30 ומשהו שנה חיכה אלי אילדיס לטיול אחרי הצבא. בקיץ 2019 זה קרה. הוא קנה כרטיס לארצות-הברית. שכר מוסטנג כשהגיע ונסע לבדו לביתה של מכרה של חבר שגר שם פעם. רק שאילדיס לא ציפה ששם יעמיד את חייו למבחן. "זה היה בצפון קליפורניה, אצל אישה בת 60 בשם ריגזין, אמנית שחיה לבד על פסגה של הר, ליד האוקיינוס. מי ששומר עליה הם זאבי פרא. השטח שלה מוקף בגדרות חשמליות ואם אתה נכנס פנימה בלעדיה, הם אוכלים אותך. זה היה מפגש מרתק".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- שלומי אהרון: "מעולם לא הייתה לי חרטה על הפירוק של 'הכול עובר חביבי'"
השאלה היא אם הזאבים חשבו ככה.
"ריגזין הסבירה לי שברגע שאני איתה, הזאבים לא ייגעו בי, שהם לא אוהבים שמלטפים אותם, רק באים ומתחככים בך. הגעתי לפנות ערב, עשיתי שם את הלילה ולמחרת היא לקחה אותי למפרצים שהנשימה נעתקת בהם. יושבים על צוק מאוד גבוה ובמשך שעה לווייתן גדול עולה ויורד מולנו. מדהים. למחרת היא הייתה צריכה לצאת מוקדם בבוקר, שאלתי אם זה לא מסוכן לי, בגלל הזאבים, אמרה שלא. הייתי חצי יום עם הזאבים והייתה זאבה שממש פלירטטה איתי. בכל פעם שהייתי יוצא החוצה, היא הייתה מתחבאת ואז יוצאת, וכל הזמן אנחנו בקשר עין. זכרתי שבעלת הבית אמרה לי, 'רק תיזהר מדבר אחד, אל תיתן להם להיכנס הביתה, כי הם לא אוהבים שאני לא בבית'. היא למעשה המנהיגה שלהם, ולכן מתנהלים ככה".
תן לי לנחש, שכחת.
"יצא שהשארתי דלת פתוחה בבית ובאיזשהו שלב נכנס זכר האלפא הביתה, מנהיג השבט, ענק. ראיתי איך הוא מפרק עצמות ענקיות ברבע שעה. אז הוא נכנס לבית, נעמדתי לו בדרך ואני מדבר אליו באנגלית. היה לי ברור שזה או אני או הוא ושאם אני עושה משהו לא נכון, הוא אוכל אותי במקום, וגם לא יישאר ממני זכר ואף אחד לא יידע באמת מה קרה. עמדתי ולא זזתי, חשבתי שזהו, אני גומר פה את החיים שלי. אבל לא נתתי לפחד לחלחל. זוכר בבהירות שניצבתי נחוש, משדר ביטחון ושקט עד כמה שניתן, מתקשר איתו בעיניים, ואז אחרי שתיים-שלוש דקות, הוא הסתובב והלך".
אחרי הסצנה המקפיאה, התברר לאילדיס שהוא נמצא עם אמו של מנהיג טיבטי בפוטנציה, לא פחות. "האישה הזאת היא במקור יהודייה שגדלה בסיקסטיז, כילדה של היפים, הגיעה לאזור של טיבט והפכה לבודהיסטית. הגורו שלה ביקש ממנה להתחתן עם מישהו בארה"ב כדי שיהיו לו את הניירות החשובים. בוקר אחד הם מתעוררים, ויש מאות אנשים מתחת לבית שלהם. יצאו, שאלו מה קרה, אמרו לה שהיא נושאת ברחמה את המנהיג הבא של הטיבטים, לא בדיוק היורש של הדלאי למה, המנהיג הרוחני, אלא המנהיג הפרקטי, בפועל, שהוא גם לוחם".
דמיוני לגמרי.
"היא בכלל לא ידעה שהיא בהיריון באותו בוקר ובהמשך באמת ילדה תינוק, שבתוך כמה חודשים התחיל למלמל ולדבר. הם לא הבינו מה הוא אומר, והכוהנים הטיבטים שהגיעו להקשיב אמרו שהוא לוחש תפילות מאוד עתיקות. אותו ילד עבר את כל המסלול להנהגה ובגיל 21 החליט שהוא לא רוצה את זה. הוא חזר לארה"ב והיום הוא עורך דין, עם משפחה".
למה בכלל החלטת לטוס לארצות-הברית?
"הייתי אמור לנסוע לתאילנד, היו לי כרטיסים חצי שנה מראש לחוף יפה עם חברים, מסורת של שנים. הייתי אז בדיוק אחרי פרידה מבת זוג. הרגשתי שלא מתאים לי תאילנד ושבוע לפני הפכתי את הכל, חשבתי שאני צריך מסע לגמרי אחר. הייתי בסוג של צומת בחיים והייתי צריך את הזמן לבד".
המפגש עם הזאבים היה השיא?
"היה מישהו בלוס־אנג'לס שהכרתי, עם רישיון טיס. חבר שלי אמר לי, 'אם אתה מגיע אליו, תביא לטיסה חבילות של נייר טואלט'. לא הבנתי למה, אבל לקחתי. הבחור, ברט, מביא אותי לשדה התעופה הקטן ואנחנו ממריאים. בדרך חזרה אני שואל אותו מה הסיפור עם הנייר. הוא פותח חלון בטיסה באופן מלחיץ ואומר לי שיוריד מהירות כדי שהחלון לא ייתלש, מעודד. ואז ביקש ממני לזרוק את הגליל באוויר, דפק צלילה עם סיבוב של 360 מעלות, נכנס ממש בגליל של הנייר. זו הייתה חוויית אדרנלין מטורפת, ממש לונה פארק בשמיים".
עם אילו תובנות חזרת מימים ארוכים של בדידות?
"לא מעט. לדוגמה, החלטתי שאני רוצה להיות לבד תקופה מסוימת. אחרי הזוגיות עם מיקי (חיימוביץ'), די מהר נכנסתי לזוגיות אחרת של חצי שנה, ואז פרידה, ואז עוד חצי שנה של יחד. היה נפלא והכל, אבל זה נגמר. כשחזרתי מהמסע החלטתי שאני רוצה לחוות את הלבד לפני שאני מתקדם הלאה בחיים, כי לא באמת חוויתי אותו אחרי זוגיות ארוכת שנים".
אלא שלמרות ההחלטה של אילדיס, האהבה הגדולה חיכתה מעבר לפינה. אנה, מעצבת פנים בת 30. "הכרנו במקרה, מלייקים הדדיים באינסטגרם, כנראה משכתי את תשומת הלב שלה, והיה שם חיבור מאוד חזק מלכתחילה. הרגשתי שזה ממש אני בגוף של אישה, שזה היה מרתק. הייתה זהות ברבדים הכי עמוקים של מה מניע אותך, איך אתה מתנהג, מה אתה אוהב, על מה אתה חושב. הזוגיות איתה הייתה ממש כמו להרגיש בבית, אתה לא צריך לדבר בכלל. לי לקח קצת זמן להבין את זה, אנה ראתה את זה מיד".
למרות שהבסיס היה לא אידיאלי. גם לא רצית זוגיות, וגם היה פער גילאים.
"זה היה מאוד חזק, היינו יחד שנה וחצי, עם פרידות פה ושם, זה היה תהליך של התקרבות וגם גרנו יחד. ברור שיש פערים בגילים, וזה יכול לקלקל, אבל לא במקרה הזה. היו שם עוצמות אחרות, כי פגשתי מישהי שהיא התאומה שלי. זה גם קצת מפחיד אגב. כשאתה פוגש מישהי כזו, היא בעצם המראה שלך. תרצה או לא, היא האירה דברים שנמצאים אצלי שלא ראיתי או שלא היה נוח לראות. זה הציף הרבה מאוד דברים שאולי לא עולים אצל זוגות אחרים וההתמודדות היא לא פשוטה".
עובדה שחזרתם כמה פעמים.
"כי האהבה מאוד גדולה ועוצמתית".
ובכלל, נראה שחזרת לתלם מאוד מהר אחרי הגירושים ממיקי. לא לקחת חופשה ארוכה מהזוגיות.
"הייתה כן תקופה כזו של בין לבין. אני רוצה להגיד לך שבדקתי לא מעט דברים בקטע של מה מתאים לי עכשיו. הסתובבתי וביליתי והכרתי, זה ברור. אבל הבנתי מהר מאוד שאני בן-אדם של יחסים עמוקים ושאני גבר של אישה אחת ולהתפזר לא מעניין אותי".
גם דניאל, החברה הראשונה שלך אחרי מיקי, וגם אנה, היו בנות 30. אתה בן 55. הפאזות השונות בחיים לא מתווות קשר מסוים?
"תלוי עם איזה בן-אדם אתה. זה לא שלא יצאתי עם נשים יותר מבוגרות. אני לא מתווכח עם מה שקרה, אבל מה שמשמעותי מבחינתי זה עומק ויחסים משמעותיים שאפשר לגדול בהם".
הילדים הכירו אותן?
"את אנה הכירו מצוין, הסתדרו ומאוד אהבו".
עכשיו כשאתה שוב לבד יש לך מחזרות?
"כן. בעיקר ברשתות, זה מחמיא ואני מכיר תודה אבל אני לא עושה עם זה שום דבר".
מיקי חיימוביץ' ואלי אילדיס נפרדו ב־2017 אחרי 25 שנה של זוגיות. הם הכירו ב-1991 בחברת הכבלים מת"ב, "כשמיקי הייתה מגישת החדשות המקומיות והעורכת. הם זימנו אנשים לעשות אודישנים להגשה, קורות החיים שלי היו אצלה והיא שלפה ואמרה, 'תביאו את אילדיס'. עברתי את כל התהליך, נבחרתי להיות המגיש הנוסף של המהדורה. אפילו הייתי בחתונה של מיקי עם דן גרוסמן, אחרי שהביאו אותי לשדר כי היא הייתה צריכה לנסוע לירח דבש. הם התגרשו אחרי שנה, לקח עוד קצת זמן ואנחנו הפכנו לזוג".
ולפני כן?
"היינו חברים טובים, יושבים לפעמים בהפוגות, רואים 'מרפי בראון' יחד. סמכנו זה על זה ומתוך הקשר נולדה האהבה, בתהליך הפוך למה שקורה בדרך כלל. הכרנו אחד את השני במקום מאוד אינטנסיבי, במערכת חדשות, אתה רואה את הבן-אדם במצבים אישיים לפעמים. זה מהדק את הקשר".
השניים התחתנו ב־1994, שנה וחצי אחרי שהתחילו לצאת, ובמקביל הפכה חיימוביץ' לאחת הכוכבות הגדולות בישראל, כשהגישה את המהדורה הנצפית ביותר לצד יעקב אילון. באותה תקופה אילדיס היה במאבק הישרדותי בזירת הקריירה בתחום התקשורת ולפרנסתו עבד בין השאר כנהג מונית, מה שהיה עלול ליצור פערים לא פשוטים ביניהם, כבר בתחילת הזוגיות. "אתה שואל מה זה עשה לי לגבריות? הייתי מאוד גאה במיקי ושמח בחלקי ונשוי לאישה שאני אוהב ומעניינת וקרייריסטית ומצליחה במה שהיא עושה. אז מה רע בזה? לא ראיתי בזה בעיה וזה לא הפריע לי".
זה פשוט פער שעלול להיפתח ולרחף בבית.
"כשמיקי ואני הכרנו היינו פחות או יותר באותו מקום. קצת לפני שהתחתנו, ערוץ 2 החתים אותה והיא הפכה למגה-סטארית. אני פוטרתי מהכבלים. עכשיו מה קורה? מיקי מגישה את המהדורה המרכזית ואני חזרתי לנהוג על מונית כי לא רציתי להיות מחוסר עבודה. אז הייתה איזה שנה וחצי שלא מצאתי עבודה בטלוויזיה. היא הכוכבת הגדולה, אני מובטל שעושה כל מיני עבודות רק כשאני מוצא".
זה היה קשה?
"חונכתי שכל עבודה מכבדת את בעלה, מה העניין, עדיף לשבת בבית? לאט-לאט התחלתי לעבוד גם בטלוויזיה. חזרתי להיות תחקירן, עוזר הפקה בתבל, בערוץ 2, בחינוכית, מנהל הפקה, במאי של דוקו, עשיתי כתבות בספורטיוי של החינוכית ואפילו עברתי ב'עובדה' עם סרט. עבדתי בהמון תוכניות טלוויזיה בתפקידים שברובם לא פרונטליים. עשיתי את כל הדרך וזה נתן לי כלים מעולים לעתיד. הפער בין מיקי לביני לא השפיע על מה שעשיתי".
ובכל זאת זה היה שם בשטח.
"זו הייתה תקופה מאוד קשה, איזו שאלה. זה אומר דברים לא הכי טובים שאתה חושב על הערך העצמי שלך ושאלות כמו למה הדברים לא מסתדרים לי. לא היה לי ספק בכישורים שלי, רק לא הבנתי למה הם לא באים לידי ביטוי. אבל אתה מבין שאין קיצורי דרך ושצריך להתחיל מהתחלה. אם הייתי פועל אז מהאגו, אלוהים ישמור, הייתי מתרסק. אבל שמתי את האגו בצד".
ויש גם הבדלי פרנסה בבית.
"אז השכר שלי היה נמוך בהתחלה אבל עבדתי ולמדתי המון, ולאט-לאט התקדמתי. כשאתה בדרך כזו, יש פחות אישיו של מי נמצא פה או שם, וזה לא הגיע לביטוי בבית. לא הפריע לי שמיקי הייתה יותר מפורסמת ממני. לפני הכל שמחתי שהיא מצליחה. גם אם הרוויחה יותר ממני, זה לא שחלילה חייתי על חשבונה. וחוץ מזה, כבר מזמן הבנתי, אני רץ למרחקים ארוכים".
אילדיס רץ במהירות וסגר פערים בבית ובקריירה עם הגשת מהדורת חדשות הספורט הפופולרית של ערוץ הספורט, לצד מירי נבו. גם בזוגיות רצו חיימוביץ' ואילדיס לטווח מאוד ארוך, כולל שני ילדים, אורי ויולי, עד לגירושים.
אולי הכי בנאלי, אבל אם צריך לשים אצבע על הסיבה העיקרית לפרידה, מה קרה בעצם?
"בעיקר כי האמנתי שאני יכול לחיות יותר טוב בדרך אחרת וגם מיקי. ואם זו הנקודה שאליה הגענו, למה לחכות עד שנגיע למקום שבו חלילה נמרר אחד לשני את החיים? עדיף היה לחתוך לכיוונים אחרים ולהתנהל כחברים טובים, כהורים, מה שאנחנו עושים כיום. אנחנו מתייעצים על דברים, אני משתף אותה בדברים, אנחנו מתראים פעם בשבוע-שבועיים, מתכתבים, מדברים בטלפון".
מה היה הרגע הכי קשה בתקופת הפרידה?
"בתחושה שלי, הרגע המיידי שאחרי. בסיום זוגיות של 25 שנה, כשאתה רגיל למשהו מאוד ספציפי, הרגשתי כמו מישהו שעומד על צוק, תהום למטה, חשוכה, ואתה פשוט צולל לשם ומקווה שיהיה בסדר. זו תחושה מטלטלת של אי־ודאות, הליכה אל הלא-נודע. בשנה הראשונה שאחרי הרגשתי כמו תינוק שלומד ללכת בעולם הזה, שבו אני אחד ולא זוג. זה מתחיל בדברים הקטנים, החל מלרהט בית, לקנות מצעים, דברים שתמיד עשיתי בזוג, גם בגדים. נכנסתי לדירה הראשונה שראיתי ביפו וזה התברר כמיקום מושלם".
ואחרי שהשתרעת על הספות בבית, היית לבד?
"לא הייתי בדייטים 25 שנה, רוב החיים הבוגרים שלי, לא זוכר מה זה בכלל וברור שהתקופה השתנתה. הדייט הראשון היה הכי מוזר. אתה אומר לעצמך, אוקיי, מה השפה, איך מתקשרים, הרוב בכלל בהודעות טקסט. כשאני יצאתי עם מיקי לא היו הודעות בכלל. הרי הרווקות שלי אז הייתה בעולם שבו כדי להציע למישהי לצאת, היית צריך להשיג טלפון. היום הכל ברשתות. אז פשוט החלטתי שאני קופץ ורואה מה קורה. כל הזמן לומד על עצמי".
אתה רוצה להביא עוד ילדים?
"זה תהליך. אם היית שואל אותי אחרי שהתגרשתי, הייתי אומר לך מה שאני אומר בדרך כלל, שאני פתוח להכל. אחר כך כבר חוויתי את החופש, הילדים שלי גדולים, עצמאים. אורי בן 25, מסיים תואר ראשון בפיזיקה, יולי בת 23 ולומדת אמנות. שניהם, השבח לאל, מוכשרים ופורחים. הם לא צריכים אותי הדוק ביום־יום, הולכים ובאים למי שהם רוצים ומתי שרוצים. כך שבוא נאמר שעוד ילדים, לא הייתה ברירת המחדל שלי".
ראית את מיקי מהצד בפוליטיקה. איך התרשמת?
"קופונים לא עניינו אותה. הגישה שלה הייתה להיות במקום שבו היא יכולה להשפיע בנושאים שהיא מאמינה בהם. היא הייתה לדעתי חברת הכנסת הכי חרוצה בתקופה שבה כיהנה ובחלקת האלוהים הקטנה שלה, כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת, עשתה דברים מאוד משמעותיים".
לא היה לה פשוט עם הזעזועים הפוליטיים. נדמה שנצרבה, שלקחה עכשיו מרחק.
"מישהו יכול להיות בפוליטיקה בלי להיצרב? היו לה הפגנות מתחת לבית כשבני גנץ נכנס לממשלה. זה היה נורא. עומדים שם ומקללים אותה מתחת לבית, רוב הזמן היא בכלל לא שם ועדיין עומדים שם עם מגאפון. גם לילדים זה לא היה פשוט לשמוע שמקללים את אמא שלהם. אז היינו מדברים בטלפון והייתי מנסה להרגיע, לפעמים אותה, לפעמים אותם. והכי חשוב: בזכותה של מיקי ובזכות החברים שלה יש ממשלה אחרת, אי־אפשר לשכוח את זה".
הקריירה של אילדיס, בינתיים, עומדת לקבל טוויסטים מעניינים. הוא שיחק בסרט עלילתי "העתיד" של הבימאי נעם קפלן שצפוי לצאת לאקרנים בחודשים הקרובים. "אני עושה תפקיד קטן, משחק את בעלה של השחקנית הראשית בסרט, ריימונד אמסלם. הצילומים היו חוויה מרתקת עבורי, לפצח דמות, להכנס אליה, להבין מה מניע אותה, ומה המקום שלה בהארת דמותה של הכוכבת הראשית. היה ממש עונג ומאלף לשחק לצידה של ריימונד". הטוויסט הגדול יותר נמצא בטוקיו. לראשונה הוא ישדר בערוץ הספורט את תחרויות השחייה שמרכיבות את אחד משיאי המשחקים באולימפיאדה הקרובה, אחרי שנים של מונופול של משה גרטל כשדר. "בדיוק אחרי שחזרתי מהמסע, המנכ"ל תומר תורג'מן קורא לי ומציע לי לנסוע לאולימפיאדה. בפעם הראשונה אני אשדר ספורט אולימפי, מעולם לא נסעתי לאולימפיאדה. מירי נבו הייתה נוסעת ואני הייתי משדר את המהדורות מפה. ואף פעם לא התבאסתי. מצד שני, זה אירוע הספורט הכי גדול בעולם ואני לא הייתי בו. יצא שדברים התחילו לזוז אחרי מסע שאיפשהו, וסליחה על הקלישאה, היה מסע לתוך עצמי".
מרגיש מוכן?
"עובדים על זה. השנה השחייה הולכת לתפוס תשעה ימים, אחרי שהוסיפו עוד יומיים. זה מוקד רציני של המשחקים ומבחינתי זה היה להיכנס לתחום חדש לחלוטין, שלא שידרתי עד היום. גיא ברנע, שהיה שחיין אולימפי, יפרשן לידי. הוא סופר-מקצועי, קסם של בחור ומאוד עוזר להיכנס לתחום. לקח לי קצת זמן להבין שבגדול לשדר שחייה זה כמו לשדר מרוץ מכל סוג שהוא. מזנקים, יש תחרות, מי שנוגע ראשון מנצח. פורמולה 1 אני משדר יותר מ־20 שנה, אז הווייב יכול להיות דומה".
אתם נכנסים לנעליים המיתולוגיות של משה גרטל ובוקי צ'יש.
"למדתי גם מהם. בוקי מתכתב איתי גם היום כשאני משדר. גיא ואני משדרים בסגנון אחר, והקהל ישפוט. אנחנו נבוא מוכנים. חוץ מהתחרויות שכבר שידרנו, כבר חודשים ששנינו נפגשים פעם בשבוע, עובדים, משדרים תחרויות שכבר היו, על יבש, מכינים תיקיות על כל שחיין לקראת טוקיו. אני כולי בתוך העולם של השחייה ומתרגש מזה שהולכת להיות תחרות סופר־איכותית".
זה הזמן שלכם, אחרי שערוץ הספורט ספג הרבה עלבונות כשלא שידר תקצירים ממשחקי היורו אלא רק סטילס.
"הקהל לא יודע שהמנכ"ל שלנו בדק כל דרך כדי לרכוש מה שצריך ולאפשר שידורים של השערים, אבל באמת שאי־אפשר היה. זה לא שחסכו פה כסף. זה לא היה נעים, אבל זה לא שמישהו ישב בחיבוק ידיים ואמר, 'זה מה יש'. להפך, הערוץ ניסה מאוד לאפשר תקצירים ראויים. אנחנו בטח לא הערוץ הראשון בעולם שזה קורה לו מול מתחרים. אבל עכשיו לנו יש את האולימפיאדה, אירוע הספורט הגדול בעולם, בלעדית, וזה הכי חשוב".
הייתה גם למירי נבו ולך הרפתקה קצרה מדי ברצועת ארבע אחר הצהריים של רשת.
"התחלנו לעבוד, היה באמת טוב. ואז התחלף המנכ"ל ולמרות שהתוכנית הצליחה, היא ירדה. הרי למה לקחו אותנו? ברשת הבינו שהם סובלים מכך שהבור הגדול שלהם ברייטינג מתחיל בארבע אחר הצהריים כי התוכנית מולם הייתה עושה פי ארבעה-חמישה ואז אתה גורר את זה כל הערב. המטרה הייתה שבתוך שנה נצליח לקזז את הפער או להשוות. זמן קצר לאחר מכן הגיעו בחירות, ואז פרצה הקורונה. בינתיים, מירי ואני אפילו עברנו 12 אחוזים בחלק מהמקרים, כשאנשים ישבו בסגר בבית, כשהחליטו ברשת להוריד את התוכנית".
התבאסת?
"ברור, איזו שאלה? אתה עושה עבודה, נותן את הנשמה, רואה פירות ואז חותכים אותך. כן הבנתי את הנסיבות. אני מניח ששני מגישים עולים יותר כסף, רצו לחסוך וגם יש את העובדה שלמירי ולי יש עוד עבודה, לאחרים לא, ואנחנו בכל זאת האחרונים שבאנו. יש לנו כל הזמן הצעות לתוכניות אחרות מאז, אבל לא משם".
אילדיס התחיל להגיש את חדשות הספורט ב־1998, ושנה אחרי הצטרפה נבו להגשה. "אנחנו כבר 22 שנה יחד, הזוג הכי ותיק בטלוויזיה. גם אם תחבר את השנים של מיקי ויעקב יחד, לא תתקרב לזה. זו זוגיות לכל דבר. זה היה תהליך של התחברות, והיום מירי ואני מאוד קרובים, גם ברמה האישית, מעורבים אחד בחיים של השני, חולקים דברים אישיים".
אמרת שזה היה תהליך.
"מכיוון שאני הייתי שם ומירי הצטרפה, לקח לי זמן שהיא תרגיש שאני לא בתחרות איתה, שההצלחה שלה היא גם שלי, כי אנחנו זוג. מירי הגיעה בעידן שבו לא היו כמעט נשים בספורט, בטח לא בפרונט יום־יומי, והיא פורצת דרך בעיניי. אני חושב שברגע שמירי הבינה שאני לא בתחרות איתה ושהיא לא צריכה להגן על עצמה מפניי, נפתח פתח לחברות ארוכה מאוד ולשותפות אמיתית. גם היום אנשים רואים אותי ברחוב ושואלים 'איפה מירי', חושבים שאנחנו זוג. והיא שומעת ברחוב 'איפה אלי'".
ערוץ הספורט מעניק במה רחבה לנשים, אבל גם אצלכם עדיין אין ממש פריצת דרך לשדריות כדורגל או כדורסל. המשבצות הבכירות תפוסות על ידי גברים.
"אבל מירי למשל משדרת ג'ודו, שזה ענף בכיר וחשוב בהיבט של ישראל באולימפיאדה. בערוץ הספורט בסך הכל יש קרקע פורייה להצליח לפי הכישורים שלך וזה שזה לא קרה עד היום, אולי כי לא נמצאה המתאימה. אנחנו גם ככה מדברים על תחומים שבמשך שנים נחשבו גבריים לחלוטין ובמובן הזה ערוץ הספורט הוא החלוץ שלפני המחנה. זה לא קרה בשום ערוץ אחר. ואתה צודק, לא הגענו למנחה ולנחלה. הייתי רוצה לראות עוד נשים משדרות ענפי כדור".
בצ'רלטון, לקראת היורו, הציגו פרומו נטול נשים. זה צרם.
"ברור שזה הפריע לי גם לי. אבל יותר מפריע לי שהייתה תמונה של הממשלה החדשה בעיתונות החרדית, עם נשים מטושטשות. אנחנו כחברה רחוקים מאוד משוויון מגדרי ויש דרך ארוכה לשם. ערוץ הספורט, דווקא הוא, באמת מקום שנותן הזדמנות. גם עכשיו באולימפיאדה".
אתה כבר 23 שנה מאוד מעורה בספורט. מכבי ת"א עשתה נכון עם עומר אצילי ודור מיכה בפרשת הקטינות? נזכיר שפלילית הם יצאו נקיים לחלוטין.
"מכבי ת"א עשתה הכי נכון. זה לא קשור לפלילי או לא, אלא לערכים של מועדון, וזה לגיטימי שבעלים של מועדון מציב רף ערכי מסוים וזה מה שמנחה אותו. אני לא שופט את יעקב שחר שהחתים את אצילי. אני לא חושב שצריך להפוך את מיכה ואצילי למוקצים לכל החיים. הם כן פעלו בצורה בלתי ראויה ויש מקום למועדון להגיד 'זה לא בבית ספר שלי', כמו שעשתה מכבי ת"א. אם יש בית ספר אחר שמתאים להם, בבקשה".
ערוץ הספורט ספג הרבה ביקורת על דרדור רמת השיח עם "יציע העיתונות". התוכנית הוסרה מהמסך. מהלך נכון?
"יש דברים שנכונים לאווירה ולתקופה מסוימת. תומר עושה עבודה נפלאה כמנכ"ל הערוץ והוא יודע לנווט בזירה החדשה. תקשורת הספורט עברה שינוי, זה ברור. אתה צריך להביא סיפור בהרבה פחות מילים ובצורה הרבה יותר קצרה. ליציע היה מקום בתקופה שלו, עכשיו השיח השתנה, כמובן גם בערוץ, ואני חושב שהצופים מרגישים את זה".
כמה זמן עוד תחזיק כמגיש חדשות?
"אני לא עושה תכנונים לטווח ארוך. אם הייתי מרגיש שלא טוב לי שם, שמשעמם לי, שאני שחוק, הייתי שואל את עצמי את השאלה. אתה מדבר עם בן־אדם ששמח ללכת לעבודה בכל יום ולא רואה הבדל מבחינת ההרגשה שלי היום לבין לפני 20 שנה".
