האשרות משתגעות
האשרות משתגעות מהניכור ומהפניית הגב האנושית לתפקידן בעולם. אמא אדמה מתעייפת מהחפירות הברוטליות ברחם שלה והשבוע הן השיבו לנו בדמעות של זעם. פרשת השבוע "הרימה" לאמא אדמה והיא פצתה את פיה בלב עיר הקודש. בטוב ליבה הסתפקה אמא אדמה במכוניות ריקות, הד חיוור לזעם שהפגינה בפרשת "קורח" (במדבר ט"ז, ל"ב): "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ".
לא רק האדמה פצתה את פיה השבוע. פיות פעורים בדברי בלע, פיות ששורפים את הלב ומאיימים על החיים היו מוטיב מרכזי בשבוע האחרון.
אמת מורעלת
השבוע פורסמו ב-ynet קטעים מתוך עדותו של ראש מכינת "בני ציון", יובל כאהן, הנאשם באחריות למותם של תשע נערות ונער בנחל צפית. אין פעירת פה גדולה ומבהילה מזו של מי שהיה ראש המכינה. מה שהבהיל אותי במיוחד בדבריו היה שלא היה לי ספק שהוא מאמין בהם. ניכרים דברי אמת גם כשהם מלאי רעל, וניכר שיובל כהאן משוכנע שהוא מנהיג דגול מרבבה, שלרוע מזלו היה מוקף בצוות חסר מסוגלות (ביניהם, להזכירנו, נועם דור, המדריכה האמיצה שלא חדלה להתריע)
פוליגרף מסריח ודמעות מזככות
אגדה תלמודית מספרת על אדם - דמות תשליל של יובל כאהן - איש שלא חשב שהוא מורם מעם, איש שחי בביבים והיה מודע לכך. האיש הזה לא ראה בעצמו מודל חינוכי. לאיש ההוא קראו אלעזר בן דורדיא ופסגת הישגיו הייתה, "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה".
גם בעולם העתיק היה פוליגרף ולזנאים, הגברים המכורים לניצול נשים, היה פוליגרף מסריח במיוחד. וכך מספרת האגדה: "פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והייתה נוטלת כיס דינרים בשכרה נטל כיס דינרים והלך... בשעת הרגל דבר הפיחה (כן, זה מלשון "נפיחה" וקרה בדיוק מה שנדמה לכן). אמרה כשם שה'פיחה' זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה".
כל אחד מקבל מהעולם את הפוליגרף הראוי לו. הגיבורה בסיפור שלנו היא זונה "יוקרתית" עם ביטחון עצמי ראוי לתשומת לב; התקלה שהתרחשה בגופה בזמן ביצוע חלקה בתרבות הזנות של בן דורדיא, הייתה מבחינתה ראייה לעומק החטא בו שרוי הזנאי שהגיע למיטתה. הסירחון שייך לו.
בניגוד ליובל כאהן, אלעזר בן דורדיא ידע מי הוא ולפני איזו אמת הוא עומד. הוא הבין שהוא ורק הוא אשם.
אמא טבע מסרבת לקחת אחריות
אלעזר בן דורדיא מבין שהוא אחראי לכל ההרס שהמיט. אלא שבשלב הראשון אין לו כוח נפשי לשאת את ההכרה הזו. בניגוד לכהאן שמאשים את העולם בחטאיו, אלעזר בן דורדיא נסוג למצב עוברי, ננעל בתוך עצמו ומכיר בעוצמת החטא ובאחריותו עליו. עדיין גם הוא מבקש מהעולם חסות והגנה כפי שתינוק מבקש מאמו: "הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר, הרים וגבעות בקשו עליי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתה נשמתו".
אמא טבע סירבה לגונן על המגה-חוטא שניסה להתחפר לה ברחם. היא אמרה לו: "אתה ילד גדול, אתה אחראי לאסונות גדולים, קח אחריות".
האם יש דרך לתקן את אסון צפית?
ברור שאין. חייהן של עשר משפחות, על כל שלוחותיהן, נהרסו. משפחות רבות מתמודדות עם פוסט-טראומה. חלומות וערכים רבים טבעו יחד עם הנערות והנער בערוץ הצר של הנחל. עוד פיסה של תמימות ישראלית נעשקה.
אין אפילו דרך להתחיל לתקן אבל יש חובה לקחת אחריות ולשאת בעונש. חובתו האחרונה של כאהן להורים ולמשפחות היא לומר "אשם אני", לפטר את עורכי הדין וללכת מרצון למקום שאליו ישלח אותו ממילא בית המשפט.
כאהן לא לבד
בשנים האחרונות נתקלתי באופן אישי ובהקשרים שונים בתרבות המכינות הקדם-צבאיות. לצד מנהיגים מעולים (וגם מעט מנהיגות שהורשו להיכנס לפנתיאון), מצאתי זחיחות מבהילה, זלזול בהורים, אמונה משיחית בצדקת הדרך (גם אם מדובר במשיחיות חילונית). כהאן הוא חלק מתרבות של התנשאות ושחצנות. הוא שייך לתרבות האנשים שמאמינים שהם לעולם לא טועים ולכן אין להם צורך לפתוח את האוזניים ואת הלב.
קריאה מתבקשת מדי בפרשת קורח
צחוק עשתה לנו אלוהים שזימנה לבתי הכנסת את פרשת "קורח" בפתיחת השבוע שבו תושבע הממשלה החדשה, ואולי תבוא לציון נחמה פורתא. כן-כן, אני יודעת אלו דרשות יינשאו בבתי הכנסת המזוהים עם מפלגת "הציונות הדתית" ובבתי הכנסת החרדיים. אני יכולה לכתוב להם את הדרשות: בתפקיד משה, אהרון ושאר המנהיגים ה"טובים" ילוהקו ביבי והפוליטיקאים הדתיים בני בריתו. בתפקיד קורח ועדתו ילוהקו כל מפלגות השלטון החדש. אלוהים יגויס, כתמיד, לצד של ביבי, ואמא אדמה? נאנסת לטובת הפטריארך התקופתי - יפתחו לה את הרחם ובניתוח קיסרי הפוך יכריחו אותה לשאת בקרבה לנצח את "הילדים הרעים" של הפרשה.
בבית המדרש של הטוקבקים
עדכנו אותנו אם גם בבית הכנסת שלכן זו הייתה רוח הדרשה. אין לי ספק בדבר. ובכל זאת, כתבו איך נשמעה דרשת השבת אצלכן.
קריאה הפוכה בפרשת "קורח"
נסו לחשוב על האפשרות שקורח הוא מנהיג אופוזיציה ששם מראה בעיני המנהיגות הוותיקה: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
קורח צודק. כל מנהיגות בא יומה. במקום לקחת אוויר ולהרהר בטענה הלא נעימה של קורח, משה שולף את "נשקי יום הדין", נשקים מוכרים ולא מרשימים, שלמרבה הצער עובדים. טענתו הראשונה היא: אני הבן האהוב של אלוהים, יש לי תכונות של מלך ורק אני ראוי. "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו".
האסטרטגיה השנייה היא ליילל נוכח הביקורת: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". אני כליל המעלות, מעיד על עצמו משה ברגע שקשה להגדירו כצניעות. גם בקריאה ההפוכה משה הוא ביבי והמנהיגות החדשה היא "קורח ועדתו", אלא שמשה טועה וקורח צודק.
ההבדל הקריטי
משה הביא לעולם את תורת ישראל, הוריד משמיים את לוחות הברית והנהיג עם עבדים בדרכו אל החירות. וביבי? הוא אדם חכם עם פוטנציאל להיות מנהיג מיטיב, אלא שהוא מעולם לא ניסה לעשות זאת.
משה היה מנהיג דגול, למעשה ה-מנהיג, ואפילו הוא לא הבין את מגבלות הכוח. הוא סירב לשקול לעזוב את תפקידו, הוא רמס מתנגדים ועל פי האגדה, האמין שהוא אמור להיות בן אלמוות. ביבי מעולם לא נאבק נגד בחירתו למנהיג והוא הגיע לשלטון כיוון שהוא רצה להיות שם. ביבי למד טריקים ושטיקים שלטוניים בארה"ב, הוא לקח שיעורים פרטיים שהכינו אותו לבחירתו והעסיק את טובי היועצים במשימות הישארות בשלטון. ביבי, בניגוד קיצוני למשה, חשק בשלטון ואנחנו מעולם לא עניינו אותו. ואם משה לא ידע לקבל ביקורת וללכת, ביבי על אחת כמה וכמה.
היום, כבכל שנה, אני במפלגה של קורח
וכשהמנהיגות החדשה תהיה בשלטון? חברותיי ואני נביא לעולם קורח חדש או אולי הפעם קורחה, כי ביקורת על השלטון חייבת להיות.
יום השנה להירצחו של איאד אלחלאק
תרופת נגד לזחיחות הדעת של ביבי של יובל כאהן וכן, גם של משה, היא מערכת מסודרת וקשוחה של ביקורת. כולנו צריכות וצריכים לנהל את חיינו מתוך חשיבה ביקורתית וזהירה - ומנהיגות על אחת כמה וכמה. בישראל יש אופנה הולכת ומתעצמת של התנערות מאחריות ובוז למערכות שתפקידן לשמור עלינו: ועדת חקירה ממלכתית לאסון צפית לא קמה, איש לא זז מתפקידו לאחר אסון מירון ואיש לא נתן את הדין על הריגתו של איאד אלחלאק ז"ל. בחור אוטיסט שהלך בדרכו היומית לבית ספר ומסיבות שעדיין לא ניתן עליהן הדין נורה פעם אחר פעם, כנראה עשרה כדורים, עד שמת.
החייל היורה לא שעה כנראה להוראות מפקדו ובוודאי לא לתחינותיה של מורתו של איאד או לתחינתו של איאד. היורה לא הסתפק בירי ברגלו של הנער. מה קרה שם? מדוע נער מיוחד הולך לבית ספר ולא שב הביתה? בשביל להבין ולדאוג שזה שלא יקרה עוד, יש לקחת אחריות, לחקור ולמצות את הדין ובעיקר, בעיקר ללמוד. זה עדיין לא קרה.
אהבה אמונה וצדק
בתגובה שתכליתה החזרת האחריות והערבות ההדדית בחרנו לקיים כנס לזכרו הברוך של איאד. הכנס, כפי ששמו מעיד עליו, מתמקד באהבה, אמונה וצדק ובו ננסה להשיב במעט למקומה את סוגיית האחריות. ברוח תביעתו המוסרית של הנביא זכריה "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
רבות ורבים חברו לארגון הכנס: רבנים למען זכויות האדם, תג מאיר, ההיברו יוניון קולג', מרכז אמת לסובלנות ועוד ארגונים וא.נשים פרטיים. הוא יתקיים ביום ראשון הקרוב (13/6/21), בין השעות 18:00 ל-19:00 בהיברו יוניון קולג', רחוב המלך דוד 13 ירושלים. הכניסה בהרשמה וללא תשלום. הירשמו בקישור ויחד נדאג שהאהבה תנצח את שרירות הלב, כי אין מי שידאג לזה מלבדנו.
שנדע ימים של חמלה.
שבת שלום!
