מבצע שומר החומות תפס את הבמאי גידי דר בשיאן של ההכנות להפצת סרטו, 'אגדת חורבן', לקולנוע. "לאורך כל העבודה על הסרט היו כל כך הרבה פעמים שהרגשתי שההיסטוריה חוזרת, שחורבן הבית והימים שלנו כאן עכשיו דומים מדי, אבל כשהתחילה פה מלחמת אזרחים בקטן - זה היה הרגע שבו זה היה דומה להכאיב. לוד ועכו בערו, ואני חשבתי איך יוספוס פלביוס מתאר את הפרעות בערים המעורבות עם ההלניסטים. מה שהכי החריד אותי היה הלינץ' בבת־ים. עזבו סימטריה! מה אכפת לי מסימטריה אם מישהו מהעם שלי עשה את זה?"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
'אגדת חורבן' שייצא ב־15 ביולי לבתי הקולנוע (ובהמשך ישודר ב־ HOT 8 ובכאן) מתאר את אחד הסיפורים הגדולים בהיסטוריה: המרד היהודי באימפריה הרומית שהידרדר למלחמת אחים והוביל לחורבן בית שני, אחד האירועים שמציינים בתשעה באב - שחל השנה יומיים אחרי עליית הסרט לאקרנים. "בשביל חילונים ט' באב זה יום מעצבן כי סוגרים את בתי הקפה, אבל אם זה היה תלוי בי, זה היה היום הלאומי הכי משמעותי בשנה, כי הוא הכי רלוונטי עבורנו", מסביר דר, "קיצונים הם תמיד אחוזים קטנטנים מהחברה, אבל לפעמים צריך רק כמה צעדים קדימה ואז השטיח נשמט מתחת לרגליים וזה עניין של שניות עד שהעסק מידרדר. הרגשנו את זה עכשיו לגמרי, עם המבצע הצבאי והטירוף של הבחירות.
"אפילו הממשלה החדשה", הוא מוסיף, "לא מנחמת באופן מיוחד, כי גם במדינות אחרות שהיו על סף מלחמת אזרחים ניסו להקים ממשלות מתונות וברגע זה קרס לתהום נוראית. אני מתפלל שהממשלה תצליח, שמישהו יצליח, אבל זה לא מבטל את זרמי העומק המטרידים. הבית שאנחנו חיים בו יחד הוא עדיין דליק, והסרט משקף את זה באופן צורב. בסוף היהודים זוכים לעצמאות על האדמה הזאת במרווחים של 70 שנה מחורבן לחורבן, וזה לא סתם. זה פרק הזמן שבו אנחנו נדרשים למבחן האם אנחנו יכולים להיות מדינה או לא. האם אנחנו בנויים לתחזק את האירוע? ההורים והסבים שלי עמדו עם הגב לקיר, הם נלחמו כי לא הייתה להם ברירה והם היו מוכנים למות. היום אף אחד לא מוכן למות כי לא ברור על מה. אנחנו שקועים במדמנה של שחיתות ושקרים".
דר הוא יוצר שנטוע עמוק בסיפור הציוני של מדינת ישראל. אביו הוא איש המודיעין אברהם דר, מי שהחל את דרכו בפלמ"ח והפך לימים למפקדה הראשון של רשת הריגול היהודית במצרים, שפעילותה וחשיפתה בידי המצרים נודעה בשם "עסק הביש". אמו, צופיה דר, נולדה באחד מיישובי חומה ומגדל ופונתה ממנו תחת אש. "אנחנו משפחה סופר־ציונית וסופר־חילונית", הוא מתאר בפגישתנו, שמתקיימת בביתם של הוריו בעתלית, מול הים. "הסכנה הכי גדולה של הציונות זה שהיא הצליחה כל כך. זה רגע מורכב ומסוכן. אם הייתי מראה לסבא שלי, שחתך את הפאות והגיע לביצות, את תל־אביב היום ואומר לו שלזה נגיע, הוא לא היה מאמין. חלום הבונים הוגשם מעל ומעבר, ורגע שבו מגשימים חלום הוא מתעתע".
לפני כמה שנים החל דר ללמוד גמרא עם חברה של הוריו, רחל פלח. הוא גילה עולם פנטסטי ומופרע מאחורי ההלכות הדקדקניות והתאהב. "זה שהחילונים נתנו את התורה לדתיים ואמרו: 'זה שלכם', זה אסון. לבני דורי אין גישה לטקסטים האלו, וכשהתחלתי ללמוד נפתח לי הראש ברמות מטורפות. זה מתחיל בשאלה הלכתית קטנה וזה נזרק לקיבינימט, מה זה הדמיון המופרע הזה?! עף לי הראש מרבי יוחנן וריש לקיש, מהפואטיקה ומהמיניות, מהיצירתיות המפוארת".
אז אתה נגד הטענות להדתה?
"הדתה זה שטויות. החילונים צריכים לרצות לדעת את זה, לרצות לדעת ללמד את זה, לרצות לקחת בעלות. בציונות פשוט השאירו את הטקסטים היהודיים לדתיים, וכך איבדנו את מעמדנו ונותרנו בורים ומנותקים. שום תרבות לא הייתה בזה ככה לנכסיה. הדתה זה מונח שגוי, אם חילונים יכירו וילמדו הם גם יידעו לפרש".
מתוך התעופה נולדה סקרנות, וכך התגלגל דר אל אגדות החורבן של המקדש שנחרב והחברה היהודית שאכלה את עצמה במלחמת אחים. "אני זוכר שקראתי ספר על יוספוס פלביוס ונחרדתי. לא הבנתי איך לא ידעתי את כל זה. השנה הייתה 2013 ויצאו לי העיניים מהחורים. ממש כעסתי שסיפור החורבן הוא לא סיפור שגור בישראליות. שם התחלתי לחקור והבנתי שאני מפתח תסריט".
איך מתסרטים מלחמה מטורפת בת אלפיים שנה בקולנוע ישראלי דל? לדר היה רעיון גרנדיוזי. במקום שחקנים או אנימציה, הוא בחר לספר את סיפור החורבן ב־1,500 ציורים דוממים שהמצלמה מטיילת על פניהם. "מהתחלה היה לי ברור שזה יהיה סרט מצויר", הוא אומר.
לז'אנר הזה, של סרט מצויר שאיננו מונפש, אין אפילו שם. ייתכן שזאת הפעם הראשונה שסרט עלילתי נעשה בטכניקה הזאת. הסיבה, כמו תמיד, היא לא אידיאולוגית אלא פרקטית – כסף. "בשביל להרים סיפור כזה בסרט רגיל צריך סכומים מטורפים. למי יש כזה כסף? דווקא הטכניקה של האיורים איפשרה לנו לייצר סצנות של 'משחקי הכס' ומעלה. לא שקלתי ללכת על אנימציה כי זה לא מדליק אותי בכלל וזה גם לא ייראה אמין", הוא מבהיר. "ציור, לעומת זאת, ייראה אמין. שוטים קפואים, מונצחים, עושים משהו אחר. עבדתי כמו בקולנוע רגיל, מבחינת הצילום והזוויות והמוסיקה, שנכתבה במיוחד על ידי אסף תלמודי ויונתן אלבלק". הציירים שנקראו לדגל הם האמנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט ('ואלס עם באשיר'), והמדבבים הם שחקנים מהשורה הראשונה: שולי רנד, זאב רווח, מוני מושונוב, עמוס תמם ויעל אבקסיס.
לא פחדת שזה לא יעבוד?
"הייתי קם עם זיעה קרה בלילה מהפחד שזה לא יעבוד. היו ימים שהייתי משוכנע שזה כישלון. כל הקרנה אני לחוץ מזה, למרות שיש לי אמונה במוצר ולמרות שבמצטבר צפו בו כבר מאות אנשים שעפו עליו. דוד ומיכאל הצטרפו אליי לפני שבע שנים ועבדו יחד באותו סטודיו כמו מפלצת עם ארבע ידיים. התרגשתי שהשקיעו בנו גם מהתאגיד וגם מערוץ 8 של הוט, בניגוד לאינטרס של גופים מתחרים, כי הם פשוט האמינו בסרט".
מבחינת היומרה, זה מזכיר את '300' או 'משחקי הכס'.
"'300' צויר כמו קומיקס והונפש כמו קומיקס. פה זה ציור ריאליסטי קפוא. מבחינתי, אגב, ברור שילדים ונוער הם לגמרי קהל יעד. השם 'משחקי הכס' עולה, אבל לא הושפענו מאף אחד. בדיעבד, חשבתי על זה שאולי 'משחקי הכס' הושפעו מהמלכה ברניקי, שמככבת אצלנו. היא סוג של סרסיי, מלכה קרה שמנהלת רומן עם אח שלה".
הסרט מסופר מנקודת מבטו של בן בטיח, דמות שמקורותיה באגדות החורבן שבתלמוד. בן בטיח הוא אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי, גדול החכמים ומנהיג המתונים, והוא הופך מצעיר רך מזג לאחד ממנהיגי הקנאים.
הקנאות מהפנטת את דר. הוא לא חושש ממנה, אלא רוצה לצלול לתוכה: "ירושלים חרבה על מוסר ולא על שום דבר אחר. ועל מה ניחרב אנחנו פה? גם על מוסר. האויב הכי גדול של היהודים הוא היהודים עצמם. באותה תקופה היהודים היו מפולגים עד הקצה, וכולם חשבו שהם נורא צודקים, אני יכול להזדהות עם זה. בעולם של היהודים יש אלוהים ואלוהים רוצה צדק. יש שאיפה לשוויון. באותם ימים בית המקדש הוחזק על ידי כהונה מושחתת בחסות הרומאים, והופך למכונת כסף. הקיצונים, הסיקריים, דוקרים את העשירים, שורפים את הבנק, שוחטים את הכהן הגדול המושחת. המנהיג שלהם, בר גיורא, הוא סוג של צ'ה גווארה או רובין הוד. בשונה מהדימוי שלהם כלאומנים, הם קודם כל היו שמאל כלכלי קיצוני.
"לצערי", ממשיך דר, "גם היום בציונות הדתית לא קלטו שהסיפור הוא לא האדמה אלא הכלכלה, המאבק על הצדק החלוקתי. ואם לא יהיה שינוי לטובה, והחזירות תימשך, זה יביא תגובה קיצונית ויכרות את הגזע שעליו אנחנו יושבים".
והיום?
"אני מבין את הקיצונים ואת הסמוטריצ'ים ואפילו את נערי הגבעות. השאלה היא שאלה של אחריות. אנחנו עם שבנוי על מחלוקות בתשתית שלו, אבל לפעמים החלקים מאיימים להתפרק ושם צריך להיות זהיר".
מי היית רוצה שיראה את הסרט הזה?
"בנימין נתניהו. ובאופן כללי, פוליטיקאים. גדלתי בבית מאוד ימני, חוויתי חוויות מאוד שמאליות, ואני מאמין ששמאל וימין הם אגדה מומצאת שמטרתה לשלוט בנו. פתאום יש ממשלה שהציר שלה הוא לא ימין ושמאל ונראה שיש שם הבנה כלשהי, שהם מבינים שהבעיה היא פנימית".
מבצע שומר החומות נפתח בגלל בלגן באל־אקצה, ואילו אתה שיחזרת לפרטי פרטים את שירת הלויים והקרבת הקורבנות במקדש. מה אתה חושב על יהודים שעולים להר הבית?
"אם בית המקדש לא היה נחרב, ככל הנראה לא היה עם יהודי. היו הרבה עמים עם מקדשים וכולם נעלמו. הכמיהה למקדש חזקה יותר מהמקדש עצמו לפעמים. ברור לי שההר זה חומר נפץ, אבל אני שואל אם יש פה משהו שאני מפספס רוחנית. יש קילומטר מרובע שכל העולם עליו, כל המלחמות הן על אותו אל, אז אולי המנוף היחיד שיכול להפוך את המצב לטובה זה המנוף הדתי? יהודים שעולים להר ורוצים לחדש את עבודת המקדש מסקרנים אותי, ואני באמת לא מבין: למה משתגעים כשיהודים עולים להר? למה להם לא מגיע חופש פולחן כמו כל אדם? באיזו זכות בכלל משה דיין נתן את הנכס הכי מרכזי של העם היהודי לווקף? ישבתי עם מומחים לבית המקדש בשביל ללמוד וגיליתי אנשים מאוד עדינים ונחמדים".
את התסריט כתב דר בסיוע חברו הוותיק, הזמר והשחקן שולי רנד, שגם מדבב את הגיבור. השניים צועדים יחד עוד מסרטו הראשון של דר, 'המשורר' (1988), ויחד הם יצרו גם את הלהיט 'האושפיזין'. "שולי היה מאוד מסור ל'אגדת חורבן' ומצאתי את עצמי מבקש ממנו עזרה במשברים תסריטאיים. הוא עזר לי בשמחה ומהר מאוד הוא עבד איתי יום־יום במשך שעות. שם הוא בעצם הפך לתסריטאי יחד איתי".
אתה חבר קרוב של שולי שנים, ועבדת גם עם פרודתו מיכל ב'אושפיזין'. עכשיו הסיפור הכואב ביניהם התפוצץ, היו הרבה טענות על אלימות וניכור, ולבסוף שולי היה צריך היתר מיוחד בשביל להתחתן עם זוגתו צופית גרנט, למרות שמיכל לא נתנה לו גט. ליווית אותו?
"זו פינה פרטית וכואבת ויש משפחה וילדים ברקע. אלו דיני נפשות. אני שמח מאוד בשבילו על החיים החדשים עם צופית, וזו גם עוד הזדמנות להודות לצופית עצמה שסייעה לסרט בצורה אדירה, אני אסיר תודה".
ומה בנוגע לבחירה ללהק את זאב רווח כמדבב? סביב הדלקת המשואה שלו עלו שוב טענות על הטרדה מינית.
"זאב רווח הוא שחקן שייקספירי ענק. בכל מה שקשור למערכות היחסים שלו, לא הייתי מודע לדבר. זה יצא החוצה אחרי שכבר הקלטנו. אני חושב שהמהפכה הפמיניסטית היא המהפכה הכי חשובה ומוצלחת במאות האלו, בשיא הרצינות. אבל עריפת הראשים במהפכה הצרפתית, למשל, שהייתה סופר־קריטית לאנושות, לא הייתה החלק המפואר שלה. אני חושב שצריך לשים לזה לב. יש חוק ויש בתי משפט ואני סומך עליהם".
אבא שלך נפטר לפני פחות משלוש שנים. הוא הספיק לראות משהו מהסרט?
"עצוב לי שאבא שלי לא ראה את הסרט, הקדשתי לו אותו. הוא מבחינתי גיבור בסדר גודל תנ"כי. כילד ידעתי שאבא שלי הוא משהו לא רגיל. כשאמרתי שאבא שלי סוכן חשאי בכיתה, צחקו עליי ודפקו לי מכות. אבא שלי היה איש ימין, אבל לא הימין של היום. הוא גם היה מומחה בסיפורים, לא היו לו מתחרים בתחום הזה. ככה הוא עשה את כל התחבולות המודיעיניות, דרך סיפורים מהפנטים שאנשים התמסרו אליהם. בסוף בני־אדם בנויים מסיפורים, זה מה שמניע אותם, ולכן סיפורים הם חומר נפץ. לא סתם את הוליווד מובילים יהודים, המומחיות שלנו היא לספר סיפורים עוד מ'לך לך' של אברהם אבינו".
פורסם לראשונה: 07:44, 02.07.21
