גם ברגעים האלה, יממות ספורות לפני ההצבעה בכנסת, בגוש השינוי לא מסירים את העין מהכדור על המגרש. הכדור הוא 61 הח"כים שאמורים לחולל מפץ. למה אני בדרך כלל מנצח, שאל נתניהו פעם בכיר בליכוד, והשיב מיד: כי אני חי תמיד בתחושה שאפסיד. בנט, לפיד וסער למדו את הלקח הזה היטב, והם קודחים לאנשיהם לבדוק, לבדוק ושוב לבדוק שכל הח"כים איתם – מהשורות האחוריות של רע"מ ועד לימינה. נאומו הממלכתי של בנט בתחילת השבוע והכרעתו של ניר אורבך שינו מומנטום; הח"כים בימינה מדווחים על הקלה בנוכחות המחאה, וגם בעוצמת הגידופים והקללות.
טורים נוספים של נדב איל:
גם בצד השני סופרים. בליכוד, נכון לאתמול בבוקר, קיוו עדיין לנס. "עד רגע ההשבעה, עד שיהיו להם 61, האסימון לא ייפול שזה ממש קורה. אין הפנמה שאיבדנו את השלטון", אומר שר אחד מהליכוד. "אצל מיעוט ההפנמה התחילה. בעיקר בצוותים בלשכות השרים שהולכים הביתה. הרבה אחרים לא מאמינים". מי למשל, שאלתי. הוא צחק. "ביבי, למשל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
נתניהו תולה תקוות בסוף השבוע. השבוע התקיימה פגישה בינו ובין ישראל כץ, שמשמש כיו"ר מזכירות הליכוד. ראש הממשלה ביקש לקבל אישור סופי לשריונים ברשימה ללא הסכם קיים עם אף עריק. "זה הצ'אנס האחרון שלנו", אמר נתניהו לכץ. המזכירות אישרה, במרירות־מה. בין בכירי המפלגה, איש לבד מנתניהו עצמו אינו מעז לייחל להפתעה ושרי הליכוד – אלה שנתניהו הרחיק ממנו, סירב לעצותיהם, לא עשה בהם שימוש במו"מ – מגלים פיכחון. "הוא לא מסוגל ולא יהיה מסוגל להביא 61 מנדטים שיתמכו בו", אומר אחד מהם, "לא הפעם. לא בעתיד. תפקידו ההיסטורי היה חשוב – והוא נגמר".
לא כדאי לטעות; זה לא אומר שהם מאמינים שיצליחו להחליפו. "יש לו 80% תמיכה בליכוד, תמיד!" אמר חיים כץ, יו"ר מרכז הליכוד, לאחד מעמיתיו לאחרונה, שהשיב: "יש לו לכל היותר 50%־60%. וזה לפני שאנשים יראו את בנט בלשכת ראש ממשלה". ממילא, יש עניינים דוחקים יותר. לדוגמה, המסורת הדמוקרטית של פגישות חפיפה, עניין שנתניהו לא העלה עד כה על דעתו, הרי הבחירות נגנבו לדידו. אך מעבר להררי החושך, הקשרים הרגילים בין נציגי ציבור ממשיכים. שרת התחבורה המיועדת מרב מיכאלי, נניח, נפגשה השבוע עם כץ, ששימש שנים רבות בתפקיד.
זו הייתה הדגמה צנועה של נורמליות נדירה. כמו מורסה שמתפקעת, קץ עידן נתניהו מציג לראווה את התוצרים העכורים של שלטונו. המאפיין הבולט ביותר הוא אובדן עשתונות. מישהו הזיז לאנשים האלה את הגבינה, והם כועסים. "כל הצביון היהודי נמחק ברגע זה!" (ח"כ ליצמן השבוע). ראש הממשלה המיועד בנט הוא רשע (לדברי גפני) ו"שם רשעים ירקב", סער הוא "טפיל על אורגניזם" כלשונה העילגת של ח"כית בליכוד. ניר אורבך, עד לפני רגע מושא חיזורים לוהט, הוא "שחצן חצוף, שקרן" כדברי ח"כ סמוטריץ', והליכודניקים ממילא כבר הודיעו כי הציונות הדתית עצמה מתה. לא רק אופייה היהודי של ישראל עבר מן העולם, אלא גם הדמוקרטיה הלכה פייפן – וכל זה לפני שהממשלה קמה. "בנט הורס את הדמוקרטיה במדינת ישראל", כהגדרתו של ח"כ דודי אמסלם. תנועת הליכוד עצמה הוציאה הודעה השבוע באנגלית (!) שמסבירה שיאיר לפיד ונפתלי בנט הופכים את ישראל ל"dark dictatorship" עם חקיקה הדומה לזו של "קוריאה הצפונית".
ההקצנה בהתבטאויות של הליכוד, החרדים וסמוטריץ' משרתת את הפופולריות של הממשלה החדשה במרכז הישראלי. ספק אם התוקפנות הזו מועילה לנתניהו עצמו, כפי שמראה הסקר המובא כאן. השאלה ששאלו בפרויקט ה"מדד" הביטה לאחור על כל כהונות נתניהו, כולל השנים שבהן נקט מדיניות זהירה והקים ממשלות עם דמויות כגון ציפי לבני, דן מרידור ואהוד ברק. "אם יתברר שראש הממשלה בנימין נתניהו לא ממשיך בכהונתו, ובלי קשר לשאלה אם הצבעתם עבורו או לא, איך הייתם מסכמים את תפקודו הכולל ב־12 השנים שבהן כיהן כראש ממשלה", נשאלו כמעט 1,000 ישראלים ומהם פוענח מדגם מייצג. רובם נשארו עם טעם טוב: בימין מעריצים אותו, בשמאל (הקטן בהרבה) מתעבים אותו ואילו במרכז סלחנים כלפיו. עורך האתר, שמואל רוזנר, מציין בצדק כי מדובר בשאלה הנשענת על רעיון הפרידה ממנו, ולכן יש פחות שיפוטיות ויותר סלחנות. בהתחשב בנתונים האלה וברצונו של נתניהו לחזור, הדבר המועיל מבחינתו הוא לנהוג בממלכתיות גמורה; לחכות לגלי הנוסטלגיה.
אך הוא לא מסוגל. כפי שלא היה מסוגל להימנע מהפרת ההסכם עם גנץ שהוא בעיניו כיום חלום נחשק. כפי שלא היה מסוגל להתגבר על תיעובו כלפי בנט, ולכן קידם את הקמת מפלגת סמוטריץ' שסיכלה הקמת ממשלה בראשותו עם מנסור עבאס. אותו עבאס שנתניהו ניהל איתו מו"מ בשעה שרבים בימין הזהירו כי זה יוביל ללגיטימציה לממשלת בנט־לפיד־ערבים. "אין בור שלא נפל אליו", כלשונו המרירה של בכיר בליכוד. מה משותף לכל מקרים האלה? חרדתו של נתניהו מאיבוד השלטון הייתה חזקה מכל שיקול דעת; המחשבה הבלתי נתפסת על עזיבת הבית ברחוב בלפור עיוורה את המיומן בפוליטיקאים הישראלים.
גל הפאניקה הנוכחי אופייני להחלפת שלטון אחרי תקופה ארוכה. השבוע נזדמן לי עותק של מגזין "העולם הזה" בשבוע שבו התרחש המהפך ב־1977. תמונה גדולה של מנחם בגין ז"ל פיארה את שערו, ומעליה הכותרת "מהפכה". זו לא הייתה מחמאה. טורו של אורי אבנרי המנוח הזכיר את רפובליקת ויימאר וממנה קיפץ לכותרת "לקראת האסון", שלאחריה ניבא שמדובר ב"התאבדות לאומית מפוארת" והחלטה של הציבור "לפרוש ממשפחת העמים". שנה וחצי מאוחר יותר החזיקה ישראל בהסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית.
בניגוד לבגין או ליצחק רבין, נפתלי בנט ויאיר לפיד לא חוללו מהפך אידיאולוגי ובכלל לא מתיימרים לו. הם מרכיבים ממשלה שתהיה אזוקה לסטטוס קוו באופן כמעט מזוכיסטי. ראש הממשלה המיועד מתחיל להביט בשבועיים האחרונים במה שנתניהו מוריש לו, ולבטח מגלה תמונה עמוסה בצללים. ישראל ניצבת בפני סכנות הסלמה מיידיות בירושלים וברצועת עזה. על שולחנו יונחו עניינים שהדרג המדיני הקודם נהג בהם בדחיינות, בהזנחה – נניח החקירה של ביה"ד הפלילי הבינלאומי בהאג. המנגנון הממשלתי מנופח מחד ולעיתים לא מאויש מאידך; הוא רווי במינויי בכירים וזוטרים שהם תוצר של שלטון בלתי מתחלף. כולם מדברים על נתניהו, אבל הוא לא בא לבד: יש אישים בממשלת נתניהו ששימשו 12 שנים ברציפות כשרים. מצב כזה יוצר מנגנון, והמילה שמשתמשים בה בגוש השינוי כדי לתארו היא "מנוון"; כזה שהריכוזיות של נתניהו דיכאה. זה איננו סגנון המנהיגות שבנט מעוניין בו.
אפשר להניח כי יאמץ ניהול מבוזר, שנותן אמון במנהליו השונים, בסגנון שנהוג בתעשיית ההיי־טק. המודל המבוקש הוא יחסי שרון־נתניהו כאשר האחרון היה שר אוצר, אז העניק ראש הממשלה לנתניהו אוטונומיה גמורה וגיבוי מוחלט. בנט ושר האוצר המיועד ליברמן נפגשו השבוע, וליברמן הבהיר שהוא יקדם רפורמות עמוקות, כולל בשינויי תקינה, הסרת מכסים וחסמים אחרים, עידוד התחלות בנייה, טיפול בבעיית הפריון הכרונית של המשק, הורדת גיל הפטור לעבודה לבחורי ישיבות ל־21 והפסקת תקציבי הענק לעמותות חרדיות (שאינן ישיבות; בישיבות לא ייגעו). "הוא בא לעבוד", אמרו השבוע בקואליציית השינוי במידה מסוימת של הפתעה, "וההערכה היא שבנט ייתן לו חבל, שהוא יעשה הכל שאיווט יצליח. במקביל, הוא ייתן גיבוי למרב מיכאלי ולרפורמות ענק בתחבורה הציבורית".
ברמה העמוקה יותר, הממשלה שתושבע ביום ראשון מנסה לקומם נורמליות שקטה. "להרגיע", הוא המוטו של קואליציית השינוי, ושיטת הניהול תוגדר "מאפשרת", להבדיל מ"ריכוזית". "זה לא אסון. חילופי ממשלה. אירוע רגיל ומובן מאליו בכל מדינה דמוקרטית", אמר בנט בנאומו השבוע על הממשלה החדשה, מעניק שיעור אזרחות למדינה שהתמכרה למלודרמה הקרויה "הבית בבלפור". ממשלת בנט־לפיד תרצה לקדש את הענייניות, להימלט מתיוגים של ימין ושמאל ומסיסמאות של כיכרות, משום שהיא מבינה היטב שאלה זרעי השמדתה. בנט יאותת לשריו – את הפעולות האידיאולוגיות היזומות שלכם תשמרו לקדנציה הבאה, לבחירות הבאות, אחרת הכול יתפרק. לפיד – הוגה ומייסד הממשלה, והאיש שהפך למנהיג הבלתי מעורער של המרכז־שמאל כולו – ביקש השבוע לא לקפוץ לבריכה בכיכר רבין. שניהם הקפידו על סגנון ממלכתי עיקש ויבש. מה הסכנה? שהממלכתיות תיגמר בשיתוק, בריקנות. בכלל, תמיד יש אופטימיות בהקמת ממשלה. אחר כך מתחילים לריב.
וושינגטון מחכה לממשלת בנט־לפיד. הנוכחות של נתניהו בזירה האמריקנית הדמוקרטית נחשבת לרעילה, בלתי אפשרית. אגב, השותפות של מנסור עבאס בממשלה נותנת לה מרחב של חסד בבירה האמריקאית; יהיה קשה יותר לחברת הקונגרס אוקסיו־קורטז להאשים שישראל היא מדינת אפרטהייד, כאשר היא המדינה המערבית הראשונה בעולם שיש בממשלתה נציגות מהשלוחה המקומית של האחים המוסלמים.
הסעיפים שעומדים על סדר היום מבחינת הבית הלבן בהירים למדי. הראשון קשור ליצירת תשתית לשקט ארוך טווח בגדה ובעזה. בוושינגטון לא מצפים לפתיחת מו"מ מחודש, אך זקוקים להקלות מעשיות, במחסומים ובאישורי עבודה. נתניהו התיר בנייה באורח מינימלי ביהודה ושומרון מאז נכנס ביידן לתפקידו כנשיא; אם ילך לאופוזיציה הוא צפוי לגלות מחדש את המתנחל הפנימי שבתוכו. כל קרוואן שלא יוצב וכל מכולה שתקבל דוח של המינהל האזרחי יוצגו בידי נתניהו והליכוד כגזירות שמד נגד ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק. במקביל, האמריקאים מצפים לא להיות מופתעים. יש פה מגוון של מוקשי־נעל לממשלה החדשה, הראשון שבהם הוא המאחז אביתר שנבנה בשבועות האחרונים – תוך העלמת עין של כל הגורמים המעורבים. ביום רביעי שיגר רל"ש רה"מ מכתב לראש המטה של שר הביטחון גנץ, ובו הבהיר כי הצו שהוציא צה"ל נגד המשך הבנייה והעבודות באביתר איננו תקף משום שנתניהו לא אישר אותו. המטרה היא הטרלה: כמו מצעד הדגלים, אביתר יכול לגרום לעימות פנימי בממשלה, לקרע נוסף בין בנט ובוחריו (אלה שנותרו) ובמקביל להגביר את המתח מול ארצות־הברית.
העניין השני הוא המדיניות כלפי הסכם הגרעין עם איראן, שהולך ומתגבש. לדברי גורמים בוושינגטון, הממשל מבין היטב שגם הממשלה החדשה בירושלים תתנגד להסכם. "מצופה מכם לשמש כאופוזיציה", אומרת דמות אחת בוושינגטון, "אתם מעלים את הדאגות שלכם, וזה בסדר גמור. אנחנו נשתדל להתחשב" (בישראל אומרים: הם לא מתחשבים). לכן, השאלה איננה אם בנט ולפיד יגידו שדעתם אינה נוחה מההסכם, אלא מה יהיה הטון שבו ישתמשו. מה יהיה טיב ההתנגדות. זו הכרעה מהותית עבור הממשלה החדשה, הכרעה שתסמל את יחסיה עם וושינגטון של ביידן וקמלה האריס. אם ממשלת בנט־לפיד תציג עמדה קיצונית ומתלהמת – ישראל עשויה לפגוע ביחסיה עם ארה"ב, שאינם בשיאם ממילא. אם תציג התנגדות שתיתפס חלושה מדי, ספק אם תוכל לקבל תמורות ביטחוניות כפיצוי על הסכם שמחזק את איראן.
מי שיצטרך לתפעל חלק מהנושאים האלה הוא השגריר בוושינגטון ובאו"ם, גלעד ארדן. תקופת מינויו בבירה האמריקאית מסתיימת בנובמבר (שריד מהסכם הרוטציה של הממשלה הקודמת, הי"ד); ההערכה היא שבנט, בכפוף להסכמת שר החוץ לפיד, ישגר לשם מינוי משלו. השגריר החדש יהיה חייב לפעול בתבונה דיפלומטית עילאית; עוד רון דרמר אחד וישראל תימחק לשנים בממשל ביידן. במשרד החוץ ובאו"ם יש הסכמה כי ארדן הוא שגריר מוצלח ובעל משקל; השבוע הסדיר מחדש את יחסיה של ישראל עם סוכנות הידיעות "איי־פי", עניין שגרם נזק אדיר לדימוי הישראלי במהלך המבצע האחרון.
במקביל, ארדן נחשב בליכוד למועמד מוביל לרשת את נתניהו ביום מן הימים. לאור זאת, סביר שממילא לא ירצה להמשיך לייצג את הממשלה הנוכחית בבירה האמריקאית (פניתי לארדן: הוא מסרב להגיב). התפקיד באו"ם הוא ייצוגי ופחות פוליטי, וגם ליכודניקים חסידי נתניהו ישמחו לראות את ארדן ממשיך לנאום על צביעות העולם. סביר להניח שיישאר בניו־יורק עד שמשהו יזוז בליכוד; זה עניין שיכול לקחת, כפי שבכירי הליכוד יסכימו בטינה כבושה, זמן רב.
בימים האחרונים מתייעץ בנט עם דמויות מגוונות, חלקן עבדו גם עם נתניהו בעבר ואחרות עם ראשי ממשלה אחרים. בנט טוב בלהתייעץ. הוא מפתה את הצד השני בתשומת לב, בשיחות טלפון לבביות, בהקשבה גמורה והסקת מסקנות מהירה. הוא מתקשר בכל שעה, עניין שמזכיר את אהוד ברק. "נהניתי מהשיחה", אמר אחד מהאנשים האלה השבוע, "היה ברור שהבן אדם בא להקשיב. שיש פה פוקוס". אחרים אמרו שאם שולחים לו חומר כתוב – הוא קורא, מעיר הערות, מציג פרטי מידע חדשים או מאתגרים. אלה תכונות אופי שהביא מהקריירה המוצלחת שלו בהיי־טק; האמונה בסיעור מוחות.
בהיסטוריה הישראלית הנוכחית, יש רק ראש ממשלה אחד שכניסתו לתפקיד הייתה הפתעה גמורה – לציבור ולעצמו. זה היה אהוד אולמרט, כמובן. בליל 4 בינואר 2006 קיבל אולמרט את שיחת הטלפון הגורלית, ובה הודיע לו מזכיר הממשלה ישראל מימון, כאשר היועץ המשפטי לממשלה על הקו, כי ראש הממשלה אריאל שרון סובל משבץ, איננו בהכרה ומצוי מעשית במצב של נבצרות.
5 צפייה בגלריה
''הכניסה של בנט מזכירה את זו של אולמרט, אבל על ספידים''. שרון ואולמרט
(צילום: דן בלילטי)
נפתלי בנט איננו אולמרט – לא בהיקפי ניסיונו, עם כל הכבוד לזמן ששימש כשר ביטחון, ולא מבחינת מיצובו הפוליטי. הגעתו של בנט לראשות הממשלה היא סיפור פתלתל בהרבה, רווי ללא ספק בניפוץ הבטחות ומשבר קיומי עם בוחריו. זה מסע שאותו החל מעמדה שולית יותר בפוליטיקה – לא ממפלגת שלטון כמו הליכוד או קדימה. מצד שני, יש לו פוטנציאל להיות פופולרי בהרבה מאולמרט, כפי שהסקרים על התאמה לראשות הממשלה המחישו בבחירות האחרונות.
כמו אולמרט, שניהם מחליפים ראשי ממשלה מיתיים. כמו אולמרט, ספק אם בנט סבר שהתרחיש של ראשות הממשלה אכן יתגשם, ובכל מקרה מעטים במערכת הפוליטית האמינו שכך יהיה.
"הכניסה של בנט אכן מזכירה את מה שהיה לנו עם אולמרט", אומר אסי שריב, לשעבר קונסול ישראל בניו־יורק ומי שהיה יועץ התקשורת של שרון ואז של אולמרט, "אבל עם בנט זה על ספידים. אין סיטואציה שמזכירה את זה. הוא ראש ממשלה ללא קהל טבעי. הציפייה המרכזית ממנו היא שנתניהו יעזוב את בלפור. ברגע שזה יקרה, מחצית מהמדינה ממילא תהיה מבסוטית שהממשלה הגשימה את יעדיה". המסקנה של שריב היא ש"עם ציפיות כל כך נמוכות, הסיכוי שלו להצליח הוא די גבוה".
עו"ד דובי וייסגלס היה ראש הלשכה של שרון, יועצו ולאחר מכן המשיך תקופה קצרה עם אולמרט. הוא אומר שאין ספק שאולמרט היה "נרעש למדי" כאשר קיבל את ההודעה שהפכה אותו לראש הממשלה בפועל, ולא חשש לאמץ מיד את הסביבה שיצר שרון שהייתה "מקצועית והרמונית". בכלל, ראשי ממשלה מנוסים אוהבים לאמץ כישרונות מקודמיהם: שרון הביא את גדעון סער כמזכיר ממשלתו אחרי שזה התחיל בממשלת נתניהו, שמעון פרס אימץ חלקים נרחבים מלשכתו של יצחק רבין אחרי שנכנס לתפקידו. הם נמנעים מהדחף האינטואיטיבי של סילוק הגוורדיה הקודמת. "זה היה מעבר חלק, הוא הכיר היטב את החומר", אומר וייסגלס על אולמרט.
ביחס לבנט, וייסגלס מדגיש שישראלים אינם רוצים מנהיג בצלמם, אלא זקוקים ל"אופן התבטאות נטול שחצנות. ממלכתיות, יישוב דעת נטול קופצנות. הדרת מלכות". הדברים האלה מזכירים כמובן את שינוי הפרסונה של אריאל שרון אחרי שנבחר, עניין שתיכנן והנחה ראש הלשכה הראשון של שרון, אורי שני. צוות החווה ושני הפכו את שרון מפוליטיקאי אימפולסיבי ותוקפני למדי לסבא חביב – אך במקביל, סבא יסודי מאוד, עם זוג משקפיים שהיה מצמיד לקצה אפו בעודו נואם נאום מהכתב, ללא אימפרוביזציות או התפרצויות. הרושם שהעניק לציבור היה של אדם צפוי ואמין, ולשכתו תמיד הקפידה לשדר שהוא קר רוח ושקט (גם כאשר היה רותח מזעם ודופק על השולחן).
אסי שריב חושב שזו נקודה חשובה עבור בנט. "האתגר הכי גדול של בנט הוא שהוא צעיר וקופצני. ראינו את זה בתפקידיו הקודמים, התזזיתיות את הזו. הוא צריך לעשות בדיוק ההפך מהאינסטינקט שלו. רגוע. אם הוא ינסה להיות ביבי, ביבי ינצח אותו, הוא יהיה טוב ממנו. שיוריד ווליום". וייסגלס אומר שבנט "יכול להפוך למנהיג משמעותי". בסופו של עניין, "בנט ממלכתי, המדינה אצלו במקום גבוה, נמנע מהשנוי במחלוקת, לא מתגרה במיינסטרים הישראלי, אדם לגמרי שפוי".
שריב חושב שהיעדר קהל מצביעים נרחב של בנט דווקא מאפשר לראש הממשלה המיועד גמישות. "הוא לא צריך לחשוב על הקהל שלו. אז יותר קל לו. אין לו מחנה. יש לו שנתיים להזיז מחדש את כל המשבצות במערכת הפוליטית. זה המון זמן. הוא יכול להיות מנכ"ל אמיתי".
וייסגלס מסכם שבנט חייב להמציא את עצמו מחדש כי הימין לא יסלח לו. "הוא, כפי הנראה, איבד אותם. אין מה לעשות, ובצורה הכי נוראית. ולכן הוא חייב למצוא בית גידול אחר. יש לו את התכונות הגנריות להיות חביב המיינסטרים". שניהם מזהירים מקבלת החלטות חפוזה או כזו שמנסה להחניף למחנה פוליטי. הלקח הוא שלנפתלי בנט אין מרחב רב לטעויות.
ציטוט:
"הרשו לי להיות ברורה לאנשים מהאזור ששוקלים לצאת למסע המסוכן הזה לגבול ארה"ב־מקסיקו: אל תבואו. אל תבואו"
(קמלה האריס, סגנית נשיא ארה"ב, מנסה לבלום את הגידול בכניסות
לא מורשות של מהגרים ומבקשי מקלט בגבול הדרומי, שהחל עם ניצחון ביידן בבחירות)
