יהי שלום?
יום שלישי אחר הצהריים, אני יושבת במשרד שלי שבהיברו יוניון קולג', על קו התפר בין מזרח ירושלים למערבה. רוחות מלחמה נושבות אוויר. אני חושבת על חברותיי בעוטף עזה - דגלים במזרח ירושלים הופכים לבלוני תבערה שמאיימים על חייהן. "יהי שלום... שלווה.... אדברה נא שלום... אבקשה טוב לך", מתחננות באוזני ירושלים מילותיו של משורר תהילים. אבל לא כל האוזניים כרויות לקולות החרישיים של השלום. יש מי שרוצים מלחמה, לא מעט מהם מרוכזים בירושלים. ירושלים היא לא עיר פשוטה וזה חלק מכוח המשיכה שלה. אני חיה בעיר שרוטה מאהבה וכאב.
בתוך המהומה של הסרת המסכות, החלפת השלטון ומסעות בריוני ירושלים בסמטאות הרובע המוסלמי, כמעט לא שמתי לב שהשבוע מתקיימות גם חגיגות הספר העברי, חגיגות שהן ההזדמנות שלנו להזכיר לעצמנו שעוצמתנו במילים טובות ולא בכלי נשק: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'".
מחשבות על נשים ומילים
תמונות נוספות שעוברות במחשבתי כרגע הן תמונות יום שישי האחרון בירושלים, העיר שיודעת לאבד גבולות. יהודים חתכו לגזרים סידורי תפילה של יהודיות, רק בגלל שהם היו סידורים של נשים מכל העדות והמגזרים, שבאו להתפלל תפילת ראש חודש בכותל. על גופנו היהודי למדנו שבמקום שבו גוזרים ספרים עלולים לקרות דברים קשים עוד יותר. אלוהים כבר רגילה שגוזרים וחותכים את הספרים שלה אבל הנפש והגוף שלנו לא כל כך גמישים. זה חייב להיפסק.
לא פותרות אלימות באלימות
אלימות לא תיפתר באלימות, היא רק תסלים. אלימות צריכה להיפתר בתבונה, בנחישות, בעמידה על העקרונות ובלי טיפה אחת של כוח פיזי.
תמונות ראש חודש תמוז שלחו אותי הישר אל המילים הכתובות, אל פרשנויות מחדשות, מפתיעות ומעוררות לתורה, פרשנויות שמבקשות להרגיל את העם היהודי לכך שאנו, הנשים חלק, לגמרי חלק. כן, הנוכחות שלנו במרחב היהודי מטלטלת את התרבות היהודית על כל רבדיה: ההלכה, המנהג, היצירה וההגות. אבל תרבות זקוקה לטלטלות. כמו שיש לטלטל כמה פעמים ביום צנצנת של ירקות על מנת שהחומרים יתערבבו היטב וירקות יכבשו ולא יתעפשו, יש לטלטל תרבות כדי שתתבשל נכון. נעים להכיר, אנחנו פמיניסטיות יהודיות, באנו הנה על מנת לטלטל את התרבות, ואין לנו תוכניות ללכת.
שבוע הספר
בראש רשימת הספרים שחשוב לרכוש ולקרוא על מנת להאיר את התרבות היהודית ולעזור לה להתארגן מחדש, נמצא ספר עשיר ועב כרס. ספר כה חדשני ומעורר מחשבות ששום בית יהודי לא יהיה שלם בלעדיו. "דברי תורה" שמו והוא אנתולוגיה של פרשנות מחקרית ויצירתית לחמשת חומשי תורה. את הספר ערכה הרבה ד"ר אלונה ליסיצה (בהוצאת ה"היברו יוניון קולג'' והוצאת "כרמל").
יותר משלוש שנים נמשכה מלאכת עריכת הספר. והתוצר המשובח הוא ספר חלוצי פמיניסטי, הראשון מסוגו שמביא פירושים מגוונים לתורה כולה וכסדרה. כל הפירושים נכתבו על ידי נשים יהודיות ישראליות, מכל הזרמים, שכן אנחנו, הפמיניסטיות היהודיות לא סוגדות לחלוקה הזרמית. אנחנו לא המצאנו אותה, וכפי שראינו בכותל השבוע, היא גם לא עובדת למעננו.
יותר ממאתיים חוקרות, פרשניות ומשוררות השתתפו בפרויקט. ביניהן: פרופ' רחל אליאור, פרופ' חנה קהת, הרבה תמר אלעד-אפלבום, המשוררת אגי משעול, קסניה סבטלובה, פרופ' אליס שלוי, ד"ר לאה שקדיאל, הרבה פרופ' דליה מרקס, פגי סידור, המשוררת פרופ' חמוטל בר יוסף, המשוררת שלומית נעים-נאור, המשוררת אורית גידלי, המשוררת רבקה מרים ופרופ' חביבה פדיה. למזלי גם אני זכיתי להשתתף בפרויקט.
הרבה ד"ר אלונה ליסיציה מבהירה לי שמבחינתה הדימוי של "טלטול התרבות היהודית" לא מתאים לה או לספר. היא רואה אותו באור מרוכך ממני" "ספר שמטרתו להביא את אור התורה לציבורים רחבים, להציע חכמה נשית עמוקה ומגוונת. וכן, לאתגר, אבל לא לטלטל. עשיתי מאמץ מיוחד להשמיע בספר קולות של נשים שבאות מרקעים, מעדות וממגזרים שונים, עולות וותיקות, אלו שעברית שפת אמן ואלו שזו שפת הבחירה שלהן, קולות של נשים שמרניות וליברליות, מסורתיות וחופשיות ממצוות, ולערוך את פירושיהן בעדינות ובזהירות רבה, על מנת לשמר את הצליל הייחודי לכל אחת מהן".
"ההתעקשות על מגוון גדול של המחברות בספר היא חלק מתפישת עולמי", היא מוסיפה, "ביקשתי לומר שהתורה שייכת לכולנו, לנשים שעוסקות בה יומם וליל כבחירה מקצועית, לאלו שחיות על פי חוקיה בהתאם לפירושן ולהשקפת עולמן ולאלו שעוסקות בתחומי עניין אחרים, אך מרגישות חיבור לתורה כחלק מורשת עמן. לכולנו יש חלק בתורה וכל מי שרוצה ליטול בה חלק, אשריה ופירושיה יבורכו".
הצעת הגשה
הצורה והתוכן של הספר משתלבים ומספרים סיפור של מסורת ומהפכה השזורות יחד. לספר "דברי תורה" מבנה קבוע בעל ארבעה חלקים שחוזרים על עצמם בכל חומש. הראשונה תמיד היא התורה, פרשת השבוע המלאה והמנוקדת. לכל פרשה מפרשות התורה יש שלושה סוגי פרשנות: "בנות רש"י, '"פירוש ארוך", "שירה" ולכל חומש יש גם "מקראות גדולות".
"בנות רש"י" הם פירושים שהתחברו בהשראת פירוש רש"י, הפרשן הנודע בן המאה האחת עשרה. פירושו לתורה, ולתנ"ך, נחשב לפירוש קלאסי ובסיסי, ומאפשר התחלה של לימוד. פירושי 'בנות רש"י' שבספר גם הם פירושים קצרים ומאירים - פירושים נקודתיים למילים, לביטויים ולרעיונות שמופיעים בתורה. חלקם אסוציאטיביים ומביאים את רישומי הקריאה של מחברותיהם - חלקם שאלות שהתעוררו בעת הקריאה ומטרתן לעורר את הקוראות והקוראים להרהר בהן, ולהדהד את התורה בליבן ובמחשבותיהן.
"הפירושים הארוכים" כשמם הם; הכותבות מגישות פיתוח ארוך של רעיון אחד או שנים מתוך הפרשה. במסגרת זו הפרשנית מזמינה את הקוראות להצטרף דרך הפירוש לעולמה הרוחני.
והנה עוד מהפכה: לאורך כל חייה של השירה העברית היא משוחחת עם התורה ופרשותיה, מאירה את פסוקי התורה באור לירי ומקנה להם פירוש מפתיע. בספר זה גם שירים צורפו לספר וזכו למעמד של חלק אינטגרלי מפרשנות התורה.
"המקראות הגדולות" שבספר דברי תורה הן מאמרים פרשניים שלמים, המבקשים זמן והעמקה.
עכשיו תורה, תורנו
דורות רבים, אלפי שנים, התפרשה התורה שלנו על ידי גברים. טקסטים רבים, יפים ועמוקים, מעוררים ומערערים, טקסטים מקני משמעות ומעצבי הדרך, ופירוש לתורה ולחיים – כולם נכתבו על ידי גברים בלבד. עכשיו תורנו, תורן של נשים ישראליות ויהודיות, להצטרף וליטול חלקינו במפעל האדיר הזה של עמנו. נקווה שנתברך והספר יהיה סנונית ראשונה לפרשנות מסורתית-מחדשת ברוח פמיניסטית.
ארוחת טעימות (בשרית)
פרשת השבוע הפותחת בחוק "פרה אדומה" חוק מפתיע, שנראה חסר פשר, העוסק בענייני טהרה מטומאת מת (שהיא כשלעצמה סוגיה מפתיעה). על פרשת פרה, כתבה הרבה אולה ויינשטיין והיא מזמינה את הקוראות להקשיב לצלילים שעולים מתוך פסוקי החוק: "פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם..." (במדבר י"ט, ב'), "תמימה-תמים- תם-מום. תם-מת. תמימה בעיני עצמה? בעיני המתבונן? פרה - האם יכול שאיננה תמימה? אדמה תמימה... ובני אדם? 'איש טהור' הוא, (במדבר, י"ט, ט׳) תמימה היא זו שאיננה טמאה?". חז"ל לימדונו שאין מילה מיותרת בתורה ולכל כתר וקוץ של אותיותיה יש משמעות עמוקה. הרבה ויינשטין, מתוך הקשבה לצלילים, מניחה שאלות שבכוחן להעשיר את הקריאה שלנו בתורה. האם זה חידוש מתודולוגי? לא, זו שיטה עתיקה, רבי עקיבא עבד בשיטות פרשניות לא מאוד שונות מאלה. גם חכמים אחרים אהבו לעבוד עם צלילים של מילים ואותיות. ובכל זאת, בוודאי שיש כאן גם בחירה חדשנית ונועזת.
כשאלוהים הייתה אישה
"פעם, כשעוד רק יצאו לדרך וכולם היו צעירים ומלאי כוח, הראתה אדוני אלוהים את כל כבודה למשה, ולכל הפחות הראתה לו את גווה, כאשר עברה על פניו בנקרת הצור. אולם לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נגלתה אליו האלוהות". השפה שבה בוחרת הרבה גילה קן לתאר את האלוהות מאתגרת ומאפשרת, פותחת צוהר. יהיו קוראות שתתקוממנה: מה פתאום "הראתה"? ויהיו קוראים שיופתעו: "וואללה, לא חשבתי? למה לא בעצם?". למה לא בעצם? בספר "דברי תורה" מותר לאלוהים להיות איש או אישה. ב"דברי תורה" אלוהים נהנית מחירות וגמישות מגדרית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לי שמעון המלצה קצרה: "גברת וייס, תחזרי לגהה". שמעון יקר, שמחתי לשקול את הצעתך. גוגל קצר לימד אותי שגהה הוא: "מרכז לבריאות הנפש". אני מודה שאין לי מושג מהי נפש ומה ההבדל בין נפש לגוף (יש לי חשד שלחלוקה נפש-גוף יש משמעויות תרבותיות-פוליטיות של משטור ושליטה, אבל על כך, אם תרצה, נדבר בפעם אחרת, אולי כשניפגש על כוס קפה בקפיטריה של גהה). בריאות הוא מונח שקצת יותר מובן לי. אינטואיטיבית. אני, ככולנו, יודעת להרגיש בריאות וזו הרגשה טובה. גם משום כך אשמח להגיע לגהה.
אבל יש לי חשד שכשאתה מבקש ממני לחזור לגהה אתה לא מבקש את טובתי אלא מבצע שני חטאים תרבותיים: האחד - אתה בז, מקטין, לועג ומנסה לבטל את כבודן של נשים וגברים שמאושפזים ב"גהה".. אתה מבקש לטעון שחולי נפשי (תהא אשר תהא הגדרתו) ראוי לגנאי וזה חטא גדול שיש לעשות עליו תשובה.
החטא השני, הקטן יותר, הוא שאתה פוחד מעימות ולכן במקום לענות לטענותיי אתה מבקש לאשפז אותן ואותי. חבל, ממש חבל, יכולה להיות לנו יופי של שיחה. שניפגש לקפה בגהה?
שבת שלום!
