כשכינים גורמות להארה
פתאום הייתה לי הארה, ככה בשעת בוקר מוקדמת, בשער היציאה מסניף קופת חולים ליד שוק מחנה יהודה. על דופן של רכב מסחרי ראיתי פרסומת שהושחתה והיא, קטנה ומושחרת, החזיקה את תמצית המורכבות של העלמת נשים מהמרחב הציבורי.
לפני שהכרזה הושחתה, כיכבו בה (כנראה) שתי ילדות קטנות עם שיער ארוך. הילדות עמדו זו לצד זו, וכל אחת שלחה יד לקודקודה - "תרסיס להשמדת כינים" הכריזה הכותרת שלצד התמונה.
תרסיס להשמדת נשים
אבל התמונה זכתה ל"השלמות" בעזרת תרסיס נוסף; פניהן של הילדות הקטנות וזרועותיהן רוססו בצבע שחור. האם הדמויות בתמונה הן ילדות? אי אפשר לדעת משום שהפנים הושחרו וגם משום שאין דרך להבדיל בין פנים של ילד לפנים של ילדה. היכולת למיין את צעירי וצעירות הקהילה לפי מראה נובעת ממאמץ תרבותי לבניית סטריאוטיפים של "בנים" ושל "בנות". אחד מהסטריאוטיפים (שהולך ונעלם, למרבה המזל) הוא השיער הארוך.
הסטריאוטיפיזציה של המינים קשורה לשנאת נשים, ושנאת נשים קשורה לתרסיס השחור. בשביל להעלים נשים צריך לדעת בכל רגע נתון להבדיל בין אישה לגבר ובין ילדה לילד. גיוון, ספקות והעדפות אישיות מפריעים למי שחפצים בטיפוח שנאה גזעית וגורפת. בתרבות ההשנאה אין מקום לספקות, בתרבות ההשנאה שיער ארוך = ילדות. ילדות = גירוי מיני (גם כשיש להן כינים בשיער). גירוי מיני = ספריי שחור.
החברה המפרסמת ביקשה לשווק תרסיס להשמדת כינים, ובעל כורחה פרסמה תרסיס להשמדת ילדות.
אני הכינה שלכם
אני חושבת על הקשר המצלולי בין כינה לקנאה ועל קנאה שמביאה לשנאה. חשוב לי לומר למרסס: אין לך במה לקנא או ממה לפחד. הפמיניזם לא בא לעולם על מנת לקחת את מקומך ומקום חבריך. אנחנו כאן כדאי לעשות יותר מקום לכולנו. אנחנו כאן כדי שלא נחפיץ ולא נוחפץ וכולנו נזכה לנשום בשקט.
בחירתך להשחיר את פניהן וזרועותיהן של הילדות שבתמונה לא קשורה לסוגיות של צניעות. ה"צניעות" שבאה לידי ביטוי בריסוס שלך היא תואר "מכובס" להחפצה של נשים וילדות ולרצון להעלים אותנו מהמרחב הציבורי. הצבע השחור הוא ביטוי למשאלה שלא נהיה. שלא נגיד "חופש" ולא נבלבל את המוח עם "זכויות". ביטוי לרצון לשמור על השקט והסדר שמציע הדיכוי.
אני לא מופתעת ולא נפגעת מההשוואה שנוצרה לרגע בין נשים לכינים ומצליחה ליהנות ממדרש התמונה. אני, הפמיניסטית, שמחה להיות הכינה של הקהילה. להפר את השקט השקרי ולגרד לפטריארכיה בראש. הפמיניסטיות, כמו הכינים, לא הולכות לשום מקום וכבר אין תרסיס שישתיק אותנו. אנחנו כאן כדאי להישאר. יום אחד יפסיקו לרסס אותנו, יום אחד עוד נתפייס ואז נוכל להרשות לעצמנו להיות נחמדות כמו הכינה נחמה. עד שזה יגיע - אנחנו שמחות להטריד ולגרד, שמחות לתת שירות.
האתון והפה הפמיניסטי
ומהכינים של שוק מחנה יהודה אני עוברת לפרשת השבוע, "בלק", שמציגה אתון מפוארת שמשרתת בנאמנות נביא שלא סגור על עצמו ועל המשימה האלוהית שלו, בלעם.
אבוד ומבולבל רוכב בלעם לקלל את ישראל. מכל היצורים בעולם, דווקא על האתון הוטלה המשימה הקשה לנסות ולאפס את אדונה הנביא (במדבר, כ"ב): "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא: וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה'".
כמה נבונה האתון - וכמה עיקש הנביא הרוכב עליה. האתון סופגת מכות ונאצות, ולמרות זאת נחושה להציל את אדונה. האסון של האדון שהוא מסרב להבין שהאתון שלו, זו שמשרתת אותו כל חייו המבוגרים, יודעת מה היא עושה ופועלת לטובתו. במקום להתייחס אליה ברצינות, הוא מכה אותה. הנה עוד שיעור חשוב על עיקשותה וטיפשותה של הפטריארכיה, שלמדתי השבוע מהחיות.
אופס, פתאום היא מדברת
סיפור האתון יכול להיקרא גם כסיפורה של התנועה הפמיניסטית: כל שכבות הפטריארכיה, מהמלך ועד לאחרון הבעלים, רכבו עלינו הנשים. הכו אותנו, הרגו אותנו, ריססו את תמונותינו, העליבו את האינטליגנציה שלנו ובכל זאת, רוב הנשים, רוב הזמן נשארו נאמנות לבעליהן.
במאה העשרים פצתה האתון את פיה. השילוב בין טכנולוגיות חדשות לנשים אמיצות שסיכנו את חייהן, איפשר לתהליך הזה להתרחש. השפחות החלו לשאול את הפטריארכים איך הם מעזים להתעמר במי ששירתו אותם נאמנה כל חייהם.
אנחנו נדרשות להיאבק נגד התרבות שמאפשרת לרסס את תמונותינו, להדיר אותנו ממקומות הפולחן, לבטל את זכותנו לשאת במשרות רבניות, להקים מפלגות שמסרבות לתת לנו מקום, לקיים אירועי תרבות בהם נשים לא מקבלות נתח בעוגת התקציב והנראות. עדיין ובמקומות רבים אומרים הפטריארכים: "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ". עדיין ובמקומות רבים הורגים את האחיות שלנו והרשויות מגיבות באדישות.
רכבתם עלינו ואתם עדיין רוכבים, אבל אנחנו כבר רואות את אלוהים בדרך - והיא מעודדת אותנו לשים קץ להתעמרות.
סיפור קטן שהוא משל גדול
חלק מהחברות הנפלאות שלי בפייסבוק הן גם כינים פמיניסטיות, קרציות של מאבק לשוויון. הרשת מאפשרת לנו לנהל את המאבק הזה בעיקשות, בנחרצות ולפעמים גם להצליח.
לפני כמה ימים העלתה חברתי, יעל יחיאלי, אקטיביסטית חסרת מנוח (למרבה המזל של כולנו) פוסט שמפרסם חגיגה שמאלנית, חגיגת ניצחון המאבק להוצאתו של ביבי מבלפור. ונחשו מה? גם שמאלני בלפור נפלו, ולא לראשונה, בבור של רמיסת שותפותיהן למאבק. שמונה דוברים באירוע - וביניהם רק דוברת אחת.
לא התעצלנו (אחרי הכול אנחנו עמלות ככינים) שלחנו מיילים, הרמנו טלפונים ושאלנו את הבנים איך לכל הרוחות הם לא מתביישים לטרוח עם הנשים ולחגוג לבד. זו כבר לא הדרה, זו רמיסה.
אני פולה כינים
מסתבר שאת האירוע מארגן אדם בשם יוסי סולומין. לא התעצלתי ודיברתי אתו בטלפון. כלומר, הוא בעיקר דיבר. במקום לקצר ולומר: סליחה טעינו, אנו מסירים את המודעה ומתקנים במיידי - קיבלתי את הנאום הקבוע על כך שהם, המארגנים, פנו להמון נשים אבל אף אחת לא הייתה פנויה. חברים יקרים, אני מודיעה באופן רשמי: עייפנו מהטיעון הזה. בין מאות-אלפי הנשים שתמכו במאבק, יש בוודאי ארבע נשים רהוטות וראויות שיכלו לנאום באירוע.
יוסי הצהיר שחלקן של הנשים במאבק היה עצום וללא תרומתן המאבק היה נכשל, והוא גם הבטיח לתקן את המעוות. אני אשמח לשתף את הציבור כשימצאו ארבע דוברות שפנויות ב-3/7 ובמקביל ארבעה גברים יואילו לפנות את מקומם.
תגובתו של אמיר השכל, סוללת את הדרך לוויתור על מקום של דובר לטובת דוברת (איך אני בשבילכם, עושה לכם את עבודת ההפקה, לא תגידו מילה טובה?): "לידיעתך, אינני מארגן או יוזם האירוע. הוזמנתי ולא נאמר לי שאני אמור לדבר (נמאס לי לדבר. את מה שהיה לי לומר כבר אמרתי. אני רוצה לחזור לאלמוניות שלי)". תודה אמיר. מאחלת לך להגיע לכל מקום שיעשה לך טוב. בפעם הבאה אני ממליצה לך לבדוק אם הזמינו אותך, כדי לדבר וגם לחדד למארגנים שלא תשתתף באירוע לא שוויוני. זה חוסך אי הבנות. ציון לשבח מגיע לסדי בן שטרית שהסכים לקחת אחריות, ולהבטיח שלא ישתתף באירוע אם לא יהיה בו ייצוג שוויוני לנשים. סדי, אנחנו נבדוק.
איזה כיף שלא הצבעתי מרצ
בראש רשימת הדוברים נמצא יאיר גולן. גולן חבר במפלגתה של השרה תמר זנדברג, שנאבקת (בצדק) בהפרדה מתוכננת בין נשים לגברים במעיינות ונחלים. גולן הוא גם נבחר ציבור, הוא מקבל את משכורתו מהמיסים שלנו ולכן הוא חייב לנו הסברים. למרות זאת, לא הצלחתי להוציא ממנו תגובה, שלא לומר התנצלות על הכשל והתחייבות לא להשתתף באירוע אם לא יתוקן. העוזר שלו שלח לי כמה מילים רפות על זה שהוא (העוזר, כמובן) דיבר עם המארגנים והם הבטיחו לשנות. ויאיר גולן? זו לא הטעות שלו ולא האחריות שלו. פעם מרצ הייתה הבית הפוליטי שלי, כמה אני שמחה שהיא כבר לא.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לי שרה חברתנו, "אני פמיניסטית מאוד, דתייה אורתודוכסית ודואגת למקום הנשים השוויוני בחיי היהדות האורתודוכסית. אבל להפוך את הקב"ה לנקבה הוא אילוץ הכי מגוחך שאי-פעם שמעתי. נו, באמת, רוחמה יקרה, לא הגזמת? אני לא מרגישה פחותת ערך אם לא נצרף את הקב"ה ,שהוא א-מיני בכלל, למגזר הנשי. קצת רחמונס על כולנו".
יקרה, תודה על הדברים. ראשית, האירועים האחרונים שציינתי בטור השבוע יכולים להסביר את הסיבה הפוליטית שבגללה אני מתייחסת לאלוהים כאל אישה. יש לי גם סיבות אישיות-רוחניות לבחירה הזו.
אני לא יודעת איך את מגדירה א-מיניות ואיך הגעת למסקנה שאלוהים היא א-מינית. "אלוהים" שלי היא דרך לדבר על העולם, היא שם אחר למופלא, ללא-ידוע וגם לשאיפה לצדק ולמוסר. ולכן, אלוהים שלי שמחה להיות לפעמים אישה. האמת, אני סקרנית לדעת למה זה מפריע לך.
שבת שלום!
