קווין הארט הוא הקומיקאי הכי מצליח בעולם כרגע. ב-2019 לבדה הוא שלשל לכיסו מעל ל-59 מיליון דולר. ג'רי סיינפלד, הקומיקאי הכי רווחי בכל הזמנים, "הסתפק" באותה שנה ב-41 מיליון דולר. הארט מרוויח את סכומי העתק הללו בהרבה זיעה. הוא עובד קשה, מופיע המון, מאחוריו כבר חמישה ספשלים מלאים והוא יוצר תוכניות וכותב כל הזמן. מבט בעמוד שלו ב-IMDB יגרום לכל אדם ממוצע לחוש כעצלן שבעצלנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
ובכל זאת, הארט מוצא על מה להתלונן. בריאיון ל"סאנדיי טיימס" לכבוד יציאת סרטו הדרמטי-קומי "אבהות", הארט יצא נגד ה-Cancel Culture - תרבות הביטול בתרגום בינוני. "שאט דה פאק אפ", הוא אומר בדרך שאותה לא ניתן לתרגם, "מתי הגענו לנקודה שבה אנשים חייבים להיות מושלמים? בפעם האחרונה שבדקתי, הדרך הכי טובה להתפתח הייתה על ידי עשיית טעויות". הארט ממשיך ומוסיף שתרבות הביטול פוגעת בקומדיה: "קומיקאים מצנזרים את עצמם כי הם פוחדים שדברים שהם יגידו יחזרו וינשכו אותם בישבן". עכשיו תגידו, איך תרבות הביטול פוגעת בקומדיה, כשעשית 50 מיליון דולר רק שנתיים קודם לכן? נזכיר לכם שהארט היה אמור להיות מנחה האוסקר ב-2019, אבל אז משתמשי טוויטר העלו ציוצים ישנים שלו הפוגעים בקהילת הלהטב"ק. "אם הבן שלי יגיד לי שהוא גיי, אשבור לו בית בובות על הראש", למשל. לא ממש מקסים.
מלבד הציוצים, היו גם בדיחות כאלו במופע הסטנד-אפ של הארט ב-2015. אחרי אותו מופע הוא הפך למגה-סטאר, ואמר שלא יספר בדיחות כאלו עוד, אבל רק כי "המצב כיום רגיש יותר", ולא מפני שהן פוגעניות. אנשי האוסקר לא אהבו את מה שראו, הרגישו לאן נושבת הרוח וביקשו מהארט שיתנצל. הוא עשה זאת, אבל רק אחרי שלא עשה זאת. כלומר, ההתנצלות הראשונה שהארט שחרר לא הייתה התנצלות כלל: "אלו דברים שנאמרו בעבר. אנשים משתנים", הוא אמר, והמוני אנשים שאלו - מה כל כך קשה להגיד סליחה? הארט התנצל בסוף, אבל רק אחרי שהחליט על דעת עצמו לא להנחות את האוסקר. "אני מרגיש שזה ייצור אווירה לא נעימה", הוא צייץ.
אז הנה, גם קווין הארט המולטי-מיליונר נפגע מתרבות הביטול. מצד שני, באותו ריאיון ל"טיימס", הארט אומר שלו עצמו אף פעם לא הפריע שמנסים לבטל אותו. "אם תיתן לזה לפגוע בך, זה יפגע בך. אני אישית מבין שאנשים הם אנושיים. אני מבין שאנשים משתנים", הוא סיכם. והנה, סרט דרמטי בנפליקס מוכיח שהארט לא באמת נפגע מתרבות הביטול. מצד שלישי, אם לשפוט על פי המספר המכובד של הפסקאות שעסקו בנושא בריאיון ל"טיימס", כולל קללות לא מעטות, אולי זה בכל זאת פגע בו.
רגע, ישאל האדם שלא גר על כדור הארץ בארבע השנים האחרונות, מהי בכלל תרבות הביטול? ובכן, כמו ששמה מרמז, וכמו שמגדיר אותה האתר הכה מכובד ויקיפדיה, תרבות הביטול הוא שם גנאי לתופעה של נידוי אדם, לרוב מפורסם, בגלל אמירה או מעשה שנתפסים בעיני קבוצה כלשהי כפוגעניים. מובן שהרשתות החברתיות מועילות מאוד לתרבות הביטול. קל מאוד לארגן אנשים לשנוא מישהו כשיש לך כמה אלפי עוקבים. כשהעסק התחיל, לא מעט אנשים נתפסו על גזענות והתנהגויות מפלות, והכוח של העם היה אדיר. פתאום שמים לב באוסקר שצריך יותר מועמדים לפרסים שחומי עור ושיותר נשים במאיות יקבלו קרדיט. פתאום יוצאים על חברי גלובוס הזהב כי הם חבורה די חדגונית בצבע עורם. אבל ככל שהזמן עובר, תרבות הביטול החלה לדקדק יותר לעומק, או במילים של לא מעט קומיקאים - לחפש על מי לכעוס. חופש הביטוי נגד מישהו הפך להיות הדרישה לפטר אותו.
"בטח הולכים לבטל אותי על הבדיחה הזו", הקומיקאי ביל בר אומר לקהל במונולוג שנתן כמנחה "סאטרדיי נייט לייב". הוא בדיוק סיפר איזו בדיחה לא ברורה על ריק מוראניס (כוכב "מותק הילדים התכווצו") שחוטף מכות ברחוב, אבל הוא אמר את זה כדי להכין את הקהל לבדיחה הבאה - "את כולם רוצים לבטל. את ג'ון וויין על איך שהוא דיבר בשנות ה-70. הבנאדם נולד ב-1907, בתוך מה אתם חושבים שהוא גדל? די, אתם לא יכולים לבטל אותו. המוות עשה את זה כבר". ואז בר עובר לקטע אחר, על נשים לבנות שמתנהגות כאילו הן הכי מסכנות בעולם המסכנים כרגע. בדיחה מהסוג שגורם לאי נוחות שמובילה למשפט זועם בטוויטר. פתאום המון זועם רודף אחריך עם קלשונים וירטואליים. אבל לבר זה לא הפריע פעם. בריאיון בנושא לפני כמה שנים הוא אמר, "אין דבר כזה באמת תרבות ביטול. תמיד כשמראים קטע כזה של מישהו נעלב, שומעים את הקהל צוחק. זה קטע שהצחיק אולם שלם, ובנאדם אחד נעלב ועליו אחר כך מדברים בתקשורת".
בר תמיד אמר שאותו זה לא מפחיד כי הוא עושה סטנד-אפ. כל עוד יבוא קהל, הוא ימשיך להגיד מה שהוא רוצה. אבל בשנים האחרונות גם בר נהיה קצת כוכב. יש לו סדרה בנטפליקס (F is for Family), תפקיד בסדרה מסאגת "מלחמת הכוכבים", The Mandalorian, ופתאום גם לו יש מה להפסיד. הוא אפילו הבין את החשש מקרוב כשחזה בחברתו לסדרה "דה מנדלוריאן" חוטפת את זעם ההמון. ג'ינה קארנו, לוחמת UFC שהפכה לשחקנית, אמרה בפוסט באינסטגרם שכדי שהנאצים יתחזקו היה צריך שהממשלה תגרום לשכני היהודים לשנוא יהודים, ואז הוסיפה "איך זה שונה ממה שקורה עכשיו למי שמתנגד ללבוש מסכה?". כולם כעסו על ההשוואה לנאצים, וקארנו פוטרה מאותה תוכנית. "היא הייתה כזו מתוקה", אמר בר בפודקאסט שלו. "עכשיו אני צריך להיזהר ממה שאני אומר, כי גם אני בתוכנית הזו".
קארנו היא רק דוגמה אחת מני רבות. ג'יי קיי רולינג אמרה דברים שהכעיסו את קהילת הטראנסים, והמוני אנשים קראו לביטול ספריה, לא משנה כמה היא אמרה שהיא תומכת בקהילה, רק שיש לה כמה חילוקי דעות איתם. כשסופרת הילדים ג'יליאן פיליפ צייצה את ההאשטאג #IStandWithJKRowling, היא חטפה ציוצים מיזוגיניים ואיבדה את חוזה הכתיבה שלה. כריס האריסון, מנחה הסידרה "הרווק", נזרק מהנחיית הסדרה כי הגן על משתתפת בתוכנית שנמצאו תמונות ישנות שלה לוקחת חלק במסיבה שהנושא שלה הוא בעלי מטעים בדרום ארצות הברית - בעלי עבדים יעני. נושא גרוע, אין ספק, אבל האריסון לא היה במסיבה, רק ביקש מאנשים שיחליקו לאותה משתתפת כי זה היה בעבר. אחר כך הוא התנצל ועזב את ההנחיה.
יש גם לא מעט אנשים פרטיים שסבלו מתרבות הביטול. מאיה פורסטאטר, יועצת מס, פוטרה מעבודתה בעקבות פוסט שבו אמרה שלהיות אישה זה עניין ביולוגי, לא עניין של הרגשה. היא ערערה על פיטוריה בבית משפט, ושם נטען נגדה כי אין מקום לדעות כאלו בחברה דמוקרטית. אבל האם השתקה ופיטורים הם הדרך בחברה דמוקרטית? לדעת אמריקנים רבים, ממש לא. סקר שנעשה לאחרונה על ידי מכון הסקרים CATO מראה ש-62% מהאמריקנים מחזיקים בדעה פוליטית שהם פוחדים לחלוק. יש שיגידו שזה דבר טוב. אם יש לך דעות פוגעניות, אל תחלוק אותן ואולי כך הן יחלפו מהעולם. מצד שני, בסקר אחר עולה כי 80% מהאמריקנים אומרים שיש בעיה עם פוליטיקלי קורקט, וזו כבר כמות עצומה של אנשים.
הדוברים הכי חזקים נגד תרבות הביטול, באופן לא מפתיע, הם קומיקאים. קומיקאים אוהבים להגיד דברים שעלולים להרגיז, ולפעמים הם פשוט אוהבים להגיד דברים. "אסור לשים גבולות בקומדיה" היא טענה קבועה, וכשאתה אומר דברים שמצחיקים אותך, אתה לפעמים פוגע, ולפעמים לא משנה כמה תתנצל, מי שרוצה לבטל אותך יחזיק בדעתו. ב-2018, רוזאן בר צייצה שוואלרי ג'ארט, אישה אפרו-אמריקנית שייעצה לברק אובמה, נראית כאילו האחים המוסלמים ו"כוכב הקופים" עשו ילד. התוכנית שלה "רוזאן", שרק חזרה למסך באותה שנה והייתה הצלחה ענקית, בוטלה כמעט מיד. רוזאן התנצלה כמובן, אבל זה לא עזר. בדומה לה, הקומיקאי שיין גיליס היה אמור להיות חלק מהצוות של "סאטרדיי נייט לייב" ב-2019, אבל אז מישהו העלה לטוויטר סרטוני יוטיוב שלו מ-2018 צוחק על סינים - וגיליס כבר לא היה חלק מהקאסט של התוכנית הקומית. גם אצלו ההתנצלות - "אני מספר הרבה בדיחות, חלקן לא באמת טובות" - לא עזרה.
גם את דייב שאפל אנשים קראו לבטל כי צחק על נשים טראנסיות; את טרבור נואה, הקומיקאי הדרום-אפריקני שמנחה את ה"דיילי שואו", כי צייץ בדיחות על שמנים כשלוש שנים לפני שקיבל את התוכנית, ואפילו על ג'רי סיינפלד כעסו כי אמר שאנחנו מסתכלים על הטלפון שלנו ועוברים על רשימת אנשי הקשר בתחושת התנשאות כאילו אנחנו רוזן גיי צרפתי מהמאה ה-16, והוסיף תנועת אצבע נשית. כן, סיינפלד, שהחומרים שלו נקיים יותר משולחן פורמייקה אחרי שמתמודד ב"מאסטר שף" נאלץ להדגים חומר חיטוי כלשהו, עשה תנועה מגוחכת עם האצבע, אמר שהיא תנועה של גיי, והנה, כעס עצום.
בעקבות המקרה הזה, וכנראה עוד כמה, סיינפלד החליט שהוא לא עושה עוד מופעים בקולג'ים, כי הם הרבה יותר מדי פוליטיקלי קורקט. "צעירים רק רוצים לומר 'זה גזעני, זה פוגעני'. הם לא יודעים על מה הם מדברים", הוא הסביר.
כריס רוק, עוד קומיקאי שמיצה את הקולג'ים, אמר בריאיון לתוכנית רדיו שהוא לא מבין את תרבות הביטול נגד קומיקאים: "אנחנו לא צריכים תרבות ביטול. אם נספר בדיחה והקהל לא יצחק, זה הביטול שלנו". בהמשך הוא הוסיף את הנקודה שהכי מפריעה לקומיקאים: "תרבות הביטול גורמת לכך שקומיקאים לא לוקחים סיכונים. אנחנו דואגים שכולם ירגישו בטוחים, ואז קומיקאים מנסים להיות בטוחים, וכשאנשים מנסים להיזהר הם הופכים למשעממים - וזה פשוט הורג את הקומדיה".
הקומיקאית זוכת שני פרסי האמי, ג'ודי גולד, מחדדת: "קומדיה נועדה גם לגרום לאנשים לחשוב. תפסיקו להגיד אילו מילים לא להגיד ותקשיבו לרעיון בכללותו". ג'ון לוביץ, כוכב עבר ב"סאטרדיי נייט לייב" ובעל מועדון סטנד-אפ כיום, לקח את הכעס על תרבות הביטול עוד צעד קדימה והשווה את תרבות הביטול למקארתיזם - אותה תקופה אפלה שבה הממשל רדף קומוניסטים, ואנשים ניצלו את המצב כדי להיפטר מאנשים אחרים על ידי הלשנה עליהם. "כקומיקאי התפקיד שלי הוא לעשות סאטירה, ותרבות הביטול מונעת ממני לעשות זאת", אומר לוביץ. "כשאתם אומרים לי לא להגיד משהו, אני מיד חושב: "הו, עכשיו אני חייב להגיד את זה". הוא המשיך לומר שיש הבדל בין לספר בדיחה לבין להיות מרושע, אבל "אם אתה לא מסוגל להתמודד עם בדיחה, אל תבוא למועדון סטנד-אפ".
ג'ו רוגן, בעל הפודקאסט הכה מצליח The Joe Rogan Experience, השווה גם הוא את תרבות הביטול לתקופות אפלות אחרות. "אנשים כמו ג'ורג' קארלין ולני ברוס יצאו נגד השמרנות של אמריקה, נגד איסורים לומר מילים גסות. הם היו חלוצים ופורצי דרך. כיום הם היו מבוטלים. ליברליזם הפך להיות הצד השמרן של אמריקה בעצם". אם הטענה של שמרנים בשנות ה-60 הייתה שמילים גסות יהפכו את הנוער לאלים ופושע, איך זה שונה מהטענה שבדיחות עם מילים מעליבות יהפכו את הנוער לאלים ופושע?
הטענה החוזרת של קומיקאים היא שאין דבר כזה לקחת אחריות בקומדיה. "אני לא פוליטיקאי", אומר ביל בר, "מה זה משנה מה אני חושב?", אבל יש לא מעט קומיקאים שדווקא טוענים שיש חשיבות רבה לביטולים האלו, או לפחות לביקורת שנובעת מתוכם. סת' רוגן, למשל, מודה מאוד בקלות שחלק מהבדיחות בסרטים שלו לא התיישנו היטב, וזה הטבע שלהן. "אני לא מבין קומיקאים שמתלוננים על זה. אם סיפרת בדיחה שלא התיישנה טוב אז תגיד את זה, ואם אתה עומד מאחוריה אז תגיד את זה". לטענתו, הוא עצמו אף פעם לא כתב בטוויטר משהו שהוא פשוט פוגעני כלפי קבוצה ספציפית של אנשים. "בסרטים שלי זה קרה, ואני מודה שזה לא התיישן טוב, אבל בטוויטר, למה שמישהו יעשה זאת? אם אמרת משהו נורא, תתמודד עם זה. אני לא חושב שזו תרבות ביטול, זה רק אתה שאמרת משהו נורא".
בריאיון ל"ואניטי פייר", שרה סילברמן, קומיקאית שידועה בפה המלוכלך שלה, אמרה שקומיקאים צריכים לצעוד עם הזמן. "קומדיה היא דבר סובייקטיבי, ולכן תמיד יש סיכוי שתאמר משהו שמישהו ייפגע ממנו", היא סייגה ואז הוסיפה," אבל כשאתה נתקל במידע חדש, מדוע לא להקשיב לו? אנשים כועסים על סטודנטים, אבל הם בקדמה של המהפכות. סטודנטים תמיד היו בצד הנכון של ההיסטוריה".
סילברמן עצמה חטפה כשהשתמשה ב-2011 במונח "צ'ינקס" כדי לתאר סינים. בריאיון אצל קונאן אובראיין היא אמרה שרצתה להתחמק מלהיות חברה בחבר מושבעים, ולכן רצתה לכתוב על טופס מילוי הפרטים "אני שונאת צ'ינקס". "אבל אז חששתי שזה גזעני מדי, אז כתבתי 'אני אוהבת צ'ינקס'". קונאן צחק, הקהל צחק, אבל אז ב-2015 היא הוזמנה לספר את הבדיחה בתוכנית "פוליטיקלי אינקורקט" של ביל מאהר, לצד גיא איוקי, פעיל סיני, שכתב מאמרים נגד השימוש שלה במילה. הוא הסביר ששימוש במילה הזו בבדיחה מאפשר לאנשים שהם לא קומיקאים להשתמש במילים האלו כדי להעליב. ההצדקה של סילברמן תמיד הייתה שזה לא מה שהיא חושבת, שהיא דמות כזו שמאירה אור על גזענים, ולכן זו סאטירה. איוקי טען שאם אתה לא עושה סאטירה נכון, אתה נהיה פוגעני. "תחשבי על כמה נפגעת מהמאמרים שכתבתי נגדך, ועכשיו תחשבי על מיליוני האנשים שנפגעו ממך". סילברמן לא ממש השתכנעה. אבל אז הגיע הירי בפרגוסון, שבו שוטר לבן ירה במייקל בראון האפרו-אמריקני בדיוק כשהאחרון אמר את המשפט המפורסם "הידיים שלי למעלה, אל תירה". הירי גרם לה להבין, לדבריה, כמה עמוקה הגזענות בארצות הברית, ותהליך השינוי שלה החל. באותו ריאיון ל"ואניטי פייר", היא דיברה על הרצון שלה להשתמש במילה גיי כדי לתאר משהו עלוב, וכמה היא נהנתה להשתמש בה. "אבל פתאום הבנתי, למה אני חייבת את המילה הזו? אם זה פוגע בכל כך הרבה אנשים, האין זה התפקיד שלי לשמח אנשים ולא לפגוע?"
במונולוג שכותרתו "מסיבת סיום תרבות הביטול", ביל מאהר, הקומיקאי שהיה ידוע כסופר-ליברל, קורא לליברלים לצאת נגד אינקוויזיציית הביוש. "תרבות הביטול היא אמיתית, היא לא שפויה, היא גדלה באופן אקספוננציאלי, והיא באה אליכם. אם אתם חושבים שהיא רק לסלבריטאים, אתם טועים. בתקופה שבה כולם מחוברים לרשת, כולם דמויות ציבוריות", הוא אומר - ואז נותן כדוגמה בחור לטיני שעבד בחברת הגז, ופיטרו אותו כי מישהו צילם אותו עושה תנועה שלדעתם הייתה תנועת הכוח הלבן. מאהר עצמו ראה מקרוב את תרבות הביטול כש-4,000 סטודנטים באוניברסיטת ברקלי דרשו שהוא לא יקבל תואר של כבוד מהאוניברסיטה, משום שאמר על דת האיסלאם שהיא הדת היחידה שמתנהגת כמו מאפיה, ותהרוג אותך אם תגיד דבר לא נכון.
באופן אירוני, הסטודנטים שכעסו עליו היו שמחים להרוג אותו מקצועית. באופן עוד יותר אירוני, ברקלי היא האוניברסיטה שבשנות ה-60 הסטודנטים בה הובילו את המאבק לחופש הביטוי. "מי אמר לכם שאתם צריכים לשמוע רק את מה שלא מפריע לכם", הגיב אז מאהר על הקריאה לבטלו. במונולוג האחרון הוא כבר נחרץ יותר: "אנדי וורהול טעה. בעתיד לא לכל אחד יהיו 15 דקות של תהילה, לכל אחד יהיו 15 דקות של בושה". באנגלית זה מתחרז (Fame ו-Shame), וזו תמצית המאבק. אנשים, מהם קומיקאים רבים, שמרגישים שהשיפוט נהיה מוגזם. מאנשים שבאמת עשו משהו, כעת כל אחד צריך להיות חלק מ"החבורה עושת הטוב", כמו שכינו את סילברמן בכתבה על השינוי שעברה. אבל הקו מאוד מבלבל. שרה סילברמן יצאה נגד קייטלין ג'נר, שאמרה שנערות טראנסיות לא צריכות להתחרות בספורט נשים. "בנות טראנסיות הן בנות", מסבירה סילברמן לג'נר, אישה טראנסית בעצמה, ואז סילברמן ממשיכה ומתבאסת שג'נר, הטראנסית הכי מוכרת בעולם, היא "כזו טוואט", כינוי גנאי שמשמעותו טיפשה אבל גם איבר מין נשי, כלומר כינוי שאף גבר לא יעז להפנות לאישה. אבל שרה סילברמן, בשם האנשים הטובים, חשה בנוח לקרוא ככה לאישה טראנסית. מותר להעליב, כנראה, אם זה תומך בדעה שלך. "חשבתי פעם שאני ליברל", אומר ביל בר בקטע סטנד-אפ. "פתאום אתה שומע דעות שאתה לא מרגיש חלק מהן, פתאום אתה תוהה, אולי אני בעצם לא כזה ליברל?"
בישראל קשה לומר שתרבות הביטול ממש קורית. כלומר, לחלוטין יתקפו אותך על דעותיך, אבל הסיכוי שתאבד עבודה בגללן לא ממש גדול. בישראל נראה שאם בית משפט לא האשים אותך, יהיו מספיק אנשים שיתמכו בך. אפילו אם אתה כדורגלן שאיבד את מקומו בקבוצה בגלל מעשים בעייתיים מבחינה ערכית, תוך חצי שנה קבוצה אחרת תיקח אותך. ומה בדבר קומיקאים? ומה בדבר קומיקאים? רק בשבוע האחרון עלה לכותרות נאור ציון, שחטף ביקורת ברשת בגלל בדיחה סרת טעם על נפגעות תקיפה מינית. בעוד שהוא עצמו סירב להתנצל, התגובות במרשתת הישראלית התחלקו בין קריאות בוז לקומיקאי ובין מגיבים שלא הבינו מה רוצים מחייו. לא ממש מפתיע, בהתחשב בנושאים שהקומיקאים הישראלים הפופולאריים עדיין נוהגים לצחוק עליהם: נשים נוהגות לא טוב, אשתי לוקחת לי האשראי, גברים יאבדו את הילד. לא הרבה השתנה, גם אם יש קומיקאים שיחושו שכן. למשל, לפני שנתיים פוסט ויראלי יצא נגד אסי כהן שבמופע סטנד-אפ, בדמותו של שאולי, דיבר על כך שחיות הן מטומטמות ומגיע להן למות. כותבת הפוסט אף פנתה אליו באופן אישי, והוא ענה לה "אמרתי לך שחיות הן מטומטמות :))". מיותר לציין שכלום לחלוטין לא קרה לאסי כהן. נדב אבוקסיס טוען שדעותיו הימניות מנעו ממנו להצליח בטלוויזיה, אבל גם אם זו אמת, זה לא נובע מפוסטים זועמים נגד דעותיו. זו לא תרבות ביטול. מה שכן, נראה שכל הסטנדאפיסטים פחות משתמשים במילה הומו כקללה. נחמד.
