מתי אדם מבין שחייו השתנו בבת אחת? האם יש בכלל רגע ספציפי, קריטי, שבו מחלחלת ההכרה שהחיים – כפי שהכרת אותם – עומדים לקבל צורה חדשה? שהיה לפני ויש אחרי, ושכרגע אתה תלוי, מרחף, מעל? לשירה האס היו לא מעט הזדמנויות לקלוט שהיא בדרך המהירה למעלה. איכשהו, זה לא קרה כשקיבלה את התפקיד הראשי בסדרה הבינלאומית ‘המורדת’, גם לא כשהבינה שהיא מיועדת לשידור בנטפליקס, ואפילו לא כשכל העולם נכנס לסגר הראשון שלו – וחילק את זמנו בין מקלחות אלכוג'ל לבהייה במסך הטלוויזיה. האס גילתה שהיא כוכבת, ובכן, במרפסת השירות שלה – ערב אחד, כשיצאה לתלות כביסה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ראיתי לפני את הפרקים, התרגשתי, ואז הסדרה עלתה", נזכרת האס. "הקורונה התחילה כבר להיות עניין מסוכן ולא רק 'משהו מסין'. כל הטקסים והפסטיבלים שהיינו אמורים להופיע בהם בוטלו בזה אחר זה. הפרמיירה בברלין. סירייס מניה בצרפת. הגעתי לניו־יורק כדי לקדם את 'המורדת', אבל מהר מאוד הכל נסגר ושלחו אותי הביתה. זו הייתה ההתחלה של הקורונה, ההארדקור, כשלא יצאנו מהבית, כשכל הטלוויזיות של כולם היו פתוחות, בין אם רואים את ביבי נואם או סדרה בנטפליקס, אחד מהשניים. פתאום התחילו להגיב על הסדרה ברשתות החברתיות. אמרתי, משהו קורה. עלתה לי כמות העוקבים בבת אחת, ואנשים מכל העולם כותבים לי. אבל בסדר, נטפליקס וכולם בבית. אבל אני זוכרת את הרגע שנפל לי האסימון. יצאתי למרפסת לתלות כביסה. היה כבר מאוחר. תל־אביב, פלורנטין, המון בניינים צפופים. אני מסתכלת החוצה ורואה טלוויזיות פתוחות, ופתאום קולטת שבכל הטלוויזיות שאני רואה מולי, הפרצוף שלי על המסך".
מה עובר ברגע כזה?
"אין לי מילים לתאר כמה שזה היה ביזארי. הייתי פשוט בשוק. חושבת שנפלו לי האטבים. אמרתי לבן הזוג שלי, ‘עידו בוא רגע’. רציתי לוודא שאני לא מדמיינת. צילמתי את זה ושלחתי לכל החברים בקבוצת ווטסאפ של 'המורדת' מסביב לעולם. הם היו בשוק. כולם גרים שם באל־איי או בברלין. אין להם דירות כמו בפלורנטין. שם פתאום הבנתי שקורה פה משהו מיוחד. זה היה כמו סצנה מסרט. קאט. בום. הפיצוץ".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
הבום היה כל כך גדול, שאת ההדף שלו האס שומעת עד עכשיו. כבר שנים היא משחקת. מוערכת ומעוטרת. מסמנת מטרות. גם מעבר לים. בעבר היו גם תפקיד בסרט הוליוודי מדובר (‘אשתו של שומר גן החיות’) ופסטיבלי קולנוע מסביב לעולם, אבל ההצלחה חסרת התקדים של ‘המורדת’ – עם מקדם ההדבקה של הקורונה – הפכה השנה את האס לכוכבת הישראלית המדוברת ביותר בעולם – אחרי גל גדות.
בזמן שרוב העולם יצא לחל"ת, האס יצאה לסיבוב הבכורה שלה בהוליווד. שנת הקורונה שלה היא למעשה השנה הטובה בחייה. ‘המורדת’, המגוללת את סיפורה של צעירה הנמלטת מקהילה חרדית בברוקלין לברלין, הזניקה את הקריירה שלה לשיאים שגם כוכבים בינלאומיים ותיקים עדיין חולמים עליהם. היא השחקנית הישראלית הראשונה שהייתה מועמדת לפרסי האמי, והראשונה, זה 50 שנה, שקיבלה מועמדות לגלובוס הזהב. היא לא זכתה, ובגלל הקורונה, גם נחסך ממנה הכיף על השטיח האדום וההזדמנויות לבונדינג עם פרנסס מקדורמנד. את הפיצוי קיבלה עם רשימת פרסים לא פחות מכובדת: בזכות ‘המורדת’ זכתה בפרס השחקנית בטקס פרסי הקולנוע העצמאי ובפסטיבל הטלוויזיה של ברלין. רק השבוע קיבלה הסדרה גם את פרס פיבודי היוקרתי. על תפקידה ב’אסיה’, סרט ישראלי חדש שעלה השבוע למסכים בארץ, קיבלה את פרס שחקנית המשנה בפסטיבל טרייבקה היוקרתי בניו־יורק ואת פרס אופיר הישראלי – כדי להזכיר לעולם שעם כל הכבוד, אנחנו היינו שם קודם.
10 צפייה בגלריה
מתוך ''אסיה''. כבר קיבלה את פרס שחקנית המשנה בפסטיבל טרייבקה ואת פרס אופיר הישראלי על תפקידה בסרט
(צילום: דניאלה נוביץ)
האס מכינה את הקרקע לרגע הזה כבר לא מעט זמן. זה לא הסיפור על השחקנית שהתפלק לה במקרה. עבור האמריקאים היא פרצוף מוכר כבר כמה שנים בזכות ‘שטיסל’, שהפכה ללהיט נטפליקס בלתי צפוי. הזיהוי שלה עם עוד דמות חרדית ב’המורדת’, כבר הפך אותה לאייקון. האס מודה שעל אף שתמיד כיוונה גבוה, לא האמינה שהחלום ההוליוודי ייראה קרוב כל כך בזכות סדרה ביידיש. "לקח לי זמן להבין בכלל מה זו הסדרה הזאת. האודישן היה ביידיש. זה הדליק אותי מאוד. אני חנונית גדולה. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מהסוכנת שלי, זוהר יעקובסון, עם הפרטים המלאים. הבנתי שזה ישודר בנטפליקס אירופה, אבל כבר היו הרבה סדרות מצוינות שם שלא התפוצצו, אז אמרתי אוקיי, זו תהיה סדרה בנישה של הסדרות זרות. לא חשבתי שזה הולך להתפוצץ. ואז פתאום הדבר יוצא, וזה באמת־באמת, לא כביטוי, מעבר למה שציפיתי".
קשה להפריז בקשר שבין הקורונה להצלחה המסחררת של ‘המורדת’ בעולם: אנשים תקועים בבית, מחפשים דרך להעביר את השעות, לשקוע בצרות של אחרים. "אני חושבת שהיא הייתה מצליחה כך או אחרת, אבל העובדה שכל העולם היה כלוא בבית בדיוק ברגע שהסדרה עלתה, איפשרה ל'מורדת' להגיע להרבה צופים בעוצמות אדירות".
האס הפכה לכוכבת מצליחה בעולם שנכנס לבידוד מוחלט. את רוב הטקסים, הפסטיבלים, הראיונות ומסעות יחסי הציבור העבירה בזום, בפיג'מה, בין קירות ביתה. לא בדיוק הדרך הזוהרת לחגוג את מעמדך החדש ככוכבת בינלאומית. "כן, הפער היה מאוד חזק", היא אומרת. "לא רק בזה שאת מתראיינת בפיג'מה בבית, אלא במהירות שהדברים קורים. רגע אחד מכריזים עליי כעל מועמדת בגלובוס הזהב, ורגע אחרי אני שוטפת כלים. כל הזמן הקונטרסט הזה. אז נכון, בהרבה מובנים ברור שהייתי מעדיפה שגם הנסיבות יהיו אחרות, גם לטוס, ליהנות מכל מה שיש לדבר הזה להציע, אבל מצד שני היה בזה משהו גם מקרקע. להיות בין כותלי הבית, לקבל את הסטירות של החיים מצד אחד, ומצד שני את החדשות המשמחות, ולהיות עם האנשים שאני אוהבת, ואסור גם לצאת מהבית. זה מוזר, אבל זה דבר שעוזר לשמור על השפיות".
ועדיין קורה לך הדבר הכי גדול, הגשמת חלום, ואת תקועה בזום.
"אני זוכרת שבאמי, רגע לפני השידור בזום, שאלה אותי אחת המפיקות באוזנייה, ‘איך זה לעשות את האמי מישראל?’ אמרתי לה, ‘תשמעי, אין לי כל כך אמי אחר להשוות אליו, אז אני סבבה’. ברור שזה היה גם מתסכל. לא הדברים הגדולים בהכרח, אלא היום־יום, להרגיש את האהבה. אפילו ללכת ברחוב לא הייתה כמעט אפשרות. כל הפידבקים היו מהאנשים הקרובים אליי או דרך אמצעים וירטואליים. שזה מרגש ומקסים אבל לא הדבר האמיתי. אז ברור שזה היה דבר מתסכל. וגם הפרמיירה שבוטלה. זה שאי־אפשר לטוס. לעוף. אין לך דרך לפרוק את הקתרזיס".
אז איך מפרקים את ההתרגשות?
"זה פשוט סוג של מציאות מקבילה במובנים מסוימים. בווירטואלי היו כל כך הרבה דברים לעשות. אני לא יכולה להסביר את כמות הזום שעשיתי. זה היה באמת מטורף. שרפתי כבר את העיניים באיזשהו שלב. הרגשתי שאני עיוורת. הייתי במוד מאוד־מאוד מתפקד".
ואין עצבות, כעס על המצב הזה?
"זה באמת היה לי כל כך חדש החוויה הזאת, של ההכרה, שאם הייתה שקיעה והייתה שקיעה, ורגעים של עצבות, זה היה יותר כדי להרגיש את עצמי, כדי להבין שזה באמת קורה. כמעט לא הרגשתי שזה אמיתי. הרגשתי שאני צריכה את הזמן כדי לחבר את החלקים של הפאזל. להבין מה קורה לי".
10 צפייה בגלריה
''לקח לי זמן להבין בכלל מה זו הסדרה הזאת''. מתוך ''המורדת''
(צילום: Anika Molnar/Netflix)
לא יכולת למנף את הפריצה הזאת לפגישות עם מפיקים. להכות בברזל.
"הייתה לי אמונה שזה לא רגעי. לא 15 דקות. 'המורדת' פתחה את הדלת. מה זה פתחה? פירקה אותה. האמנתי בעצמי, אבל עדיין לא היה לי ברור מה עושים עכשיו. החשש לא היה שהמומנטום ייהרס, אבל כן, שאלתי את עצמי איך ממקסמים את זה. אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם הסוכנת האמריקאית שלי. שאלתי אותה, מה עושים? מה זו המציאות הזאת? כשאי־אפשר לטוס ויש רק זומים, וקיפאון בכל מה שקשור להפקות חדשות. היא אמרה לי פשוט: ‘שירה, גם השחקנים הגדולים ביותר כרגע שואלים את זה. גם בראד פיט יושב בבית ותוהה מה יהיה’. זה לא עודד אותי, אבל זה גרם לי להבין שיש משהו, מכנה משותף, שכולנו שקועים באיזה בוץ. זה נתן לי את סטירת הפרופורציות הזאת שהייתי צריכה".
והיו גם טקסים. במקום שטיחים אדומים, ישבת על המיטה בבית שלך. מחמיץ לב.
"נכון. זוכרת שבאמי ישבתי עם עמית (רהב, ששיחק לצידה ב'המורדת' ‑ א”ס) ואמרתי לו, ‘אתה קולט? היינו עכשיו בשטיח אדום ממש’. זה היה בזום, אבל היינו שם. זוכרת שהיה את הראיון עם אחת המנחות. היא עמדה על שטיח אדום. אני יושבת ביפו. ברגעים האלה, כשהיא ירדה והשטיח האדום נפרס מאחוריה, אמרתי לעצמי: אוקיי, אשכרה יכולתי להיות שם. זה היה יכול להיות כיף. ועדיין לא הייתה לי תחושת החמצה. בגדול עפתי בכלל על הדבר הזה שאני מועמדת באמת לכל כך הרבה דברים שלא חשבתי שאהיה מועמדת אליהם בחיים. זה היה כל כך מטורף, מעבר למה שציפיתי, שאפילו לא היה לי נעים להתמסכן על זה שאני לא שם פיזית. הדברים המאוד־מאוד יפים האלה שקרו לי נתנו לי את הביטחון להאמין שזה עוד יקרה. אני לא יודעת אם אני אהיה מועמדת שוב לאמי או לגלובוס הזהב, אבל יהיו אירועים, יהיו עוד פסטיבלים, יהיו עוד הזדמנויות".
כמו גיבורי העל הגדולים, גם האס גילתה בחודש שעבר שעם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה עוד יותר. מבצע שומר החומות תפס את ישראל במחדל הסברתי. בלי מדיניות, בלי שגרירים, בלי כמעט לייקים. האס, כמו גל גדות ושאר הכוכבים הישראלים המצליחים בעולם, נקראה על ידי ההמון ברשתות החברתיות להתגייס למסע הסברה ולפרסם את תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. מישהו הרי צריך להתנגח בג’יג’י ובבלה חדיד. אחרי שלושה ימים של לחימה, פירסמה האס בסופו של דבר התייחסות קצרה למצב, מעט מדי ומאוחר מדי מבחינת מי שציפו מהאס להתחיל לשגרר את ישראל בעולם.
"פירסמתי את מה שיכולתי. לא רציתי יותר מזה, זאת האמת. העדפתי להמשיך את מה שאני עושה יותר ברמה האישית. אני מבינה את הציפייה הזאת ממפורסמים בתוך כל תעשיית הפייק ניוז. אבל כל אחד עושה את מה שהוא יכול. אני חושבת שנועה תשבי עושה עבודה מדהימה. אני חושבת שגל גדות עושה עבודה מדהימה. אין ראיון שהיא מסתירה את היותה ישראלית. וגם אני עושה את העבודה שלי. אני גאה בהיותי ישראלית. גם אני אומרת את זה בקול רם. אני טסה עכשיו עם ‘אסיה’ לארצות־הברית ואני אמשיך לדבר עם אנשים ולהעמיד אותם על טעותם. אבל אני לא אתחיל להיות חיית אינסטגרם או וכחנית פוליטית. לא מפחדנות. אני פשוט לא כזאת”.
וגם, בואי נודה, יש לך יותר מה להפסיד. ויותר סוכנים ויחצנים שדואגים מכל משפט שעלול לעורר מחלוקת ולקלקל לך את התפקיד הגדול הבא.
“זה אפילו לא זה. אם הייתה לי אפשרות, אפילו אם זה היה באיזה ראיון, הייתי מדברת על זה, וזה היה נשמע לי יותר הגיוני מאשר לעשות את זה באינסטגרם, בפוסט אחד או בסטורי שלא מסכם שום דבר. כשאתה רואה את הדברים שבלה חדיד מפרסמת, שקרים מוחלטים, זה מכעיס נורא, אבל אני לא יכולה להסביר את מה שאני רוצה להסביר בשני סטוריז. אני יכולה להגיד שאני תומכת במדינה, שאני מתפללת לימים טובים לישראל. ואת זה כתבתי. זה מה שאני יכולה להכניס בסטורי אחד. יותר מורכבות מזה? זה לא משהו שאני יכולה לתמצת”.
ואין שיקול מקצועי? חשש של איך זה ייתפס?
“לא. ממש לא. בטח לא השיקול העיקרי שלי בכל אופן. כשהתחיל המבצע, הסוכנים שלי בחו”ל אמרו לי ‘תפרסמי, בטח’. ממש תמכו. גם יחסי הציבור בחו”ל. לא רק שלאף אחד לא הייתה התנגדות, הם אמרו, ‘את צריכה. קורה משהו. תפרסמי’. העולם הרבה פחות שטחי ממה שנדמה. אלה היו ימים רגישים והכל היה באקסטרים. אנשים שכתבו לי לפני כמה חודשים שהם מעריצים אותי ואיזו גאווה, כתבו לי – כי עברו חמש שעות ועוד לא פירסמתי כלום – כמה אני בוגדת ועוד דברים שאני לא רוצה לחזור עליהם. אני אפילו לא כועסת על זה. אני חושבת שהאמוציות היו גבוהות. יכולה להבין, אני בעצמי לא נשמתי בחדר מדרגות כששמעתי את הבומים האלה”.
יש משהו מפחיד במהירות הזאת, שבה את הופכת מכוכבת אהובה לבוגדת פוטנציאלית.
“ממש. אבל זה פער אנושי. זה מטורף כמו שפתאום יש לי טילים מעל הראש. זו מציאות מטורפת. את רוב האיומים לחיי והודעות הנאצה קיבלתי כשאני בחדר המדרגות תוך כדי הטילים. אני גם יודעת שזה שאותו נער בן 15 כתב לי את זה, יש סיכוי ששבוע אחרי, אם אני אעלה משהו אחר שקשור לעבודה, יכול להיות שהוא יכתוב לי גם ‘כל הכבוד’. אני רואה את הכאב. גם אני כאבתי את הכאב הזה באותו רגע. רציתי לצרוח כשהייתי בחדר מדרגות הזה. אני רואה את הסטוריז ואת הפייק ניוז ואני רוצה לצרוח. אני יכולה להבין את התסכול”.
נדרשת להגיב על הסוגיות האלה בראיונות בעולם?
“לא. כל מה שנשאלתי עליו בשנה האחרונה היה על הקורונה. זה היה סביב עונת הפרסים ולא מצאתי את עצמי נדרשת להסביר כלום. לא דברים אישיים ולא על ההיסטוריה של ישראל. הם לא מגיעים לשם. מקסימום שאלות על יהדות. זה הקל מאוד, אבל גם לא באמת העסיק אותי. אבל היו לי המון שיחות עם אנשים שעבדתי איתם מסביב לעולם. גם כאלה שדרשו בשלומי וגם כאלה שרצו להבין יותר את הסיטואציה. היו לי שיחות של שעות עם אנשים. שעות. לרוב בשתיים בלילה. כי רובם חיים באל־איי או בניו־יורק. שיחות ארוכות־ארוכות־ארוכות שהם מצטטים דברים שאנשים פירסמו בסטורי שלהם בחו”ל. דברים שעל חלקם אני אפילו לא יודעת מה להגיד. אז אני מסבירה להם את המורכבות ובסוף הם גם אומרים תודה. לא הסכמנו על הכל, אבל נוצר דיאלוג. מצאתי את עצמי עושה את זה המון. מעולם לא הייתי חזקה או פעילה ברשתות חברתיות. תמיד קצת הסתייגתי מהטון של הדברים ועשיתי את הדברים שלי טיפה אחרת”.
אז עכשיו היא מנסה לעשות את זה אחרת גם מקצועית. תנסה להפוך לכוכבת גדולה עוד יותר, בלי להתפשר יותר מדי. היא יודעת איך עובדת שרשרת המזון – את המחיר שנדרשים לשלם בדרך למעלה, את כמות האנשים שמתחילה להקיף אותך, את הפרויקטים המסחריים שלא בהכרח מעניין לעשות, אבל כדאי. “אני חושבת שזה אילוז’ איך שדברים נתפסים מבחוץ. אף אחד לא אומר לי מה להגיד או מה ללבוש. אנשים חושבים שכשאדם מטפס למעלה הוא מאבד משהו מעצמו. זה לא נכון, וזה קצת כמו לשאול מה ההבדלים בין הסט ב’מורדת’ לסט צילומים בארץ. ברור שיש הבדלים. ברור שהדברים שונים, אבל לא כמו שחושבים. אף אחד לא אומר לי מה להגיד או לא להגיד. אני גם עוד לא במעמד של ‘להיזהר’”.
אבל את כבר במעמד שמזהים אותך בחו”ל.
“בחו”ל יש עדיין מסכות, אז לפעמים יש מין דאבל־טייק. ‘יו, את ממש דומה לשחקנית הזאת’. לא תמיד אני מאשרת”, היא צוחקת. “כשטסתי לגולדן גלוב, האדון שבודק את הדרכונים בארה”ב, איש מבוגר עם קול בס, הסתכל עליי ואמר: ‘אני אוהב את העבודה שלך! בהצלחה!’ ככה נכנסתי לאמריקה. היה רגע שיצאתי לרחוב ואז פתאום מישהו צפר לי או מישהו בא להצטלם. זה עדיין היה לייט, כי זה עדיין היה שאריות הקורונה. אני חושבת שאולי עכשיו, בניו־יורק, זה יכול להיות מעניין”.
וזה יהיה עוד יותר מעניין. לאחרונה פורסם שהאס תיכנס לנעליה של ראשת הממשלה, גולדה מאיר, בסדרה טלוויזיה שתפיק ברברה סטרייסנד ויכתוב זוכה האמי אריק טוכמן (‘סיפורה של שפחה’) על בסיס הספר Golda Meir: Lioness.
אחת המפיקות של ‘גולדה’ היא ברברה סטרייסנד. דיברתן?
“כן, דיברנו בטלפון. הכי מרגש בעולם. שיחות בחו”ל של אנשים חשובים, סוכנים וכאלה, זה כזה: ‘היי שירה, אני רוצה להעביר אלייך את ברברה סטרייסנד’. אז אני מחכה, מחכה, מתרגשת. פתאום אני שומעת מעבר לקו ‘שלום’ במבטא אמריקאי ואז שיחה עם ברברה סטרייסנד! היו לי שיחות מאוד מרגשות בזום ובטלפון. זו כנראה הייתה השיחה הכי מרגשת בכל התקופה האחרונה. זה כבר די היה סגור שזו אני. אז זו הייתה יותר שיחת היכרות אחרי שהכרתי את שאר המפיקות כי היא לא השתתפה בזום. היא הייתה הכי מקסימה בעולם. שיחה מאוד קז’ואל, על איך היא רואה את זה, מה שלומי, איפה אני, וכמה זמן לא הייתה בתל־אביב בעצמה”.
יש אחוות מפורסמות בעולם? גל גדות מתקשרת לומר בהצלחה?
“כן, היא כתבה לי כמה פעמים. גם כש’המורדת’ יצאה. גם בגולדן גלוב. כשהייתי באל־איי לא הצלחנו להיפגש. גם לא הייתי שם הרבה זמן. אנחנו מתכתבות מדי פעם. היא מקסימה ומאוד מפרגנת ומותק והיא גם עזרה לי באיזו התייעצות, גם מקצועית כמובן. אז יש אחווה. עוד לא פגשתי אותה פנים מול פנים, אבל אנחנו חברות בווטסאפ. זה יקרה מתישהו”.
את מסתכלת עליה ואומרת: זה הכיוון?
“אני מסתכלת עליה ואומרת, וואו, איזו מטורפת, איזו מדהימה. היא באמת עשתה משהו שאף אחת לא עשתה. וגם בעולם לא הרבה עשו. בטח לא שחקנית זרה. אני לא יודעת אם מישהו יגיע לרמה הזאת. ואני קודם כל מעריצה אותה על זה. אני גם חושבת שהיא עשתה את זה בחן ובאצילות ובעבודה קשה. אני עושה את הדברים שלי. אני לא יכולה להגיד לך אפילו איפה זה ספציפית. אני רק רוצה להמשיך לעשות את הדברים”.
אז את לא רוצה להיות גיבורת־על?
“לא בהכרח. אני רוצה להיות גיבורת־על מהסוג שלי”.
האס, תהיו בטוחים, לא מתכננת לוותר על אף הזדמנות בדרך. המראה העדין שלה יכול לתעתע. מאחורי החיוך המתוק – עומדת נחישות של ברזל. את נקודת הזמן הקריטית שבה נמצאת הקריירה שלה כרגע היא מנהלת בריכוז מופתי. בלי טיפת אימפולסיביות. מדברת – בעיקר בזום – עם במאים ויוצרים מכל העולם. בוחנת בקפידה כל תסריט או רעיון שעולים על השולחן. בזמן הקורונה התראיינה לעשרות כלי תקשורת ברחבי העולם, כולל הופעה על שערי מגזינים נחשבים, ונהנתה מדברים שמגיעים עם המעמד כמו שמלה של שאנל שהוטסה במיוחד עם שומר ראש לארץ לצורך ההשתפות בטקס האמי.
היא מספרת שלא עשתה שום אודישן בישראל בשנה החולפת, אבל נשבעת שעל אף מעמדה החדש – חשוב לה להמשיך לשחק בישראל. אם יש משהו שהקורונה חיזקה, זה את האופן שבו ניתן לנהל קריירה בינלאומית גם מרחוק. "העולם השתנה. הכל אפשרי. לא משנה איפה אתה ממוקם. עם כמה שאני כמובן מעדיפה פנים מול פנים, ברגע שקצת שיחררתי, ראיתי כמה דינמי זה זום. יש כרגע איזה דיבור על הפקה שאם תקרה, תצטלם בקנדה. אז ברור שאעבור לשם לכמה חודשים. אבל אז אחזור לארץ. אני אקח את עצמי לאן שצריך, אבל רואה את עצמי תמיד חוזרת לפה. חשוב לי לעשות גם בארץ דברים".
בשבוע שעבר חזרה לניו־יורק לפרמיירה חגיגית לסרטה החדש ‘אסיה’, שביימה וכתבה רותי פרי־בר, על יחסי אמא ובת והטוויסט שהם מקבלים בעקבות מחלתה של הבת. הסרט, שזכה בפסטיבל טרייקבה בשלושה פרסים (במאית, צילום ושחקנית), עובד בשתי חזיתות עלילתיות: מצד אחד דרמת התבגרות קלאסית כולל מרד הנעורים וחילופי התפקידים בין האם לבת, ומהצד השני דרמה קורעת לב שמטיחה בצופה שאלות על הקרבה הורית, מסירוּת והחוסן להתמודד עם הנורא מכל – כולל גם כמה תשובות מפתיעות.
האס צילמה את ‘אסיה’ עוד לפני ‘המורדת’, אבל התכוננה לתפקיד לא פחות. כדי להרגיש את הקושי של הדמות לבצע פעולות פשוטות, קנתה משקולות לרגליים וטיפסה יום־יום במדרגות. את האס אפשר לקטלג תחת הקטגוריה "שחקנית טוטאלית", אבל למען האמת, היא לא הייתה צריכה הכנה עמוקה מדי כדי להבין איך לגלם ילדה חולה. בגיל שנתיים ותשעה חודשים אובחן אצלה סרטן. היא נלחמה על חייה עד גיל חמש ובסופו של דבר הבריאה. היא לא זוכרת יותר מדי מהתקופה הזאת. אין לה רצף קוהרנטי של אירועים. רק תמונות מטושטשות של בדיקות, טיפולים והשלכות בריאותיות – בהן פגיעה בעמוד השדרה שהשאירה אותה נמוכה יותר מהתכנון, אבל גבוהה יותר ב־20 סנטימטרים מהגובה שהעריכו הרופאים שתגיע אליו.
אף על פי שעברו יותר מ־20 שנה, האס ממעטת לדבר על התקופה ההיא. שילוב בין זיכרון שהודחק לצורך שלה להפגין חוסן פנימי. התפקיד ב’אסיה’ חייב אותה לצלול לדיאלוג עמוק יותר עם התקופה ההיא. "ברור שהיה לזה קשר אישי שפגש אותי בצורה באמת מאוד עוצמתית. הייתה בתוך התפקיד הזה גם הזדמנות לסגור מעגל פרטי גם מבחינת המסר של הסרט. נכון, אפשר להגיד שהוא עוסק בחולי, במוות, בקושי, אבל בעיניי זה סרט ממש על חיים, על מערכות יחסים, על מה קורה לנו כשדבר כל כך מטלטל פוגש אותנו".
את יודעת להגיד היום מה המחלה עשתה לחיים שלך?
"מוות פגש אותי בגיל די צעיר. מה זה די צעיר? בפתיחת החיים. לא מוות סופני, אבל כן ההתמודדות סביבו. זה העסיק אותי במהלך השנים יותר מכל אדם אחר מסביבי. אלה לא דברים שאמורים להעסיק ילדה קטנה. אז זה תמיד היה שם, הנושא של מוות, הנושא של חיים. אני זוכרת שבתיכון, בעבודת הגמר שלי בסוציולוגיה, כשכולם עשו עבודות על הקשר בין מין לאהבה, אני עשיתי עבודה על הקשר בין חולי סרטן ובין העמדה כלפי המוות והחיים. זה משהו שתמיד העסיק אותי. השאלה של מוות וחיים ומה המשמעות ואיך זה קשור".
ואלה שאלות שעדיין מעסיקות אותך או שהשנים האחרונות מספקות הסחת דעת?
"אני לא חושבת שזה נעלם. אנחנו חייבים לטפל בטראומה שלנו ולהתמודד ולתעל אותה למקומות טובים, אבל הטראומה תמיד שם. כן, אני אולי יותר דרוכה מאנשים אחרים כשמתחילים לדבר על מחלות, אבל בו בזמן אני חושבת שעברתי תהליך של הבנה שהמוות הוא ממש חלק מהחיים.
"חלק מבינים את זה בגיל מוקדם. חלק מבינים את זה בגיל יותר מאוחר. אני הבנתי את זה בגיל צעיר מאוד. נולדתי לתוך זה. הזיכרון הראשון שלי הוא בית חולים. אין לי זיכרון במוח שהוא לפני הדבר הזה. אני אפילו לא יכולה להגיד שלפני זה הייתי ילדה. הייתי כמעט בת שלוש כשזה קרה. זה ממש משהו שהוא חלק ממני בכל השנים האלה ועכשיו, אחרי ההשלמה עם כל מה שעברתי, אני גם יודעת להתייחס לתקופה הזאת כאל מתנה. וזה דבר שמפחיד לומר, כי סרטן ומתנה לא הולך יחד. אז מוות ומתנה, אוי ואבוי להגיד דבר כזה. אבל מותר לי, כי עברתי את זה".
הטון המפויס של האס כלפי התקופה ההיא כולל גם את הסכם השלום שעשתה עם המראה שלה, ובעיקר עם גובהה. גם כשפורסם הליהוק שלה לתפקיד גולדה מאיר וגבות הורמו, היא סירבה להתרגש.
“מישהו פירסם בפייסבוק תמונה של גולדה בת 70 ותמונה שלי לידה ושאל: ‘איך היא יכולה לגלם אותה?’ זה נורא הצחיק אותי. אתם יודעים שגולדה לא נולדה בת 70? היא הייתה אישה צעירה, מחוזרת מאוד, שובבה מאוד. קורנת בדרכה. נערה עם חיים שלמים. וזה גם התכנון – לשחק אותה בגילי נערות ובגרות יותר, אבל לא כראש ממשלה. היא אישה שהקדימה את זמנה בטירוף. התקדמה בצורה שלא תיאמן. גייסה מיליוני דולרים בארצות־הברית, כשאף אחד לא האמין שזה בכלל אפשרי, וחיה חיים סוערים ומאוד מעניינים. נכון, אנחנו נראות מאוד שונה. עוד לא הגענו לשם, מוקדם להגיד, אבל אני מניחה שיהיו איפור ושיער ודברים שיעזרו לי להיכנס לתפקיד. אף אחד לא מכיר אותה בתקופה הזאת. אין תיעוד שלה כמעט. מי יודע, אולי היא נראתה כמוני? אולי לא”.
שנים, היא אומרת, העסיקה את עצמה בשאלות של דימוי גוף, נשיות והתבגרות. בעיקר בתיכון, כשכולן מסביבה צמחו קדימה, הרגישה תקועה מאחור. קריירת המשחק שפיתחה מגיל צעיר סייעה לה להשתחרר מהכבדות, להתרכז ביתרונות הליהוקיים שהמראה שלה מאפשר, אבל עם הזמן גם כלאה אותה שוב ושוב בתפקידי נערות ונשים הצעירות משמעותית ממנה. "שנים הרגשתי שזה היה עקב אכילס ממש רציני שלי. בשילוב עם טראומת העבר שלי, זה הפך לעניין. היה משהו בתפקידים שעשיתי, בעיקר אלה שהתחלתי איתם, ילדות קטנות, שנהיה לי מורכב באיזשהו אופן. אומרים: ‘את שחקנית מוערכת ואת יכולה להיראות קטנה, תתמודדי עם זה’. אבל ההתמודדות שלי עם הדמויות שעשיתי ממש הציפה לי את העבר, את הדיאלוג שלי מול המראה וזה שאני נראית קטנה. כאילו לא הייתה לי ברירה. כל תפקיד הכריח אותי 'להתמודד'. היו תקופות שזה תיסכל אותי עד כדי כך, שאמרתי לסוכנת שלי: 'די, אני לא רוצה לעשות את התפקידים האלה' - לא בגלל התפקידים עצמם, אלא בגלל איפה שזה פגש אותי – והיא הייתה אומרת לי: 'תתמודדי. בסוף גם לך יהיו קמטים'".
צודקת.
"לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד. אבל כל התמודדות כזאת נטעה בי ביטחון עצמי והביאה לפידבקים טובים מהסביבה. זה באמת הגיע לשיאו ב'מורדת'. אף אחד בחו"ל לא מדבר איתי על הגיל שלי או על הגובה שלי או על זה שאני נראית קטנה. אם אומרים לי את זה, אז זה תמיד בווייב של: ‘יופי, את יכולה לשחק גם בגיל הזה וגם בגיל הזה’".
את מרגישה שאין את השיפוטיות שאולי הייתה בארץ.
"גם בארץ באמת באיזשהו שלב זה נעלם. אחרי כמה תפקידים, אמרו, ‘אוקיי, היא יכולה לעשות יותר’".
אבל בפועל, גם ה"יותר" הזה מוגבל. את עדיין נראית צעירה מאוד לגילך.
"אולי יש דברים שלא הגיעו אליי בגלל זה, אבל בסך הכל אני מרגישה שהוורסטיליות שלי מנוצלת. היה לי גם יום הולדת 26 לא מזמן. אני עדיין נראית צעירה לגילי. אני עדיין מתייחסת לזה כאל יתרון. כן, הזמן עובר. אני נראית יותר גדולה ממה שנראיתי לפני שנתיים. אני כבר לא נראית קטנה. אני חושבת שלא נשאר לי המון זמן לגלם בנות 18. בקרוב גם זה ייגמר, אם אני אוהבת את זה או לא. הקמטים יגיעו. המשהו האחר יגיע. אני אומרת את זה באהבה גדולה. כל הדיאלוג הזה ומה שהוא מציף כבר פחות דרמטיים עבורי.
"אלה דברים שהעסיקו אותי עד תחילת שנות ה־20. כי רציתי להיות אישה, אבל עוד לא הייתי. ואז גם אומרים לי, את לא אישה ואת נראית קטנה ואת רק רוצה להיות. אני עכשיו במקום שאני ממש מרגישה בת גילי".
והיום את מרגישה מסונכרנת יותר לגיל שלך כאישה?
"כן. לא אישה בת 30 או 40, אבל כן מרגישה כאישה בגילי. אישה צעירה. לכן כל הדיון הזה על טייפקסטינג כבר לא מערער אותי".
היא נולדה וגדלה בהוד־השרון. בת זקונים – הקטנה מבין שלוש – שנולדה עם נשמה קצת זקנה. אנשים שלמדו איתה בתיכון מתארים נערה אמביציוזית מגיל צעיר. מסמנת מטרות ברורות, לא נותנת לאף אחד להפריע לה להתקדם – תמיד בנועם ובנונשלנטיות. לא הכי מקובלת, אבל גם לא בדיוק הילדה שנשארת לבד בהפסקה בכיתה. כשהייתה בת 14, היא מספרת, שלחו אותה הוריה לפסיכולוגית. "זוכרת בעיקר ששיחקנו והיה לי כיף. אני לא יודעת מה גרם להם להביא אותי לטיפול, אולי בגלל מה שעברתי בגיל קטן כל כך. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתה לי הערכה מאוד גדולה לפסיכולוגיה. היה לי ברור שיש קשר בין מצב נפשי ופיזי, שיש קשר בין טראומות העבר למי שאתה היום. גם אם לא הצלחתי לטפל בדברים בעצמי, תמיד הייתה לי מודעות לזה. כן השתלבתי, אבל הרגשתי שונה. גם פיזית. גם קצת נפשית. היו לי חברים. הרגשתי שלא תמיד אני יכולה לדבר איתם. לא הייתה בדידות, אבל בפני עצמי, תחושה של חריגות מסוימת".
עד כמה את מרגישה שכל מה שאת עוברת עכשיו – הכוכבות המטורפת – הוא סוג של פיצוי על הילדה החולה, שלא מצאה את עצמה חברתית, שלקח לה זמן למצוא את הנשיות בעצמה?
"אני מבינה למה אתה מתכוון. קראתי לא מעט ספרים של ד"ר אליזבת קובלר־רוס כהכנה לתפקיד שלי ב'אסיה'. אחד מהם הוא 'המוות חשוב לחיים'. חלק מהדברים בספר מתייחס לילדים שחולים במחלה קשה שמעצבת משהו באופן שבו הם חיים את החיים אחרי שהם מחלימים. את חלקם היא מתארת כנפש זקנה. והיא גם מציינת שכשקורה לך משהו כזה, בטח בתור ילד, אתה נכנס לתוך איזה בלנדר וזו ממש בחירה שלך, גם של המשפחה, אם לצאת מרוסק או מלוטש. ואני מרגישה שכל שנות הבגרות שלי אחרי המחלה, הקשיים שהיו לי עם עצמי, כמו עם הגודל שלי, היו המבחן הזה – במה אני בוחרת. כל פעם מחדש. אין לזה סוף. אבל היה לי ברור בכל רגע שאני לא יוצאת מרוסקת מהתהליך הזה. אני יוצאת מלוטשת. לא בשביל לנקום ולא בשביל פיצוי, אלא בשביל לעבור את מה שעברתי בהשלמה".
אחרי תקופת רווקות ממושכת, היא כבר שנה וחצי עם עידו ויסמן. הם הכירו בנסיבות הכי ישראליות לכוכבת במעמדה, ובמה שיכול להיות בסיס לקומדיה רומנטית מתוקה בעתיד. האס חיפשה סאבלט זמני, עד שתוכל לעבור לדירה שחתמה עליה חוזה אבל לא הייתה מוכנה. וייסמן, במאי וצלם קולנוע, חיפש שותף לדירה ששכר בפלורנטין. האס ראתה את המודעה, באה לראות את הדירה, ונדלקה. על הדירה ועל בעליה. "האמת שזה בכלל התחיל עוד לפני, בבית קפה. הייתי צריכה לעבור ראיון כדי להיכנס לדירה. בסדר, הגיוני. אתה מכניס מישהו לחודשיים־שלושה לבית. אתה רוצה שהוא יהיה נורמלי".
את שירה האס. נראה לי שאת נורמלית.
"הוא טוען שהוא לא הכיר אותי. בסדר. בקיצור, הייתה ממש שיחה קולחת. הוא מצא חן בעיניי, ובדיעבד הבנתי שגם אני מצאתי חן בעיניו. עברתי לגור בדירה. חדרים נפרדים. אבל התחיל משהו. התחיל לגמרי. גם דפיקות לב וגם שיחות עומק כאלה אל תוך הלילה. פעם אחת הלכנו יחד לפילאטיס ואז מצאנו את עצמנו באיזה דרינק. לאט־לאט דברים התחילו להתהוות. סוג של רומנצ'יק. ואז קורונה. סגר הסגרים, התקופה של הבידוד מתחילה. ואז מצאנו את עצמנו זוג שממש מעט זמן יחד בתוך בית סגור. זה פשוט סיפור של אהבה בימי קורונה. זה לא התחיל בקורונה, אבל היה ברור שזה התהדק שם. זה גם מבחן. כי הרי אם זה לא היה חזק, זה היה מרסק את מערכת היחסים. ככה להיות אינטנסיבי יחד, זה הרי טירוף. אבל זה ממש הצליח, לשמחתי. ואז, ספוילר, עברתי לדירה שלי בלב שבור".
מה?!
"לא הייתה לי ברירה. כבר חתמתי חוזה, וגם לא ממש דיברנו על איך מתקדמים. יש משהו בלגור כבר יחד כי החיים גרמו לזה לקרות, גם הקורונה, ויש משהו בלצאת, להבין שזה
חסר לי ולבחור בזה. זה מדהים שזה קרה. וזה מה שקרה. אחרי מעט זמן עזבתי את הדירה וחזרתי לגור עם עידו. אני שם עד היום".
הוא טוען שלא ידע שאת שחקנית כשהכרתם. הפכת בשנה האחרונה לכוכבת בינלאומית. מועמדת לאמי ולגלובוס. זה גם משהו שיכול לבלבל קשר בתחילת הדרך.
"הדברים התחילו לגעוש קצת כבר כשהתחלנו. זה לא שיצאנו כזה שנתיים ופתאום החיים שלנו השתנו. זו הייתה שנה מאוד מטלטלת. גם עליו עברו דברים. גם עליי. אבל הביטחון שהיה לי להתנהל בתקופה הזאת הגיע גם ממנו. הוא נתן לי גב וחיבוק מדהים. הוא היה הכי מפרגן שבעולם. הוא עושה בעצמו הרבה דברים. הוא עובד עכשיו על שני סרטי דוקו".
זאת זוגיות משמעותית גם אחרי שנים של רווקות. בראיון הקודם שלנו לא עשית רושם של מישהי שבקיאה מאוד בעולם הדייטינג.
"במשך שנים הייתי מאוד מרוכזת בעבודה. מאוד. היו לי מערכות יחסים, לא ארוכות כל כך, אבל גם לא סתמיות. אבל אף פעם זה לא הצליח להחזיק מעמד. תמיד הייתי עסוקה מדי. לא נקשרתי. גם מפחדת להיפגע, אני מניחה. גם פתאום הגיעו צילומים, וזה מה שהיה חשוב. לא הצלחתי לחלק את עצמי. לרגעים זה הרגיש לי כמעט על חשבון. לא הרגשתי כמו עכשיו את החשיבות של זוגיות ובית. וגם כשכבר הבנתי, עדיין מצאתי את עצמי מתקשה עם זה. עכשיו יש משהו שמרגיש יותר 'במקום'".
