לפני 27 שנים, ישראל געשה בעקבות העתירה לבג"ץ שהגישה אליס מילר בבקשה לפתוח את קורס הטיס של צה"ל גם לנשים. מילר ניצחה – ונשים הורשו מאז לקחת חלק בקורס טיס, וגם בתפקידים צבאיים נוספים שהוגבלו בעבר לגברים בלבד. רק לאחרונה הפכה סגן י' לטייסת הקרב החמישית בתולדות צה"ל. מה שלא כולם זוכרים כיום הוא שעוד בימי קום המדינה ומלחמת העצמאות היו טייסות בחיל האוויר הישראלי. זהרה לביטוב הייתה הראשונה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
דורות של צעירים גדלו על ספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות" (1980), שנכתב בהשראת סיפור אהבתם של לביטוב ושמוליק קופמן, חברה מהמחתרת שנהרג בתאונת אימונים חודשים בודדים לפני שמצאה בעצמה את מותה. שנה לאחר יציאת הספר, הוא עובד להצגה האיקונית "שמוליק של זהרה" בבימוי חגית רכבי-ניקולבסקי. התכתבויותיה עם שמוליק, מהן לא פסקה זהרה גם אחרי מותו, פורסמו לצד קטעים מיומניה על ידי משפחתה סמוך למותה, יצאו בעותקים רבים, והפכו אותה כבר בראשית המדינה לדמות שסיפורה מוכר בכל בית. מסופר שאימה של זהרה נהגה לשלוח בובה לכל אם בישראל שקראה לתינוקת שלה על שם בתה המנוחה. זהרה הפכה לגיבורה לאומית.
למעלה מ-70 שנה לאחר מותה הטראגי בתאונת טיסה, מנסה התערוכה הקבוצתית "מרחב אווירי", המוצגת בגלריה העירונית החדשה לאמנות עכשווית ברמת השרון, להאיר את דמותה של זהרה באור אחר, מפוכח ועכשווי יותר, ואולי אף לתקן הנחות שדבקו בדמותה המנוגדות לממצאים ההיסטוריים מהתאונה שלקחה את חייה. "בזיכרון הקולקטיבי, שאנחנו חלק ממנו כמובן, היה את סיפור האהבה של זהרה ושמוליק, והיה הרמז הדק הזה שנפשה התחברה עם אהובה, ושהייתה סוג של התאבדות במוות המוקדם והנורא הזה", מספרת האמנית אילת כרמי בשיחה משותפת איתה ועם שותפתה לסרט הקצר "זהרה", מירב הימן. "שמוליק נהרג חצי שנה לפני כן, והיא נאחזת בזיכרון וממשיכה לכתוב לו. שם נרקם המיתוס של אולי-התאבדות, זאת למרות שהמילה כמובן לא נאמרת. גם הערך של זהרה בוויקיפדיה תוקן, לשמחתנו, הודות לתחקיר המעמיק של ההיסטוריון עופר רגב – שפרסם ספר היסטורי על מותה ושעבדנו מולו ביצירה הזו. כבר בהקדמה של הספר עופר מדגיש את החשיבות של ניפוץ המיתוס הזה". הימן מוסיפה: "הסיפור נצרב כסיפור של אישה צעירה שכמהה לאהובה המת, שנהרג בצבא, מעין מות-גיבורים, וזה הזיכרון שגדלנו עליו. זו התייחסות מאוד חלקית לדמות שלה, ובעיקר שגויה".
קטע מהסרט
עוד בילדותה לביטוב התבלטה ונחרתה בזיכרונם של רבים. המשוררת וסופרת הילדים אנדה עמיר-פינקרפלד הקדישה לה את המחזה "נרות חנוכה", וכתבה "לזהרה הקטנה מקרית-ענבים". לפלמ"ח הצטרפה לביטוב עם סיום לימודיה בתיכון חדש, ומשם סיפורה הופך בלתי רגיל באמת. זהו סיפור גבורה קלאסי הגובל בטרגדיה יוונית, על אישה כשרונית ואמיצה שגורלה כמו נחרץ מראש. כלוחמת השתתפה לביטוב בפעולות רבות של הפלמ"ח, בהן גם בפעולת "ליל הגשרים" הידועה. לקראת קום המדינה, בשנת 1947, הוצבו לביטוב וקופמן, שהיו אז זוג ומאוהבים עד כלות, כמפקדי כיתות בעין חרוד, ושם החליטו להתארס. הם רקמו את עתידם, תכננו לסיים את שירותם במחתרות בהקדם ולטוס יחד ללמוד באמריקה הרחוקה. ביום השחרור שלהם, קופמן נקרא להחליף מפקד כיתה שנאלץ להיעדר מאימון חי של השלכת רימוני נפץ. באימון, שנערך בשטח הפתוח של קיבוץ גבע, התפוצץ רימון בידיו של מרדכי מוטקה כהן, אחד מלוחמי הפלוגה. קופמן, כהן ולוחם נוסף, מרדכי אוירבוך, נהרגו שלושתם במקום.
את הטיסה לארצות הברית לביטוב כבר עשתה לבד. את התכתבותה עם קופמן היא המשיכה, בידיעה שלא תיענה. כאישה צעירה, מבריקה וכריזמטית היא החלה בלימודי רפואה באוניברסיטת קולומביה, אלא שאז פרצה מלחמת העצמאות, ובליבה גמלה ההחלטה להפסיק את לימודיה ולחזור לשירות. ההחלטה הזו התבררה כגורלית. לביטוב עברה הכשרת טיס במסגרת קורס סודי בקליפורניה, ולאחריו שבה לארץ - הפעם כטייסת. לביטוב הטיסה מטוסי תובלה ושימשה סגנית מפקד טייסת בשדה דב. בפעילותה הייתה ממונה על הקשר עם הנגב, עם ירושלים הנצורה ועם אזורים שאליהם לא הייתה גישה דרך היבשה או הים. לפני התאונה הקטלנית שהובילה למותה הספיקה להתאהב ולחוות אובדן נוסף, כשהמטוס שהטיס אהובה החדש אמנון ברמן הופל מעל לוד.
התאונה הנוראית שבה מצאה לביטוב את מותה הייתה במהלך טיסה שגרתית מירושלים לתל אביב. התחקיר שערך רגב מרסק לרסיסים את מיתוס ההתאבדות – שכן לביטוב כלל לא הייתה אחראית להטסת המטוס. היא היתה טייסת המשנה, ולמעשה עלתה עליו כנוסעת. "היא בכלל לקחה טרמפ עם הטייס אמנון רוטשטיין", מסבירה כרמי. "הוא עדכן אותה לפני כן שיש תקלה טכנית כלשהי במטוס". הימן משלימה את התמונה העצובה: "הרבה מהמטוסים אז היו בכלל מטוסי יד-שנייה מתוקנים, ותקלות טכניות היו מצב שכיח. המטוס לא הצליח להמריא, קרטע והתנגש בעוצמה בחומה של מנזר המצלבה. רוטשטיין מת במקום, זהרה נפצעה באורח אנוש. שם הסיפור שלנו מתחיל".
לעבודה על יצירת הווידאו המרשימה "זהרה" ניגשו האמניות אילת כרמי ומירב הימן, שפועלות גם יחד וגם באופן עצמאי, לאחר שסיימו עבודה בת ארבע שנים על יצירת וידאו משותפת אחרת, "שביל ישראל: התהלוכה". היצירה זכתה בפרסים ובאהדה רבה. היא תיארה מסע בן עשרות משתתפים: תהלוכה פרדוקסלית של נשים, גברים וטף שגומאים מקטעים משביל ישראל, תחת מגבלה אחת – אסור להם לגעת בקרקע. עם המכשול מתמודדת התהלוכה באמצעים לולייניים מפתיעים ועשירים ויזואלית ורעיונית. בערך אז פנתה האוצרת רווית הררי לכרמי, אמנית שנודעת ביצירות פיסוליות וציוריות שכוללות דימויי כנפיים, לצורך תערוכה שתכננה המתמקדת ביסוד אוויר. כרמי והימן החלו לחשוב על יצירת וידאו שתתאים לתערוכה, הגיעו לסיפורה של זהרה לביטוב והחלו לחקור אותו לעומק.
"ההתבוננות והגרסאות המוקדמות של הסיפור היו מאוד דרמטיות, ציוניות, נאיביות אפילו", אומרת הימן. "זהרה היתה הרבה יותר מאשר 'רק' צעירה שמבכה את מות אהובה. היא הייתה טייסת שעברה קורס מחתרתי שרק שתי נשים עברו. הכנסנו קריאה ביקורתית כלפי איך מיתוס נבנה, ובעיקר איך מסתכלים על דמות שנהרגה בצורה הרואית וטרגית". כרמי מצטרפת לדבריה בתהייה: "זה מעניין למה דווקא אותה זכרו מכל הדמויות. אנחנו תמיד יוצרות לעצמנו 'קהילה' של יוצרים מתחומים שונים, שעובדים איתנו על היבטים שונים של היצירה. זהרה הייתה גיבורת ילדות של כל כך הרבה אנשים, וכולם הביאו את עצמם ואת הזיכרון הפרטי שלהם לסרט. זו התערבות במיתוס, אבל כן, אני חושבת שטוב שעכשיו מתקנים, עופר רגב בתחקיר שלו, ואנחנו - שמנסות גם כן לתקן את הקריאה של הזיכרון. זה נוגע בכלל לאיך זוכרים דמות נשית – היית מצפה שמיתוס יגביה אבל כאן, ובסיפורים אחרים שאנחנו מתחקרות ועובדות עליהם, יש לנו תחושה שהמיתוס שיטח והנמיך. לוקח לנו זמן לבחור דמויות לסרטים, וכשאנחנו מתחילות לגרד ולבדוק למה זכרו את הדמות, תמיד יש איזשהו שיבוש. ברור שזה ישר גם לרעה".
את הדגש על אלמנט המסע, שליווה אותן במסע המצולם בשביל ישראל, ייבאו האמניות ליצירה הזו בבחירה המיוחדת לספר את סיפורה של לביטוב לא דרך נקודות הציון שקטפה לאורך חייה, אלא דרך המסע הקצר, האחרון, שעברה בעודה פצועה אנושות. יחד הן החליטו שהן נוסעות לנקודות הציון הקריטיות של הדרך האחרונה בחיי זהרה: ממנזר המצלבה העתיק, ששרד בשלמותו עוד מימי הביניים, אל המבנה הישן של בית החולים שערי צדק - שכיום עובר שיפוץ במטרה להפוך לאיך לא, מלון בוטיק. בזמן העבודה על היצירה בית החולים הישן עוד עמד נטוש. "שחזרנו את המסלול המדויק כפי שהוא היה", מספרת הימן. "בגן סאקר מול השירותים יש מין אבן זיכרון בתוך הדשא שכתוב עליה: 'כאן היה מסלול חיל האוויר בשנת 1948'. עברנו היכן שהיא המריאה, והגענו לקיר שבו התנגש המטוס והתרחשה התאונה. הלכנו את הדרך עד לבית החולים ונכנסנו פנימה".
לבית החולים שערי צדק נלקחה לביטוב על ידי אישה משמעותית אחרת שזכתה להיכנס לפנתיאון הזיכרון הישראלי – רות דיין. דיין היתה עדה לתאונה של רוטשטיין ולביטוב מרחוק, וסיפרה כי אף שלא היה לה רישיון, היא זינקה במהירות לתוך הג'יפ של משה דיין ונסעה בדרך הטרשים בניסיון להציל את חיי הטייסים. הניסיון לא צלח: הטייס מת במקום, ולביטוב מצאה את מותה בדרכה לבית החולים, והיא רק בת עשרים. דיין לעומתה נפטרה רק בפברואר השנה, רגע לפני חגיגות יום הולדתה ה-104(!). כך הן עומדות זו לצד זו בסרט, שתי נשים שדמותן מלווה את ההיסטוריה של המדינה, האחת הגשימה את חייה עד תום, והשנייה – בת עשרים בקושי, שעתידה המבטיח נשבר לרסיסים. "מצאנו את עצמנו עושות עוד סרט על מסע, הפעם של סיפור היסטורי, ונכנסנו בו לרזולוציה יותר אישית", הן מספרות. "עם הדמויות, עם האתוס הזה של המסע הגדול, מרגיש לי שעשינו זום-אין על שתיהן והמסע שלהן. המקומות האלה נשארו על-זמניים כשכל ירושלים משתנה סביבם. רק הרגע הזה, המקום הזה – אותו דבר. הבנו שאנחנו נשחזר את הדרך הזו בסרט, שלא נתמקד בסיפור האהבה לגבר המת אלא בזהרה ובאישה שהלכה איתה את הסוף, בדרך שקפאה בזמן".
כך מלהטטות כרמי והימן במשחק של מיתוס על-זמני שעובר ידיים מדור לדור, ובסיפור המסע הזה, שפער אימננטי הולך ונקרע בו. דיין משוחקת על ידי שחקנית מבוגרת, וכמו מייצגת את הפוטנציאל, את מה שיכול היה להיות. את האישה שהפכה לדמות פעילה ונוכחת בחברה הישראלית, שהייתה לה ההזדמנות להתרחק מהמיתוס הזה, לגרוף לעצמה הישגים נוספים, להיות מסופרת בעוד סיפורים. עבור לביטוב זה היה הסוף. היא מיוצגת על ידי אישה צעירה, כבת גילה. היא נושאת לאורך הדרך המחברת בין עמק המצלבה לשערי צדק כנף ענקית, גדולה מגודל אדם, שיצרה כרמי במלאכת מחשבת (ושמוצגת אף היא בתערוכה). ב"ווייה דולורוזה", דרך הייסורים הפרטית והנשית שלה, היישר ממנזר עתיק שקשור היסטורית ישירות לצלב של ישו, נכנסת המציאות של 2021 לתוך הפריים ומכבידה אף היא: אנשים צועקים בשוק, גברים מסתכלים עליה, מסכות קורונה מציצות מכל פינה.
הסרט מתחיל ונגמר במבט-על, בעוד לביטוב על האדמה, לא היכן שהייתה אמורה להיות. בין לבין, בדרך הסואנת וההומה, חולפת בשוק ובאזור הרכבת הקלה, היא מצולמת מגובה אדם. מהמסע שבו אסור היה לגעת בקרקע, עברו האמניות למסע שבו הקרקע נגזרה על הדמות. "בהתחלה ובסוף היצירה הייתה לנו שליטה על הסיטואציה, היא הייתה יותר סטרילית. האמצע שלה היה הימור שלקחנו – מה שיקרה יקרה, בתקווה שייצא לנו מספיק חומר כדי שנוכל להשתמש בו בסרט", משתפת הימן. "צילמנו בשיא הבידוד החברתי של הקורונה", היא מפרטת, "מצאנו משהו נוגע ללב בחיבור הזה בין הנשים. יש בהן רוך, רגע של פייטה (שם כולל ליצירות אמנות שבהן מרים מערסלת את בנה המת ישו - ד"מ), קרבה פיזית ורגשית. המעברים בין האז והכאן-ועכשיו הם חדים, לא רצינו להישאר באיזה סיפור אגדה מנותק. באנו לראות מהי נקודת המבט העכשווית שלנו כצופים על סיפור שקרה אז, איך מדברים על מיתוס בהווה. לכן המסע הלוך וחזור בזמנים היה חשוב לנו, הוא היה חלק מהותי מהעניין, ליצור שיבושי זמנים שחושפים רבדים נוספים בסיפור. כשדיין ולביטוב חוצות דרך השוק, מודדים להן את החום. אנשים צועקים מה שהם צועקים, מגיבים כמו שהם מגיבים, והיא בשלה. לסאונד ביצירה יש היבטים מאוד עכשוויים, ולצידם הוא מתבסס על מוזיקה שהייתה פופולרית בתחילת שנות ה-50 בישראל".
אט-אט עוברת לביטוב בסרט מהליכה לזחילה איטית. לביטוב, הטייסת המבריקה, האישה הצעירה ובעלת הפוטנציאל העצום הזה, לא תיגע עוד בשמיים. הכנף מכבידה עליה, עד שהיא הולכת וקורסת תחת משקלה ומוותרת לכוח המשיכה, פעם אחת ולתמיד.
