גם עכשיו, יותר משש שנים אחרי ששכח את בנו במכונית, גדעון קופרמן עדיין מתייסר בשאלה "איך עשיתי את זה". הזמן שחלף מאז האירוע ההוא לא רק שלא גימד את הזעזוע, להפך, הוא רק חידד בו את התובנה ש"אם זה קרה לי – זה עלול לקרות לכל הורה וגם לכל סבתא וסבא שמופקדים על הסעת הפעוט".
כתבות נוספות למנויים:
דווקא מפני שכעבור מספר דקות הוא גילה שבנו לא עומד לצידו ורץ למכוניתו, הלוהטת בחום, וחילץ ממנה ללא פגע את בנו אוֹרי שנרדם בכיסא הבטיחות, קופרמן (48, חרדי, חובש כיפה שחורה) לא מצא מנוח. במקום לנסות להיפטר מרגשות האשמה הוא בחר לתעל אותם להמצאה. בימים אלה הוא משיק את "בייבי פלאג", התקן טכנולוגי שמתאים כמעט לכל מכונית. אחרי שהשקיע בהמצאה וברישום הפטנט העולמי כשני מיליון שקל מכיסו הפרטי, וחיסל את כל חסכונותיו, הוא חיפש משקיע והגיע אל יעקב הלפרין מעסקי האופטיקה, שהשקיע כשלושה מיליון שקל נוספים בפיתוח המודל ובייצור המוני.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"כל שני וחמישי מגיעים אליי יזמים שמחפשים משקיע", אומר הלפרין, "אבל קופרמן היה מקרה מיוחד. כשנכנס למשרד שלי הוא לא אמר כמו כולם 'אני צריך כסף', הוא אמר 'באתי להציל חיים'. זה מה שקנה אותי. התורה מצווה עלינו לעשות הכול על מנת להציל נפש אחת. ואם על הדרך אוכל לעשות מזה גם כסף – בשמחה".
"להגיד את זה במשפט אחד? מאז שחיי בני ניצלו בנס, אני מקדיש את חיי להצלת חייהם של ילדים אחרים", שואל ועונה קופרמן, יליד בני־ברק, בוגר הישיבה התיכונית "היישוב החדש" ונטול השכלה אקדמית, שלא שירת בצבא ("בזמני, המדיניות הייתה לא לגייס חרדים") ומכהן כמנכ"ל חברת "בראשית" האחראית להשמה ולתעסוקה במגזר החרדי. הוא תושב שכונת הר נוף בירושלים, נשוי לדברה, מורה לאנגלית, והם הורים לחמישה: בת שבע (24) גילה (23), דינה (19) הדס (14) ואוֹרי, כיום בן 11.
"מיום שהפכתי לאבא הגדרתי את עצמי כאבא סופר־אחראי", הוא מספר, "מעולם לא התנעתי את הרכב לפני שכל הילדים היו חגורים. אני טיפוס מחושב, לא הרפתקן, וכללי הזהירות שעמדו לימיני כשגידלתי את ילדיי מלווים אותי גם כיום, כסבא לשלושה נכדים. ולמרות זאת, המציאות טפחה על פניי".
זה קרה בצהרי יום שישי, באחד הימים החמים ביותר. 36 מעלות בצל. "אספתי את הילדים מבתי הספר ומהגן, עליתי איתם הביתה, אשתי הייתה עסוקה בהכנות לשבת ומישהו הציע שנזמין פיצה", הוא משחזר. "צילצלתי לפיצרייה שנמצאת במרחק כמה מאות מטרים מהבית שלנו והזמנתי פיצה משפחתית. אחרי רבע שעה לקחתי את מפתחות הרכב כדי להביא אותה. אוֹרי אמר לי באנגלית 'דדי, אני רוצה לבוא איתך' ועניתי 'בשמחה'. ירדנו למכונית, קשרתי אותו בכיסא הבטיחות, נסענו, הגענו לפיצרייה, הוצאתי את אורי, הוא נכנס איתי, לקחתי את המגש, חזרנו למכונית, קשרתי אותו וחזרתי הביתה. שלוש־ארבע דקות נסיעה".
כשהחנה את הרכב סמוך לביתו הוא לקח את המגש, נכנס לבניין והמתין למעלית. "חיכיתי שתי דקות, אולי שלוש, המעלית התעכבה, ופתאום, כשאני עם הפיצה ביד, שאלתי את עצמי איפה אורי. הסתכלתי ימינה ושמאלה בבהלה וראיתי שהוא לא לידי. לא חשבתי ששכחתי אותו במכונית. אורי היה אז בן חמש וחצי, הוא ידע לשחרר את חגורת הבטיחות ולפתוח את הדלת. הייתי בטוח שהוא עומד ליד הרכב ומחפש אותי. פחדתי שאולי הוא רץ לכביש".
הוא עדיין זוכר את קצב פעימות ליבו, שהוכפל, כשרגליו הובילו אותו לעבר המכונית. "מצאתי את אורי ישן בשלווה, הראש שלו היה שמוט ואחת מידיו תמכה בלחיו. הוא כבר היה אדום", קולו רועד, "וכשפתחתי את הדלת הבנתי שאילו הייתי מגיע בעוד כמה דקות אורי כבר היה שוקע בשינה עמוקה שממנה לא היה קם. הייתי במרחק פסע מלאבד את הילד".
אורי התעורר, אביו אסף אותו לזרועותיו והוביל אותו עד למעלית, כשהוא ישנוני ומיוזע. כשיצאו ממנה, עם מגש הפיצה שהושאר קודם בצד, הילד כבר צעד בכוחות עצמו לדירה. "בדקות הראשונות גון פניו היה ורוד־אדמדם, אבל כשנכנס הביתה הוא כבר נראה רגיל ולא זכר שנרדם במכונית. הוא הכריז 'הפיצה הגיעה!' וכולנו התיישבנו לשולחן".
לא שקלת לקחת אותו לבדיקה רפואית?
"לא, ראיתי שהוא בסדר ושמחתי שהוא לא זוכר דבר. כשכולם ישבו ואכלו, קמתי לרגע לצד וצילצלתי לאבא שלי, שהוא רופא קרדיולוג. הוא יעץ לי לשים עליו עין בשעות הקרובות וזה מה שעשיתי. לא סיפרתי לאורי מה קרה וגם לא לבנותיי, רק לאשתי. ממנה לא יכולתי להסתיר, היא ראתה עד כמה אני נסער. אשתי הרגיעה אותי, אבל ככל שחלפו השעות היא הבינה איזה נס גדול קרה לנו. הרי אילו המעלית הייתה מגיעה מיד לקומת הקרקע, והייתי עולה הביתה עם הפיצה, מי יודע כמה זמן היה עובר עד שהייתי מבחין בחסרונו של אורי ובאיזה מצב הייתי מוצא אותו".
למחרת, שבת, בבית הכנסת, קופרמן בירך "הגומל" מבלי לשתף את המתפללים בפרטי הפרשה. "אני לא יודע אם התביישתי לספר, פשוט לא הייתי במצב שאיפשר שיחה", הוא מודה. "הרגשתי כמו נפגע טראומה. כל האירוע חזר אליי בגלים וכל גל טילטל אותי מחדש. שוב ושוב שאלתי את עצמי איך יכולתי לשכוח את אורי במכונית, איך לא בדקתי את המושב האחורי לפני שנעלתי את הרכב, ניסיתי להעלות בזיכרוני מקרים של אסונות מהסוג הזה שפורסמו בתקשורת. אבא שקבר את בנו סיפר שהוא הסיע אותו לגן כשחזר הביתה ממשמרת בעבודה והיה עייף נורא. אמא שבנה נפטר סיפרה שהיא לא הייתה מרוכזת מפני שדיברה בסלולרי. מישהו סיפר שדעתו הוסחה בגלל סיבה אחרת. אף אחד מהנימוקים האלה לא התאים למצב שבו הייתי, וזה שיגע אותי".
למה?
"אמרתי לעצמי שאילולא 'נס המעלית', השוטר שהיה מוזעק לזירה היה כותב 'סיבת המוות – סתם'. לא הייתי אחרי שיחה עם מנהל הבנק, לא הייתי מודאג, לא דיברתי בסלולרי, לא חשבתי על משהו מיוחד. פשוט סתם. במקביל, עיניתי את עצמי במחשבות על מה היה קורה אילולא חילצתי את אורי בשלום".
מה היה קורה?
"הייתי מתאבד. הייתי מתפלל שמשאית תדרוס אותי, שאלוקים ייטול ממני את חיי. אני לא מאמין שהייתי מסוגל להישאר בחיים ולהתמודד עם האשמה. לא הייתי סולח לעצמי ואשתי לא הייתה סולחת לי ואחיותיו של אורי לא היו סולחות לי. הצלחתי להגיע לכמה מההורים שילדיהם נפטרו בנסיבות האלה ושמעתי תיאורים מזעזעים. אבא שיצא בבוקר עם בנו, במטרה להביאו לגן, אבל משום מה נסע ישר לעבודה ורק בצהריים, כשאשתו הודיעה לו שהילד לא חזר מהגן הוא נזכר שבנו יושב כבר שבע שעות בשמש. הוא סיפר לי על האמבולנס שהגיע מיד ועל המאמצים להציל את הילד. ממנו שמעתי את המשפט שעשה לי סיוטים. הוא אמר לי, 'איזה החייאה ואיזה נעליים, החובש הוציא מהמושב האחורי גוף צלוי במצב שאי־אפשר להציל'. זה גמר אותי".
ההורים השכולים שהסכימו לפגוש אותך, הועמדו למשפט?
"למיטב ידיעתי לא. העונש שנגזר עליהם הוא בעובדה שעליהם לחיות עם רגשות האשמה עד נשימתם האחרונה. מאסר זה פרס עבורם. הרי מי שילדו נפטר בגלל שכחה ברכב, לא יכול להסתכל בעיניים של משפחתו, רק רוצה להיכנס לגומחה ולא לצאת ממנה. אם מטרת הענישה היא חינוך, היא לא תושג בכלא. במקרה שלי, הסתמיות של האירוע היא שדחפה אותי למצוא פתרון לבעיה שכבר הפכה אצלנו לתופעה".
והוא לא מגזים. מנתוני ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים עולה כי בין 2010 ל־2020 הגיעו לחדרי מיון בישראל כ־980 ילדים בעקבות השארתם ברכב. 34 מהם מצאו את מותם. מספר הקורבנות הישראלי גבוה גם בהשוואה לעולם. בארה"ב, שאוכלוסייתה גדולה משל ישראל פי 37, מתים בממוצע 39 תינוקות בשנה כתוצאה משכחה ברכב.
כבר שנים מדברים אצלנו על חובת שימוש במערכות התרעה נגד שכחה ברכב, אבל החקיקה התעכבה בגלל החשש ממחירן הגבוה והיעדר תקינה בעולם. איטליה, שבה מת בממוצע ילד אחד בשנה בנסיבות אלה, היא היחידה שחוקקה חובת התקנת מערכות התרעה ברכב פרטי. מבחינת היצרנים, יונדאי וקיה הן היחידות שמציעות כרגע מערכת שמבוססת על חיישני קול ומזהה נוכחות של פעוט – ולהבדיל, של כלב – במושב האחורי, אבל הן מתקינות אותו רק ברכבי שטח יקרים יחסית. המצב הזה צפוי להשתנות. מ־2022 יעניק ארגון הבטיחות האירופי ניקוד בונוס למבחני הריסוק שלו לכל רכב שיצויד במערכת לאיתור מי שנשכח ברכב. בגלל השפעתו הרבה של הארגון, היצרנים ייאלצו להתחיל לשלב מערכות כאלה במכוניות החדשות.
"כשיצאתי לדרך", מספר קופרמן, "והתחלתי לקרוא מחקרים בגוגל, התמקדתי בשתי שאלות: למה זה קרה ומתי זה קרה. גיליתי שרק ב־98' הופיעו בישראל הדיווחים הראשונים על שכחת ילדים. מה קרה בשנה הזאת? נכנסו ארצה רכבים שננעלים אוטומטית. עד אז, כשהיה עליך להתעסק בהכנסת המפתח למנעול של הדלת, הסיכוי לשכחה היה קלוש. מרגע שהנעילה עברה לשלט נוצר רגע אחד מסוכן – אתה יוצא, נועל בלחיצה ומתרחק. במכונית בעלת חלונות כהים, בשמונים אחוז מהמקרים לא תראה את הילד ובמאה אחוז לא תשמע. זה הרגע הקריטי שהגדרתי אותו בתור עקב האכילס".
המחקר הוביל אותו למסקנות נוספות. "לא מצאתי אפילו מקרה אחד של ילד שנשכח במדבר יהודה או בערבות אילת. זה קורה בכביש ראשי, בחניון של העבודה, במקומות שבהם אנשים עברו ובחוכמת הבדיעבד אמרו, 'אילו רק היינו שמים לב אולי היינו מצילים את הילד'. בשנים האחרונות, התשדירים של משרד התחבורה נעו סביב 'תסתכלו על רכבים, תציצו פנימה לראות אם משהו לא בסדר'. העובדה הזאת גרמה לי להבין שחייבים לייצר התרעה לסביבה, 'דגל' שיאותת לאנשים להציל.
"בנוסף, הבנתי שהאחריות חייבת לחזור לידי ההורה. זה יפה מאוד שהתקנת במכונית מערכת שאמורה לזהות ילד, אבל בטכנולוגיה תמיד יכול להיות איזשהו כשל. האם יעלה בדעתך להושיב את ילדך במכונית אוטונומית שבה הוא ייסע לבד? לא, אתה תשב לידו מפני שאפילו על המכונית האוטונומית אתה סומך רק עד גבול מסוים. ידעתי שהמערכת שאמציא תכריח את ההורה להיות מעורב.
"התחלתי לבדוק את הטכנולוגיות הקיימות. חיישן משקל או חיישן נפח זיהו נוכחות בכיסא הבטיחות אחרי שהרכב ננעל, אבל אלה מערכות יקרות שמחייבות כיול, והן התגלו כסיוט של אזעקות שווא. גם כשהנחתי ארגז בכיסא הבטיחות המערכת ציפצפה ללא הפסקה".
לא הרגשת שאתה נתקל בקירות?
"היו גם רגעים כאלה", הוא מחייך. "אילו באתי מעולם של יזמות אני מניח שהיה לי קל יותר להתמודד עם מצבים מאכזבים. כולם הזהירו אותי שאני עולה על רכבת הרים מטורפת, אבל הקשיים לא גרמו לי להתייאש. כל משוב חיובי מילא אותי באנרגיה ועודד אותי להמשיך".
גם בנך אורי ידע שאתה שוקד על המצאה?
"כן. אני כבר לא זוכר מתי סיפרנו לו על התקרית עם הפיצה. אולי כשהיה בן שבע־שמונה. כשהוא שאל 'אבא, אתה באמת שכחת אותי באוטו?' עניתי 'אורי, אתה האור של חיי, איך אני יכול לשכוח אותך?' ושוב הוצפתי ברגשות אשמה. בדמיון שלי המשכתי לראות מערכת פשוטה להפעלה שמבטיחה הגנה אבסולוטית ואפס הטרדה".
לפני כשלושה חודשים אושר החוק שקידמה שרת התחבורה מירי רגב, שמחייב התקנת מערכות התרעה בכל המכוניות, למרות שגורמים מקצועיים וכן שר התחבורה הקודם, בצלאל סמוטריץ', התנגדו לחקיקה. הטענה הייתה שמדובר ב"מס הורים" מיותר, במיוחד לאור העובדה שיעילותן של המערכות המוצעות לא הוכחה. טענה נוספת נגד החוק הייתה שרוב הילדים הנפגעים באים מהמגזרים החרדי והערבי – אוכלוסיות חלשות ברובן, שיתקשו יותר בתשלום, בניגוד למגזרים אחרים שדווקא אצלם הסיכוי לשכחת ילדים קטן הרבה יותר. משום שאין בעולם מחקרים המוכיחים את הצלחת המערכות אושרה גם התקנה הישראלית כתקנה זמנית לשנתיים.
החוק שמחייב התקנת מערכת התרעה בכל רכב שמסיע פעוט עד גיל ארבע ייכנס לתוקף ב־1 אוגוסט, אבל האכיפה תתחיל רק בינואר 2022 כדי לאפשר לנהגים להתכונן. שוטר יהיה חייב לעצור רכב, לבדוק את גיל הילד ולבקש שתוצג לו מערכת התרעה. במידה ולא תהיה, הנהג יקבל קנס – 250 שקל וארבע נקודות חובה. בישראל יש מאות אלפים פעוטות בני 0 עד 4 שנים. יחד עם המכוניות של סבא וסבתא שמסיעים אותם מדי פעם מדובר בכמיליון מכוניות שיהיה צורך להתקין בהן את המערכת, השקעה של מאות מיליוני שקלים מכיס הנהגים.
אבל האם ההשקעה מוצדקת? לפי נתוני משרד הבריאות לא מדובר באחד מגורמי המוות המובילים לקבוצת הגיל הזאת. למעשה, המוות משכחה ברכב נדיר בהרבה מהרעלות, מתאונות ביתיות או מחנק בשריפה, ובכסף שישלמו עכשיו ההורים והסבים אפשר היה לשפר אריזות של מוצרי ניקוי שפעוטות לא יוכלו לפתוח אותן, להצטייד באביזרי הגנה ביתיים, חיישני אש וכדומה. וכמובן, שהיו גם פרסומים לגבי קשרים בין היצרנים והיזמים לבין לוביסטים, עסקנים והפוליטיקאים עצמם.
"לי לא היה שום קשר לפוליטיקאים, שלא ממש רצו להיפגש איתי כשניסיתי לקדם את נושא מערכות ההתרעה", טוען קופרמן. "יש כאן בעיה אמיתית, אולי לא הגורם היחידי למוות של פעוטות, אלא אחד שגורם למוות נוראי ולרגשי אשמה שמלווים את ההורים כל חייהם.
"לפני כשלוש שנים הגעתי לכנסת, לדיון בוועדה לזכויות הילד. נציגי משרד התחבורה שנכחו בדיון טענו, ובצדק, שהם לא יכולים להחיל גזירה שווה על כל בעלי הרכב במדינה מפני שמכונית של הורה, שבה הילד נוסע מדי יום, לא דומה למכונית של שמרטפית שרק פעם בשבוע אוספת אותו מהגן. מה הטעם לשלוח 3 מיליון מכוניות פרטיות להתקנות של מערכת קבועה בשעה שרק כרבע מהן משמשות להסעת ילדים? ישבתי ליד המהנדסת עינת סגל, ראש אגף הרכב במשרד התחבורה, ואמרתי לה שיש לי פתרון טוב יותר".
קצת חצוף מצידך.
"יותר מקצת. לא הייתה לי ברירה. עינת הסתכלה עליי במבט ספקן, אבל כשביקשתי 'תני לי רבע שעה', היא נעתרה. כבר היה ברשותי מוצר לדוגמה ותיארתי את העקרונות שהנחו אותי: פשטות, ניידות, החזרת האחריות לנהג והזעקת הסביבה. בהתחלה המהנדסים של אגף הרכב נראו משועממים, אבל תוך כדי הסבר הם התחילו להתלהב ואמרו 'זה מדהים, אתה חייב לנסוע למכון התקנים במיידי'. הגעתי לזיוה שלו שניסחה את התקן, ואחרי חמש דקות היא שאלה 'איפה היית עד עכשיו? כבר שלוש שנים אני מחכה לפתרון כזה'. הפגישה הבאה שלי הייתה אצל מהנדס פטנטים. גם הוא היה סקפטי בהתחלה. הוא טען 'הרעיון שלך כל כך מגניב, לא הגיוני שאף אחד עוד לא חשב עליו'. שילמתי לו אלפיים דולר כדי לחפש. אחרי שבועיים הוא חזר אליי והודה שבכל העולם אין מערכת כמו שלי".
המערכת של קופרמן עוקפת את הצורך לזהות אם נשאר ברכב ילד או כלב, מפני שהיא מתמקדת בדלת. היא מותקנת בין החלון למסגרת הדלת, כמו דגל יום העצמאות, וכשהדלת האחורית נסגרת בפעם הראשונה במהלך הנסיעה המערכת נדרכת ומרימה מוט אדום, שגבוה מעט מגובה הגג. כשהמערכת מזהה שהמכשיר הסלולרי מגיע למרחק של יותר מעשרה מטרים מהרכב, בלי שהדלת האחורית נפתחה, היא מתריעה לסביבה בצפצוף צורם ומצלצלת לנייד של הנהג, שיהיה חייב להזין קוד שנקבע מראש כדי למנוע את ביטולה בהיסח הדעת. "בסיום הנסיעה, הנהג צריך לפתוח את הדלת האחורית ולהוריד את המוט", מסכם קופרמן, "והפעולה הזאת אמורה לגרום לו להבחין בפעוט שנשכח או בכלב".
המחיר של "בייבי פלאג" לא זול – 600 שקל, אבל בימים אלה ניתן לרכוש אותה במחיר השקה, ב־450 שקל. התוכנית היא למכור את המתקן בחנויות לאביזרי רכב ולציוד לתינוקות. טווח המחירים בתחום נע בין 200 ל־700 שקל לרוב המערכות כמו BCARE של א.ד.י מערכות, אך ישנן גם כאלה שעולות יותר מאלף שקל ליחידה כולל תוספות. יד שרה מציעה מערכת משלה להשאלה. אבל מתוך כל המערכות בשוק אישר משרד התחבורה רק שלוש, ויאשר בקרוב ארבע נוספות.
"אישית, עברתי מסע מטורף", הוא מסכם. "תוך כדי תנועה למדתי קצת מהכול – הנדסת מכונות, אלקטרוניקה, הרכבת זוויות של קפיצים ומה לא. אין לי חוש טכני, השרטוטים שלי פשוטים, אבל כבר יש לי רעיונות להמצאות נוספות, בתחומים אחרים. הראשון שבהם: מניעת טביעת ילדים בבריכה".
איך הגיבו במשפחה למסע הזה?
"אשתי האמינה שזו שליחות גם כשזה בא על חשבון המשפחה, וגם כשרוקנתי את חשבון הבנק שלנו. כששאלתי את בני, אורי, אם הוא רוצה להיות מעורב בפרסום של המערכת הוא סירב ואמר: אני מתבייש שכל הכיתה שלי תדע שפעם שכחת אותי באוטו, לכמה דקות, לא בכוונה".
פורסם לראשונה: 08:00, 04.06.21
