"כשהייתי יושב במסדרון המוות בכלא, בסוף כל הוצאה להורג של קבוצת אנשים, ראיסי ואנשיו מוועדת המוות היו עורכים מסיבה וחגיגות עם עוגות ועוגיות”, כך מתאר האסיר לשעבר איראג’ מסדגי (61) את ההיכרות שלו עם מי שכונה התליין מטהרן, הקצב והשוחט - ונבחר לפני שבוע לנשיא איראן, אברהים ראיסי. “תמיד היו מציעים לנו לטעום מהעוגות, לפעמים מכריחים, רצו שנשתתף בחגיגות על מות החברים שלנו. ראיסי בעצמו לא היה ניגש, צריך להבין שכבר אז הוא היה מאוד גבוה בשרשרת. לכן הוא היה מצווה על השומרים להציע לנו מטעמים. זו הייתה שמחה וחגיגה אמיתית עבורם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:ת
מעולם לאורך השנים ואף לא כיום, כשהוא מחזיק בעמדה החזקה ביותר ברפובליקה האיסלאמית אחרי השליט העליון חמינאי, לא הביע ראיסי ולו מילת חרטה אחת על אחריותו למותם של רבים כל כך. להפך. "זה בהחלט אחד מהישגיי", אמר ב-2018 בראש זקוף ובחזה נפוח הנשיא הנבחר כשנשאל במסגרת הרצאה על המספרים העצומים של ההוצאות להורג עליהן הורה. "אני גאה בשליחות שלי". אם להאמין לארגוני איראניים גולים, ה"שליחות" הזו כוללת 30 אלף קורבנות.
אברהים ראיסי (60), שנולד בפרבר של העיר משהד, אולי לא סיים את לימודיו בבית הספר היסודי אבל בגיל 15 לקח את ההימור הנכון ונרשם לסמינר הדת בעיר קום, שם פגש לראשונה את מי שיהפוך לפטרונו, המרצה לתיאולוגיה עלי חמינאי.
התלמיד ראיסי לא הצטיין בלימודיו אבל ידע לפצות על כך בתשוקה ובדם, ובגיל 19 לקח חלק פעיל במהפכה האיסלאמית של שנת 1979. המסירות למנהיגי המהפכה השתלמה. בגיל 21 בלבד הוא מונה לתובע הכללי של העיר כרג' ואחר כך לסגן התובע הכללי של טהרן. בשלב הזה, כשהוא כבר האיש של האייתוללה רוחאללה חומייני לתפקידים מיוחדים, הוא מקבל מהשליט בגיל 28 בלבד מקום במה שמכונה ועדת הארבעה או ועדת המוות, קבוצה מצומצמת החורצת את דינם של אסירים פוליטיים ומתנגדי משטר.
במשך חמישה חודשים בשנת 1988 שולחת הוועדה אל מותם בין אלפים לעשרות אלפים מחברי ארגוני שמאל שונים הנחשדים בהתנגדות למשטר, לרוב לאחר משפט בין דקות ספורות.
גם אחרי אותה שנה ממשיך ראיסי, המשמש כיום ראש הרשות השופטת באיראן, באותו קו אכזר ונוקשה ובהפרה בוטה של זכויות אדם.
"עשר שנים, בין 1981 ועד ל-1991, הייתי אסיר פוליטי באיראן. הואשמתי בתמיכה ב־PMOI, המוג'אהדין ח'לק (ארגון גרילה שיעי - ג"ק). ישבתי בכמה בתי כלא כולל באוויין הידוע לשמצה. העינויים שעברתי היו מזוויעים. במשך שעות היו מכריחים אותי לשכב בתוך ארון קבורה חשוך, לאחוז בשתי ידיים מאחורי הגב (יד אחת מכיוון מעלה והשנייה תופסת אותה מלמטה) במשך שעות, היו מצליפים בי בעזרת כבלי חשמל.
"את אברהים ראיסי ראיתי ארבע פעמים בשנת 1988. התפקיד המרכזי שלו בקיץ של אותה שנה היה חתימה על הוצאות המוניות להורג של אסירים פוליטיים. הוא היה חלק מוועדת המוות, אותם ארבעה שופטים שחתמו על אלפי הוצאות להורג כאלה.
"ארבע פעמים עמדתי לפני הוועדה וארבע פעמים ראיסי היה צריך להחליט האם אמשיך לחיות בכלא או אמות. זה מתחיל בכך ששואלים אותך מה שמך, מה שם אביך ואמך ובסוף, את השאלה שתכריע את גורל חייך - האם אתם מבקש חנינה או לא? ולמה שאבקש חנינה? אחרי שבע שנים בכלא למה שאעשה זאת? מה עשיתי? הם רצו שאכתוב על נייר שאני שונא את מוג'אהדין ח'לק.
"ראיתי אותו פעם נוספת באותה שנה בכלא אוויין, כשישבתי במסדרון. הוא הגיע לצפות באחת מההוצאות להורג שהיו במקום. בכל פעם שרצו להוציא להורג קבוצה של אסירים, בין עשרה ל־15, היו מבקשים מהשומרים לקחת אותם לאתר שיועד לכך, ואני ראיתי במו עיניי איך בכל פעם שהייתה מתוכננת כזו הוצאה להורג אחד או כל חברי הפאנל היו מגיעים כדי לצפות בזה מקרוב.
"ראיתי את ראיסי מספר פעמים הולך לאמפיתיאטרון שהיה ממוקם בקצה המסדרון, בו ההוצאות להורג התרחשו בתלייה. משם אף אסיר לא חזר. אחרי שהם היו חוזרים מההוצאה להורג, השומרים היו מאיימים עליי שבפעם הבאה אני אהיה זה שיבעטו בכיסאו מתחת לרגליו. בכל פעם.
"הפעם הראשונה שבה הבנתי שתולים בכלא אנשים הייתה כשראיתי את אנשי משמרות המהפכה חוזרים מהאמפיתיאטרון עם התכשיטים, השעונים והכסף של הנרצחים. הבנתי שזהו, מפה אני כנראה לא אצא בחיים.
"באחת הפעמים ראיתי את ראיסי נכנס לאחד החדרים כדי לספור את השלל. אני ישבתי במסדרון והדלת הייתה חצי פתוחה. העניין הוא שחלק מהאסירים החלו לקרוע את כספם לפני שנתלו כדי שלא ניתן יהיה להשתמש בו. הכסף הקרוע הזה הובא לראיסי. הוא היה נורא עצבני וכעס כל כך שהוא לא יכול להשתמש בכסף הזה עד שהוא החל לקרוע את השטרות לחתיכות קטנות יותר.
"ארבע פעמים הסתכלתי אל תוך עיניו של ראיסי כשהייתי מול ועדת המוות. ארבע פעמים לא ראיתי דבר בעיניו. ראיתי אדם רגיל לחלוטין. אני אפילו לא יכול לומר שראיתי עיניים רעות.
"גם אף פעם לא ראיתי אותו בלבוש של האייתוללות. הוא תמיד היה לבוש בחליפות. עכשיו הוא טוען שהוא אייתוללה למרות שלפני 30 שנה הוא לא היה. זה אמור להיות תהליך ארוך מאוד כדי להפוך לאחד ומהרגע שבו אתה נכנס לבית ספר דתי אתה אמור ללבוש את הלבוש הזה. אז אם לפני 30 שנה הוא לא היה, אז איך היום?
"היה לי בכלא חבר בשם נאזר, הוא היה משותק, אפילו לקום מהמיטה הוא לא יכול היה. ראיתי איך השומרים מרימים אותו מהמיטה ולוקחים אותו להוצאה להורג.
"היה לי עוד חבר בכלא שהייתה לו אפילפסיה. ראיסי הכיר אותו עוד מהעיר קראצ' כשהיה התובע הראשי של העיר. הוא היה אמור לשבת בכלא חמש שנים, אבל במהלך הזמן הזה הוא איבד את הזיכרון שלו בגלל העינויים שעבר. הרבה פעמים הוא לא הבין איפה הוא, ומי האנשים שמקיפים אותו. אחרי חמש שנים, במקום לשחרר אותו, ראיסי אמר לו שהם טעו ושהוא צריך להיות עוד חמש שנים בכלא. הוא ניצל את השִכחה שלו. בסוף, ראיסי בעצמו דרש שיוציאו אותו להורג, כי הוא לא רצה שאף אדם שרואים עליו את העינויים ייצא משם. אולי בגלל זה הוא כל כך רצה להוציא אותו להורג. זאת אפשרות.
"אני זוכר עד היום שכשהשומרים קראו בשמו כדי להוביל אותו אל האמפיתיאטרון, הוא קיבל התקף אפילפסיה ולא היה יכול ללכת. השומרים ביקשו מאסיר אחר להרים אותו ולסחוב אותו עד לחבל התלייה תוך כדי ההתקף. זה היה מראה נוראי. את שניהם, כמובן, רצחו".
"הייתי אסיר בסך הכל שבע שנים וחצי. מתוכן תשעה חודשים בתא בודד. לבד לגמרי. עברתי כל כך הרבה עינויים, מכות, פעם אחת אפילו לקחו אותי להוצאת הורג שקרית, רק כדי להפחיד אותי. סבלתי המון, עברתי מבית סוהר לבית סוהר.
"ראיתי את ראיסי מספר פעמים בכלא בגוהרדשט בקומה הראשונה, שם ישבו צוות המוות, הוא והשופטים/התובעים הנוספים שחתמו על אלפי הוצאות להורג. בפעם הראשונה כשראיתי אותו לא הכרתי אותו בשם. לא ידעתי מי האיש הזה, בהמשך כבר הבנתי. אני הייתי עד כאשר באחת הוועדות הוא חתם על 700 הוצאות להורג.
"אני בטוח ויודע שראיסי והשותף שלו אשראקי היו מגיעים לצפות בהוצאות להורג במקום בשם הווסאינייה, שם התרחשו ההוצאות להורג. גם ראיתי את ראיסי ומפקד בית הסוהר כשהם היו עוברים במסדרונות והמפקד היה צועק, 'חומייני, חומייני, אנחנו נשפוך בשבילך דם!'.
"אחרי כל הוצאה להורג השומרים היו מחלקים סוכריות וכדי לשרוף אותנו מבפנים עוד יותר היו נותנים לנו בכוח לאכול אותן. הם היו כל כך גאים במעשים שלהם.
"ראיתי כל כך הרבה זוועות. ראיתי את חבר שלי שניסה להתאבד, לקפוץ מחלון התא, אבל לא הצליח ונשאר נכה עד שראיסי החליט להוציא אותו להורג.
"באחת הפעמים הסתובבתי בחצר הכלא. פתאום שמעתי בכי של תינוק. בכי מר שלא מפסיק. בסוף אני והחברים שלי גילינו שכדי להוציא מאמו הודאה, הם לקחו ממנה את הבן כשהייתה צריכה להיניק. לכן התינוק נותר רעב כל הזמן, ולכן לא הפסיק לבכות. קולות הבכי שלו ושלה היו קורעי לב", הוא אומר ופורץ בבכי, קולו נשבר שוב ושוב.
"כל כך רצינו לעזור, התארגנו כמה אסירים כדי לנסות לאתר קופסת חלב. בסוף מצאנו אחת וכדי להגיע לתא של האם, שהיה בקומה העליונה, נעמדנו אחד על כתפו של השני וזרקנו לה את קופסת החלב אל תוך התא.
"אחרי שנה נוראית כזו, שבה בנה הורעב והיא עברה עינויים, הוציאו את האם להורג. אני זוכר שבעודה צועדת אל עבר מותה היא לא הביטה לאחור כדי להסתכל בבנה בפעם האחרונה, זה פשוט היה לה קשה מנשוא. את בנה מסרו למשמרות המהפכה. בכל פעם שאני נזכר באם צועדת על מותה, אני פשוט לא מצליח להחזיק את עצמי. זה הרשע בהתגלמותו".
הסוהרים השתמשו בשיטות עינויים קשות ששברו את גופו של נאדרי שוב ושוב. "הם היו לוקחים כבלים, מגלגלים אותם עד שהגיעו לקוטר של אגרוף ואז מרימים את הרגליים שלנו, קושרים למיטה, כשהראש כלפי מטה, קושרים גם את הידיים, והיו מרביצים לנו. המכה הראשונה שקיבלתי כל כך כאבה לי עד כדי כך שכל המיטה שלי קפצה באוויר. בפעם אחרת התיישבו עליי כדי שלא אוכל לזוז, והתחילו להכות אותי.
"אחד העינויים הכי הקשים שאחריהם ישנתי במשך 42 שעות כי לא הצלחתי לקום מהמיטה, היה לעמוד בתנוחה של כאילו ישיבה על כיסא. ככה, שעות ארוכות. זה היה סבל בלתי יתואר. אחרי כמה זמן לא הרגשתי את הרגליים שלי. הייתי מאבד את תחושת הזמן, לא הבנתי דבר ולא הייתי רואה בעיניים.
"עינוי נוראי אחר נקרא עינוי התרנגול. זה כשהיו לוחצים עם אצבע על השקע בגרון ואחרי זה במשך שעות, חוץ מלחוות כאב חזק, היית מדבר בקול של תרנגול. מזעזע. בחורף הקשה של טהרן, שבו אפילו הברזל של התאים היה מתכסה קרח, היו מכניסים אותי לתוך חדר חשוך לגמרי, מפשיטים אותי, והייתי צריך לעמוד עירום לגמרי. שעות על גבי שעות.
"יש הרבה עינויים שאני כל כך מתבייש לספר, ואין סיכוי שאני אספר עליהם אי פעם. אני רק יכול להגיד שפעם אחת אחד השומרים אמר לי, 'אני לא יודע איך אתם עומדים בזה'". זכייתו של ראיסי בנשיאות באיראן העלתה אצלו את כל הזיכרונות הקשים מהכלא באופן פיזי ממש: "כששמעתי השבוע את ראיסי נואם ואומר שהוא מגן על זכויות אדם, כל גופי רעד. איך הוא מעז להגיד את זה? בשבילנו הוא מלאך המוות. איך הוא לא מתבייש לדבר כך? ראיסי הוא מלאך המוות. הוא האיש הרשע ביותר בעולם. ותמיד יהיה".
"אברהים ראיסי הוא, ללא ספק, הרוצח של אבא שלי, אקבר. הוא היה בן 35, בגיל שלי עכשיו. הוא הוצא להורג בכלא ליד טהרן ב־1988 כחלק ממסע רציחות של אסירים פוליטיים ומתנגדי משטר שראיסי היה אחד מהמובילים שלו", מספר אימאן זפאטי.
"בלילה שלפני הראיון סיפרתי לאשתי מאיה, שגם היא גולה איראנית, שהתקשרו אליי מעיתון ישראלי וביקשו לראיין אותי והסכמתי. היא ביקשה שאחשוב שוב. המשפחה שלה כולה עדיין באיראן, וגם חלק משלי. יצאתי לסיבוב עם שני הכלבים, עם סכין וגז מדמיע מוסתרים עליי אפילו שאסור, כי יש עליי איומים כל הזמן מצד איראנים.
"חזרתי ואמרתי לה שזה מעבר להחלטה שלי, שאני חייב, שאני מוכן למות בשביל החופש של האזרחים האיראנים. שאפילו שלא הכרתי את אבא שלי באמת ואין לי שום זיכרונות ממנו, אני חייב לקיים את הצוואה שלו. גם כדי להצדיק את הקורבן שעשה וגם כדי להצדיק את העובדה שהוא מת בשביל משהו גדול יותר מלהישאר עם הילדים שלו".
זפאטי עובד בהוצאת העיתונים הגדולה 'אקסל שפרינגר' כמפיק במחלקת המולטימדיה. הסיבה שבגללה הוא "יוצא מהארון" 22 שנה אחרי שברח עם משפחתו מאיראן וחי בחשש מידיהם הארוכות של משמרות המהפכה, היא תוצאות הבחירות האחרונות בארץ הולדתו. בחירתו של ראיסי הכתה את זפאטי בתדהמה. "בהתחלה זה היה שוק גדול בשבילי. זה כאילו שאיראן איבדה את הבושה, שהיא כבר לא מרגישה את הצורך להסתיר שמי שעומד בראשה הוא רוצח, מישהו שעומד מאחורי חלקו ברצח המוני ולא מתנצל. התקשרתי לאמא שלי ושנינו דיברנו על איך כל הזיכרונות מהרצח של אבא שלי וכל הטראומות והפחדים מהילדות שלי התחילו לצוף אצל שנינו".
הוא נולד בטהרן ב־1985 לאם חשמלאית ולאב בעל חנות למוצרי חשמל. יש לו אחות צעירה ממנו בשלוש שנים. כשהיה בן שמונה או תשע גילה ספר לא מוכר בחדר של סבתו. לאחר שלחץ על אמו היא הודתה שמדובר בתנ"ך. כך גילה שהוריה של אמו היו יהודים שברחו מברית-המועצות אחרי המהפכה ושהוא צריך להסתיר את העובדה שהוא בעצמו יהודי.
"אמא שלי סיפרה לי בגיל עשר בערך שהוא היה בהפגנה וחילק עיתון נגד המהפכה ואז הוא נעצר ל־38 יום. אף אחד לא יודע איפה הוא היה. אמא שלי הצליחה לגלות שהוא בבית סוהר אבל לא קיבלה רשות לבקר אותו. אנחנו יודעים מעדים שנשארו בחיים שיש בכלא מאות ואלפי עצירים פוליטיים שנדחסים בתנאים לא אנושיים. מסביבם יש צרחות של גברים שעוברים עינויים ונשים שנאנסות. אסיר אחד סיפר לאמא שלי שהוצאה להורג הייתה הקלה בתנאי המאסר. בכל יום, הוא סיפר לה, נעלמים עשרות מהתאים ולא חוזרים, ומאות חדשים נכנסים במקומם.
"ביום ה־38 נערך לו משפט בלי עורך דין ובלי שיכול היה להגן על עצמו. המשפט ארך בין שתיים לחמש דקות. והוא נשפט למוות. לקחו אותם על כף של טרקטור למרכז העיר, שישה אנשים בכל נגלה ותלו אותם. לאמא שלי נודע רק 14 ימים לאחר מכן שהוא הוצא להורג. הגופה שלו מעולם לא הוחזרה אלינו. בנינו קבר, אבל בלי הגופה שלו. וכל הדברים הללו קורים תחת השגחתו ותחת עינו ותחת הוראותיו של מי שהיום הוא המנהיג של איראן.
ומה אתה מרגיש כלפי אבא שלך?
(הוא בוכה) "אני גאה בו אבל מעולם לא חשתי אהבת אב. מעולם אף אחד לא לימד אותי מה שאבא צריך ללמד את הבן שלו. בהכל. באהבה, ביחסים, בסקס. אלו דברים שראיסי רצח ברגע שהוא דן את אבא שלי למוות בשתי דקות בלי שלאבא שלי תהיה אפשרות להגן על עצמו".
תרגום: אשקן ספאי חכימי ובאבק יצחקי
העיתונאי ופעיל זכויות האדם מזיאר בהארי, עליו נעשה הסרט 'רוז ווטר', מתאר איך נראה יום עבודה של התליין
"כל משפט של ועדת המוות שבה היה חבר ראיסי נמשך לכל היותר חמש דקות. התהליך התנהל בשיטת הסרט הנע. הכניסו את הנאשם, השופטים אפילו לא טרחו להעיף עליו מבט. ואז אב בית הדין דיקלם כתב אישום סטנדרטי. רק אם הנאשם האומלל ניסה להתווכח, הרימו את הראש והוסיפו עוד שאלה".
כך מספר מזיאר בהארי (54), מפיק סרטי תעודה והעורך הראשי של יומון האינטרנט 'איראן ווייר', היוצא באנגלית ובפרסית, שחבר באינספור ועדות לטיפול באסירי איראן ולהנצחת הקורבנות.
לחובתו של הנשיא הנבחר של איראן, אברהים ראיסי, הוא אומר, רשימת שמות ארוכה של קורבנות. ראשיתה ב־1988 כשנבחר לחבר הרביעי והצעיר ביותר בחוליית המוות, או ועדת המוות, של טהרן, ארבעה שופטים שלפניהם הובאו אלפי אסירים פוליטיים והם חרצו את גורלותיהם בתוך דקות ספורות.
גם גזר הדין בוצע במהירות. "בדרך כלל גזר הדין המתין על השולחן, עם החתימות. ואז הוציאו את הנידונים למוות לחצר, ישר לעץ התלייה וקשרו אותם בחבלים, בדבוקות של רביעייה. לכל אחד מהאומללים הדביקו פלסטר עבה על השפתיים, לחסוך את צרחות המוות. עוד מדבקה הודבקה לחולצות האסירים ועליה שמו המלא של האסיר.
"כל זה, אולם בית המשפט, שורה ארוכה בחצר, ועץ התלייה", מדגיש בהארי, לקח רבע שעה. אחר כך העלו את הגופות למשאיות כדי להוביל אותן לקבר אחים. אסירים אחרים נאלצו להמתין ואחרי גזר הדין גררו אותם למחנה צבאי, קשרו אותם בדבוקות של ארבעה או שישה וירו בהם למוות".
הטריילר לסרט "רוז ווטר"
העולם נחשף אל בהארי בעיקר בזכות הסרט "רוז ווטר", המבוסס על סיפוריו ויצא בשנת 2014. היה לו מזל, באופן יחסי כמובן, והוא עצמו ישב בכלא האיראני אווין רק 118 ימים ועבר עינויים הנחשבים "קלים". גם אביו אכרם ואחותו מרים ישבו בכלא במדינה. אביו במשך ארבע שנים ואחותו לאורך שמונה שנים במהלכן עברה עינויים קשים. זמן קצר לאחר שחרורה נפטרה מסרטן. הוא עצמו עזב את המדינה וכששב אליה ב־2009 כדי לעשות כתבה עבור שבועון ה"ניוזוויק" האמריקאי על הבחירות של אותה שנה, נעצר גם הוא.
זה היה יכול להסתיים גם במקרה שלו מול כיתת יורים לולא לחץ בינלאומי מסיבי מצד ממשלות קנדה, בריטניה וארצות־הברית שהביא לשחרורו הפתאומי.
במשך יותר מ־100 ימים הוא עבר חקירות מדי יום. את החוקר הצמוד הוא כינה מאוחר יותר "רוז ווטר", מי ורדים, בשל ריח הבושם הזול שהדיף במהלך החקירות. הוא הושב בכיסא נמוך בגבו אל החוקר ומעולם לא ראה את פניו.
החוקר דרש מבהארי לחתום על מסמך ובו האשמות חמורות אך הוא סירב להיכנע. בתגובה הובא אליו צוות טלוויזיה שערך עימו ראיון מפוברק שכל השאלות והתשובות בו נכתבו מראש. "הניחו על השולחן את המשפטים שהייתי חייב לומר מול המצלמות. הסבירו לי שאם לא אציית, יפסיקו את הראיון ויעקרו לי את הציפורניים עד שאיכנע".
החוקר היווה את ההשראה לדמות מפתח בספר שכתב 'ואז הם באו בשבילי’. שנתיים אחר כך יצא הסרט 'רוז ווטר', שהפיק מגיש ה'טודיי שואו', ג'ון סטיוארט, שלקח לצורך כך חופשה של שנתיים והתמסר לצילומים באחד ממדבריות ירדן. סטיוארט חש חובה לעשות סרט על בהארי לאחר שראיון שערך עימו בתוכניתו שימש כמוצג מרשיע במשפט.
במסגרת עבודתו ופעילותו למען זכויות אדם באיראן, מכיר בהארי היטב את דמותו של ראיסי. "לאיש הנורא הזה אין בכלל השכלה משפטית", הוא אומר. "הוא למד, ככל הידוע, רק שנים בודדות, ואחר כך עבר לתקופה קצרה לעיר הקדושה קום כדי לסמן וי על קריירה דתית כדי שיוכל להשתלב בשלטון. הוא בסך הכל פקיד שעלה לגדולה בזכות צייתנותו ואכזריותו".
(סמדר פרי)
