ב-2 באוגוסט 2011 הפציעה דמות אנונימית למדי במאהל המחאה החברתית בשדרות רוטשילד. כמעט אף אחד לא זיהה אותו. הוא הסתובב עם אייפון ואוזניות לבנות, עם כבל כמובן. כמה עיתונאים קיבלו הודעה שמנכ"ל מועצת יש"ע, נפתלי בנט, מגיע להביע הזדהות. המסר היה פשוט למדי, וניסה ליצור זיהוי בין מצוקת הדיור ובין המתנחלים. 600 אלף המתיישבים שגרים מעבר לקו הירוק משלמים מסים וחווים אותן מצוקות, אמר בנט. הוא הדגיש ש"אנחנו לא בעד הפלת הממשלה, אלא בעד פתרון מעשי בטווח המיידי", וגינה את ה"אנרכיסטים" שהצטרפו למחאה. זה לא עזר לו. בשלב הזה, שבועות אחרי האוהל הראשון של דפני ליף, המחאה נתפסה כאיום מהותי על שלטונו של נתניהו, שרק חזר לראשות הממשלה שנתיים מוקדם יותר. ההגעה של בנט לרוטשילד נתפסה כמתן לגיטימציה למוחים, וחוללה סערה גדולה בביצה הקטנה והסוערת של מועצת יש"ע. תוך זמן קצר בנט נשלח הביתה – וזה היה קשור לביקור ההוא. הביקור במאהל היה רגע מפתח, סימן לניסיונו לבצע שינוי דורי, לכאורה אנטי-אידיאולוגי, כזה שיחבר תל-אביבים מתוסכלים ממחירי הדיור ותושבי מאחזים שרוצים אישורי בנייה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
אם זה נשמע לכם מוזר, בלתי אפשרי או לא רצוי, כדאי שתביטו בשבוע האחרון. עשר שנים אחרי, הדמות האנונימית ההיא הגיעה לראשות הממשלה. קמה קואליציה משונה שכזו; כזו שהעניקה למעשה אישור למאחז לא חוקי להמשיך להתקיים, בשעה שהיא מנהלת מו"מ עם התנועה האיסלאמית בדרך לחוק האוסר איחוד משפחות. מרצ ומפלגת העבודה יושבות בקואליציה, בשמחה. הממשלה החדשה בישראל היא תוצר של המחאה; היא נבנתה ובוצעה בידי יאיר לפיד, שנכנס לפוליטיקה בבחירות הראשונות אחריה, וסחף את הקולות הרלוונטיים. בראשה אדם שמייצג את דור ההיי-טק, ילידי שנות ה-70 וה-80. לבד מגדעון סער, ניצן הורוביץ ואביגדור ליברמן, ראשיה לא היו בפוליטיקה לפני 2011. בממשלה ב-2001 של אריאל שרון היו דמויות כמו שמעון פרס, סילבן שלום, פואד בן־אליעזר – והרבה מאוד מהם אפשר היה למצוא בקואליציה של נתניהו עשר שנים מאוחר יותר. המים עמדו בפוליטיקה הישראלית. בבחירות ב־2013 נבחר מספר שיא של ח"כים חדשים, ובהם כאמור בנט, לפיד, שקד ומיכאלי.
בישראל ממוקדים הרבה מאוד באידיאולוגיה מפלגתית, בימין או שמאל; שינויים פוליטיים הם עניין מורכב מזה, וקשורים גם לשפה דורית. סתיו שפיר אומרת ש"בזכות המחאה פוליטיקאים הבינו שהם חייבים לאמץ שפה חדשה, היא העלתה את הציפיות של ציבור גדול וצעיר לגבי איך אמורה להיראות המדינה שלנו". השפה ששפיר מדברת עליה תירגמה את עצמה למחאת בלפור, שנשענה על החוויה של מחאת האוהלים. בנימין נתניהו צדק כאשר העריך שהמחאה החברתית תוביל להחלפתו; זה רק לקח לה עשר שנים.
כמה חודשים לפני המחאה פירסמתי ב"מעריב" סדרה של מאמרים שמאוחר יותר כונו מאמרי המובארקים. הם ניסו להדגים כי מצבו של מעמד הביניים הישראלי איננו בר-קיימא; שהוא חי במנגנון של ניצול הנשלט בידי פוליטיקאים ציניים שכרתו ברית קבועה עם טייקונים וסקטורים מורמים מעם. שצפויה תגובת נגד חריפה של הבטריות במטריקס הישראלי. הראשון במאמרים הביט אל המהפכה במצרים, ושאל מה יהיה עם "המובארקים שלנו". אלה היו חברי מפלגת הרפאים של הפוליטיקה הישראלית, שניהלו את העניינים ממפלגת העבודה, קדימה המנוחה או הליכוד, זה לא ממש שינה להם. "צפינו כיצד ניצחו, הפסידו ושוב ניצחו. לבסוף הבנו שזה לא משנה אם ינצחו או יפסידו, כמו מובארק, הם תמיד איתנו. התבוננו בפליאה בקשרים העסקיים שארגו לעצמם, בחסות הכוח ובעזרתו. התבקשנו לפרגן לבכירים שבהם כאשר פיתחו טעם יקר לדירות יוקרה, לבתי נופש, לסיגרים, לחברים עשירים מאמריקה ולתאגידי ענק עלומים. מדי פעם כשל אחד מהם בפרשייה 'מביכה'; בשחיתות, במעשים מגונים, באונס או רק בהפרת אמונים. כמה שנים של קלון, ידענו, והם יחזרו. הם תמיד חוזרים". בגלל הריחוק הגיאוגרפי של ישראל, בשל המים העומדים בפוליטיקה שלה, הצליחו הטייקונים לייצר לעצמם מציאות אשלייתית של שוק חופשי, אך בישראל הוויכוח בין ימין ושמאל כלכלי מזויף לגמרי. "התמונה המצטיירת היא של מדינה שהפכה למושבה שמייצרת רווח בשביל בעלי מטעים, שטסים במטוסים פרטיים ושולחים את רווחיהם, פרי השעות הנוספות של כולנו, לחו"ל – להשקיע במזרח אירופה ולקנות בניינים היסטוריים בניו-יורק".
הדוגמאות שהובאו כללו את ריכוזיות הבנקים, מחירי הדלק, החלב, שמן הזית. ב־2011 מחיר החלב בבריטניה היה בערך 3.5 שקלים לליטר. מחיר החלב בפיקוח בישראל היה 4.46 שקלים – והמשכורת בישראל הייתה נמוכה בהרבה מהבריטית. מה המצב היום? מחיר החלב בבריטניה עלה מזערית ל־3.57. מחיר החלב בישראל דהר קדימה, ל־5.17 (לחלב בשקית, זה שאי־אפשר למצוא). המשכורות השתוו בין שתי המדינות, תוצר ישיר של התחזקות השקל ועלייה ריאלית דרמטית בשכר. ומה קרה למחירי דיור? כמו שכולנו יודעים, התנפחות פתולוגית, תאוות בצע. אדם גורליצקי כתב ב־2015 כך (ותודה לעיתונאי אייל לוי שהזכיר):
"על הבתים העמוסים יורד הלילה
הילדים כבר רחוצים ומוכנים
אני יורד אל השדרות וקצת עצוב לי איך צעדנו כאן ולא יצא מזה דבר
במגדלים העצומים מעט חשוך
ותמיד נדמה שלא גרים שם אנשים
כי במסך עשן לא יספרו אותנו
כי לא סגרנו את העסקה הנכונה".
הכל השתנה, ומעט מאוד השתנה. משבר הדיור הוא עודנו האירוע החריף ביותר במציאות הכלכלית והיומיומית הישראלית. שיעור המשכורות שנדרשים לו שכירים כדי לקנות דירה ממוצעת גבוה כל כך (130 עד 150 משכורות), שהוא מרמז על כך שהם יהיו חייבים למשכן את עצמם למוות, ובמקביל לקבל סיוע אדיר מהוריהם – סיוע על חשבון איכות חייהם, או על חשבון הירושה. העלייה המטורפת בנדל"ן יצרה לא רק עושר חדש אלא גם עניים חדשים – ילדיהם של מי שגרים כעת בשכירות, ללא אפשרות רכישה. הם עוד לא יודעים שזה הגורל המצפה להם. בעוד מוקדים של חוסר תחרות (הסלולר), ריכוזיות ולעיתים עבריינות (נוחי דנקנר) ופוליטיקאים נגועים בפלילים פורקו, הרי שיש מי שכוחם רק גבר – השליטה של הבנקים במדינת ישראל, ללא תחרות, ללא הקמת בנק קמעונאי חדש, עודנה מצמיתה. תיקי 2000 (נתניהו-מוזס) ו־4000 (נתניהו-אלוביץ') ממחישים עד כמה המחאה שינתה מעט מאוד בהיגיינה הציבורית בחדרים סגורים, נסתרים מעין הציבור. רשות התחרות נוהגת ברפיסות באופן כללי, וספציפית מול יצרניות הגז הטבעי; קרן העושר ריקה למדי.
ההישג המוחשי ביותר של המחאה היה חינוך חינם מגיל שלוש, ניסיון נואש ומוצלח של נתניהו למנוע את הצטרפות מעמד ההורים הצעירים למחאה נגדו, אך מעבר לכך באופן כללי הייתה בלימה בריסוק מוסדות מדינת הרווחה. חוסר השוויון בישראל התכווץ בעשור האחרון, לא גבר. הייתה בלימה של עליות מחירים בתחומים מסוימים שאינם דיור. התעקשות על עליית שכר המינימום – בניגוד לכיפת ברזל, זהו הקרדיט שבאמת מגיע לעמיר פרץ – תרמה תרומה להעלאת רמת החיים. השכר הריאלי, שנשחק אל מול העלייה הדרמטית בפריון, החל פורץ קדימה אחרי המחאה. אגף התקציבים באוצר השתנה מהותית; מהאגף שבלם את הקמת הרכבת התחתית בגוש דן למי שמנסה בימים אלה לקדם אותה. בעוד העלייה של תפיסות ליברטריאניות מקבלת הרבה תקשורת, יש לה מעט מאוד השפעה על קבלת ההחלטות. אלון-לי גרין, שהיה ממנהיגי המחאה אז, מעלה נקודה קריטית: גל חדש של התאגדות עובדים – בהיי-טק, בתקשורת ובסלולר. "השינוי הגדול של המחאה החברתית הוא שינוי הפרדיגמה מה'אני' ל'אנחנו'. בבת אחת נולדו מאות אלפי אנשים שדרשו שה'אנחנו' יקבלו את מה שמגיע להם. בשנים שלאחר המחאה החברתית מאות אלפי עובדים שכירים התארגנו במקומות העבודה שלהם, בזכות המחאה והאקלים שהיא יצרה".
דוח של בנק ישראל ב־2019, שבדק איך להעלות את רמת החיים בישראל, תיאר את האומץ הנחוץ בטבלה פשוטה. מה תהיה העלות התקציבית של הרפורמות המקיפות שהוא הציע – כאלה שכללו העלאת רמה דרמטית במערכת החינוך, השקעת עתק בגברים חרדים, הוצאות יוצאות דופן בתשתיות ובתחבורה ושורה של מהלכים אחרים, אל מול כמה תרוויח מהן ישראל – ומתי. התוצאה: ישראל תשקיע סכום השווה לכשלושה אחוזים מהתוצר שלה, ותקבל תועלת לפריון המקומי שלה בשיעור השווה ללמעלה מ-20 אחוז מהתוצר. רק שזה ייקח בין עשר ל-30 שנים. מי מהפוליטיקאים שלנו חושב כל כך הרבה שנים קדימה? מי מהם יהיה מוכן לקצץ עכשיו, או להגדיל את הגירעון כעת, כדי שיורשי-יורשיו יראו את הפירות?
יש להם הערת שוליים קטנה ומקוממת, לכלכלנים של בנק ישראל. ההשקעה שהם מציעים בחינוך, "תביא בקירוב להשוואת ההוצאה לתלמיד בישראל לממוצע במדינות ה־OECD". יופי של הצעה, שישקיעו בילדים שלנו מה שמשקיעים במדינות אחרות.
והנה השאלה: עד מתי.
עד מתי נצטרך לשמוע כמה מיטות בתי חולים יש בישראל פחות מהממוצע בקבוצת המדינות שעימן ישראל לכאורה נמנית. עד מתי הורים לתלמידים בבתי ספר יביטו בילדיהם בדאגה ובחרדה עצומות, תוהים לעצמם מדוע לא ייצאו לרילוקיישן לחו"ל – לא כי הם רוצים לצאת מישראל, אלא כי הם יודעים שהחינוך שיקבלו ילדיהם בארץ ירוד אל מול מה שיקבלו בבתי ספר ציבוריים ברחבי המערב. עד מתי תתחולל העברת העושר המסיבית ביותר בתולדות המדינה, מפנסיונרים שמסייעים לילדיהם לרכוש דירה, מילדיהם שנאנקים תחת המשכנתה, לחבורות יזמי הנדל"ן, הקבלנים וכל המקצועות הנסמכים על הענף, כל הדרך לספקולנטית הקרקעות הגדולה ביותר – מדינת ישראל. עד מתי יוכל לתפוח החוב של משקי הבית בישראל – נכון לחודש זה 622 מיליארד שקל, כשמתוכם כ־400 מיליארד לדיור.
עד מתי ישראל תוכל להמשיך לתמוך במודל שלה, לתפור מחדש כל טלאי ולסתום כל חור ולקוות שהספינה הזו – שבאמת הגיעה רחוק – תוכל להמשיך לשוט. מצד אחד אוכלוסייה חרדית ענקית וצומחת, מצד שני מחוסרת השכלה המתאימה לשוק העבודה. מצד אחד צורך דחוף להשקיע בתשתיות ובחינוך, מצד שני חוסר יכולת לקצץ בתקציבי הביטחון בגלל שלנצח נאכל חרב. מצד אחד עובדים מבוקשים, מיומנים, משכילים שמייצרים פריון גבוה, מצד שני סטנדרטים של תחבורה שמזכירים את קהיר (זה לא הוגן כלפי קהיר; שם יש רכבת תחתית). מצד אחד מדינה המעודדת בהשקעה אדירה ילודה, ומצד שני כזו שלא מצליחה להתמודד עם הצפיפות והעוני הנוכחיים, ובכלל לא מתכוננת לצמיחתם הבלתי נמנעת.
המחאה החברתית הייתה הזדמנות. הזדמנות לשינוי יוצא דופן בישראל, כזה שיהפוך אותה למדינה מובילה, בסגנון הדני, השוודי או השווייצרי. זה היה כמעט מתבקש, עם תעשיית ההיי־טק הצומחת, עם הכוח האנושי המקומי. כדי להגשים את ההזדמנות, היה צורך באומץ לב יוצא דופן, בהסתערות. אך במקום לנצל את המחאה, הממשלה ההיא שאפה לפרק ולנהל אותה. במקום לברך על סערת הקרב ובחסותה לבצע שינויים עמוקים ונדרשים, היא העדיפה להסתתר מאחורי הבריקדות. עשר שנים אחרי, התיקונים האלה נחוצים מתמיד. זה על הממשלה הנוכחית, זו שהיא תוצר ישיר של מחאת 2011. תנו לחיות בארץ הזאת, אמרנו אז. אז תנו.
ציטוט
"תוך שבועיים נעביר את החוקים ההיסטוריים, שרק בכוחם לפתור את מצוקת הדיור"
(ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, 2011, מגיב למחאת האוהלים)
