אתמול ציינו את יום החברה הכי טובה, הזדמנות לצלול אל תוך אחד הקשרים המשמעותיים ביותר בחייה של כל אישה. זה שהולך איתנו שנים רבות, חוצה לבבות שבורים, בני זוג קבועים או מתחלפים, לידות, מדינות ואתגרים ועוזר לנו לסחוב את הקיטבג של החיים. והאמת היא שלחברה הכי טובה שלנו מגיע הרבה יותר מאשר יום אחד בשנה - מגיעים לה 365 ימים שבהם היא צמודה אלינו באש ובעוד יותר אש, רואה לנו באישונים גם כשאנחנו עוצמות עיניים, יודעת איך אנחנו מרגישות כבר מה"הלו" בטלפון.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- למה כל כך קשה לנו להגיד פות?
החברות הטובות שלנו הן המראה והן העוגן, הן אלה שמאיצות בנו לעוף על עצמנו הכי גבוה שאפשר, אבל גם ינזפו בנו כשנאבד את זה, ויחזירו אותנו למסלול כשהדברים מתפרקים. אה, וברור, לחברה הכי טובה אנחנו לא צריכות להגיד כל דבר מאתיים פעם כדי שהוא יקרה - מספיק מבט אחד בינינו - להזיז עולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אם יש לך חברה הכי טובה, יש לך מעקה. ואם יש לך יותר מחברה טובה אחת, יש לך כבר דפנות מול העולם, ששומרות עלייך במצבים שבהם את יכולה ליפול", אומרת ענת ריב"א, מאמנת ומלווה נשים בתהליכי התפתחות אישית. וכל מי שיש לה חברה טובה או חברות טובות מזהה את המקרים עליהם ריב"א מדברת, כי בינינו ובין החברות הטובות שלנו יש קשר קוסמי, שבטי, חוצה משברים וימים.
"קשר משמעותי בין חברות טובות מעביר אותנו מ'אנחנו מכירות' ל'אנחנו בלב אחת של השנייה', וככל שהזמן והסיטואציות המורכבות מציבים בפני הקשר הזה יותר אתגרים, ככה עומק הקשר מתעצם. למעשה, החברות הטובות הן 'המשפחה הנבחרת' במובן שלעבור איתן את הדרך, זה אומר גם לעבור את היום־יום, כלומר להגיד להן, 'איזה עצבים אני תקועה בפקק' וגם לעבור את ההרים והאש - כלומר לדבר איתן על הדקויות הכי שבירות שלנו, ולכן המשמעות שלהן היא כל כך עמוקה בחיים שלנו. ובכלל, האינטראקציה שנוצרת בין נשים כל כך מיידית, המעבר בין 'לא הכרתי אותך' לבין 'אני מתאפרת מולך בלי חזייה' - קורית לנו במהירות האור, כאשר אנחנו מזהות מולנו את האישה שנועדה להיכנס לנו ללב, ואנחנו פשוט נותנות לה אותו".
על הקשר שנוצר עם השנים בין חברות טובות מדברת גם הפסיכולוגית הקלינית אחינעם מצר, ובוחנת אותו מבעד לעדשה מפתיעה, במאמר מענין שכותרתו "'החברה הגאונה' - הרהורים פסיכואנליטיים על חברות בין נשים".
"הקשר עם החברה הטובה הוא מעין בבואה, או פריזמה, שדרכן מתבטאים יחסיהן של נשים עם נשים אחרות: אִמן, בנותיהן, אחיותיהן, ובמובן מסוים גם עם הגברים בחייהן", אומרת מצר. "לנשים רבות יש חברה טובה אחת, או כמה חברות טובות המלוות אותן במשך תקופות חיים ארוכות, ואין כמעט אישה שנושא 'החברה הטובה' לא מעסיק אותה בגיל כזה או אחר. למעשה, נשים שאין להן דמות כזו בחייהן מתלוננות וכואבות את היעדרה".
ואכן, בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד מצאו שככל שיש לנשים יותר חברות, הן מרגישות שמחות יותר ונוטות פחות לפתח מחלות ומגבלות גופניות. והתוצאות היו כה נחרצות, שהחוקרים הסיקו כי היעדר חברות עם נשים אחרות הוא דבר מסוכן לבריאות ממש כמו עישון או משקל עודף. ואולי נוכחותן של חברות טובות בחיינו מסבירה גם מדוע נשים חיות בממוצע יותר מגברים?
די אם נזכיר כאן את הטרנד הרותח כעת בארצות־הברית: חברות טובות שהתאלמנו או נפרדו מבני זוגן ונמצאות בעשור השישי והשביעי, מייצרות לעצמן דיור מוגן ועוברות לגור יחד בדירות שותפות משודרגות שכולן נשים, בעיקר כאלה שיש ביניהן או שמתפתחים ביניהן קשרי חברות ותמיכה. דרך חכמה להפוך את גיל הזהב לעמיד ונוצץ.
לחברויות בין נשים יש תפקיד הישרדותי, והן חשובות מבחינה אבולוציונית, כך קבעו במחקרן ד"ר לורה קזין־קליין וד"ר שלי טיילור מאוניברסיטת קליפורניה. לדבריהן, בעוד גברים מגיבים למתח ולאיום על ידי המנגנון של "הילחם או ברח", אצל נשים מופרש ההורמון אוקסיטוצין שמעודד אותן לחבור לנשים אחרות. בגיל צעיר זה נעשה כדי להבטיח את קיומם של הצאצאים שלהן ולגדל אותם בשבט מגונן, ובגילים מבוגרים יותר כאשר הילדים פורחים מהקן, לחברות בין נשים יש תפקיד של תמיכה ומקור נחמה.
"החברות הטובות שלנו מציעות לנו תמיכה בלתי תלויה שאנחנו זקוקות לה בכל שלבי החיים", אומרת פרופסור סוניה לותאר מאוניברסיטת אריזונה, שמדברת על חברות בין נשים כאלמנט מפחית סטרס יותר מאשר קשר זוגי. "המחקר לא אומר שהבעל או הנישואים לא חשובים, אלא שהחברות הטובות שלנו הן מקור תמיכה חשוב שאסור לוותר עליו".
"זה נכון שחברות טובות נתפסות ונחוות כמקור לתמיכה, לצמיחה ולביטחון, אך לעתים הן נחוות גם כמקור לביקורת, לשיפוט, לקנאה ולתחרות. נשים רבות סובלות מחברותיהן הטובות, אך עם זאת הן חשות שהן זקוקות להן ומתקשות להיפרד מהן או לשנות את דפוסי הקשר שלהן איתן", כותבת מצר במאמרה, שמפנה אותנו כאמור לספר "החברה הגאונה", שהוא הרומן הראשון מתוך סדרת "הרומנים הנפוליטניים" שכתבה האיטלקייה אלנה פרנטה. בספר מסופר על שתי חברות - אלנה ולילה - מילדותן עד בגרותן ובעזרתו היא מדגימה לא רק את הקרבה והתמיכה הגדולה שיכולה להיווצר בין נשים, אלא גם את אובדן הזהות, התחרות והקנאה שיכולים להתפתח בתוך הקשר הסבוך והטוטאלי.
"חברות בין נשים מורכבת מאוד ותמיד תהיה מורכבת יותר מחברות בין גברים, בין השאר, מפני שהיא יושבת על הקשר של כל אישה עם אמה, ולכן, לטענתו של פרויד, תמיד תהיה צבועה בדוק של עוינות", אומרת מצר.
עוינות?
"אם את לא רוצה לחשוב על זה בצורה פרוידיאנית, אז אפשר להגיד שהעולם הרגשי של נשים יותר מורכב, ולכן גם היחסים שלהן הרבה יותר מורכבים".
על המורכבות הזאת מדברת גם ריב"א ומעיזה לומר שגם לחברות שלנו יש פג תוקף. כלומר, גם את החברויות הכי טובות שחשבנו שנסחוב כל החיים כמו קיטבג של הלב, צריך לבחון שוב ושוב, כדי לבדוק אם הן באמת עדיין טובות לנו.
איך יודעים?
"מקשיבים. אם וכאשר את שומעת את הקול שלה אצלך בראש או כשאת מדברת איתה את מרגישה כיווץ במקום התרחבות, היא לא מראה שעוזרת לך לגדול ולצמוח, אלא היא רק מתחזה למראה שכזאת. כדי לגדול ולצמוח אנחנו צריכות מקום בטוח שמאפשר לנו להתרווח בתוכו, שמזין אותנו. חברה טובה היא המשאב שלך וככה את צריכה להרגיש כלפיה. אם היא יותר לוקחת ממך מאשר נותנת, אם היא מקטינה במקום לגרום לך לפרוח - תיפרדי ממנה, כי אין דבר מקטין יותר מאשר חברה טובה שמקטינה אותנו".
