיים בדרך להגשמת החלום להפוך לאב. מהר מאוד הפוסט נהפך לוויראלי. "באפיסת כוחות ובייאוש גדול החלטתי לשנס מותניים ובכל זאת לנסות שוב", כתב. "...מצב רוחי הידרדר מאוד... החיים החברתיים והתעסוקתיים בשפל, ובלי הטסטוסטרון כבר שנתיים, אני חי בתוך גוף שהוא לא הגוף שלי. אבל לא הייתי מוכן לוותר. רק עוד סיבוב אחד. אך כאשר פניתי אל בית החולים להמשך הטיפולים, לתדהמתי גיליתי שהסיבוב הרביעי נספר ומעשית היווה את הטיפול האחרון שהייתי זכאי לו, על אף שהשאיבה וההקפאה מעולם לא התרחשו. מאז, כבר במשך ארבעה חודשים, אני מנסה שוב ושוב לבקש אישור חדש להמשך סבסוד הטיפול, אך ההרגשה היא שאין לי עם מי לדבר או אל מי לפנות, למי להסביר...".
איך היו התגובות לפוסט ששותף שוב ושוב?
"לא היה לי פשוט לכתוב את הפוסט הזה. פחדתי להיות חשוף מדי ולהכניס את כולם לרחם ולתחתונים שלי. כמי שחווה את הפרסום אחרי 'האח הגדול' אמרתי לעצמי לקחת בחשבון שיכתבו תגובות מחורבנות ושלא אקח ללב. היו תגובות של 'בעיה שלך שלקחת הורמונים'. אבל היו אנשים מדהימים שבזכות השיתופים שלהם השגתי את המטרה. הדבר הכי חשוב שקרה זה שיום למחרת התקשרה אליי מנהלת מחוז בקופת החולים ואמרה שהיא רוצה להגשים לי את החלום. קיבלתי אישור לסבב אחרון. אני אתחיל אותו באמצע יוני. אני מסיים את הסבבים בידיעה שעשיתי כל מה שאני יכול, ואני מלא תקווה ואמונה שבסוף יהיה לי ילד".
איך תתווך בעתיד לילד/ה שלך את זה שהוא נוצר מהביצית שלך אבל אתה אבא שלו?
"מבחינתי זה שהילד או הילדה יגיעו מהביצית שלי זה נטו עניין טכני. בפועל אני אהיה אבא שלו. נכון שנצטרך להסביר לו את המורכבות, אבל החיים מורכבים. גם זה לא באמת משנה במהלך היומיום. בעיניי הורה זה הורה והעיקר זה לאהוב ולתמוך בילד שלך".
הצמידו אקדח לראש של אמא
אלרוי נולד בדרום אפריקה לאב ישראלי, צלם אירועים שנפטר כשאלרוי שירת בצבא כסמב"צ, ולאם שעבדה באדמיניסטרציה, בת הקהילה היהודית המקומית. הוא הבן הצעיר במשפחה. יש לו אחות ואח גדולים ממנו. הוא לא בקשר עם אחיו ("זה לא קשור לשינוי המגדרי שעשיתי. יש לנו השקפות עולם שונות לגמרי") ועם אחותו הבכורה, שעושה פוסט דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, הקשר טוב.
"ההורים שלי הכירו במסיבה באוניברסיטה העברית, כשאמא שלי באה לארץ עם משלחת של צעירים יהודים. הם התחתנו בדרום אפריקה ואחותי הבכורה ואחי נולדו. כשהייתי בן שנה הם התגרשו. נולדתי בסוף האפרטהייד, והפשיעה אז השתוללה. פרצו לנו הביתה והצמידו אקדח לראש של אמא שלי. גנבו לנו את המכונית כמה פעמים. כילד בגן, עליתי למכונית של אמא של אחד הילדים שהיה תורה לפזר אותנו, וכשהיא פתחה את הדלת להוריד ילד, חבורה עם סכינים ואקדחים שלפה את כולנו מהרכב וגנבה את האוטו. כשהייתי בן שמונה עלינו לארץ. לקח לי זמן להפנים שאני יכול ללכת לבד ברחוב".
"עליתי למכונית של אמא של אחד הילדים שהיה תורה לפזר אותנו, וכשהיא פתחה את הדלת להוריד ילד, חבורה עם אקדחים שלפה את כולנו מהרכב וגנבה את האוטו"
ידעת עברית כשהגעת לארץ?
"דיברנו אנגלית בבית ושלחו אותי ואת אחיי לגן ולבית ספר יהודי, ושם דיברנו עברית בקטנה. כשאבא שלי היה שם זוהר ארגוב באוטו לא הבנתי מילה. למדתי ממש עברית רק כשהגענו לארץ".
"היום אני מבין את ההתמודדות של ההורים"
המשפחה השתקעה בחדרה, ואלרוי נשלח לבית ספר דתי. "אבא שלי היה דתי והיה לו חשוב חינוך דתי. אמא שלי, שלא הייתה דתייה, זרמה עם זה".
מתי הרגשת לראשונה שאתה לא בגוף הנכון?
"כבר בגיל שלוש. אהבתי להתלבש כמו הבנים ואהבתי משחקים של בנים. רציתי להיות הרופא, הכבאי, השוטר. בשישי בערב, כשאבא שלי רצה לקחת אותנו לבית הכנסת, התעקשתי ללבוש מכנסיים ולא שמלה. זה היה מוביל לוויכוח, אבל עמדתי על שלי. לי היה ברור מה אני מרגיש, עד שפעם אחת, כשרציתי לשחק עם הבנים, אחד הילדים לקח אותי הצדה ואמר לי: 'את לא יכולה לשחק איתנו, את לא בן'. נעלבתי מאוד, ושם עלתה השאלה לאן אני שייך. לא הרגשתי שייך לבנות ועכשיו אומרים לי שאני לא שייך לבנים.
"ביסודי עוד למדנו בנים ובנות ביחד, וגם יכולתי ללכת עם מכנסיים, בחטיבה זה כבר היה אסור. היו לי ארבע חצאיות זהות ארוכות, פשוטות, שהגיעו עד הרצפה, והחלפתי ביניהן. הרגשתי שאני בתחפושת וזה דיכא אותי. גם לא התחברתי להווי של הבנות, לווייב ולשיחות. מצאתי את עצמי הרבה פעמים לבד משחק כדורסל במגרש. זה הגיע לזה שהרגשתי שאני לא רוצה לחיות והיה לי ניסיון אובדני. התחלתי ללכת לפסיכולוגית ולהיות מטופל תרופתית".
בגיל 14 החליט לספר להוריו על הסוד הגדול שהולך איתו. "הלכתי עם ההורים למסעדה ואיכשהו הגענו לדבר על רבנים מקובלים. אבא שלי סיפר על נִסים שהם מסוגלים לעשות. ניצלתי את המומנטום ושאלתי, 'הם יכולים להפוך אותי לבן?' אז לא ידעתי שיש לזה אפילו מילה, 'טרנסג'נדר'. ההורים הסתכלו ושאלו, 'מה זה אומר?'. הם לא הבינו מה אני רוצה. חשבתי שהם לא לקחו אותי ברצינות אבל אז, כמה ימים אחרי, אמא שלי הדפיסה מהאינטרנט חוברת על מה זה טרנסג'נדר. היו שם 15 סעיפים שאם אתה עונה על חמישה לפחות מתוכם, כנראה שאתה טרנסג'נדר. עברנו סעיף אחרי סעיף ואני עניתי על הכל".
"בגיל 14 הלכתי עם ההורים למסעדה ואיכשהו הגענו לדבר על רבנים מקובלים. אבא שלי סיפר על נִסים שהם מסוגלים לעשות. ניצלתי את המומנטום ושאלתי, 'הם יכולים להפוך אותי לבן?'"
מה אמא שלך אמרה על זה?
"למרות שהיא הבינה שככה אני מרגיש ושאני לא ממציא, היא אמרה לי שלא אעשה עם זה משהו, כי החברה לא תקבל אותי. ביקשתי ממנה לצפות איתי ב'בנים אינם בוכים' (סרט המבוסס על מקרה אמיתי של גבר טרנסג'נדר שנאנס ונרצח). כל הסרט הייתי מהופנט. אמא שלי ואני הגנבנו מבטים אחד לשנייה. רציתי לראות איך היא מגיבה, והיא עשתה לי פרצוף של 'אל תעז לעשות דבר כזה'. לקראת סוף הסרט, כשהוא נרצח בגלל הטרנסג'נדריות, היא אמרה שזה כנראה גורל של אנשים שעושים דבר כזה".
אבל אלרוי לא זז מילימטר מהמטרה. "בגיל 16 עשיתי גלח בראש בלי לבקש אישור מההורים. לפני זה אמרתי לאמא שלי שהשיער מציק לי ומגרד לי, ושנינו ידענו במה באמת מדובר. היא אמרה לי שאין מצב שאני מסתפר ככה. קניתי מכונת גילוח, וחברה מהכיתה גילחה לי את הראש. כשהגעתי הביתה אמא שלי ראתה את זה והתחילה לצעוק עליי שמה עשיתי ושאני נראה חולה. אבל לא ראיתי בעיניים. ידעתי שאו שאני אהיה שלם עם עצמי או שלא אהיה פה. היום אני מבין שהיא לא הייתה יכולה להתמודד ולהכיל את זה, אבל באותו הרגע זה מאוד כאב לי. שנה אחרי הצטרפתי לקבוצת תמיכה של בני נוער טרנסים במרכז הגאה. זו הייתה פעם ראשונה שפגשתי נוער כמוני. התחושה שאתה לא היחיד בעולם שמרגיש את מה שהוא מרגיש הייתה וואו.
"בשנתיים וחצי האחרונות אני מנחה קבוצת תמיכה להורים לילדים שעל הקשת הטרנסית. אני רואה את הצד השני, את ההורים שגם הם יוצאים מהארון וגם להם יש התמודדויות לא פשוטות. אמא שלי כנראה הרגישה שהיא מאבדת את הילדה הקטנה שלה".
ומה קורה באולפנה? זה מראה לא שכיח, תלמידה גלוחת ראש.
"מבחינת הבנות הייתי הבן היחיד בבית הספר. היו כאלו שהתוודו בפניי שהן נדלקו עליי. הייתי במערכת יחסים עם בת אחת שם, אבל זו סיטואציה מורכבת. זה התפוגג מעצמו כי אי־אפשר באמת לנהל מערכת יחסים רומנטית בסביבה כזו".
ואיך אבא שלך, שהיה איש דתי, קיבל את זה?
"אחרי שיצאתי מהארון בפני ההורים שאלתי את דוד שלי, אח שלו, שהיה עם ראש יותר פתוח, מה אבא חושב על זה. הוא ענה לי שאבא שלי לא יודע להתמודד עם זה, שהוא אומר שאולי אני מבולבל ואולי אני צריך ללכת לפסיכולוג. אבל מולי הוא לא עשה עניין. אחרי שהורדתי את כל השיער הלכתי איתו לחנות, ולפני שנכנסנו אמרתי לו שאם פונים אליי בזכר, שלא יתקן אותם. הוא זרם עם זה. כשהייתי בן 18 הוא אמר לי, 'לא משנה מה אתה ואיך אתה, נאהב אותך בגלל מי שאתה'".
"אני אדם מאמין ושומר שבת. אני מרגיש שככה אני מחובר לאבא שלי ולחינוך שלו. לפני עשר שנים, כשרק התחלתי את התהליך, שאלתי רב בפורום באינטרנט אם אני יכול לשבת בעזרת גברים בבית כנסת. הוא ענה לי בלשון נקבה ואמר שלא"
אמא שלך הצליחה בסוף לחבק את זה?
"אחרי הצבא התחלתי את התהליך והיא הייתה איתי בזה. היא הגיעה איתי לניתוח כריתת חזה והתחילה לפנות אליי בלשון זכר. בכלל, אחרי הניתוח ועם הטסטוסטרון שהתחלתי לקחת, החיים המריאו. העננה השחורה שהייתה לי עד אז מעל הראש, פתאום התפוגגה. התחיל לצמוח לי שיער בפנים ובגוף, הקול הפך לנמוך יותר, תווי הפנים השתנו ואנשים התחילו לפנות אליי בזכר. הרגשתי שאני סוף־סוף חי כמו שאני רוצה".
אלרוי לוהק ל"האח הגדול" כשהיה בן 24. הוא לקח הפסקה מלימודי תקשורת וניהול במכללה ונכנס לעונה שבה בתוך הבית היה הדייר הדומיננטי שי חי, ומחוץ לבית צבא האמת של שי חי. אלרוי אמנם נכנס על תקן הדייר המסקרן של העונה, שכן עד אז הקהל הישראלי ראה על המסך בעיקר נשים טרנסג'נדריות, אך עד מהרה האקשן ואיתו המצלמות עברו למקום אחר. אלרוי, כמתמודד מתוק שקיבל החלטה לא לקחת חלק פעיל בקרקס, מצא את עצמו בצד. "חתמתי על חוזה מטורף עם תתי סעיפים וכאילו ידעתי לאן אני נכנס, אבל לא באמת. זה היה סיר לחץ עצום. אנשים כל הזמן חשבו איך הם יוצרים תוכן. ראיתי איך הם מחפשים את המצלמות וזה הגעיל אותי. היו דיירים שרק דיברו על עצמם ועל איזה קמפיין הם יקבלו בחוץ. השתדלתי להיות אני והבנתי שלא אשרוד את המשחק הזה. הבנתי מי האנשים המעניינים ואת מי ההפקה אוהבת, אז מה הטעם בלהקצין את עצמי? יצאתי משם פוסט־טראומתי".
עד כדי כך?
"אתה יוצא ל־15 דקות של תהילה. מסתכלים עליך ברחוב ואתה לא יודע אם בגלל שאתה מוכר או בגלל הקטע הטרנסי. אכלתי סרטים. זה השקות ואז לחזור לבד לפחון שאני שוכר בכפר שלם. אתה לא עובד בכל דבר כי אתה מוכר. לא הבנתי לאן החיים נמשכים מכאן, מה אני אמור לעשות. אתה נהנה מהפרסום וגם סובל מזה. זה היה מבלבל. החלטתי לחזור ללימודים ולבנות הרצאה על החיים שלי: ברוך שעשני כרצונו".
אפרופו הפסוק שהפך לשם ההרצאה שלך, איפה אתה היום על הרצף הדתי?
"אני אדם מאמין ושומר שבת. אני מרגיש שככה אני מחובר לאבא שלי ולחינוך שלו. לפני עשר שנים, כשרק התחלתי את התהליך, שאלתי רב בפורום באינטרנט אם אני יכול לשבת בעזרת גברים בבית כנסת. הוא ענה לי בלשון נקבה ואמר שלא. מאז אני לא הולך לבית כנסת. מבאס אותי שנאלצתי לוותר על זה".
