ב-1938 החל באוניברסיטת הרווארד מה שלימים ייחשב למחקר הארוך ביותר בהיסטוריה עד כה. עד כמה ארוך? מתוך 724 בחורים בני 19 שהתחילו אותו, רק כ-60 עדיין בחיים, ונמצאים בשנות ה-90 לחייהם. כעת ממשיך מנהל המחקר, הרביעי במספר, לבדוק גם את דור ההמשך - כאלפיים ילדים ונכדים של הנחקרים המקוריים.
חצי מהנחקרים שנבחרו היו סטודנטים בהרווארד, מבתים אמידים-פלוס. החצי השני, לעומת זאת, הגיעו מהשכונות הקשות ביותר בבוסטון, וחלקם גרו בפחונים ובבתים ארעיים. לאורך השנים הם נשאלו על הרגלי החיים שלהם, ולצד זה עברו בדיקות בריאותיות מקיפות. החוקרים צפו בהם מן הצד בזמן שהם התגייסו במלחמת העולם השנייה, הקימו משפחות, ניהלו עסקים, טיפסו בסולם הסוציו-אקונומי או ירדו במעמדם הכלכלי והחברתי. חלק פיתחו הפרעות אישיות, והיו גם שהתמכרו לסמים או לאלכוהול. ואחרי כל זה, אחת המסקנות המשמעותיות מהמחקר – אם לא המשמעותית שבהן – היא שאנשים עם הרבה קשרים סוציאליים חיוביים, בין אם למשפחה ובין אם לחברים, הם בריאים יותר, מאושרים יותר וחיים חיים ארוכים יותר. לעומתם, אנשים שמבודדים יותר מכפי שהיו רוצים הם פחות מאושרים, הבריאות ותפקודי המוח שלהם מידרדרים מהר יותר והם מתים בגיל צעיר יותר.
עוד כתבות למנויים:
למרות התוצאות החד-משמעיות, בשנים האחרונות הבדידות נחשבת למגפה. אומנם מגפה זו מילה שאנחנו מרבים לזרוק לחלל האוויר לאחרונה, אבל הפעם המדדים אכן מעידים על תופעה הולכת ומתגברת, שתוצאותיה הרסניות. ב-2018 מונתה סטייסי קראוץ' לתפקיד שרת הבדידות הראשונה של בריטניה - זאת בעקבות נתונים שלפיהם כ-9 מיליון מתוך 66 מיליון תושבי בריטניה מעידים על עצמם כבודדים. השרה התפטרה מאז בעקבות מחסור בתקציבים, אבל מדדי הבדידות בבריטניה הולכים ועולים, וכך גם בשאר העולם. ארגון הפסיכולוגים האמריקנים, למשל, דיווח כי 42.6 מיליון מבוגרים מעל גיל 45 סובלים מבדידות כרונית.
באופן מעט פרדוקסלי, יחד עם ההבנה עד כמה ההשפעות של הבדידות משמעותיות ומקיפות, עלתה גם ההכרה בחרדה חברתית. במיוחד בצל הקורונה, אחרי יותר מאלף שעות בדידות, פתאום נדמה שלכולנו קצת יותר קשה בסיטואציות חברתיות. אלא שעוד לפני החרדה החברתית יש תופעה נוספת, קיצונית יותר, רחבה יותר והרסנית יותר, שבה תחושות הזרות והבדידות הן העיקר, והן משפיעות על כל תחום בחיים - הפרעת אישיות נמנעת.
9 צפייה בגלריה
''קל לחשוב שבן אדם ביישן וזהו, ולא רואים מה עובר עליו בנבכי נפשו''
(תמונה: shutterstock)
המחקרים מעידים שבין 1% ל-10% מכלל האוכלוסייה סובלים מהפרעת אישיות נמנעת, ובכל זאת, אנחנו כמעט שלא שומעים עליה, בטח שלא ביחס לחרדה חברתית או ביחס להפרעות אישיות אחרות. ד"ר הדס הרמתי, פסיכותרפיסטית ומרצה במרכז האקדמי רופין, טוענת שהסיבה לכך היא שזו תופעה שקטה ומטעה, ולכן היא נוטה להתפספס: "קל לחשוב שבן אדם ביישן וזהו, ולא רואים מה עובר עליו בנבכי נפשו".
ומה עובר עליו בנבכי נפשו?
"בתור התחלה, כל הפרעות האישיות הן חלק מהאישיות - זאת בניגוד לדיכאון או לחרדה, שיכולים ליפול על האדם ביום בהיר. הפרעת אישיות תמיד מתפתחת מגיל מאוד צעיר. אומנם לא מאבחנים הפרעות אישיות לפני גיל 18, אבל כשהאדם יסתכל לאחור הוא יגיד 'הייתי ככה כילד, כנער'. זה לא משהו שמגיע פתאום או בגיל מאוחר.
"באופן ספציפי, הפרעת אישיות נמנעת היא קשת מאוד רחבה של הימנעויות חברתיות, וההימנעויות האלו לא נובעות מזה שהאדם לא רוצה להיות בקשרים חברתיים, דווקא בתוך-תוכו הוא מאוד רוצה, אלא מאיזושהי תחושה כרונית מתמשכת שהוא לא מתאים, שהוא לא כשיר, שהוא לא טוב כמו אחרים, שהוא זר. איזושהי רגישות מאוד-מאוד גדולה לביקורת".
על פי ד"ר הרמתי, ההפרעה כוללת בתוכה הימנעויות מפעילויות וממסגרות שכרוכות בתקשורת עם אנשים: "הרבה פעמים אנשים עם אישיות נמנעת יעדיפו לא לעבוד עם אנשים אלא עם נתונים, עם מחשבים, עם כמה שפחות תקשורת. הם יימנעו מהתחברות עם אנשים, אלא אם יש ביטחון מלא באהבה שלהם. לפעמים יש להם מערכות יחסים, אבל הן מאוד מאופקות ומרוחקות, מאוד לא אינטימיות. כולל בהקשר של יחסי מין, שיהיו גם הם מאוד מרוחקים, סגורים ומוגבלים".
וזוגיות?
"יכולה להיות זוגיות, אבל לפעמים יש בה ריחוק ומחסור באינטימיות. אנחנו מדברים על אנשים שמאוד מוטרדים מלהיות מושפלים, וכל סימן לביקורת ולדחייה הוא מאוד קשה עבורם. לכן הם נרתעים מיצירת קשרים חדשים, ושוב, זה לא כי הם לא רוצים אלא כי הם לא מרגישים מספיק טובים. הם לא מרגישים מושכים ומרגישים נחותים".
9 צפייה בגלריה
''הבעיות מתחילות כשיש סבל, כשיש בעיות בתפקוד החברתי, התעסוקתי והרגשי''
(תמונה: shutterstock)
אז איך באמת אפשר לדעת שיש בעיה?
"אם, למשל, תספרי לי על חברה שלך שהיא קצת מוזרה ורק רוצה להיות בבית. היא לא רוצה לצאת, כל מה שמעניין אותה זה ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, לטפל בילדים ולראות טלוויזיה. היא אף פעם לא רוצה משהו אחר, לא ללכת לחברות, לא להיפגש עם המשפחה המורחבת, ואפילו יחסי מין לא מעניינים אותה, אז אני אשאל אותך: 'היא סובלת?'. אם היא לא סובלת וסביבתה לא סובלת, אין בעיה. הבעיות מתחילות כשיש סבל, כשיש בעיות בתפקוד החברתי, התעסוקתי והרגשי".
קל לבלבל בין חרדה חברתית, שכאמור זוכה ליחסי ציבור מצוינים בשנים האחרונות, לבין הימנעות חברתית שנדחקה לפינה, אבל ד"ר הרמתי מעידה שההבדלים די מהותיים: "יש כאלו שאומרים שמדובר בתופעות שנבדלות רק בעוצמה שלהן. חוקרים רבים רואים באישיות נמנעת את הקיצוניות של חרדה חברתית, שהמצוקה בה יותר גדולה. אבל בסופו של דבר, כשמן כן הן - חרדה חברתית היא פוביה ממוקדת, ואישיות נמנעת היא ממש דפוס חיים. לכן, הדבר המרכזי בחרדה חברתית הוא פחד וחרדה. למשל פחד לדבר באוזני אחרים, פחד לדבר עם בני או בנות המין השני, פחד לאכול בציבור או ללכת לשירותים ציבוריים שבהם יכולים להיות עוד אנשים - בעוד שבאישיות נמנעת בוודאי יש גם חרדה, אבל מה שמרכזי בה אלו תחושות הזרות, ההשפלה והנחיתות. כלומר, יש שם הרבה יותר בדידות.
"בחרדה חברתית ההשוואות והנחיתות לא בהכרח בולטות, ולעומת זאת באישיות נמנעת יש המון עיסוק בהשוואות לאחרים. אחרים תמיד נראים יותר יפים, מצליחים, אטרקטיביים, רהוטים. וזה חלק מהבושה, שהפרט עצמו מרגיש נחות יחסית לאחרים.
"מאפיין נבדל נוסף הוא שאישיות נמנעת מתפתחת לרוב בגיל יותר צעיר. מי שסובל ממנה יגיד שאפילו בגן הוא הרגיש לא מתאים, לא שייך, לא רצוי. בגיל ההתבגרות נראה את זה כבר בצורה יותר משמעותית. גם חרדה חברתית יכולה להתפתח מגיל צעיר, אבל בדרך כלל לא מהילדות.
"באישיות נמנעת, כל סימן קטן של דחייה, למשל אם לא ישאלו לדעתי בישיבה או אם הבוס לא יגיד לי שלום במסדרון, ייתפס כקטסטרופה, ואם קיבלתי ביקורת, זה אומר שאני לא שווה. לעומת זאת, בחרדה חברתית זה הרבה יותר ממוקד. אני מכירה אנשים עם חרדה חברתית שמתפקדים מצוין ברוב התחומים, אבל יש קטעים שבהם הם מאוד נבוכים, בולעים את הלשון או מגמגמים. למשל מרצים עם חרדה חברתית שנתקפים כל פעם מחדש בחולשה ואפילו שלשולים לפני השיעור, אבל בכל שאר תחומי החיים הם בסדר. באישיות נמנעת התחושה היא לא שיש בי משהו לא בסדר, אלא שכולי לא בסדר ולא ראויה. כמעט כל בעל אישיות נמנעת סובל גם מחרדה חברתית, אבל לא כל מי שסובל מחרדה חברתית הוא בעל אישיות נמנעת".
אם ככה, הפרעת אישיות נמנעת יכולה ממש לשתק את החיים.
"נכון, במקרים קיצוניים זה יכול לשתק את החיים. זה יכול למנוע ממך להירשם ללימודים כי זה כרוך בפגישות עם אחרים, להימנע מפעילויות חברתיות, אולי לשתות אלכוהול לפני מפגשים כי אחרת לא תחזיקי מעמד. זה משפיע על בחירת העבודה. זה יכול להיות מאוד מגביל.
"אבל חשוב להבין שהאנשים האלו רוצים להיחשף ורוצים להיקשר לאנשים, בניגוד להפרעת אישיות סכיזואידית, שמאפיינת אנשים שבאמת-באמת רוצים כמה שפחות קשר עם אחרים. בהפרעת אישיות נמנעת יש רצון עז להיות שייכים, להיות בקשר ולקבל הכרה, אבל מרגישים לא מספיק טובים בשביל זה".
יש עלייה במספר האנשים שסובלים מהימנעות חברתית בעקבות הרשתות החברתיות או בעקבות הקורונה?
"זו שאלה מעניינת שאין לי תשובה עליה. אין בסיס להנחה שתקופת הקורונה יכולה להשפיע על הפרעות אישיות, שהרי זה משהו שמתגבש מילדות ואינו משתנה עקב נסיבות זמניות, אבל ייתכן שהרשתות, שהן לא נסיבות זמניות אלא חלק מהתרבות ומדרכי התקשורת היומיומית, משפיעות באופנים שונים.
"מצד אחד, הרשתות מאפשרות לאנשים להתבטא יותר בחופשיות. מכיוון שהתקשורת ברשתות מתקיימת ללא קשר עין ועם אפשרות לתגובות שאינן ספונטניות, גם אנשים שמאוד נבוכים וחוששים יכולים לראות ברשת מרחב מוגן יחסית לקיום קשרים.
"מצד שני, הרשתות מפתות לשימוש אינטנסיבי שמתקיים לעיתים קרובות כתחליף לתקשורת פנים מול פנים, וכך הן יכולות לפגוע בכישורים חברתיים ולהגביר את ההימנעות מקשרים בלתי אמצעיים. עניין נוסף נוגע לחשיפה הנרחבת של ההתבטאויות ברשתות, חשיפה שמעוררת לצערנו את תופעת השיימינג, ולכן מאיימת על כל מי שמלכתחילה נרתע מחשיפה למגעים חברתיים".
הזכרת את העובדה שזה מתחיל כבר בילדות. נולדים עם זה?
"בכל ההפרעות יש מרכיבים גנטיים, אבל זה שיש לך פוטנציאל גנטי לא אומר שתפתחי הפרעה מסוימת. ההשפעה של הגנטיקה על כל סוגי הפרעות האישיות היא בין 30% ל-50%. כדי שתהיה עם אישיות נמנעת, צריך שיהיו עוד דברים - חוויות חיים מוקדמות שפוגעות באמון ביחסים - ובדרך כלל כמובן שזה מתחיל בבית. למשל, אצל מי שחווה את עצמו כתינוק שאי אפשר לענות לצרכים שלו. כמעט תמיד אנחנו רואים אצל אנשים עם היקשרות נמנעת היסטוריה של חוסר אמון כי היחסים הראשונים היו בעייתיים".
מדובר על מי שגדל עם הורים לא מתפקדים, או רק כאלו שלא היו מספיק זמינים?
"זה יכול להיות גם הורים שלא מתפקדים וגם הורים שיש איתם כל מיני סוגים של יחסים. למשל אמא שבכל פעם שהילד שלה בוכה היא מאכילה אותו. היא לא עושה הבחנה ושואלת את עצמה מתי הוא בוכה כי כואבת לו הבטן, מתי הוא רוצה לישון, מתי הוא עייף. החוויה של ילד עייף שמנסים להאביס אותו היא חוויה מכאיבה. הרבה פעמים מדובר על הורים שיש להם התפרצויות זעם, הורים שנכנסים ויוצאים מתקופות דיכאוניות ואז הם לא יכולים לטפל בילד, או שהם שרויים מדי בבעיות ביניהם, או מכורים. מובן שיש מקרים קיצוניים יותר, שבהם הילד מנוצל ומוזנח. כשיש היסטוריה כזו, האפשרות לפתח מודל שאומר 'אני לא שווה' היא מאוד נגישה".
ד"ר הרמתי מדמה את ההפרעה למפלצת שמזינה את עצמה: "אם, לדוגמה, אני עובדת בחברה ודי שומרת על ריחוק מאנשים, נמנעת מלהתבטא, לא יוצאת לארוחות צהריים ולא משתתפת ברעשים החברתיים, אז באופן טבעי אנשים פחות פונים אליי, ואז אני חווה יותר דחייה ועוד יותר אני נלחצת, ועוד יותר אני מרגישה בודדה, ועוד יותר אני מתרחקת. הפער בין הרצון העז בקרבה לבין ההימנעות הוא מאוד קשה, ויוצר סערה פנימית תמידית".
ומי שחי עם ההפרעה מודע לבעיה, או שהוא באמת מאמין שהוא לא מספיק שווה?
"אחד המאפיינים שמבדילים בין חרדה לאישיות נמנעת הוא שבחרדה האדם יגיד: 'או.קיי, יש לי בעיה לפתוח את הפה כשאני עומד מול אנשים, אבל זה כל כך לא אני וזה לא הגיוני, כי ברור שאין סיבה אובייקטיבית'. הוא סובל מחרדה שהוא לא באמת מזוהה איתה. באישיות נמנעת באמת יש תחושה שאני לא שווה, שאני לא ראויה, שאם אפתח את הפה אני אדבר שטויות, אני אתפדח ואחרים לא ירצו אותי".
9 צפייה בגלריה
''הפער בין הרצון העז בקרבה לבין ההימנעות יוצר סערה פנימית תמידית''
(תמונה: shutterstock)
ד"ר הרמתי מציינת שיש שני סוגי טיפול מומלצים: הראשון הוא הקלאסי, טיפול פסיכולוגי אחד על אחד. "זה מאוד יכול לעזור, כי שם אפשר להיכנס לעומק החוויות ולהכיר באופן יותר טוב את מה שקורה, ולעשות שינוי שגם מגמיש את האישיות; ואפשר גם להשתתף בקבוצות של אנשים שסובלים מכל מיני קשיים חברתיים, וזה מהווה מעין זירה בטוחה יחסית שבתוכה אפשר להתנסות בתקשורת עם אחרים".
וטיפול תרופתי?
"הטיפול התרופתי הוא לא טיפול באישיות. הוא טיפול ב'מוצרים הנלווים'. אם בעקבות האישיות הנמנעת שלי אני סובלת גם מדיכאון ומחרדה, אז טיפול תרופתי יכול להרגיע ולעזור".
אחד המקומות שמציעים טיפולים קבוצתיים עבור אנשים עם הפרעת אישיות נמנעת הוא מכון "חברים טיפול פסיכולוגי בקבוצה" שברמת החייל. סיגל נעים, שהקימה את המקום יחד עם הפסיכולוג אלון וסרמן ב-2015, מספרת שההחלטה נעשתה מתוך האמונה שלכל אחד מגיע שיהיו לו חברים, ולאחר שהשניים הבינו שאין פתרון לאנשים, ובמיוחד לצעירים, עם קושי חברתי.
"רצינו לתת מענה לאוכלוסייה כמה שיותר הטרוגנית", היא מספרת. "יש מקום שמטפל באנשים עם הפרעות קשב, יש עמותה לביישנים, אבל אנחנו רצינו לקחת קבוצה רגילה, כמו בטירונות בצבא, שבתוכה יש כאלו עם הפרעת קשב שגורמת להם להיות חולמניים, ויש ביישנים שלא מוצאים את עצמם, כאלו שחזרו מרילוקיישן ולא מסתדרים עם המנטליות הישראליות או ילדים שההורים שלהם התגרשו וזה יצר אצלם מצוקה רגשית שמשפיעה על היכולות החברתיות, וגם כאלו שסובלים מאישיות נמנעת".
נכון להיום יש ב"חברים" 28 קבוצות שכל אחת מהן מונה בין שישה לעשרה חברים הקרובים בגיל, ובנוסף פסיכולוג ופסיכולוגית. מדי שבוע הקבוצה נפגשת לשעה ורבע של אינטראקציה טבעית, הכוללת משחקים לגילים הקטנים יותר ושיחות אצל הבוגרים.
לי פרומר, פסיכולוגית קלינית וסגנית המנהל המקצועי ב"חברים", מסבירה כי "אפשר לראות איך ההימנעות מתפתחת גם במטופלים הצעירים שלנו. יש חרדה בעוצמה מאוד גבוהה שאפשר לראות גופנית, למשל רעידות בגוף או ישיבה במנח גוף מאוד סגור. הרבה פעמים במצבים שפונים אליהם יש התנשמות וגמגום.
"הרבה מטופלים מספרים לנו על מחשבות טורדניות ואובססיביות על מה שיקרה כשהם יפגשו חברים לכיתה: 'בטוח יקרה לי משהו רע', 'הם בטוח ישימו לב שאני מעצבן/ משעמם/ טיפש/ לחוץ'. הרבה פעמים זה נהיה מעגל כזה – הם לחוצים שישימו לב שהם לחוצים, וזה כשלעצמו מייצר לחץ מאוד גדול לפני ותוך כדי האינטראקציה. הם פוחדים שהם נתפסים כמוזרים, אבל זו כבר קצת נבואה שמגשימה את עצמה, בגלל שהם כל כך מרוכזים במחשבות האלו עד שהם לא מצליחים לתפקד, ואז הם באמת נראים לצד השני מרוחקים ומוזרים.
9 צפייה בגלריה
''הרבה מטופלים מספרים לנו על מחשבות טורדניות ואובססיביות על מה שיקרה כשהם יפגשו חברים לכיתה''
(תמונה: shutterstock)
"בגלל שהם מאוד רוצים קשר, הם מוצאים כל מיני דרכים להיות ולא להיות, נניח להגיע לבית הספר אבל בהפסקה להיות במקום שאף אחד לא יכול לראות אותם, ואז לחזור לשיעור כאילו שום דבר לא קרה. במקרים היותר עוצמתיים של הדבר הזה, אנחנו רואים שהם יוצרים מין קשרים חד-פעמיים כאלה, למשל הם פותחים הרבה יוזרים במשחקי מחשב או ברשתות, והם מדברים כל פעם דרך משתמש אחר, או שהם משחקים במשחקי רשת רק פעם אחת עם מישהו והם לא ישחקו איתו יותר, כי הם מאמינים שככל שהאינטראקציה יותר עמוקה, יש יותר סיכוי שיגלו עליהם דברים רעים. הרבה פעמים הם יעקבו אחרי אנשים, נניח באינסטגרם, כי הם כן מעוניינים להיות חלק ממה שקורה, אבל הם לא יעלו שום דבר בעצמם ולא יתבטאו ולא יגיבו. או יהיו חלק מהמון קבוצות וואטסאפ, אבל לא יגידו לעולם שום דבר וגם לא יגיבו כשפונים אליהם ישירות. הרבה פעמים הורים אומרים לנו: 'הוא אומר שאף אחד לא מתקשר אליו, אבל אני חשוף לוואטסאפ ורואה שפונים אליו, שמזמינים אותו, ששואלים אותו, והוא לא מגיב'".
אנשים עם הפרעת אישיות נמנעת, או צעירים שיש להם מאפיינים של אישיות נמנעת, בכלל יכולים להביא את עצמם לטיפול קבוצתי?
אלון וסרמן: "יש דרגות חומרה שונות. יש אנשים שיש להם מאפיינים של הימנעות ותלותיות מאוד קיצונית, ואז הם לא רוצים לצאת לעולם וליצור אינטראקציה, ויש כאלו שבוחרים לשים את עצמם בטיפול. אבל כמובן שזה הרבה יותר מאתגר לשים את עצמי בתוך קבוצה כשאני יודע שזה האתגר הגדול שלי. זו קפיצה גדולה לאנשים שבאופן טבעי מרגישים את המים האלו כאש.
9 צפייה בגלריה
''זו קפיצה גדולה לאנשים שבאופן טבעי מרגישים את המים האלו כאש''. ד"ר אלון וסרמן
(צלם: רונן מאיו)
"נוער זה עוד יותר מורכב. ההתנגדות לטיפול בשיטה הזו היא מאוד חזקה, ולכן היא צריכה להיות מנוהלת על ידי המטפלים וההורים. אבל בסופו של דבר, נערה בכיתה י', בשלב הזה של חייה מבחינה התפתחותית, רואה מסביבה את הנורמה. היא רואה את בנות גילה מתקשרות רגיל, והיא לא רואה את עצמה עושה את זה. ברמה היותר עמוקה, היא הייתה רוצה להיות כמו כולם, לזרום בסיטואציות חברתיות, לא לעשות עניין מכל דבר, ועדיין מבחינתה היא מרגישה שכדי לעשות את זה היא צריכה לשלם מחיר רגשי שהוא מורכב מדי. ואז, כשההורים שלה מביאים אותנו אלינו, מתרחשת ההתנגדות הטבעית. ומצד שני, פתאום יש תקווה. היא רואה שיש עוד אנשים שמתמודדים עם דברים דומים, ויש בזה משהו מנחם כי זה מאפשר להבין שהיא לא לבד ושזו תופעה מוכרת, שניתן להתמודד איתה וניתן לקבל עזרה. ושהעזרה מגיעה לא רק מאנשי מקצוע, אלא גם מאנשים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה".
איך הקבוצה עוזרת לטיפול עצמו?
"במפגשים לכל אחד יש את ההזדמנות לדבר. אומנם לא חייבים, אבל יש משהו בזה שמצופה ממני ושזה מובנה שעוזר להשתתף. אין את המחשבה של 'מה אני אגיד', ו'אם לא ייצא לי כמו שצריך' ו'עד שאני אחשוב מה להגיד כבר יעברו נושא'. יכול להיות שהם יבחרו לא להגיד כלום, אבל עם הזמן הקבוצה מאוד מעודדת לקחת את המקום הזה".
טיפול יכול למנוע או להקטין את הסיכוי של ילד עם פוטנציאל לפתח הפרעת אישיות נמנעת להגיע לשם?
"אני לא יודע אם לקטוע, אבל זה מגדיל מאוד את הסיכוי שהתופעות האלו יפחתו משמעותית. אני בכוונה מתנסח באופן זהיר כי בעולם הפסיכולוגיה אין הבטחה של מאה אחוז, אבל זה מאוד מגביר את הסיכוי שיתנהל שינוי חיובי - בוודאי לעומת מצב שאין טיפול או במקרה של טיפול לא נכון".
אבל הטיפול הוא סוג של חממה ולא העולם האמיתי.
סיגל נעים: "הקבוצה היא סוג של חממה במובן הזה שיש שם פסיכולוגים שעובדים עם ההבנה העמוקה של הצרכים הספציפיים, אבל יש שם גם תרגול בפועל. המטפלים מצליחים להביא את המטופל למקום שבו הוא מביע את עצמו, ואז הוא מרוויח רווח רגשי ולכן הוא יעשה את זה עוד פעם, ואחרי שהוא יעשה את זה מספיק פעמים, הוא ירגיש שגם בכיתה או בעבודה הוא יכול לעשות את זה, ואז גם שם הוא יגלה שהוא מקבל פידבק חיובי וזה ייתן לו חשק לעשות את זה שוב. וזה הרעיון – ככל שאני צוברת יותר חוויות חברתיות חיוביות ומתנסה בהן, אני מפתחת את האמונה שלי בעצמי ואת היכולת שלי לעשות את זה בפועל".
נעים מספרת שיש במכון קבוצות בכל הגילים, החל מילדים בכיתה א' ועד למבוגרים בני 70 ואף יותר. "הצורך שלנו לשפר יחסים חברתיים קיים בכל גיל. בדרך כלל מגיעים לטיפול קבוצתי אנשים אינטליגנטיים, עם מודעות, שלרוב היו כבר בטיפול או שניים ויודעים ומרגישים שהם יכולים לקבל כלים נוספים. הם מרגישים שהם מתקשים מול ההורים בגן, מול האנשים בעבודה, ומגיעים למסקנה שאולי יש משהו באופן שבו הם מתנהלים שצריך להיות אחרת. זה לא ממקום ביקורתי, אלא בהבנה שלהם את עצמם.
"בסופו של דבר גם הם מבינים שאין דבר יותר טוב מאשר שיהיו לך קשרים טובים - וגם אין דבר יותר רע מאשר להיות בן אדם בודד. אני לא מכירה אותך, אבל אני בטוחה שאם אבקש ממך לסמן את שלושת הרגעים הטובים בחייך, סביר להניח שבלפחות שניים מהם לא היית לבד. חברה זה כוח נורא גדול, שלכולם מגיע שיהיה אותו".
פורסם לראשונה: 09:13, 01.07.21
